הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1993 – Much Ado about nothing

מומלץ 1993 – Much Ado about nothing מהומה רבה על לא דברKenneth Branagh

 

 

קומדיה מקסימה, רעננה, רבת יופי חיוכים ואהבה.

סיציליה. הימים ימי רנסנס (כנראה). העלילה היא קומדיה של מעשי קונדס ושובבות סביב זוגות אוהבים – פעם המעשים מפרידים אותם ופעם מחזירים האחד לחיקה של השנייה. הקומדיה נושמת כולה רעננות, טריות וחיוניות – עדיין בימינו אנו. ומדובר בעיבוד לקולנוע של מחזה של שייקספיר שכתב אותו ב-1599. קנת ברנה, שגם משחק בסרט, ביים את המחזה בצורה נגישה, מבדרת ומושכת. התגייסו למלאכה הזו הרבה כוכבים – אמה תומפסון – אשתו של ברנה דאז, דנזל וושינגטון, קיאנו ריבס, קיית בקינסייל ועוד. אני נהניתי מאוד מהחיבור הבוער של ברנה ואמה תומפסון (שבעיניי היא שחקנית נהדרת) על המסך ומכל נפתולי העלילה. ניסיתי לחשוב מה הדבר הרציני שאפשר להסיק מהקומדיה הזו. אמנם אני לא אוהב לקלקל את ההנאה מדברים חביבים ומצחיקים, אך נרתמתי למשימה של עצמי והדבר היחיד שאוכל לחשוב עליו הוא התדמית של האישה של תקופת שייקספיר. הוא מצייר את הגברים כאנשים הנאמנים לאהבתם שלוקחים אותה ברצינות, ואת הנשים כקלות דעת שיבגדו בהזדמנות הראשונה. הרי על זה נסובה עלילת הסרט. דבר מעניין נוסף שקראתי הוא שיש משחק מילים מרובה בשם המחזה. בימיו של שייקספיר nothing היו מבטאים בדיוק כמו noting אשר אכן פירושה היה "שום דבר", "כלום". אך בנוסף פירושה היה "לציין". וכמו כן לרשום תווים (תווי מוסיקה). אך יש עוד פירוש – no-thing או O-thing– בסלנג של תקופת שייקספיר כך כונה הפות. וכך מהומה רבה על… מקבלת טוויסט חדש, שאכן גם מתאים לנושא של הקומדיה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bYj-2vFLbtc

מודעות פרסומת

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4

1991 – Raise the Red Lantern

מומלץ 1991 – Da hong deng long gao gao gua  Raise the Red Lantern   הפנסים האדומים  Yimou Zhang

 

 

 

יפהיפה.

סין. בין 2 מלחמות העולם. שנות העשרים של המאה העשרים. כבר לא קיסרות, אך עדיין לא רפובליקה. תקופה של אנדרלמוסיה פוליטית וצבאית. תקופה של אנשים חזקים ועשירים. הם העוגן, לטוב ולרע. בחורה צעירה, שהספיקה ללמוד קצת לימודים גבוהים, פתאום מוצאת את עצמה נישאת (נמכרת) לאיש שכזה. ולא, היא לא ה-אישה. יש לאיש כבר אישה ועוד 2 מאהבות, הגרות באותו הבית, כשלכל אחת יש את האגף שלה. והנערה שלנו מצטרפת בתור האישה הרביעית, המאהבת השלישית, או הפילגש הרביעית. כי גם האישה הראשונה היא למעשה פילגש. האדון מחליט אל מי יבוא הלילה, ואז הפילגש הזו זוכה ליחס מועדף באותו היום, עיסוי רגליים, תפריט לארוחה, קנאה מהפילגשים האחרות, ולקראת הערב מדליקים את הפנסים האדומים ברוב טכס בפתח האגף של הפילגש. וכך יש תחרות סמויה וגם פתוחה בין הפילגשים על תשומת לב האדון. כך נקלעת הבחורה שלנו לתככים ואינטריגות בין כל נשות הבית, כולל המשרתת האישית שלה. יחסי ידידות מתפתחים ליחסי עוינות (יש לה פנים של בודה ולב של עכביש – מגדירה הפילגש הרביעית את הפילגש האחרת), והמעבדה הקטנה הזו לבניית יחסי אנוש במסגרת החוקים והמסורות מצליחה לסגור על הסחורה בקירות הכלא המעיק של החיים עד לסיום הטרגי. אפשר לראות את הסרט במסננת הפמיניסטית של ביקורת על החברה הסינית נגד נשים (האישה היא רק בגד של האדון, שפעם לובש אותו ופעם משליך אותו – אומרת הפילגש הרביעית), ואפשר גם לראות את הסרט כסיפור דרמה אישית המסופר להפליא, או אפילו לראות אותו כבחינת הנפש האנושית בתנאי מעבדה (הצטרפות למרוץ החיים והרצון לנצח, המתחלף במיאוס מהמרוץ וההכרה הכואבת באיך שהמרוץ שינה אותנו, עד לאיבוד עצמך לדעת מטראומת החיים האכזריים) . לא משנה איזה כיוון הצופה יבחר, ילווה אותו היופי המדהים של הסרט, הצבעים העזים והחושניות הנשית המלטפת את הסרט לאורך כל הזמן. הדרמה האישית, המסגרת הנוקשה של החוקים עם היופי המדהים לא ישאירו אף צופה אדיש למתרחש על המסך. הסרט בא בעקבות ספרו של סו טונג "נשים ופילגשים" מ-1990. מאוחר יותר, הסרט גם עובד לבלט ע"י הבלט הלאומי של סין, אף הוא בבימוי של הבמאי. בראבו, מאסטרו ימו ז'אן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=x8kwb4qFrT4

1991 – Cape Fear

מומלץ 1991 – Cape Fear פסגת הפחדMartin Scorsese

 

 

רי-מייק של סקורסזה לסרט משנת 1962. גיבורי הסרט המקורי – רוברט מיטשם וגרגורי פק – מופיעים גם כאן בתפקידים קצרים. הכוכבים כאן הם רוברט דה-נירו וניק נולטה. הסיפור הוא סיפור נקמה. או סיפור על הרוע האנושי. או סיפור על התמקדות טוטלית למשימה. שכל הסיפורים האלו מתגבשים עד לפחד גדול. מפגש החיים עם השטן, הרודף אותם. אסיר משוחרר לאחר ריצוי מאסר ארוך, ומנסה לפגוע בעו"ד שהגן עליו. האסיר מנסה לעשות הכל, אבל הכל, ע"מ לפגוע בעו"ד דרך הסובבים אותו, דרך משפחתו, ביתו. דבר לא עוצר בעדו. הוא גם לא אסיר טיפוסי – הוא למד משפטים בבית הסוהר, הוא חכם, כך שהוא נזהר לעשות את צעדיו – והעו"ד המתגונן נשאר חסר הגנה מכיוון החוק וכך המאבק ביניהם הפך למאבק אישי כשהמשטרה וטחנות הצדק נשארו מחוץ לתמונה – כך דאג האסיר המשוחרר לעשות. וכך יש לנו – הוא, הרודף, ועו"ד הנרדף. הרוע בהתגלמותו, הלא כן? אך התמונה לא שחור לבן – מתברר שהעו"ד פישל בהגנה על האסיר, ובגלל זה הוא הושלך לכלא. והאסיר הבין זאת – הרי הוא למד עריכת דין גם כן. וכך, אם חשבנו במונחים של שחור ולבן, אזי הסרט מציע לנו לחשב את המסלול מחדש. וכך אפשר לראות בו סרט נקמה, ולא סרט על הרוע – נכון? ובכן, זאת המלכודת שמפיל אותנו סקורסזה – הרי גם סרט הנקמה הוא בעצם שחור ולבן – הנה האסיר נוקם בעו"ד על זה שהתרשל… אז האם התרשלות אמורה להביא אותנו לנקמה? אפילו אם מדובר ביקר לנו מאוד – החופש? או החיים עצמם (נגיד שמדובר ברופא שהתרשל)? האם זה באמת עין תחת עין? ולא חשוב מי מוציא למי? ז"א כל פגיעה בי תזכה לפגיעה מצידי? או האם מדובר על מידתיות – ז"א באמת עין תחת עין ולא מעבר לזה? והאם אפשר לשמור על מידתיות כאשר נמצאים במסע הנקמה? והאם הנבל הוא זה שלא שומר על מידתיות ועובר את הגבול? האסיר שלנו, למשל? אך מה גורם לו לא לשמור על מידתיות? האם מידתיות מנבל אמיתי היא בסדר, אך אלימות לשמה מנבל אמיתי היא לא בסדר? נכון… החוק בוחן את המעשים, אך אנחנו בוחנים את האופי – נבל הוא נבל… אך עוד הפעם, גם העו"ד לא טלית שכולה תכלת. מסובך. וכך, מחלחל בנו הפחד שגם אנחנו, אנשים לא מושלמים בהגדרה, שטעינו, טועים ונטעה אין ספור פעמים – גם אנחנו יכולים להיות בסיטואציה של נרדף ע"י נבלים שנפגעו מטעותנו. סרט חזק ומפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xe9o_IwY3Fs

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

1983 – Trading Places

מומלץ 1983 – Trading Places משנה מקום משנה מזלJohn Landis

 

 

בן המלך והעני כקומדיה.

זהו סרט כיפי להפליא. במהותו הוא מזכיר את בן המלך והעני של מרק טווין שבו בן המלך והעני – נערים צעירים – היו מתחלפים בתפקידים. כאן יש לנו מיקרה דומה – נוכל עני, חתול רחוב, שחור ולא מחונך מתחלף עם מנהל בחברת ברוקרים, לבן, מחונך ורגיל לחיי מותרות. הדבר מיד לוקח אותנו לקומדיית מצבים, עם צחוק בריא ומתמשך, במיוחד כאשר את העשיר משחק דן אקרויד (כן, השותף של ג'ון בלושי מהאחים בלוז) ואת הנוכל העני – אדי מרפי. שניהם מצחיקים ומושכים את העלילה לאורך הסרט להנאותינו. אך זה לא הכל – החלפת התפקידים נעשה כהתערבות )!!) בין בעלי חברת הברוקרים בה עבד דן אקרויד ועכשיו אדי מרפי – התערבות על ה”סכום הרגיל"  על פי הבעלים, אשר כנראה מתערבים לא מעט ביניהם, אשר מהווה דולר אחד. וההתערבות היא בין הבעלים, שהם גם אחים, על מנת ליישב את הוויכוח מה קובע – הסביבה או הגנים. ז"א האם הנסיבות הם הקובעים מי יהיה הקבצן ומי יהיה העשיר המחונך, או מה שקובע זה הגנים ואז לא חשוב מה הנסיבות, העשיר המחונך הוא זה שאמור להיות כזה. זהו לא הוויכוח בין דטרמיניזם ורצון חופשי (הכל צפוי והרשות נתונה), אלא הוויכוח מה קובע – האופי או המעמד. אגב, נושא מאוד רציני ומעניין. אז נוסף על הקומדיה, אנו מקבלים אותה ברוטב חברתי מטובלת בנגיעות אקדמיות. ועל מנת שלא ישעמם לנו או שלא נמות מצחוק, אנו גם מקבלים כקינוח עקיצה פיננסית הפכפכה – האחים בעלי חברת הברוקרים מתכוונים ומתכננים עקיצה בו ירוויחו מיליונים רבים – אך אקרויד ומורפי חוברים כוחות (מה שפותר את הוויכוח מה קובע הסביבה או הגנים בצורה דיפלומטית בחתך הזהב הכה אהוב על פותרי הסכסוכים – גם וגם. מה שכמובן מטאטא את האמת מתחת לשטיח שלא תפריע) ומצליחים לעקוץ את האחים באותה העקיצה שהם תכננו, תוך כדי כך שהם גם המתעשרים מהפינלה המזהיר. בראוו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZjDbJQKDXCY

1983 – To be or not to be

מומלץ 1983 – To be or not to be להיות או לא להיותMel Brooks

 

 

זהו רי-מייק לסרטו המדהים של ארנסט לוביטש באותו השם מ-1942. רי-מייק די דומה ואפילו טוב. פרדריק ברונסקי, בעל תאטרון ברונסקי בוורשה, שחקן תאטרון גדול עפ"י עדות עצמית, נותן קטעים משייקספיר. והנה הוא מגיע להמלט ומתחיל לדקלם "להיות, או לא…" ואז איזה דבר מחריד, הבחור מהשורה השלישית קם, ומנסה לצאת לשירותים ומפריע לכל השורה והכי הוא מפריע לברונסקי (פעם שחקן תאטרון רוסי מפורסם אמר שהאויב הגדול ביותר לשחקן על הבמה היא דלת חורקת שנפתחת) וככה ערב אחרי ערב. ברונסקי בהתקפת עצבים, והבחור…הבחור הוא טייס פולני והוא יוצא מקטע של המלט על מנת לפגוש את אישתו של ברונסקי.… זהו סרט מצחיק ומבדר ברמות גבוהות. מל ברוקס כבר התעמל על סרט עם מחזה בתוכו, ועוד עם היטלר בהמפיקים – והוא חוזר לעשות כך גם כאן, ביחד עם אישתו דאז אן בנקרופט. גם כך הסיפור מצחיק, אך מל ברוקס מחדש את הסיפור עם מגע אישי משלו. יש אולי שיגדירו קומדיה ביחד עם היטלר ונושא היהודי כמשהו בעל טעם רע וולגרי. אך מל ברוקס לא בחל בטעם רע וולגריות. היו גדולים מלפניו שעסקו בנושא זה – כמו הסרט המקורי של לוביטש, וגם צ'רלי צ'פלין עם הדיקטטור הגדול (אני חושב שזהו, עד לשנות השישים אלו 2 סרטים הזכורים לי שהיו קומדיות והייתה שם דמות של היטלר). אך צ'פלין אמר לאחר מכן שאילו ידע על הפתרון הסופי קרוב לוודאי לא היה עושה את הסרט. מל ברוקס, אני חושב, היה עושה קומדיה גם בתוך מחנה השמדה. טוב, אולי הגזמתי. בכל אופן ברוקס ידע לעשות קומדיות ושחט כל פרה קדושה בדרכו. והוא ידע לעשות אותן בסטייל. כולל קומדיה נפלאה זו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=itW6U-ocHZQ

והנה מל ברוקס ואן בנקרופט מבצעים sweet georgia brown בפולנית. https://www.youtube.com/watch?v=6SiBS2kqgYM

ואם אתם רוצים לראות את הגירסה לשיר זה שהם עשו בסרט – אז לכו לראות את הסרט.

1977 – Office romance

מומלץ 1977 – Slujebnyy Roman  Office romance  – Eldar Ryazanov

 

 

זהו אחד הסרטים הסובייטים המקסימים שנעשו, לא במפתיע, ע"י מיודענו אלדר ריאזנוב. זאת קומדיה רומנטית שנונה – ואני כידוע מת על סוג זה של קומדיות, כך שאני משוחד. ריאזנוב הביא לסרט זה 2 מכוכבי צחוק הגורל שהוא עשה – עוד קומדיה רומנטית שנונה – את אנדריי מיאגקוב – ששיחק את הגיבור הראשי שם וגם בסרט זה, וגם את ליה אחדז'קובה ששיחקה בצחוק הגורל תפקיד קטן וזוטר אך השאירה רושם אדיר – גם כאן היא משחקת תפקיד צדדי של מזכירה – אך כמעט כל משפט שני שלה נחרט בתרבות הרוסית (כמעט כמו מה שהגשש החיוור השאיר לעברית). למעשה השפה שמשתמשים בסרט היא כל כך שנונה שאתה מחזיק את האוזניים במתח תמידי מרוב פחד שאולי תפסיד איזה פנינה לשונית שנזרקות כאן בתדירות של מכונת ירייה. הסיפור הוא רומן בעבודה – במכון לסטטיסטיקה עובדת מנהלת – אישה שתלטנית, אסרטיבית, אך יבשה, לבושה בלבוש עיסקי ושמרני, לא מטופחת, באה לפני כולם, הולכת אחרי כולם – בקיצור אישה לא נשואה שכנראה היחסים האישיים זה לא בלקסיקון שלה. במחלקה שלה עובד מנהל חשבונות, גרוש שחי עם 2 בניו בדירה, בחור ביישני והעיקר – פוחד פחד מוות מהמנהלת. רצה הגורל והוא, בעצת חברו לעבודה, ע"מ לקבל קידום, מתחיל עם המנהלת. וכאן הכל תופס תאוצה והצחוקים לא נגמרים. למרות שמדובר סה"כ ברומנטיקה פוזיטיבית וסרט עם כוונות טובות – כיום כמובן אי אפשר לעשות דבר דומה עקב כל החוקים ונורמות נגד הטרדות מיניות. ואגב, חבל. אני מתכוונן שרומנטיקה כלואה מאחורי סורג ובריח ע"י תלונה שנעשתה עם כוונות טובות ע"י האחיות רגולציה, פוליטיקלי קורקט ושחרור האישה. ככה זה בחיים – לעתים קרובות הקורבן של החברה הוא היופי והתקווה. טוב- מספיק עם הטפות, בחזרה לסרט. הסרט הוא בעקבות מחזה שריאזנוב כתב עם מיודענו אמיל ברגינסקי עוד ב-1971 שהיווה הצלחה בתאטראות. אמנם רוב הסרט נעשה במקומות סגורים, אך בכל זאת זהו סרט – ריאזנוב נתן לנו הזדמנות להציץ איך מוסקבה הייתה דאז, באמצע שנות השבעים, עם הרחובות שלה, הבניינים, הפקקים (שרק גברו, יש לציין, עם השנים), החנויות, אופנת הלבוש והתסרוקות שנראים לנו כמיושנים לגמרי. אך מה שלוקח את כל הקופה, אלו כאמור המצבים הקומיים אשר מצליחים להחדיר אופטימיות לרומנטיקה והאהבה שמשנה אישה יבשה ומוזנחת לאישה מושכת ופורחת. קלאסיקה סובייטית מקסימה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rX1JWSTTksw

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk