הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

מודעות פרסומת

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

1983 – Trading Places

מומלץ 1983 – Trading Places משנה מקום משנה מזלJohn Landis

 

 

בן המלך והעני כקומדיה.

זהו סרט כיפי להפליא. במהותו הוא מזכיר את בן המלך והעני של מרק טווין שבו בן המלך והעני – נערים צעירים – היו מתחלפים בתפקידים. כאן יש לנו מיקרה דומה – נוכל עני, חתול רחוב, שחור ולא מחונך מתחלף עם מנהל בחברת ברוקרים, לבן, מחונך ורגיל לחיי מותרות. הדבר מיד לוקח אותנו לקומדיית מצבים, עם צחוק בריא ומתמשך, במיוחד כאשר את העשיר משחק דן אקרויד (כן, השותף של ג'ון בלושי מהאחים בלוז) ואת הנוכל העני – אדי מרפי. שניהם מצחיקים ומושכים את העלילה לאורך הסרט להנאותינו. אך זה לא הכל – החלפת התפקידים נעשה כהתערבות )!!) בין בעלי חברת הברוקרים בה עבד דן אקרויד ועכשיו אדי מרפי – התערבות על ה”סכום הרגיל"  על פי הבעלים, אשר כנראה מתערבים לא מעט ביניהם, אשר מהווה דולר אחד. וההתערבות היא בין הבעלים, שהם גם אחים, על מנת ליישב את הוויכוח מה קובע – הסביבה או הגנים. ז"א האם הנסיבות הם הקובעים מי יהיה הקבצן ומי יהיה העשיר המחונך, או מה שקובע זה הגנים ואז לא חשוב מה הנסיבות, העשיר המחונך הוא זה שאמור להיות כזה. זהו לא הוויכוח בין דטרמיניזם ורצון חופשי (הכל צפוי והרשות נתונה), אלא הוויכוח מה קובע – האופי או המעמד. אגב, נושא מאוד רציני ומעניין. אז נוסף על הקומדיה, אנו מקבלים אותה ברוטב חברתי מטובלת בנגיעות אקדמיות. ועל מנת שלא ישעמם לנו או שלא נמות מצחוק, אנו גם מקבלים כקינוח עקיצה פיננסית הפכפכה – האחים בעלי חברת הברוקרים מתכוונים ומתכננים עקיצה בו ירוויחו מיליונים רבים – אך אקרויד ומורפי חוברים כוחות (מה שפותר את הוויכוח מה קובע הסביבה או הגנים בצורה דיפלומטית בחתך הזהב הכה אהוב על פותרי הסכסוכים – גם וגם. מה שכמובן מטאטא את האמת מתחת לשטיח שלא תפריע) ומצליחים לעקוץ את האחים באותה העקיצה שהם תכננו, תוך כדי כך שהם גם המתעשרים מהפינלה המזהיר. בראוו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZjDbJQKDXCY

1983 – To be or not to be

מומלץ 1983 – To be or not to be להיות או לא להיותMel Brooks

 

 

זהו רי-מייק לסרטו המדהים של ארנסט לוביטש באותו השם מ-1942. רי-מייק די דומה ואפילו טוב. פרדריק ברונסקי, בעל תאטרון ברונסקי בוורשה, שחקן תאטרון גדול עפ"י עדות עצמית, נותן קטעים משייקספיר. והנה הוא מגיע להמלט ומתחיל לדקלם "להיות, או לא…" ואז איזה דבר מחריד, הבחור מהשורה השלישית קם, ומנסה לצאת לשירותים ומפריע לכל השורה והכי הוא מפריע לברונסקי (פעם שחקן תאטרון רוסי מפורסם אמר שהאויב הגדול ביותר לשחקן על הבמה היא דלת חורקת שנפתחת) וככה ערב אחרי ערב. ברונסקי בהתקפת עצבים, והבחור…הבחור הוא טייס פולני והוא יוצא מקטע של המלט על מנת לפגוש את אישתו של ברונסקי.… זהו סרט מצחיק ומבדר ברמות גבוהות. מל ברוקס כבר התעמל על סרט עם מחזה בתוכו, ועוד עם היטלר בהמפיקים – והוא חוזר לעשות כך גם כאן, ביחד עם אישתו דאז אן בנקרופט. גם כך הסיפור מצחיק, אך מל ברוקס מחדש את הסיפור עם מגע אישי משלו. יש אולי שיגדירו קומדיה ביחד עם היטלר ונושא היהודי כמשהו בעל טעם רע וולגרי. אך מל ברוקס לא בחל בטעם רע וולגריות. היו גדולים מלפניו שעסקו בנושא זה – כמו הסרט המקורי של לוביטש, וגם צ'רלי צ'פלין עם הדיקטטור הגדול (אני חושב שזהו, עד לשנות השישים אלו 2 סרטים הזכורים לי שהיו קומדיות והייתה שם דמות של היטלר). אך צ'פלין אמר לאחר מכן שאילו ידע על הפתרון הסופי קרוב לוודאי לא היה עושה את הסרט. מל ברוקס, אני חושב, היה עושה קומדיה גם בתוך מחנה השמדה. טוב, אולי הגזמתי. בכל אופן ברוקס ידע לעשות קומדיות ושחט כל פרה קדושה בדרכו. והוא ידע לעשות אותן בסטייל. כולל קומדיה נפלאה זו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=itW6U-ocHZQ

והנה מל ברוקס ואן בנקרופט מבצעים sweet georgia brown בפולנית. https://www.youtube.com/watch?v=6SiBS2kqgYM

ואם אתם רוצים לראות את הגירסה לשיר זה שהם עשו בסרט – אז לכו לראות את הסרט.

1977 – Office romance

מומלץ 1977 – Slujebnyy Roman  Office romance  – Eldar Ryazanov

 

 

זהו אחד הסרטים הסובייטים המקסימים שנעשו, לא במפתיע, ע"י מיודענו אלדר ריאזנוב. זאת קומדיה רומנטית שנונה – ואני כידוע מת על סוג זה של קומדיות, כך שאני משוחד. ריאזנוב הביא לסרט זה 2 מכוכבי צחוק הגורל שהוא עשה – עוד קומדיה רומנטית שנונה – את אנדריי מיאגקוב – ששיחק את הגיבור הראשי שם וגם בסרט זה, וגם את ליה אחדז'קובה ששיחקה בצחוק הגורל תפקיד קטן וזוטר אך השאירה רושם אדיר – גם כאן היא משחקת תפקיד צדדי של מזכירה – אך כמעט כל משפט שני שלה נחרט בתרבות הרוסית (כמעט כמו מה שהגשש החיוור השאיר לעברית). למעשה השפה שמשתמשים בסרט היא כל כך שנונה שאתה מחזיק את האוזניים במתח תמידי מרוב פחד שאולי תפסיד איזה פנינה לשונית שנזרקות כאן בתדירות של מכונת ירייה. הסיפור הוא רומן בעבודה – במכון לסטטיסטיקה עובדת מנהלת – אישה שתלטנית, אסרטיבית, אך יבשה, לבושה בלבוש עיסקי ושמרני, לא מטופחת, באה לפני כולם, הולכת אחרי כולם – בקיצור אישה לא נשואה שכנראה היחסים האישיים זה לא בלקסיקון שלה. במחלקה שלה עובד מנהל חשבונות, גרוש שחי עם 2 בניו בדירה, בחור ביישני והעיקר – פוחד פחד מוות מהמנהלת. רצה הגורל והוא, בעצת חברו לעבודה, ע"מ לקבל קידום, מתחיל עם המנהלת. וכאן הכל תופס תאוצה והצחוקים לא נגמרים. למרות שמדובר סה"כ ברומנטיקה פוזיטיבית וסרט עם כוונות טובות – כיום כמובן אי אפשר לעשות דבר דומה עקב כל החוקים ונורמות נגד הטרדות מיניות. ואגב, חבל. אני מתכוונן שרומנטיקה כלואה מאחורי סורג ובריח ע"י תלונה שנעשתה עם כוונות טובות ע"י האחיות רגולציה, פוליטיקלי קורקט ושחרור האישה. ככה זה בחיים – לעתים קרובות הקורבן של החברה הוא היופי והתקווה. טוב- מספיק עם הטפות, בחזרה לסרט. הסרט הוא בעקבות מחזה שריאזנוב כתב עם מיודענו אמיל ברגינסקי עוד ב-1971 שהיווה הצלחה בתאטראות. אמנם רוב הסרט נעשה במקומות סגורים, אך בכל זאת זהו סרט – ריאזנוב נתן לנו הזדמנות להציץ איך מוסקבה הייתה דאז, באמצע שנות השבעים, עם הרחובות שלה, הבניינים, הפקקים (שרק גברו, יש לציין, עם השנים), החנויות, אופנת הלבוש והתסרוקות שנראים לנו כמיושנים לגמרי. אך מה שלוקח את כל הקופה, אלו כאמור המצבים הקומיים אשר מצליחים להחדיר אופטימיות לרומנטיקה והאהבה שמשנה אישה יבשה ומוזנחת לאישה מושכת ופורחת. קלאסיקה סובייטית מקסימה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rX1JWSTTksw

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1968 – The Producers

מומלץ 1968 – The Producers המפיקיםMel Brooks

 

 

תארו לכם מפיק כושל, שכל עבודתו מאחוריו. הוא חי מכספים שהוא לוקח מזקנות שובבות המבלות איתו וגם אוסף כסף למחזמר שהוא רוצה להפיק. קוראים לו מקס ביאליסטוק. יש גם מנהל חשבונות היסטרי לאו בלום. בלום מגלה שחסרים 2000 דולר במיזם של ביאליסטוק וכך הם הוגים רעיון גאוני – מכיוון שמס הכנסה לבטח לא יבדוק ספרים של מחזמר שנכשל, הם מחליטים להגביר את איסוף הכספים ולמכור מניות של המחזמר לכל אותן הנשים ביותר מ-100%, ולהפיק מחזמר שייכשל. על מנת שהתכנית תצליח ביאליסטוק דואג לקחת תסריט הכי גרוע למחזמר, לגייס צוות לא יוצלחים ומריץ את המחזמר בתקווה שיכשל כבר בלילה הראשון. למחזמר אגב קוראים "אביב להיטלר". כן – יהודים עושים אביב להיטלר  בברודווי . (גם בסרט עצמו – לאו בלום ומקס ביאליסטוק, וגם במציאות – מל ברוקס, ג'ין ווילדר וזירו מוסל).

זהו סרטו הראשון של מל ברוקס כבמאי. הוא היה תסריטאי מצליח עד אז, וניסה לעניין אולפנים גדולים בתסריט שכתב לסרט זה. הוא נדחה על הסף כי האולפנים חשבו את התסריט עשוי בטעם רע, עד שלבסוף אולפן אחד התעניין בו. אחרי שלא מצא במאי, ברוקס הציע את עצמו לביים, על מנות לחסוך בהוצאות. ועוד איזה בימוי זה היה! גאוני. וזה עוד נעשה כמשימה צדדית שברוקס לקח! מאז הוא המריא והביא לנו מורשת מל ברוקס נהדרת.

לכשיצא הסרט הוא נתקל בתגובות מעורבות הנוטות יותר לגנאי על הטעם הרע. ברור שאם קראתם על מה הסרט בהחלט אפשר להבין אותם. אבל… כן, יש גם אבל אחד רציני שבזכותו הסרט הוא ממש מצויין. הסרט הזה מצחיק עד דמעות. לא מומלץ לעמוד או לשבת על כיסא כשאתם צופים בו מחשש שפשוט תפלו על הרצפה מעוויתות הצחוק שיתקפו אתכם. בתור לאו בלום משחק ג'ין ווילדר, עד אז שחקן לא ידוע. הוא גם המשיך וכיכב בעוד שני סרטים של מל ברוקס (אוכפים לוהטים ופרנקשטיין הצעיר הנהדרים). בסרט הזה הוא היסטרי עד דמעות. למעשה כל צוות השחקנים נתנו כאן הופעה נהדרת – אך מעל כולם מתעלה מי ששיחק את מקסזירו מוסל, מיודענו שמואל יואל "זירו" מוסל (הכינוי זירו – אפס – ניתן לו ע"י אימו שהזהירה אותו שאם לא ילמד טוב בבי"ס הוא יסתכם באפס). מוסל היה שחקן ידוע בתאטראות ושיחק תפקידים קומיים וגם רציניים ואפילו את טוביה החולב הוא גילם. אך בסרט זה הוא התעלה על עצמו ועל כולם והציג משחק מוגזם, משחק בטוח, משחק קולני וולגרי להקסים. מקס אומר בסרט "הייתי כל כך זהיר, בחרתי מחזה לא נכון, במאי לא נכון, צוות שחקנים לא נכון …. אז איפה עשיתי משהו נכון?" כן – אביב להיטלר הפך ללהיט! מבקר קולנוע ידוע רוג'ר אברט סיפר על מיקרה שקרה לו – הוא היה במיקרה במעלית עם מל ברוקס ואישתו דאז אן בנקרופט כמה חודשים לאחר שהמפיקים יצא, ואז נכנסה אישה אחת למעלית. לאחר שהיא זיהתה את ברוקס היא אמרה "אני חייבת להגיד לך, מר ברוקס, שהסרט שלך הוא וולגרי". ברוקס חייך והסכים "גבירתי, הוא התעלה מתחת לוולגריות". ברוקס הגדיר מחדש את הוולגריות, בגאונות, בצחוק אדיר, באינטליגנציה וחכמולוגיה. אכן, זה לא עבור כולם – אך נשבע לכם – זהו סרט מאוד מצחיק, למרות שנשמע בטעם רע . לכו עליו ותודו לי אחר כך.

קדימון: : https://www.youtube.com/watch?v=z51xeox0Jlg

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer