הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2011 – A Separation

מומלץ 2011 – Jodaeiye Nader az Simin  A Separation   פרידה  – Asghar Farhadi

 

 

במקור הסרט נקרא – הפרידה של נאזר וסימין. נאזר וסימין הם זוג בורגני בטהרן עם בת אחת. סימין רוצה להגר מאיראן ע"מ לאפשר לבת שלה עתיד אחר, אך נאדר מהסס ולבסוף מחליט שלא, וזה מכיוון שאביו שגר אתם הוא חולה אלצהיימר והוא מבקש לסעוד אותו. עקב כך סימין מבקשת להתגרש. כך מתחיל הסרט בטהרן המודרנית. העלילה הולכת ונעשית מסובכת יותר כשעוד אנשים נכנסים למעגל החיים שלהם ואפילו תופסת כיוון של סרט מתח, אך לא במובן המסורתי של המילה. לא אגלה כמובן את העלילה – את זה תצטרכו לגלות בעצמכם  כדאי לכם. חוקי הדת שולטים באיראן בחיים של האנשים ובחיים הרשמיים. אנחנו מורשים להיכנס אל החברה הפרסית המודרנית ולראות מסמך אנושי נדיר, שלא חשבנו שנראה ממדינה זו, אשר מצטיירת לנו כמדינה חשוכה, דתית עם חוקים של ימי הביניים. הבמאי מזכה אותנו בהצצה באנושיות הקיימת בחברה זו – הרי גם בימי הביניים היו אנשים, והדת קיימת עבור בני אנוש מלפני ימימה. וכך, דרך הרגשות הוא מכניס אותנו דרך סמטה צדדית בדלת האחורית אל תוך טהראן. כשאני מהרהר בזה שוב, הרי הסרט יכל היה להיות על כמעט כל חברה בכל זמן – הוא די אוניברסלי, אך בכל זאת מיקומו ומיצובו באסלם הפרסי נותן לסרט סולם לטפס מעלה ומציב אותו בין הסרטים הטובים שראיתי. אין כאן אנשים טובים או רעים במובן המערבי. כולם מנסים להיות הגונים, הגונים עד כאב לפעמים, אפילו לרעתם. ובתוך ההגינות הכלל אנושית הזאת יש לנו דרמה מתפתחת המלמדת שאין אמת אחת. יש הרבה אמיתות. יש הרבה הבנות. וגם אנשים טובים יתנהגו לא טוב בסיטואציות מסוימות. יש הרבה אמפתיה שאנו נחוש בסרט. ואגב, זהו לא סרט תעמולה פרסי – הבמאי לא נתמך ע"י משרד התרבות ואפילו לא נחשב במאי המקורב לשלטון, נהפוך הוא. ובכל זאת הוא מצליח העלות סרט אוהב, סרט אוהד, סרט אנושי, שאם כל הסלידה שייתכן שאנו חשים לחוקים דרקוניים ושלטון הדתי הדיקטטורי, לא נוכל שלא לראות שהאנושיות חיה ובועטת ואף מנהלת חיים נורמליים עד כמה שניתן במציאות לא פשוטה זו. תעודת כבוד לקולנוע האיראני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=B2Sswx_vrWk

מודעות פרסומת

2011 – Game of Thrones

מומלץ 2011 – … Game of Thrones משחקי הכס

 

 

זהי סידרת טלוויזיה אמריקאית של HBO בעקבות ספרי הפנטסיה של הסופר ג'ורג' מרטין שיר של אש ושל קרח. הסדרה היא מאוד פופולרית ומאוד מדוברת בארה"ב ובעולם כולו, כולל ישראל. ניסיתי להבין מה הסיבה לכך. האם זה בגלל האלימות המאוד קשה בסדרה? (מעניין יהיה לעשות סטטיסטיקה כמה אנשים מתים בכל פרק. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה) או האם זה בגלל כמות סצנות הסקס והערום? הרי אנחנו מאמינים שסקס ואלימות הם הנוסחאות להצלחה של הרבה סרטי הוליווד, לא? אך כאן זו כנראה לא הסיבה להצלחה. נהפוך הוא, אם יש ביקורת נגד הסדרה, אז זה דווקא בגלל האלימות והערום שבה. אז מה עם כן? מה סוד ההצלחה? אני סבור שזה בגלל שלוש סיבות.

קודם כל הדמויות שבסדרה הן לא שטוחות, ומורכבות מאוד. אם בעונה מסוימת אנחנו לא סובלים דמות מסוימת, אזי משום מה בעונה אחרת אנחנו מסמפתים אותה. כמו כן, מפרק לפרק, בגלל חיסולים רבים של הדמויות (כן, בעיקר של שושלת סטארק, אך גם אחרים), אנחנו, איך לומר? מרגישים קשר כלשהו אל הדמויות שלך תדע, אולי בעוד פרק כבר יירצחו. הדמויות הן רבות, זה לוקח זמן להכיר את כולם, הכל מרתק וססגוני ולרגע לא משעמם. שפכו שם כל כך הרבה סטראוטיפים על הדמויות והמשחק הוא ראוי לשבח – כך שאנחנו נקשרנו אליהם, ואי אפשר לפספס עונה. אני צפיתי כבר ב-7 עונות ומצפה בכיליון עיניים לשמינית שתצא ב-2019.

בנוסף, התפאורה של הסדרה היא פשוט נהדרת. יש כאן ערבוב של כל כך הרבה מיתוסים והיסטוריה אירופית שאמנם אתה מבין שזה איפשהו בימי הביניים, אך לא בדיוק – יש לנו דרקונים, המהלכים, אנשי שלג, השפעות רומיות ויווניות ואפילו מונגוליות. יש כאן מכל טוב, ואתה מזהה פה ושם כל מיני דברים שמצלצלים מוכר לך. דרמות היסטוריות הן תמיד מתכון להצלחה – אנחנו מתים עליהם – הרי אף אחד מאתנו לא אהב במיוחד ללמוד היסטוריה ולשנן את השושלות והתאריכים – אך כאן לוקחים את כל זה וממחיזים מול עיננו, מעלים באוב, שמים אותנו במכונת הזמן – והיישר לתככים והמזימות בימי הביניים.

אמרנו תככים? כן, אנחנו אוהבים אותם, אוהבים סדרות פוליטיות בהם יש מאבקי שליטה – יש שם מאבק הטוב ברע וזה נותן לכולנו משהו להזדהות אתו ולצפות בכיליון עיניים לתרגיל המלוכלך הבא. המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק בסדרה כנראה מושפע ממלחמות בין בית לנקסטר ויורק באנגליה בימי הביניים. ומי לא אוהב לצפות בתככי החצרות?

אם עדיין לא ראיתם – אז כדאי מאוד (לקחת חיסון נגד אלימות לפני כן).

The winter is coming

קדימון (של העונה הראשונה): https://www.youtube.com/watch?v=YinJaXzgzqI

2011 – Contagion

מומלץ 2011 – Contagion  התפשטות  – Steven Soderbergh

 

 

זהו מותחן על מגיפה עולמית. סוף המאה העשרים ותחילת המילניום התאפיינו בכמה וכמה מגפות כאלו – איידס, סארס, וכו' – כך שהנושא מוכר לצופה. אך זהי הפעם הראשונה שאני צפיתי מסרט באורך מלא על הנושא עצמו. הסרט עשוי באופן ראליסטי ביותר, עם משחק טוב וסוללה של שחקנים כוכבים שכל אחד מסוגל להוביל סרט לבדו – מאט דיימון, קייט ווינסלט, ג'וד לאו, מריון קוטילאר, גווינת פלרו. אותי הסרט די זעזע. אנחנו מכירים מוקדי ההעברה של המחלות – שדות תעופה, שדרכם עוברים מיליונים של אנשים. ובכל מגיפה שבאה והולכת אתה שם לב לכמות הולכת וגדלה של אנשים ההולכים במסכות, אנשים שמים על כף ידיהם נוזל מחטא, לוחצים פחות את הידיים ואפילו נעצרים ומוכנסים לבידוד בכל סימן של שיעול וחום. פעם בקונקשיין אחד הלכתי לתומי ליד נקודת ביקורת כזו והשתעלתי במקרה. הלב שלי צנח לתחתונים שמא לא יעצרו אותי וישימו בבידוד. כמו כן, המחשבה שלי כל הזמן חושבת על פיגוע ביולוגי בו במקום מחבל מתאבד עם פצצה שייקח אתו כמה עשרות אנשים, יהיה מחבל עם ווירוס קטלני וכך המחלה תפוזר מסביב לעולם. בדיוק בתרחישים כאלו עוסקים אנשי הבריאות העולמי. הדינמיקה בסרט של התפשטות הווירוס והמרוץ אחר הנוגדן היא כה ראליסטית, שאתה כצופה מתכווץ בכורסא שעד עכשיו הייתה שיא הנוחות, ולא יכול למצוא את הפוזה הנינוחה – כולך קפיץ אחד שדי בסימן של חום על מצחך ואתה טס למיון. בסרט יש גם רעיון נוסף – אמנם צדדי, אך מדליק נורות אדומות – יש אנשים שינסו להרוויח בכל מצב, גם במרמה, בשימוש במדיה חברתית והמונית. וההמונים הבורים יתמכו במהלך זה. מהומות הן נגישות הרבה יותר עם האינטרנט כמלווה מודרני של האוויר לנשימה. אך מה שבאמת מפחיד זה איך הכל יתחיל – למעשה אין צורך במחבלים ביולוגיים – הדבר יכול להתחיל לגמרי במקרה, בלי שיש לנו השפעה כלשהי, ואז, כשהווירוס יצליח להדביק קרבן ראשון, זה רק עניין של זמן עד להתפשטות. מותחן מפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4sYSyuuLk5g

2011 – Anonymous

מומלץ 2011 – Anonymous אנונימיRoland Emmerich

 

 

אתם מכירים תאוריות הקונספירציה, נכון? יש הרבה כאלו והן גרות לא רע ברחבי האינטרנט. והנה יש לנו אחת (למעשה שתיים) כאלו בסרט נהדר זה. שייקספיר לא כתב את מחזות שייקספיר. שמעתם נכון, האומן ב"ה" הידיעה של השפה האנגלית ואחד המחזאים הגדולים של האנושות… לא כתב את מה שכתב. מי שלמעשה היה כותב אותם זהו הרוזן מאוקספורד, אדוארד דה ויר, רוזן הולל, איש חצר של המלכה אליזבת, משורר, מחזאי, פטרון אמנות עם מזג אימפולסיבי וכמעט לא נשלט. יתירה מזה, תאוריית הקונספירציה השנייה בסרט היא שהרוזן מאוקספורד היה מאהבה של המלכה אליזבת והיה להם בן לא חוקי שגדל להיות הנרי, הרוזן השלישי לסאות'המפטון. יש גם קונספירציה בתוך קונספירציה, הגורסת שאדוארד דה ויר הוא למעשה גם בנה של המלכה אליזבת (מי שלא זוכר, המלכה אליזבת היא ביתו של הנרי השמיני ואחרונה לבית המלוכה טיודור) וכך יוצא שאדוארד הוא אביו של אחיו. תאוריות הקונספירציות האלו זכו לתמיכה של לא מעט אנשים והם מבססים אותם כמובן  (למשל, הסונטה הראשונה ששייקספיר פירסם – וונוס ואדוניס – מוקדשת להנרי, הרוזן השלישי של סאות'המפטון) – לא אחפור ביותר מדי פרטים, אציין רק שבין אנשי האקדמיה וההיסטוריונים תאוריות אלו מהוות קשקוש בלבוש. זה מסביר התקפות רבות על הסרט – שלקח את הקונספירציות האלו אל לב ליבה של ההתרחשות והתסריט (הבמאי ככל הנראה תומך נלהב של הקונספירציות, ויצא לעימותים חזיתיים בראיונות נגד האליטה האקדמית המהוה סמכות מקצועית בנושא), זה גם מסביר קרירות בה הסרט התקבל ע"י המבקרים הרבים – הרי, אחרי הכל, הוא מרים יד על הקדוש ביותר לשפה האנגלית.

כל זה מרתק ללא ספק ומסקרן במידה בלתי יאומנת. והסרט לא נשאר חייב – הוא משחזר את התקופה האליזבתית ואת לונדון של אותם הימים בפרטי פרטים – מי שרוצה לטעום את רוח התקופה יתמוגג בסרט הזה (לא נהיה קטנוניים ונסלח לאי דיוקים היסטוריים קטנים שהיו בסרט, חוץ מכמובן תאוריות הקונספירציה עצמן). התסריט לא פשוט ודורש אינטליגנציה היסטורית מהצופה ומשאיר אותנו מוצפים בעובדות, תפניות, פרטים ושמות – כך שטוב יעשה צופה ויוריד אבק מספרי ההיסטוריה של התקופה ולפחות ידפדף את דפי הספר ויכיר את הנפשות הפועלות של הזמן ההוא, שהיה מרתק וסוער לפחות כמו הקונספירציות. המשחק המעולה של כל הצוות הוא כה אמין, שאתה כבר כמעט ומאמין לקונספירציה עצמה. חוויה מרוממת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4j9OebzwVlw

2010 – Womb

מומלץ 2010 Womb  הרחם  – Benedek Fliegauf  

 

 

סרט מדהים, אבל לא כל אחד יאהב אותו. בגלל הסגנון ובגלל הנושא. לטעמי יש בסרט כמה מגרעות, אך לא בסגנון ולא בנושא. הסגנון הוא מאוד איטי עם מעט מאוד דמויות והכל מתפתח לאט – כמעט כמו בסרטים היפניים הישנים בהם ממד התנועה והזמן היו זניחים לעומת התפתחות הדמויות. הזירה היא אי, עם צבעים קרים, ים, גשם, חול, מרחבים פתוחים ורחבים. הצילומים – פשוט מ-ד-ה-י-מ-י-ם – משתמשים בעומק שדה קטן ופוקוס מדויק – ממש צילומים רומנטיים בסביבה קרה המשרים אווירה של עצב עמוק.

הנושא –אהבה. האם אפשר להמשיך איתה גם לאחר המוות. והאם זו אותה האהבה. כאמור רומנטיקה המתכתבת עם הסגנון. אך כפי שהסגנון  גם מכתיב – זה נגמר בעצב. זה למעשה גם חי בעצב. עצב אסתטי, רומנטי  אך עצב שגורלו נגזר.  הפגם לטעמי הוא בגורל שנגזר – אנחנו אוהבים לצחוק על סרטים הוליוודיים שהסיום הוא כמעט תמיד אופטימי בלי קשר להגיון שבכך, אך בסרטים האירופאיים הם נוקטים בגישה הפוכה, מבלי קשר אם אפשר היה להתאמץ ולהגיע לסיומת אחרת. הפגם הוא בפוליטיות התרבותית של הסיום. לבד מכך זה היה יכול להיות סרט מושלם.

יש גם היבטים פילוסופיים מעניינים שאם מתעכבים עליהם – עולם שלם של הגות נפתח לפנינו. האם אפשר לשחזר אהבה? האם אפשר לחיות את אותו הדבר פעמיים? אמנם אנו יודעים שאם מפרידים תאומים זהים – הם עשויים לגדול כשני אנשים שונים – ז"א הסביבה תעצב את ההתנהגות (או הפוך, עפ"י דרווין – הגנטיקה תתאים את עצמה לסביבה על מנת לשרוד). אך מה יקרה אם ננסה לבטל את משתנה הסביבה במשוואה זו ונשים את התאומים באותה הסביבה – האם אז התאומים הזהים יגדלו להיות אותו בן אדם או יהיו שונים? האם האהבה בסביבה דומה תהיה אותה האהבה, או שתשנה את מהותה? האם אפשר לקרוא לתסביך אדיפוס אהבה?

סרט עדין, עצוב, יפהפה, מגרה מחשבתית, סרט שנשאר אתך ברגעים השקטים וצף למעלה כגלגל הצלה. משחק מהפנט של אווה גרין. מומלץ בחום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=0M-pN2PDfT8

2010 – Under the Hawthorn Tree

מומלץ  2010 – Shan zha shu zhi lian  Under the Hawthorn Tree   כשתקראי בשמך  – Yimou Zhang

 

 

ג'אנג יימו ידע לעשות גם סרטים רומנטיים ודרמות אנושיות על רקע נופי ההיסטוריה הסינית (ראו הדרך הביתה הנפלא) ולא רק סרטים  הגדולים מהחיים כגון גיבור ומחול הפגיונות. הוא ידע לעשות גם סרטים עדינים, ולא רק דרמות צבעוניות ומטלטלות כגון הפנסים האדומים. כשתקראי בשמך – כך תורגם הסרט, התרגום המילולי הוא תחת עץ העוּזרָד, והוא עיבוד של יימו ג'אנג לספרה של אי מי עץ העוּזרָד לתמיד המבוסס על מיקרה אמתי; עץ העוּזרָד בסרט הוא עץ בכפר שבו נמצאים גיבורי הסרט, שכביכול הושקה בדם סינים שהוצאו להורג ע"י היפנים במלחמת העולם השנייה כשתקראי בשמך הוא סרט שכזה, עדין, רומנטי, דרמה סוחטת דמעות שיימו מביים לאחר פרויקט מגלומני שלו של אולימפיאדת בייג'ין. אנחנו חוזרים לתקופה של חינוך מחדש שהיה נהוג בסין העממית בזמן מאו טצה טונג. כשבברית המועצות אנשים לא ראויים פוליטית היו מוגלים לפלכים נידחים של ברית המועצות במקרה הטוב ולגולאגים במקרה הרע, בסין היו נוהגים גם כן לשלוח את האי יציבים מבחינה פוליטית לאזורים נידחים להתחנך בעבודות הקרובות לעם (אי יציבים פוליטית זה לא מתנגדי המשטר, שאתם הפתרון היה אחר ואלים הרבה יותר, אלה הילדים או הקרובים של אותם המתנגדים, או החשודים בהתנגדות. ההסבר בדקויות הוא עבור האנשים שלא בקיעים במנהגים בעולם הקומוניסטי, שבו גם טרוצקי – אחד ממובילי המהפכה הקומוניסטית הרוסית, לאחר כמה שנים כבר הוטבל כמתנגד המשטר ומחוסל במקסיקו הרחוקה. גורלו כגורל הרבה וותיקי המהפכה שנס חינם בעיני השלטון). בתקופה הזו גם הגיבורים של הסרט מוצאים את עצמם בכפר מרוחק, ומתאהבים. היא תלמידת תיכון והוא בחור בוגר. הם מתאהבים באהבה טהורה, בהסתר, באופן כובש את ליבנו כמו שרק יימו ג'אנג יודע להיכנס אל מסתורי הרגשות על קצות הבהונות כך שלא נשמע, ואז הוא לופת את גרוננו ואנחנו כבר שבויים במה שקורה על המסך, וגם דמעה קטנה כבר לא נראית לנו משהו זר. שפו למסטר הסיני – סרט קטן, שקט ופסטלי אך גדול ברגש, כובש את הנשמה וגם מלטף הנפש, ובעיקר אנושי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=88nn6fn5c04

2010 – Another Year

מומלץ 2010 – Another Year עוד שנהMike Leigh

 

 

אם אתם רוצים לצפות בסרט אנושי, בלי אקשן, ללא כוכבים זוהרים ,בלי דרמות קורעות, בלי אלימות, בלי פשע, בלי עוני, בלי מאבקים חברתיים, בלי פוליטיקה, ללא חידושים טכנולוגיים, בלי פירוטכניקה על המסך וללא ממחטות לאף ועיניים – אז אתם עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, וחוץ מזה מאיפה תיקחו סרט כזה? הרי זה מריח סרט על החיים, עלינו, על החברים שלנו.

מייק לי בוודאי חשב עליכם כשיצר פנינה אמפטית זו. המשחק הכה משובח של הצוות מיד מכניס אותנו לאווירה אמינה של פרוור לונדוני אל תוך ביתו של זוג מבוגר, אינטליגנטי ועדיין אוהב ומנהל חיים נורמליים. כן, יש חיה כזו, ויש אנשים כאלו, בוודאי חלק מכם גם יזהו כמה שכנים, או אם אתם ממוזלים, גם את עצמכם. וסביבם ישנם אנשים … רגילים, סיטואציות מביכות, סצנות מחיי היום יום. כל זה במשך שנה אחת עם העונות המתחלפות – קיץ, סתיו, חורף ואביב. וישנו כמובן גם נושא – נושא אנשים נזקקים, אנשים ששונאים את עצמם, אנשים ש.. "לא מסתדר" להם בחיים, כאילו שיש דבר כזה. אין תוכחה, אין סדרת חינוך בסרט,  אלא מציגים את הדברים כמו שהם.  אתם לבטח מכירים נוער וצעירים החושבים שהם יודעים יותר טוב מההורים, מהמורים ומאנשים מבוגרים. אמנם חשיבה עצמאית מבורכת בגיל זה ומהווה חלק מהתבגרותנו כאנשים בוגרים, אך העקשנות לדבוק בגישה זו היא כמובן יהירות לשמה, אפילו שהנימוק הוא שאנשים מבוגרים לא מכירים את עולם הצעירים עקב כך אין להם מה לתרום. היהירות הזו לפעמים (התחלתי לחשוד שלעיתים קרובות דווקא) לא עוברת והאנשים הצעירים, ויותר מאוחר, גם בהיותם מבוגרים ואף בגיל מתקדם, חושבים שהם יודעים הכל, ושהסובבים אשמים שלא מתנהגים לפי הציפיות שלהם, והחיים מתאכזרים אליהם, ושסתם אין להם מזל. הם לא מודעים שהבעיה אצלם, ואם מודעים, אז לא ממש, לא באמת. זה המתכון של אנשים נזקקים. יש להם נראות של אנשים עם רחמים עצמיים, או של אנשים בסדר גמור, אפילו בקדמת החיים. אך הם לא. בכלל לא. פגשנו אנשים כאלו בסרט. אמנם צר לנו עליהם – אך מה נוכל לעשות? וכך הזוג שלנו, המאושר בהתנהלות חייהם, הוא לא רק התקווה, אלא גם האוגן של האנשים שמסביבם. ויש להם חברים, כן, אנשים נזקקים כאלו. אתם לבטח מכירים אותם, מדובר בזה, וגם בזו, אתם יודעים אותם וחלקם אפילו חברים שלכם. סרט על החיים, על האמפטיה, על האנושיות, על הנזקקות. נפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ilv0aVRJPps

2009 – Moon

מומלץ 2009 – Moon ירחDuncan Jones

 

 

זהו סרט מדע בדיוני. מהסוג הטוב. אמנם הכל מתרחש בחלל, אך לא רחוק מדי. מדובר בתחנת פיקוח על כרייה המתבצעת על הירח. הגיבור, סם, לקראת סיום חוזה של שלוש שנים בתחנה. למעשה, הוא השחקן היחיד בסרט. שלוש שנים בבדידות, עם כל הטכנולוגיה והבידור האלקטרוני תחת ידיך. חלומו של כל גיק וסיוט של כל אדם מן השורה. טוב, הוא לא לבד. התחנה נשלטת ע"י המחשב – גרטי שמו. מזכיר אודיסאה בחלל  המהולל של קובריק? לא לחינם – יש דמיון רב בתפאורה לסיפור. הכל מאוד ראליסטי, מאוד מאופק, בלי הרפתקאות גדולות או אקשן קורע שמלא בחורים מדעיים המאפיין לא מעט סרטים מדע בדיוניים. סרט זה לא סובל מהם, ברוך השם, ועקב כך הוא גם רציני יותר, מדויק יותר, מלא פרטים קטנים שאתה, כצופה, כבר מתחיל לחפש את האלוהים שנמצא בהם.

הבדידות האין סופית של סם מודגשת ע"י קו תקשורת משובש עם הארץ שבה הוא השאיר אישה וילדה. רק בזכות גרטי הוא יכול לחיות מיום ליום במטלות תחזוקה של התחנה. איזה מן איש ייצא לחוזה של שלוש שנים הרחק מהכל? איזה מן איש תאגיד הכרייה שוכר אנשים לחוזה אכזרי זה?

מי אני, מה אני, איפה אני ומי עשה לי את זה… העימות הבלתי נגמר הזה של אדם בגורלו, בתפקידו, במהותו ובמקורו לובש כאן צורה טכנולוגית מפתיעה ומכניסה לתמונה, איך לא, גם את התאגידים, שאין עליהם, אין להם לא דין ולא דיין וכך זה אנחנו הקטנים מול ההם הגדולים. סרט חכם, סרט עם מחשבה, עם הפתעות – מותחן מדע בדיוני אינטליגנטי מומלץ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=twuScTcDP_Q

2009 – Lebanon

מומלץ 2009 – Lebanon לבנוןSamuel Maoz

 

 

לבנון הוא סרט על מלחמת לבנון. ז"א לא על כל המלחמה, אלא רק קורות טנק אחד עם המשימות שלו בתוך כל הבלגן. לא מדובר פה בגיבורים מצ'ואים המכסחים לערבים את הצורה, אלא על חיילים צעירים, די פוחדים, טועים, מתקנים, מחפשים את דרכם בכל הזוהמה של המלחמה. אין פה התבכיינות לשמה ואין יותר מדי הטפות מוסר – אלא הצגת תמונה. ועל מנת להציג אותה עוד יותר מלחיצה – יש כאן טריק קולנועי מדהים ששמואל מעוז משתמש – הרוב המוחלט של הסרט מתרחש בטנק עצמו. גם מה שמתרחש בחוץ רואים מתוך הצריח דרך משקפות – צריך לראות שמאלה – הצריח מסתובב שמאלה, צריך לראות ימינה, אז יבבת המנועים מזיזה את הצריח ימינה. דחוס ולחוץ בטנק. וחם, חם מאוד. ובוודאי שגם מסריח. אפילו בן אדם אי אפשר לראות בזקיפות קומה – רואים ערבוביה של פנים, גפיים, חלק מגוף. הסגנון הזה מקפיץ את הסרט בלפחות שתי רמות כלפי מעלה. הדחיסות הזאת, הקרבה הזאת, שיתוף הצופה בתוך קלאוסטרופוביה משאיר רושם בל ישוער (הדוגמה האולטימטיבית היא כמובן הצוללת המופתי)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=D-_kE5QD_W4

2009 – Exam

מומלץ 2009 – Exam הבחינהStuart Hazeldine

 

 

כל אחד מאיתנו היה לפחות פעם אחת בבחינה. אנחנו מסתכלים על השעון, מקשיבים לחוקי הבחינה ומחכים לרגע בו נוכל לפתוח את הדף בו כתובה השאלה הראשונה. מאורגנים שביננו גם ידפדפו מהר את כל השאלות על מנת לאמוד את כמות הזמן שישקיעו בתשובות לכל שאלה ושאלה. ויש כמובן מצבים בהם אתה בוהה בשאלה ואין לך מושג ירוק מה שואלים כאן ומה כיוון התשובה. כשניגשנו למבחני מיון, המבחנים כבר היו אחרים ובדקו לא את הידע (הרי ידע אתה חייב בכל מיקרה ולכל הניגשים לבחינה יש אותו) אלא היבטים אחרים כמו מהירות, דיוק, חסכון, עמידה בלחצים, שיתוף פעולה, מנהיגות, איזון, קבלת מרות, תגובה לשינויים וכך הלאה. כשאתה משתתף בבחינה אין לך מושג מה כרגע בודקים בך ואתה לא תמיד יודע מה לעשות – האם לצייר את העץ עם שורשים עמוקים, רחבים או להתמקד בעלים. רק לאחר מספר בחינות ואוי אף קורסי הכנה הדברים נהיים מובנים יותר.

כעבור זמן רב אתה גם מבין שכל יום זהו מבחן.

הסרט הזה גם הוא מתמקד בבחינת מיון לעבודה. בחדר שמונה נבחנים, שולחנות וכסאות, עפרונות, משגיח הבחינה עם נשק ו-3 חוקים בלבד – לא לדבר עם המשגיח, לא להשחית את המחברת ולא לצאת מהחדר – והמטרה – לענות על שאלה אחת. יש שאלות? כשהבחינה מתחילה המועמדים מגלים להפתעתם שהשאלה לא כתובה במחברת הבחינה. אפשר לסכם זאת כך: 80 דקות, 8 מועמדים, תשובה אחת, אין שאלות. וכך נוצר לפנינו ניסוי פסיכולוגי מעניין על שיתוף פעולה ותחרות בין יחידים, כשכל אחד רוצה לזכות, ולמעשה אין בכלל כללים ואין גם שאלות ואין להם מושג מה רוצים מהם בבחינה זאת, וכך הרצון של היחיד להצלחה עומד למבחן – עד כמה רחוק הוא יילך.

יש שאלות?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bkdt2Sygew0