הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

מודעות פרסומת

1966 – A Man and a Woman

מומלץ 1966 – Un Homme et Une Femme  A Man and a Woman   גבר ואישה  – Claude Lelouche

 

 

שיא הרומנטיקה של קלוד ללוש. זה לא רומיאו ויוליה. זה גם לא סרט על אהבה ראשונה. גם לא על אהבה בגיל השלישי. לא – זה על גבר ואישה. צולם בשחור ולבן, ספיה וצבע. האמת מאחורי ערבוב הוא הכסף – לדברי קלוד ללוש השחור לבן היה זול יותר. עם זאת, למרות המגבלות, או, בלשון של דוגלים במינימליזם, בזכות המגבלות יצא לנו סרט מסוגנן להפליא. הדבר שם דגש על סיפור סטנדרטי למדי – היא אלמנה, הוא אלמן, שניהם גרים בפריס ולשניהם יש ילדים בפנימייה בדהוויל. הם נפגשים בדהוויל והשאר הורמונים. קלוד ללוש מצליח להזרים רומנטיקה לסיפור פשוט זה ברמה של ריגוש והתפעלות. זה מעלה נשכחות אצל כל אחד שזכה להתאהבות המערבלת חושים – וכך הפשוט (העלילה) הולך יד ביד עם סגנון ושניהם מביטים האחד בשנייה במבט נוגה, ואנחנו מתמוגגים לצלילי מנגינה קיטשית שפתאום כבר לא נשמעת קיטשית לנופי פריס וצרפת – מה יותר רומנטי מזה?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rgk2p4SngMs

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

1964 – A Shot in the Dark

מומלץ 1964 – A Shot in the Dark – Pink Panther 2  יריה באפילהBlake Edwards

 

 

בידור כאוטי ומקסים עם קצת נפטלין

הפנתר הוורוד 2. זהו המשך ראוי להפנתר הוורוד המקורי. גם כאן יש לנו מפקח קלוזו גם כאן יש לנו את פיטר סלרס וגם כאן על המלאכה שוקד המנצח בלייק אדוורדס. מי שאוהב את הפנתר הוורוד המקורי בוודאי שלא יחמיץ סרט זה – קומדיה אנארכית עם הדמות המוכרת של קלוזו אשר נכנס לצרות בכל מצב אפשרי, אך לבסוף פותר את החידה הבלשית. הפעם מדובר במקרה רצח בבית של מיליונר, כאשר המשרתת חשודה ברצח נהג האחוזה. קלוזו מיד מתאהב במשרתת ומחליט שהיא חפה מפשע כנגד כל הראיות המצביעות עליה כרוצחת. מיקרה פשע אחד מתפתח למקרה רציחות מרובות. הפעם יש לנו שתי התפתחויות מבורכות – המשרת של קלוזו אשר אמור לתקוף את קלוזו בפתאומיות בכל מצב על מנת לחדד את הערנות של קלוזו (אני התגלגלתי מצחוק בסצנות התקפה הזויות אלו) והבוס של קלוזודרייפוס – אשר לא מרוצה ממנו עד כדי רצון להרוג את קלוזו וסיכון ממשי לבריאות הנפש של דרייפוס מרוב זה שקלוזו מוציא אותו מדעתו. אין מה לאמר – אני צחקתי והתענגתי – שרוף על הפנתר הוורוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=v8K1e2hxqs4

1963 – ½8

מומלץ 1963 –  Otto e Mezzo   8 ½    שמונה וחצי  – Federico Fellini

 

 

 

אומר כבר עכשיו – זהו סרט מופת. אומר עוד דבר – כיום לא יעשו סרט כזה. וגם לא כולם יאהבו אותו. למעשה – אני חושב שרק מעטים יאהבו אותו. זהו לא סרט פעולה, או סרט מתח. זהו גם לא סרט רומנטי. ומעל לכל זהו לא סרט של סיפוקים מידיים שאנו התרגלנו אליהם – בתוך שעתיים הכל ברור. כאן שום דבר לא ברור – זהו אחד הסרטים שאתה צופה בהם, לא מבין על מה כל הסיפור, וזה עדיין מחזיק אותך גם לאחר הסרט ומשדר הרגשה שצפית במשהו גדול, שצפית בהצצה אל נפש הבמאי וגם אל נפשך שלך. כל זה בניצוחו של גדול הבמאים ולצלילים המכשפים של נינו רוטי כשעל המסך גדול השחקנים – מרצ'לו מסטרויאני. מרצ'לו משחק במאי שעושה סרט אך נמצא במדבר יצירתי – כל הרעיונות יבשו, כל דחף היצירה והחיים נמסו ואינם, והוא עובד באינרציה ולא רוצה להיות בובה על חוט הגורל. מי לא חווה את זה? ואיך התגברנו על זה . זה במידה וכן התגברנו. הרבה אנשים שייכנעו את עצמם שהתגברו, אך עדיין זזים בתאטרון החיים בתפקידים שנכתבו להם, מדקלמים שורות שמצפים מהם וגם בלילות הכי חשוכים לא מודים לעצמם שאיבדו את עצמם בחיים האלו. אי אפשר להתעלם מהסצנה בה הבמאי מצעיד את השחקנים שלו במצעד גרנדיאוזי וברגע מסויים אף מחזיק בשוט כמו מאלף חיות בקרקס כשמסביבו מסתובבים כל אנשי סרטו במעגל וצוחקים וצוהלים. אי אפשר כמובן לא להבחין בין ההקבלה של הבמאי לאלוהים אשר מנצח את סימפוניית החיים. וכאן אלוהים איבד את ההשראה שלו, אם תרצו – את ההשגחה הפרטית. מרצ'לו מנסה להביא אל עצמו את ההשראה בדמות מוזה – האישה האידאלית. ובכלל, הוא גם חולם על ארמון שבו כל הנשים שלו, וכל אלו שהוא רצה בהן. החלום האולטימטיבי של כל גבר. אך החלום מתנפץ כשהנשים בארמון עושות קנוניה שנגדו ומתמרדות. בתוך הדמיון של הבמאי עצמו. גאוני! טוב – לא אתחיל לספר על כל סצנה וסצנה – רק אומר שיש הרבה כאלו, בנפש המחפשת את דלת היציאה אל האור. יש שיגידו שכל זה מבולבל ומבלבל (יש שירחיקו לכת יגידו שסרט זה ולה דולצ'ה וויטה סימלו את הנסיקה של פליני אל מחוזות מבולבלים לאחר הפסגות של לה סטרדה) – אך לא נראה לי – פליני אף פעם לא התבלבל וראה את הכל נכוחה. הכל אצלו מלא סמלים ואסוציאציות ודימויים. זה גם עושה את סרטיו לעשירים כל כך. סרט שאפשר לחזור ולראות כל שנה ולגלות עוד פן שלא חשבנו עליו. ברבו, מאסטרו.

אגב, למה שמונה וחצי? זה מכיוון שעד לסרט זה פליני עשה 6 סרטים, 2 אפיזודות ב-2 סרטים עם במאים נוספים, וסרט נוסף עם במאי אחר. שלושת הקטעים האחרונים אפשר להחשיב כ"חצי" סרטים, כך שעד לסרט שמונה וחצי יוצא שפליני עשה שבע וחצי סרטים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PTmiA-uNSD8

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1960 – The virgin spring

מומלץ 1960 – Jungfrukällan  The virgin spring   מעיין הבתולים Ingmar Bergman

 

 

שבדיה, ימי הביניים. בחורה תמה נשלחת ע"י הוריה להביא נרות לכנסיה. בדרך, ביער, היא נאנסת ע"י שלושה רועי צאן ונעזבת למות. מאוחר יותר האנסים מוצאים את עצמם בבית של הוריה של הנאנסת, ואב המשפחה מגלה את זהותם ואת מעשיהם (מכיוון שהם מנסים למכור את שמלתה היקרה של ביתו), והנקמה באה. זו העלילה בתמציתה. גרסאות אין ספור של הנושא שימשו ועדיין משמשים סרטי נקמה למיניהם , חלקם סוג ג' וחלקם טובים. אך קשה להאשים את הבמאי ביצירת סרט נקמה לשמו. למעשה זהו עיבוד חופשי לבלדה שבדית, ווברגמן משתמש בעלילה הזו ע"מ לפתח את נושא האשמה, בעיקר מהולה ע"י צבעים דתיים, הן נוצריים והן פגאניים. יש שפירשו את הנושאים כאן כדיאלוג על אמונה עצמה. עבורי סיפור הנקמה הממוקם בימי ביניים היה אמין יותר מאשר משבר האמונה. לדעתי נושא האמונה מופיע כאן כמעבר שבדיה מפגאניות לנצרות בהקשר ההיסטורי של התקופה המדוברת.  הצילומים פשוט נהדרים, כיאה לסרטים של ברגמן. אין הרבה דיאלוגים בסרט, והסצנה של האונס מאוד ישירה ובוטה. סרט מעניין, עשוי היטב, ומנגן על הנימים של אשמה וסיפוק אצל הצופה.

סצנה מסרט: https://www.youtube.com/watch?v=MDTbznf26d4