הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2009 – Exam

מומלץ 2009 – Exam הבחינהStuart Hazeldine

 

 

כל אחד מאיתנו היה לפחות פעם אחת בבחינה. אנחנו מסתכלים על השעון, מקשיבים לחוקי הבחינה ומחכים לרגע בו נוכל לפתוח את הדף בו כתובה השאלה הראשונה. מאורגנים שביננו גם ידפדפו מהר את כל השאלות על מנת לאמוד את כמות הזמן שישקיעו בתשובות לכל שאלה ושאלה. ויש כמובן מצבים בהם אתה בוהה בשאלה ואין לך מושג ירוק מה שואלים כאן ומה כיוון התשובה. כשניגשנו למבחני מיון, המבחנים כבר היו אחרים ובדקו לא את הידע (הרי ידע אתה חייב בכל מיקרה ולכל הניגשים לבחינה יש אותו) אלא היבטים אחרים כמו מהירות, דיוק, חסכון, עמידה בלחצים, שיתוף פעולה, מנהיגות, איזון, קבלת מרות, תגובה לשינויים וכך הלאה. כשאתה משתתף בבחינה אין לך מושג מה כרגע בודקים בך ואתה לא תמיד יודע מה לעשות – האם לצייר את העץ עם שורשים עמוקים, רחבים או להתמקד בעלים. רק לאחר מספר בחינות ואוי אף קורסי הכנה הדברים נהיים מובנים יותר.

כעבור זמן רב אתה גם מבין שכל יום זהו מבחן.

הסרט הזה גם הוא מתמקד בבחינת מיון לעבודה. בחדר שמונה נבחנים, שולחנות וכסאות, עפרונות, משגיח הבחינה עם נשק ו-3 חוקים בלבד – לא לדבר עם המשגיח, לא להשחית את המחברת ולא לצאת מהחדר – והמטרה – לענות על שאלה אחת. יש שאלות? כשהבחינה מתחילה המועמדים מגלים להפתעתם שהשאלה לא כתובה במחברת הבחינה. אפשר לסכם זאת כך: 80 דקות, 8 מועמדים, תשובה אחת, אין שאלות. וכך נוצר לפנינו ניסוי פסיכולוגי מעניין על שיתוף פעולה ותחרות בין יחידים, כשכל אחד רוצה לזכות, ולמעשה אין בכלל כללים ואין גם שאלות ואין להם מושג מה רוצים מהם בבחינה זאת, וכך הרצון של היחיד להצלחה עומד למבחן – עד כמה רחוק הוא יילך.

יש שאלות?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bkdt2Sygew0

מודעות פרסומת

2007 – 3:10 to Yuma

מומלץ 2007 – 3:10 to Yuma ליומה 3:10James Mangold

 

 

3:10 ליומה הוא רימייק לסרט באותו השם מ-1957 אשר בעצמו עיבוד לסיפור קצר מאת אלמור לאונרד מ-1950. זהו מערבון. אנשים אוהבים מערבונים, אני חושב לא מכיוון שהם דרמות מרגשות. האלימות שבהם לא הייתה לשם אלימות, ועד להופעה של המערבון ספגטי, האלימות לא הייתה גרפית יתר על המידה.  מערבונים הם גם לא סרטים הדורשים אינטליגנציה גבוהה להעריך אותם. אני חושב שאוהבים מערבונים מכיוון שיש בהם מפגש פנים מול פנים של טוב ורע, בלי יותר מדי חוכמות. אני חושב שאוהבים את המערבונים מכיוון שיש שם את הערכים המוסריים שלנו בסביבה אנארכית ללא חוק וסדר – המערב הפרוע, ואנחנו הצופים, תוך כדי אותו המפגש של הטוב ברע מייחלים בכל כוחנו שהערכים שלנו (למעשה העולם שלנו) יעמוד איתן מול התוהו ובוהו. בזמנו המערבונים היו נפוצים יותר, אך כיום זהו ג'אנר שהתמעט בסרטים – הייתכן שבגלל שהקהל כבר מעוניין פחות בערכים שלנו, או במפגש בין הטוב לרע? הייתכן שזה הפסיק לעניין אותנו, הצופים, וכל מה שמעניין אותנו זה כמות הקטשופ שישקיעו בסרט וככל שגדל שטח פנים של עור חשוף כך נתבדר יותר? השאלה מעניינת כי אי אפשר לענות עליה בתשובה סטנדרטית של לחם ושעשועים להמונים, ושאלות מורכבות הן עבור קבוצות עלית. הרי רק לפני שישים שנה אותם ההמונים אהבו את המערבונים. תעלומה.

הרימייק הזה שם את המערבונים עם כל המפגש של הטוב והרע ועם דילמות ערכיות שוב על השולחן בחבטה אדירה – אולי כי מדובר במשחק מעולה של ראסל קרואו וכריסטיאן בייל (וגם מוכרחים להודות שהמשחק במערבונים הקלאסיים לא היה הצד החזק של אותם הסרטים), ואולי בגלל שהסרט עשוי כל כך טוב – אפשר להתחיל לשקול מרכיבים כמובן, אך ללא ספק, התוצאה הסופית שאנו רואים ראויה לכל שבח. ויש גם תוספת מבורכת .לא, לא כדוגמת סרטם של האחים כהן, הנהדר כשלעצמו, אומץ אמיתי, שבו התוספות היו סגנון קודר כמו-ראליסטי וגיבורה ילדה. כאן בסרט התוספת היא שזהו סרט אינטליגנטי – זהו לא מערבון מטופש, אלא מערבון המתפתח לכדי דיאלוגים משובחים.

 אז איזה מהערכים עומד כאן במבחן של התוהו ובוהו? גיבור מלחמה, נכה קרבות (בייל) מנסה לנהל חווה ולפרנס את משפחתו, בחוסר הצלחה משווע. בחיים האזרחיים הוא לא גיבור, הוא אחד שלא הולך לו, וכך הוא מצטייר בעיני הסביבה, וגרוע יותר, משפחתו. רצה הגורל (התסריט, נכון יותר) והיה צריך ללוות פושע מועד, שודד עם מוניטין ורוצח לעת מצוא (קרואו) שנתפס, אל רכבת שיוצאת בשלוש ועשרה ליומה, ששם יועמד לדין, וחקלאי שלנו הוא אחד מהאנשים שינסו ללוות אתו (באזיקים כמובן) אל הצדק, כשחבורתו של הפושע יוצאת נגדם וכמו כן כל האי סדר של המערב הפרוע מצטרף גם כן. ובכן – למה החקלאי שלנו פתאום מוצא את עצמו בעמדה זו? התשובה באה לנו לקראת הסוף – הכבוד, הכבוד האנושי שהוא איבד בהיותו כישלון צורב. מה שמפתיע שערך זה לא היה זר לפושע שלנו – וכך יש לנו סרט אקשן גברי מסחרר במחוזות של המערב הפרוע. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZeroJ1BK6GQ

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

2005 – El Aura

מומלץ 2005 – El Aura  אאורה  – Fabian Bielinsky

 

 

פביאן ביאלינסקי עזב אותנו מוקדם מדיי.  ב-2000 הוא נתנו לנו מעדן בשם תשע מלכות, ועכשיו הוא מגיש לנו מנת ביניים נהדרת זו. ביאלינסקי לא הספיק להכין לנו לא את המנה העיקרית ולא את הקינוח. הוא עזב אותנו בגיל 47, כאשר יצירות המופת שלו עדיין לא הוגשו לנו – וכל מה שנשאר הוא הבטחה, הבטחה מצוינת בדמות שני הסרטים האלו. הפעם הוא מגיש לנו מותחן, מותחן עם אווירה, מותחן איטי אך מדבק. מדובר במפחלץ הסובל מהתקפי אפילפסיה וחי חיים יבשים ומשעממים ומשתעשע ברעיון של פשע מושלם. וכאשר הפשע מזדמן לו – הוא לא חיפש אותו, הוא לא תיכנן אותו, הוא הגיע אליו כמו פרפר יפה והתיישב על כף ידו – לאחר היסוס מה הוא מחליט להעיז. פשע מושלם הוא פשע לא מפוענח ראשית כל. אך הוא לא מפוענח בזכות דבר אחד – הפושע הוא חכם יותר מהשוטרים ומצליח להערים עליהם. האם קיים פשע מושלם? אם לשפוט על פי ההגדרה שנתתי למעלה, הרי אם הפשע לא מפוענח – הרי אנחנו יכולים לא לדעת על קיומו. ולגבי החכמה – אין ספק שבין השוטרים ישנם גם אנשים חכמים. אך דעתי היא שמרבית האנשים החכמים לא פונים אל שורות המשטרה דווקא. וכך אין לי ספק שישנם פשעים מושלמים. לעומת זאת, הטענה הנגדית אומרת שאין פושע חכם עד כדי כך שלא ישאיר עקבות או לא יעשה טעות – וכך אם הפשע לא מפוענח, הרי זה לא בגלל שהפושע עשה עבודה מושלמת, וכל מה שנשאר לשוטרים זה לעלות על הטעות ולפתור את התעלומה. כמו כן, יש הסוברים שהנסיבות והסביבה לא ניתנים לשליטה מלאה ותמיד, אבל תמיד משהו ישתבש (כן, זיהיתם את מצדדי חוקי מרפי בטענה זו). וכך, נושא מרתק זה זכה ללא מעט וריאציות קולנועיות – ומספיק שניזכר בסרטיו של היצ'קוק כמו אליבי, או החבל (ששם הנושא של הפושע שהוא חכם מהשוטרים מקבל טוויסט נוסף שהפושע חש שהוא נעלה יותר מהאחרים) ורבים אחרים. אאורה הוא סרט מסקרן, מותח ומשרה אווירה מסתורית של סרט אפל מודרני. קסם קטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rw3lZzTy5QE

2004 – The Final Cut

מומלץ 2004 – The Final Cut בסוף הדרךOmar Naim

 

 

החיים בשעתיים

רובין וויליאמס במותחן מדע בדיוני. מותחן שקט מאוד, אגב. אפוף באווירה עצובה. אותי הסרט ריתק כי הוא מטפל במספר נושאים מעניינים. רובין וויליאמס הוא עורך זיכרונות. יש אנשים שמשתילים במוחם מקליט הזיכרונות, ואז אחרי שהם מתים, עורך הזיכרונות מרכיב מהם סרט שמוקרן בהלוויה. כמובן שהסרט מראה את המנוח באור חיובי והרואי – הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם עורך זיכרונות הם עשירים מאוד. תחשבו על פסיכולוג – מה הוא שומע, הוא הרי פח האשפה של הנפש האנושית – כמה השפעה יש עליו מכל הסיפורים שהוא סופג… עכשיו תבינו שעורך הזיכרונות רואה את כל הזיכרונות – את כולם ומחליט מה נשאר לדורות הבאים ומה לא. הרי הוא רואה הרבה יותר ממה שמספרים לפסיכולוג, את כל הסודות הכמוסים ביותר של האדם – ומדובר באנשים לא נעימים במיוחד.. הרי ההשפעה על עורך הזיכרונות הרבה יותר גדולה. מה הוא מרגיש, מה הוא סופג… או כמו שרובין וויליאמס אמר בסרט – אני תרנגול הכפרות ועוזר להם להגיע לגאולה. אני גם חושב אילו הג'וב של עורך הזיכרונות לא היה לעשות סרט זיכרונות חיובי ולהציג את האדם כקדוש – האם השתל שיש לאנשים המקליט את הזיכרונות לא היה משנה את התנהגותם כשהם יודעים שזיכרונותיהם יהיו מוצגים לראווה? האם ההתנהגות שלהם הייתה טבעית או ערוכה מראש? או שמה נגדיר את זה כמפוקחת? הרי מה זה המצפון שמפקח על ההתנהגות? וחוץ מזה הרי אדם מאמין חי בתחושה שאלוהים רואה כל צעד לו – האם זה לא דומה? ובכן – יש דמיון אני מודה עם הבדל קטן שאלוהים לא מפרסם ספר זיכרונות שלך ברבים… ובכל זאת – זה דומה. יש עוד נושא מעניין בסרט – אנחנו מעצבים את הזיכרון. המנצחים כותבים את ההיסטוריה (בסרט זה העשירים), ומה שהיה באמת את מי זה מעניין? מה שחשוב זה להראות שהדברים היו כך ולא אחרת ואז אפשר להציג כל דבר באור הנראה לך וכך לעצב את דעת הדורות הבאים וגם הדור הנוכחי. הנטייה הזאת לשקר ולייפות ולהראות את עצמנו כגיבורים גדולים בקול תרועה רמה ולמחוק את ההיסטוריה הלא רצויה – הרי זו נטייה הטבועה חזק בעולם המוסלמי. לא לצעוק "גזענות" בבקשה. הבמאי הוא לבנוני, והנה מה שהוא אמר על הסרט (שהוא גם כותב התסריט) עפ"י וויקיפדיה – "בסוף הדרך הוא על עריכה וזיכרון. זהו מבט לבנוני על זיכרון ההמונים וזיכרון אנושי סובייקטיבי וראיית העולם. זה בתורו מכתיב איך החברה מתפקדת. אני השלכתי את זה אל רעיונות מדע בדיוניים" (בתרגום חופשי). אך כמובן זה לא ייחודי רק לחברה לבנונית ומוסלמית. כל החברות מתחזקות את המיתוסים הלאומיים שלהם. כיאה לסרט מדע בדיוני טוב, סרט שמכריח אותך לחשוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EM5MzCAZ3OY

2004 – Vera's Driver

מומלץ 2004 – Voditel Dlya Very Vera's Driver נהג לוורהPavel Chukhraj

 

 

ברה"מ, תחילת שנות השישים של המאה שעברה. תקופת שלטונו האיום של סטאלין כבר מאחור ואנחנו נמצאים בתקופת חרושוב שנחשבת חמימה הרבה יותר. זו התפאורה, אך זהו גם הגיבור הראשי. נחזור לזה עוד מעט.

חניך צבאי ממוסקבה מתקבל (כן יש לו שאיפות התקדמות) כנהג אצל גנרל בחצי האי קרים. לגנרל יש מחשבות לגבי הנהג הצעיר – לגנרל יש בת, וורה, קצת צולעת, בהריון מאיזה קובני (קובה הייתה בת ברית עיוורת לברה"מ הרבה שנים), וכאן יכולה להיות עסקה רומנטית טובה לשני הצדדים וכך הגנרל נותן לו ג'וב להיות הנהג של ביתו, בתקווה לנישואין מהירים. הנהג לא מתנגד לנישואי קריירה, אך במהרה עובר לפסים רומנטיים על בסיס של רחמים. כן, ויש גם משולש רומנטי כי בבית הגנרל יש גם משרתת סקסית. אך מי שחשב שמדובר באופרת סבון על נופי קרים הנפלאים טועה – האינטריגות בין הצבא והק.ג.ב. נכנסות לפעולה וגם אינטריגות אישיות בין סגנו של הגנרל לתפקיד הגנרל שבו הוא חושק – וכך הנהג מגוייס למלשינון הק.ג.ב.

והנה חזרנו לגיבור הראשי – תקופת ההתחממות דאז שוקקת באינטריגות ושיטות סטאליניסטיות מתחת לפני השטח – וכך, כשלכל אזרח או לובש מדים תמיד, אבל תמיד יש איזה שדים בארונו, כולם למעשה הם כלי המשחק באינטריגות הנ"ל ואין לך מושג מי איתך מי נגדך ומי שניהם גם יחד. כל אחד יכול להיות הפגיון הננעץ בגב ואין חסינות לאיש, גם ובמיוחד אם אתה גנרל. הסרט ממחיש לא רע את הדילמות האתיות והאנושיות שכולם עוברים בעולם ללא תקווה ודורסני בצורה חמימה זה, והכובד של כף יד של הגורל תמיד על כתפך וכל מה שאתה מנסה לעשות זה לשרוד ואם אפשר אז בתור אדם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y7qbaEbkRDA

2004 – In My Father's Den

מומלץ 2004 – In My Father's Den  סודות וצללים  – Brad McGann

 

 

זהי דרמה עם מרכיבים של סרט מתח המתרחש באזור חקלאי בניו-זילנד. הסרט הוא בעקבות ספרו של מוריס גי באותו השם משנת 1972 . הסיפור לוקח אותנו ביחד עם פול – צלם מלחמות – אל ניו זילנד בעקבות מות אביו. פול ברח מהבית בגיל צעיר, ועכשיו בלית ברירה חוזר. הסיפור לוקח אתנו אל העבר ואל ההווה ומפגיש את פול עם עברו ועם מה שהתפתח, עם משפחתו – יש לו אח, עם הבית, ומקום המסתור של אביו – בקתה קטנה מלאה בספרים ותקליטים אליה האבא היה הולך להתאוורר מאשתו, וגם פול היה שבוי בקסמי הבקתה. התסבוכת האנושית הנפרמת מולנו מפתיעה כל פעם מחדש ומכה מתחת לחגורה מדי פעם. הסרט עשוי באווירת מסתורין עם אלמנטים גותיים – וכך הוא מטפל בסיפור המתח המתגולל מולנו. לא – זהו לא סרט מסע לגילוי עצמי, זהו סרט פגישת מחזור מבעיתה, שהגיבור נמנע ממנה כבר הרבה שנים, שממנה מתפתח משהו יפה אך על גבול האסור שנקטע באלימות עקב חוסר ההבנה, חוסר ההקשבה – ואנחנו יושבים על קצה הכורסא, חלקינו כוססים ציפורניים ודבוקים למסך מבלי יכולת לזוז. הצילומים של הסרט עם כל המסתורין תופסים אותך בגרון ולא מרפים. זהו סרטו הראשון של הבמאי, אשר גם כתב את התסריט בעקבות הספר וביצע את המלאכה בצורה מזהירה. כמה חבל שזהו גם סרטו האחרון – הוא מת כעבור שלוש שנים מסרטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=49PBcjtKijU

2004 – Crash

מומלץ 2004 – Crash התרסקותPaul Haggis

 

 

התרסקות עוקב אחר חיים ואפיזודות של אנשים, כביכול לא קשורים האחד לשני, ב-36 שעות בלוס אנג'לס. הסיפורים שכביכול לא קשורים, אך מתנגשים האחד בשני ויכולים להעלות בזכרון  את ספרות זולה המדהים – אולי בגלל אינטנסיביות של סיפורים, הנרטיב התזזיתי ומשחק מעולה עם קצב מסחרר – אך הם שונים, שני הסרטים האלו. הסרט האחר שנזכרתי בו הוא 11:14 – סרט שגם הוא מורכב מאפיזודות, אשר בהתחלה לא מובן מה הקשר ביניהם, אך אח"כ הקשר נרקם. אך גם הסרטים האלו לא דומים. בהתנגשות יש יותר מדי אפיזודות ודמויות עם הסיפורים שלהם, והקשר ביניהם הוא לא הסיפורים עצמם אלא התנגשות בלתי פוסקת בין הדמויות והסיפורים, כשכולם למעשה פרי יצירה של המלחין הנצחי – גזענות, ואחותו הקטנה – דעות קדומות. כולם כאן קורבנות של ראיה גזענית – הבחורים השחורים, במאי הסרטים הכושי ואישתו, השוטרים הלבנים, ההיספני, הפרסי (שהגזענות אפילו מעוורת פני הגזען שחושב שמולו ערבי), הקוריאני…וכולם גם שונאים האחד את השני ומקרבנים עם דעות קדומות – הכושים שונאים, השוטרים הלבנים שונאים, הפרסי שונא, הנתקפת ע"י הכושים שונאת את הלטיני שמחליף לה מנעול וחושבת שהוא שייך לחבורה של עבריינים, וכו' וכו'. וכך כולם מתנגשים בכולם או באופן פיזי (תאונות דרכים) או באופן של מהלך החיים ולא רואים האחד את השני, אלא רק את הסטראוטיפים שיש להם. וכך חוסר ההבנה של האחר, חוסר ההקשבה ודחיית השונה כה עמוקים אצל האנשים האלו – שהם אנשים רגילים, אשר כמובן בכל בית משפט אפשר להאשימם בגזענות – אך אם זה יהיה, צריך יהיה לשים מאחורי סורג ובריח את כל האנשים כולם …. ואולי אנחנו כבר חיים בכלא הזה שדעות קדומות הם הסורגים והגזענות היא השפה שמדברים בכלא? וכך יחסי הגומלין בכלא הזה יוצרים את הניכור – אנחנו כולם ביחד אך לגמרי בודדים. ניסיתי לחשוב האם כאן בישראל אנחנו חיים בסיטואציה דומה – הרי יש כאן יהודים מול ערבים, וגם בתוך היהודים יש עדות המזרח מול אשכנז, ואם לא מספיק אז יש מרוקאים ויש פרסים, יש יקים ויש פולנים, כבר לא לדבר על רוסים ואף חרדים וגם אתיופים… אך לא, זה לא השוואה נכונה – אין לנו את הגיוון של גזעים ולאומים כמו באמריקה, יש לנו הרבה משותף תרבותי ולהם רק הצהרתי, לא – הסיטואציות לא דומות, וקשה לתפוס לנו מה זה הגזענות הזאת. אז לכו לראות את הסרט – סרט הסוחף מבחינה רגשית, סרט עם משחק מעולה, עם הרבה אלימות והתנגשויות בין הסיפורים. חלק לא ייצאו משם בחיים, חלק יחיו. ואלו שיחיו יהיו עם חוויות עמוקות יותר – אפשר אפילו להגיד טובים יותר – גזעניים כמובן, אך האינטראקציה בין האנשים עושה לנו משהו ומכריחה לפעמים לראות האחד את השני.. גם בכלא של דעות קדומות פוקחים עיניים. סרט חזק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=durNwe9pL0E

2003 – Oldboy

מומלץ 2003 – Oldeuboi Oldboy שבעה צעדיםChan-wook Park

 

 

שבעה צעדים זהו סרט דרום קוריאני. אם נלך לפי סטראוטיפים, עוד לפני שצפינו בסרט עצמו, אזי מחכה לנו סרט מקורי ומעניין, ומצד שני מחכה לנו סרט אלים עם גרפיקה לא פשוטה שיש לעכל אותה על בטן ריקה. כל זה ארוז בהצגה חזותית איכותית מופלאה. אני מוכרח להגיד, שסרט זה הוא התגלמות הסטראוטיפים על קולנוע דרום קוריאני, כך שמי שסולד מאלימות על המסך יתקשה ליהנות ממנו. אך מצד שני, מי שיכול לעכל את זה – מחכה לו סרט חזק עם חוויה אנושית עמוקה ושורשית המגרדת מתחת לנשמה ומעירה רבדים של התנסות אנושית המכה מתחת לחגורה.

מדובר בסרט השני בטרילוגיה של פארק על נושא של נקמה (סרטו הראשון בנושא – שלום לנוקם מ-2002 – פתח את הסדרה בפורנוגרפיה של אלימות על המסך שזעזע בעוצמתו והעלה את נושא הנקמה על שולחן המנתחים כשאור הזרקורים מדגיש כל חתך של סכין ואנחנו היינו הצופים, וסרטו השלישי בנושא – שלום לנוקמת – יבוא לסכם את הנקמה ב-2005). הנקמה כאן היא אישית. אך לעומת הסרטים ההוליוודיים הרגילים, מלאי האקשן ולהט רגשות נקמה, שלא ברור מאיפה הוא התלקח, המסתובבים סביב מניע פשוט המובן לכולם, ואז מה שנשאר זה לשתות את מעשה הנקמה, להגיד תודה על המשקה, לנגב השפתיים ולשכוח מכל הסיפור – כאן מדובר בסיפור מורכב עד מאוד, כשהנקמה היא לא ברורה בצדקתה בסופו של יום, ויש כאן ערבוביה חכמה של צדק, כך שאין כאן חד צדדיות של הנקמה. ובנוסף כל זה הבמאי הכניס אלמנטים של מחזה יווני קלאסי כשהביא תסביך אדיפוס בצורה ישירה לסרט.

מדובר בבחור, שהיה שתוי ביום הולדת של ביתו, נחטף ונכלא ל-15 שנה בחדר עם טלוויזיה ושירותים ואוכל שמוכנס לו יום יום, ולפעמים גם גז מרדים שאחריו היה מתעורר בדירה שסידרו וניקו אותה והוא עם תספורת חדשה, ומהטלוויזיה הוא לומד שאשתו נרצחה והוא החשוד המרכזי, וביתו הועברה לאימוץ למשפחה בשוודיה. אין לו מושג למה הוא נכלא ומי כלא אותו. אך הנה הגיע הרגע בו הוא שוחרר לחופשי, וכאן הוא מתחיל בחיפוש אחר כולאו על מנת לנקום, לנקום קשה על מה שעוללו לו. בדרך הוא פוגש בשפית של מסעדת סושי – והאהבה ניצתת. אך החיפוש הזה אחר הנקמה מגלה שהסיפור לא נגמר עבורו, והדברים לא פשוטים אלא מתגלגלים ומגלים שכבות, שכבות של מניעים ויוצרים סיטואציות בלתי נתפסות, שהדרך היחידה לעבור אותם זה למחוק זיכרון על עצם קיומם. הכל קשור בהכל.

מה אוכל להפיק מהסיפור? אני מתכוון חוץ מהחוויה וניתוח אדיפוס של הנקמה. זה שכל צעד שלנו יכול להשפיע, כפו אפקט הפרפר, ואנחנו סה"כ חיים תוצאות הצעדים האלו, יהיו מפתיעים ככל שיהיו? שאם נחשוב על המציאות שזה משהו שאלוהים יוצר ובורא עבורנו, אז אנחנו הוא האלוהים? ושאם אנחנו נבחר בנקמה, פעולה בסיסית, כל כך אנושית, כל כך מחייבת, שאנחנו כמעט התמצית שלה – אזי זה יראה כמו שזה נראה בסרט (למעשה בשלושת הסרטים על נקמה של פארק)? האם הנקמה היא חסרת תכלית למעשה, או שהיא המעצבת את מי שאנחנו?  סרט עם הרבה עצמה ומפתיע בעומק חקירת הדמויות ומשחק מדהים של צוות השחקנים – ראו הוזהרתם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2HkjrJ6IK5E