הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2012 – A Late Quartet

מומלץ 2012 – A Late Quartet כלים שלוביםYaron Zilberman

 

 

מנהאטן ומוסיקה קלאסית. שילוב נהדר ואכן כיף לצפות בסרט ראשון של ירון זילברמן. הסרט נסוב על קוורטט אחרון של בטהובן למיתרים מס' 14 אופוס 31 – יצירה שאומרים ששוברט, לאחר האזנה בו, אמר "אחרי זה, מה נשאר לנו לכתוב?". הוא נכתב ב-1826 ושנה מאוחר יותר בטהובן מת. הסרט מספר על קוורטט למיתרים שפועל כבר 30 שנה, כשלנגן הוויולה (כריסטופר ווקן) מתגלה מחלת פרקינסון. מכיוון שיש לו עוד זמן מוגבל לנגן עד שהמחלה תמנע זאת ממנו, הוא רוצה שקוורטט ייתן הופעה מיוחדת. כאן גם נגן הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) פתאום רוצה להחליף את הכינור הראשון. וכאן מתחילה תסבוכת אנושית בין חברי הלהקה ואפשר להשוותה להצפות פיתחי הביוב בגשם החזק הראשון בחורף הישראלי – הכל צף ומוצף ויש לנו התקוטטות תרבותית נהדרת בדרמה אנושית לצלילי המוסיקה הנהדרת – ולא רק של בטהובן – על נופיה של מנהאטן. הנאה צרופה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NX66lRnNmqs

2007 – Arranged

מומלץ 2007 – Arranged מסודרותDiane Crespo, Stefan C. Schaefer

 

 

זהו סרט פוליטי. רוחל היא בחורה יהודייה אורתודוקסית מברוקלין, מורה בבית הספר הציבורי. נסירה היא בחורה מוסלמית סורית, גם היא מורה באותו הבית ספר. שתיהן מתיידדות, כמו שרק באמריקה אפשר (אולי גם בישראל, אך לא נראה שבסוריה). שתיהן מאמינות, קונסרבטיביות. ולשתיהן מנסים לסדר שידוך. למרות התקוממות קלה של רוחל בנושא, היא, וגם נסירה, צועדות יד ביד בשביל הגורל הזה, בידידות, בחיוך ולמרות היותן משתי דתות כה עוינות האחת לשנייה. אמרתי שזה סרט פוליטי? אפשר היה לחשוד שהוא גם פוליטי ליברלי – הידידות היא מעל לדת. אך יש כאן בכל זאת מלכודת – די שקופה האמת. שתי הבנות למרות היותן קונסרבטיביות ודתיות, שתיהן עם חינוך גבוה וטוב, שתיהן פתוחות, שתיהן גרות באמריקה החופשית, אך בכל זאת הולכות בדרך המסורת המנוגדת לגמרי לאורח החיים האמריקאי הליברלי, אמנם מופעל עליהן לחץ משפחתי, אך הן עושות את זה מרצונן החופשי. הרי מה זה לסדר שידוך עבורן? זה שמישהו אחר (נגיד אדם שזהו מקצועו – שדכנית) יבחר עבורן את מי שהן אמורות לחיות איתו (בתקווה – כל החיים) – והן רק אמורות להגיד כן או לא עפ"י מבט והיכרות של זמן קצר מאוד. ככה היו מחתנים בנות מלפני כמה מאות שנים, כשהן היו  רכוש של המשפחה, רכוש של הגבר. איפה הרומנטיקה? איפה העצמאות? איפה תקופת ניסיון (חבר-חברה)?  איפה ההתנסות (לחיות ביחד)? איפה אמריקה ליברלית? איפה כאן סרט פוליטי? מה זה – מניפסט למען הפטריארכיות? אין מרד הפמיניזם? כן – מלכודת קטנה שמקלקלת לסרט פוליטי. אולי זה מכיוון שהסרט מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי. אמריקה. סרט קטן ואנושי. סרט לא פוליטי.

2006 – Seraphim Falls

מומלץ 2006 – Seraphim Falls מלאכים נופליםDavid von Ancken

 

 

מערבון עם דילמה מוסרית. או שלא – תלוי באמות המוסר, כמובן. המקום הוא אמריקה. הזמנים הם – לאחר מלחמת האזרחים. קבוצה של אנשים המובלת ע"י המנהיג שלהם – ליאם ניסן – רודפת אחרי קצין צבא הקונפידרציה במנוסה – פירס ברוסנן. הנחישות של ליאם ניסן לתפוש את ברוסנן ראויה להערכה מצד אחד, אך מפחידה מצד שני – הוא כל כך ממוקד במטרה שבקושי רואה מה קורה מסביבו, לא חס על אנשיו ולא נותן להם הנחות – למעשה הוא מצטייר כצייד ראשים אכזרי. אמנם אני מבין שצריכים אנשים כאלו נחושים בצד שמירת החוק – לא נראה כי אפשר לשמור על החוק עם יפי נפש. אך מצד שני לא הייתי רוצה שכן כזה, לא שכן-   ידיד. תודה, אך לא. פירס ברוסנן מצד שני עסוק במשימה של הישרדות וסה"כ עושה רושם של איש הגון וישר. בהתחלה לא ברור לנו על מה המנוסה שלו – אנחנו די עסוקים בלראות איך הוא ישרוד הפעם ומה יעשה ע"מ להתחמק. ויש להודות שאהדה שלנו נתונה לו – הוא האנדרדוג, אותו רודפים, הוא רק רוצה לחיות והוא גם בחור טוב. משום מה אנחנו שכחנו שהוא נרדף ע"י החוק. טוב, לא כל החוקים צודקים, נכון? אז מותר לנו. אך כאן בא הסרט והופך את היוצרות. אנחנו לומדים לבסוף מה הסיבה בגללה ברונסון מנסה לברוח וניסן מנסה לצוד. וכאן באה תחושת הבלבול. האהדה שלנו עדיין נתונה לברוסנן, אך אנחנו כבר די מוכנים לסלוח לניסן על האכזריות. בהינתן הנסיבות. אך הבלבול הוא מוסרי – למה אנחנו עכשיו, לאחר שלמדנו מה עשה האיש, עדיין מסמפתים אותו? ולמה פתאום יחסינו מוכן להשתנות כלפי ליאם ניסן? פירס ברונסון הוא מענטש – אולי בגלל זה אנחנו משאירים את ההערכה והאהדה הראשונה שלנו, ולא שופטים אותו על מעשיו? אך גם ליאם ניסן הוא מענטש – אין ספק בכך – וכאן אנחנו כן מוכנים לשנות במקצת את דעתנו עליו. ז"א זה לא המענטשיות שמשחקת כאן תפקיד. אולי הרושם הראשוני? ואותו מאוד קשה לשנות? ועל זה בנוי הסרט? שבא ורימה אותנו מהתחלה – חשבנו שהוא על א' והוא על ב'? ו-ב' כבר לא מי יודע מה משנה? אולי – וזאת הדילמה, למה ב' לא משנה? לא לחינם הסרט מתחיל במחוזות קרים בארה"ב, ונגמר באימות בין השניים בחום לוהט. אני לא יודע אם התסריטאי רצה לרמוז ששניהם הולכים לגיהינום עכשיו, אך לי לא היה ספק שמערכת המוסר שלי הייתה על הגריל והתייסרתי בשאלה איך קל לעבוד על השיפוטיות של האדם. תמיד צריך להיזהר מלשפוט מוקדם מדי. זה לא שהמסקנה שלנו בסרט לא נכונה – אולי ברונסון באמת זכאי לסימפתיות שלנו וניסן – לחמלה. אך שפטנו מוקדם מדיי. כל זה מוצג לנו כמעט ללא הפרעה של דיאלוגים – כאילו הבמאי לא רצה להפריע לנו לדבר בקול הפנימי עם עצמנו. סרט מניפולטיבי ממדרגה ראשונה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4afWoSzxqaU

2002 – Man on the Train

מומלץ2002 – L'Homme du Train Man on the Train  גבר על רכבתPatrice Leconte

Star 8

איש מגיע לעיירה בטנה ברכבת. המלון סגור. איש מבוגר מציע לו חדר. כך מתחיל הסרט המסוגנן הצרפתי הזה. אין אקשן בסרט, למרות שהוא מבטיח אותו – האיש מהרכבת הוא שודד בנקים שבא למשימה במקום. האיש המבוגר הוא מורה לספרות בפנסיה. לכאורה חיבור בלתי אפשרי. אך מי שמחכה לשוד הבנק עם יריות ומרדפי מסמרי שער – שיפסיק את התקוות שלא יתגשמו בסרט זה. כאן מחכה לו החיבור הבלתי אפשרי הצומח לידידות. ידידות בין שני גברים. לא על רקע עבודה משותפת, לא על רקע משפחה, לא נשענת על ילדות משותפת, גם לא על בית ספר, צבא או אוניברסיטה. גם לא על היכרות בפייס או מועדון או חוג משותף. לא, ככה סתם, בין שני אנשים שלכאורה אין ביניהם ולא כלום, חוץ מדבר אחד משותף – שניהם מאנטשים, שניהם גברים אמתיים, והם מזהים את זה האחד בשני. ידידות הצומחת מתוך מקרה על בסיס של כבוד הדדי ואופי משותף. עד כדי כך שהאחד מתחיל לחלום להיכנס לנעליו של השני. יש לא מעט קומדיות עם ידידות על רקע דומה – אך לא ראיתי הרבה סרטים רציניים ומסוגננים כאלו. סרט שלא שופט, סרט על גברים אמתיים שלא זקוקים לפירוטכניקה מורטת העצבים של סרט מתח ופעולה. כל הכבוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2m_vc6AGKb8

2001 – Amelie

מומלץ 2001 – Le Fabuleux destin d'Amelie Poulain  Amelie אמילי  – Jean-Pierre Jeunet

 

 

אמילי, או בתרגום מצרפתית גורלה המופלא של אמלי פוליין, זהו סרט באמת מופלא המתרחש כולו ככולו בפריז במונמארטר. לכולם יש זיכרונות מפאריז ומונמארטר (ואם אין, אז תתביישו ובלי לבזבז דקה נוספת קדימה לקנות כרטיס) – אך כאן הכל לובש גלימה של קסם ופריז נראית איך שהיינו אולי רצינו לראות אותה (במציאות, ללא המלבושים הרומנטיים שאנו כה הורגלנו להלביש אותה, פריז יכולה להיראות גם כעיר מעיקה, אויינת, מתנכרת, יהירה ואף מאיימת). אמילי, בחורה שגדלה בלי יותר מדי חברה, עכשיו בחורה צעירה ועובדת בתור מל

צרית. בבית מזדמן לה למצוא תיבה ישנה והיא מחליטה להחזיר אותה לבעליה, שהיה בעבר הרחוק גר בדירה שלה. כשהיא לבסוף מוצאת אותו ורואה כמה אושר זה מוסיף לו, היא מחליטה שהיא מצאה את גורלה – לגרום אושר לאנשים. וכך היא, מבלי לבזבז זמן, מפשילה שרוולים ניגשת למלאכה להעניק אושר לאנשים הסובבים אותה. זהו בגדול הכיוון של קומדיה מקסימה, קלילה

, אפילו קלת דעת עם חיוך מטופש וכובש – אך עם זאת כה מכשפת שאתה אפילו לא חושב לזוז מהכורסה, מתענג על כל גחמה, אירוניה, צחוק והצבעים ומשתכר לאט לאט מ…אושר שהסרט הזה מביא אל מפתן עולמך. אין הרבה טעם להכביר במילים – כשאתה נזכר בסרט, חיוך מפגר משתלך על הפנים שלך ולך לא אכפת. הבמאי, שהוא גם ביים את הרביעי בסדרת הנוסע השמיני, כאן עושה עבודה נפלאה עם סגנון כובש

שמפלרטט אתך לאורך כל הסרט. אז אם טרם ראיתם – תתביישו ומיד חפשו אותו. לא תצטערו. ואגב, כשאתם בפאריז, לא לשכוח לקפוץ לקפה  Café des Deux Moulins – קפה אמיתי בו צולם הסרט ובו עבדה אמילי, הנמצא ברחוב Rue Lepic מספר 15 במונמארטר, ולאכול שם קרם ברולה שכיום מכונה בשם אמילי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HUECWi5pX7o

1999 – Not One Less

מומלץ 1999 – Yi ge dou bu neng shao  Not One Less   אפילו לא אחד פחות  – Yimou Zhang

 

 

לסרט הזה יש כמה רבדים. קודם כל הפשט – הספור נסוב על ילדה בת 13, וואי, אשר מחליפה מורה בביה"ס בכפר. אין לה כישורי הוראה, היא לא מוסמכת להיות מורה – אך מה לעשות, צריך ללמד, והמורה חייב להעדר חודש. הוא משביע את וואי שכשיחזור, הוא ימצא את כל הכיתה, "אפילו לא אחד פחות", ומבטיח לה בונוס של 10 יאן אם תעמוד במשימה.  כמו כן הוא מקצה לה גיר אחד לכל יום – מכיוון שאין כסף לעוד. וכך וואי מלמדת את הכיתה ודואגת שאף אחד לא יעזוב. כשאחד התלמידים בורח לעיר על מנת לעבוד וזונח את הלימודים, וואי נוסעת בעקבותיו להחזיר אותו – הרי המשימה שלה היא להשאיר את הכיתה שלמה. זהו הסיפור בקווים כלליים. אם הוא לא היה מתרחש בסין, ואם הוא לא היה מבויים ע"י יימו ז'אנג, הייתי חושד שהסרט הוא איראני – יש בו תמימות כובשת, סיפור מנצח, ילדים ומבוגרים, צרות יום יומיות וקשיי החיים בסביבה קשה. א

יך אפשר לא לאהוב סרטים כאלו? וכאן, על מנת להגביר את האוטנטיות, יימו ז'אנג משתמש בשחקנים שהם לא שחקנים, אלא אנשים אמתיים שבחיים עושים את אותו הדבר או קרוב לזה כמו בסרט. וכך זכינו לפתוח צוהר ולהציץ לחיים האמתיים כמו דוקומנטריים במסווה של סרט עלילתי כובש. אך מעל לרובד הזה, ישנם כמה שכבות שלא ברורות האם הם ביקורת על סין, או שפרופגנדה על סין. ז'אנג בעצמו הסיר את הסרט מתחרות בקאן, מכיוון שספג ביקורות על כך שהסרט מהווה פרופגנדה פוליטית, בהאשימו את המבקרים בפוליטיזציה של הקולנוע – מדוע כל סרט סיני חייבים לראות או כביקורת נגד המשטר או כשופר למשטר? הוא שאל. ובכן, בוא לא נהיה תמימים, לפחות לא בסרט הזה. אם לא היו פה מסרים אוהדים, קרוב לוודאי שהסרט היה מצונזר ונגנז ע"י המשטר הסיני, וכך הדרך היחידה ליצור אותו היה ליצור את הדינמיקה הזאת בין המסרים, לפע

מים אף סותרים. למעשה, אינני בטוח שזה בכוונה, הרי זו הדרך בעצם לשרוד את המשטר ועדיין להיחשב כדמות בעלת תודעה ודעות עצמיות. וז'אנג חווה את נסיבות הסרט באופן אישי – הוא לא גדל באליטה השלטת של סין ולמעשה היה מועמד לחינוך מחדש במהפכה התרבותית של סין בסוף שנות השישים תחילת שבעים (היסטוריה משפחתית שסיווגה אותה במשטר הנוכחי כפרו טיוואנית – אביו שירת בצבא המהפכה הלאומית, אשר אפשר איחוד סין בשלטון מרכזי בתחילת עד אמצע המאה העשרים בהשפעה סובייטית חזקה, אך לאחר הקמת השלטון הקומוניסטי המאואיסטי בעזרת צבא שחרור העם חינם נפל בעיני השלטון – תופעה מאוד נפוצה בשלטונות דיקטטוריים) ולמד בבי"ס בכפר ,אך זנח

 את הלימודים ונסע להתפרנס בעיר. המהפכה התרבותית ניסתה להרים את הכפר הסיני והחינוך באזורים חקלאיים בשיטות של חינוך מחדש, וגם כיום אחרי שינוי גישה במפלגה הקומוניסטית לגבי ה"איך" הם עדיין נאבקים על ה"מה" – החינוך הכפרי. בסוף הסרט נאמר שכמיליון תלמידים נושרים כל שנה מחינוך באזורים הכפריים לטובת פרנסה. מכיוון שהסרט כן אושר ע”י סין, קרוב לוודאי אפשר להניח שמדובר במספר גבוה מזה. רובד מעניין אחר שז'אנג מראה לנו כאן הוא הקונפליקט בין הדרך המסורתית של כניעה לאוטוריטה ואמון בבעלי משרה

ושררה, מול הכוח הקפיטליסטי של הכסף ועד כמה שהוא חשוב גם בחברה קומוניסטית. הרי זה שוואי הלכה לעיר להחזיר את התלמיד שנשר יכול היה לנבוע משני טעמים – טעם מסורתי – המשימה שלה שניתנה לה ע"י  מורה הבכיר ממנה היה לשמור על שלמות הכיתה וזה מה שהיא עושה, או בגלל טעמים קפיטליסטיים תועלתיים – אולי היא הלכה להחזיר אותו בגלל הבונוס שהובטח לה. הדואליות של הכוחות האלו בחברה הסינית המודרנית מעניקה אוטנטיות נוספת לסרט גדול זה. תענוג של סרט.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=h55fQSPA-gA

1993 – Jurassic Park

מומלץ 1993 – Jurassic Park  פארק היורהSteven Spielberg

 

 

כשהייתי קטן, קראתי את ארתור קונן דויל, שידוע בעיקר בזכות הבלש הגדול ביותר שנכתב עליו – שרלוק הולמס, אך אני מתכוון כאן לספרו האחר – העולם האבוד. ספר הרפתקאות קלאסי (אגב, מומלץ), שבו אנחנו נכנסים לבועה בה הזמן כאילו קפא ואנחנו פוגשים בעלי חיים וצמחים שמזמן כבר לא קיימים בעולמינו. עולם שכזה שכאילו קפא בזמן הצית א

ת דמיוני, הרתיח את הרגשת הפלא שבי ושבה אותי לגמרי. בזמנו, כמו רוב הילדים, אהבתי לקרוא סיפרי הרפתקאות, מסעות מעבר לאוקיינוסים, טיפוס על הרים, דהירה במערב הפרוע כשאינדיאנים בעקבותיך בצהלות הקרב – אך לאחר שגמרתי לקרוא ספר תורן מסוג זה, ההרפתקה הייתה נגמרת בערך בזמן שכריכת הספר נסגרה על העמוד האחרון. כאן, לעומת זאת, קונן דויל הערמומי שם מלכודת – זהו עולם ניסתר, הקיים בעולמינו וכל מה שצריך זה למצוא אותו ותוכל לקחת חלק בהרפתקה אל תוך נבכי הזמן…. אז זה לא נגמר כשעמוד האחרון נסגר. שפילברג עשה עבודה מצוינת כאן כשהתבסס על ההבטחה

הזאת – ויצר עולם עתיק של דינוזאורים כאן ועכשיו, בימינו אנו, בתור פארק שעשועים. כך הרגשת הפלא שכה זכורה לי מעולם אבוד התעוררה בסרט זה לתחייה. אם כבר מדברים על כך, אזי לא רק בסרט הזה – הרבה סרטי המשך רכבו על תחושת הפלא הזה, תחייה בהתעניינות בדינוזאורים שטפה את העולם, ואפילו כאן, במודיעין, בפארק ענבה יש לא מעט פסלים של דינוזאורים הפזורים ברחבי הפארק. כן – מציאות חדשה שקונאן דויל בדה ושפילברג יישם בדמיוננו. אך כמו כל חלום, גם חלום זה הפך במהרה לחלום בלהות ולקח את המסלול הבדוק והידוע בסגנון

קינג קונג והפך לסרט מפלצות. לא שאני מתנגד – וכנראה שהפלא עובד חזק עם תחושת הפחד – וראה פופולריות של רכבות הרים בפרקי שעשועים כשהאנשים אשכרה משלמים כסף ומושיבים את הילדים על המושבים חוגרים אותם ומשלחים אותם לחמש דקות של צרחות איומות מהולות בשמחה בלתי מוסברת. כך שגם כיוון זה בסרט עובד נפלא. אני זוכר שהלכתי לסרט, כשהייתי מבוגר (טוב, ברור שראיתי אותו לא פעם אחת), עם דוד מיכאל אלייב ז"ל ודודה סבטה תבדל"א להקרנה בתלת ממד במוזיאון מלבורן. דוד מיכאל, שהצטרף מתוך נימוס אינסופי שכה אפיין אותו, שמח לאפשרות של חושך מסביב ונרדם על המקום. אך דודה סבטה – אוי דודה סבטה – היא ראתה את הסרט בפעם הראשונה, ועוד בתלת ממד – הפליאה הניבטת מפניה הפונים בשקיקה אל המסך, היד שלופתת את ידי בכוח שלא חשדתי שיש לה, הצווחות הקטנות שמוהלות פחד והנאה – היא הפכה להיות ילדה קטנה כשראתה את הסרט. ובזה כוחו הנפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lc0UehYemQA

1979 – Autumn Marathon

מומלץ 1979 – Osseniy Marafon Autumn Marathon – Georgi Danelia

 

 

זהו סרט של אחד היוצרים הטובים של הקולנוע הסובייטי – גאורגי דנליה. העלילה של הסרט פשוטה, אך עם רגליים מוצקות על הקרקע של החיים המודרניים. אין טעם לספר על הסרט הזה בלי ספוילרים. גבר מנהל מערכת יחסים כפולה – יש לו גם אישה וגם מאהבת, צעירה. המאהבת לוחצת לילד משותף. וכך הוא חי, מבלי רצון, וגם יכולת לשנות את חייו, ומשקר הן לאשתו והן למאהבת, וההרגל מתחיל להיות החיים עצמם. כן, הסרט נותן לנו כל החומרים המרשיעים את הבעל – הוא בחור חסר עמוד שדרה, הוא לא יגיד “לא” החלטי לאף אחד, הוא חביב על כולם ולא יסרב לשום בקשה, אפילו אם היא מנוגדת לכל אינטרס שלו. וכך הוא מוצא את עצמו רץ ג'וגינג בבקרים מוקדמים עם פרופסור דני לבקשתו, כך הוא נוסע עם אותו הפרופסור ועם שכנו לאסוף פטריות ולשתות קצת, אפילו שאין לו טיפה של זמן. כן, בחור ללא אופי, גבר נאלח… כמה קל לשפוט אותו. אך אוהבים אותו בכל זאת, והגבר עושה מאמצים כנים לנסות ולחיות את החיים האלו, הוא אפילו לוקח הזדמנות להכות על חטא, אך המצב חוזר לקדמותו ויצר הקיום גובר והוא ממשיך את חייו. כאילו בלי יכולת אמתית לשנותם. כאילו הוא נכנס לחיבוק הדוב של הגורל ולא יכול להשתחרר ממנו. כאן אפשר כבר להביע סימפתיה ואהדה לאיש, שאמנם חולרה (בעיקר בעיני נשים ובעיני עצמו), אך לא משולל אנושיות – הוא לא רע, הוא איש טוב אפילו, אך החיים לחצו אותו אל הקיר והוא לא יכול לשנות כיוון. הסרט זכה להצלחה גדולה בבריה"מ – ואחת הסיבות היא ההזדהות של הקהל עם האישה, המאהבת או הבעל לסירוגין. רוב עושי הסרט היו גרושים, או בתהליכים או ניהלו מערכות יחסים כפולות. מספרים שהגיבור הראשי בא אל הבמאי לאחר כמה שנים, לאחר מערכת גירושים, ואמר לו – עכשיו אני סוף סוף קולט על מה היה הסרט ההוא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=wB_-6_wrlRE

1978 – Interiors

מומלץ 1978 – רגשותWoody Allen

 

 

רגשות הפתיע אותי. זהו סרט רציני, בלי צחוקים, בלי הומור בכלל, וגם וודי אלן לא משחק כאן. המתכונת לא חדשה עבור וודי אלן – הוא יצר סרטים רציניים, הוא יצר סרטים ללא חיוך, והם היו גדולים (ראו את יסמין הכחולה). אז ממה הופתעתי? האמת היא שלא הייתי צריך להיות מופתע – הרי וודי אלן היה צריך להתחיל פעם באיזשהו סרט להיות רציני ולא רק קומיקאי יהודי נאורוטי כמו ברוב הסרטים הקודמים לזה – ואכן זהו הסרט. עוד משנות השבעים. לאחר סדרה של קומדיות וגם סרטים עם הומור דק ווד אלן מנסה את ידו בסגנון ברגמני טיפוסי. המקומות בהם הסרט צולם הם יפים וקוראים לסרטים שמחים יותר – אך כאן הם נראים מרוחקים, לא משמעותיים וחיוורים – כמו מאחורי ווילון אפור. המשפחה המדוברת – הורים ובנותיהם – שהם כבר בשנות השלושים לחייהם – היא משפחה שהייתה עמידה, משפחה שהעריכה ומעריכה גם כיום אמנות, משפחה שלא נזקקה לרדוף אחר פת לחם ועסוקה כולה בהגשמה עצמית. אך גם כאן זה לא נראה כהצלחה גדולה. בהתחלה זה לא נראה שוודי אלן אכן שם ביקורת על הערכים האמריקאים, אלא מתאר תמונה טיפוסית מחיי המשפחה המודרנית במעמד זה. אך כאן בא האב ומחליט להיפרד מאשתו ולחפש אושר משל עצמו. עד עכשיו הוא היה בתפקיד, היה אבא טוב ובעל מסור, אך הגיע הזמן להגשים את עצמו בלהעניק אושר אישי לעצמו. וכך הוא הולך אל אישה אחרת שלא דומה לנשים שמסביבו. כאן התחלתי לחשוד שיש לוודי אלן מה לאמר על הערכים האמריקאים המודרניים – הגשמה עצמית וחיפוש אחר האושר. מה שהוא אומר מתכתב עם ברגמן בעגמומיות ודיכאון קל הנושפים מהמסך. אני לא הבנתי לגמרי מה כן וודי אלן מנסה להגיד לנו כאן – האם הערכים המודרניים לא מתאימים לנו? האם הערכים המודרניים לא תקפים עבור כולם? או האם הערכים זה משהו מלאכותי שלפעמים מתאים ולפעמים לא לאישיות שלנו? והאם האישיות שלנו סובלת בכבלים של ערכים לא משנה איזה? הקומדיה האנושית, או הדרמה הצפויה מראש של מציאות הווייתנו כרקע לכל העלילות של וודי אלן – הן הקלילות יותר והן הרציניות יותר, כאן מחליפה תפקיד מהרקע אל קידמת הבמה. סרט כבד וטוב של וודי אלן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=L9RLNGiCvUI

1973 – The sting

מומלץ 1973 – The sting העוקץGeorge Roy Hill

 

 

זהו אחד הסרטים המענגים והמבדרים ביותר שנוצרו. אפילו עכשיו, לאחר מרחק של כ-50 שנה, רואים אותו, מרגישים אותו, צוחקים איתו ובעיקר מרגישים שיש לפנינו סטייל. וזה לא פלא –  משחקים כאן רוברט רדפורד ופול ניומן. שמעתם טוב. 2 הסופרסטארים, השחקנים עם כריזמה הורסת – באותו סרט. זה כאילו במקום שמש אחת יש לנו מערכת שמש עם 2 שמשות. משהו יוצא מן הכלל. והקסם הזה עובד אפילו בסרט על פשע הממוקם בשיקגו של שנות השלושים. הקסם הזה לא מופרע ע"י אלימות, יריות, רצח, אונס וכו' – כי הם פשוט לא כאן (זה אגב מאפשר בראש שקט להקרין את הסרט למתבגרים ללא מבוכה). מדובר בזוג נוכלים, צעיר ומבוגר, אשר מרימים מבצע של לגנוב כסף רב מבחור עשיר מאוד. ז"א שוד, אך עם חיוך, עם מוסיקה בלתי נשכחת, עם עלילה מורכבת ובניית מעשה התרמית צעד אחרי צעד, כשאנחנו צופים ועדיין לא מבינים עד הסוף איך זה יהיה, למרות שזה ממש מול עינינו. תענוג אינטליגנטי וכיף מרומם רוח. קשה להבין כיום, בעולם של תקינות פוליטית, איך ייתכן שאנחנו מזדהים כל כך עם גנבים, וזה עוד מול כולם, בפרהסיה, עם כולם ביחד. האם גנב מגנב פטור משחק כאן תפקיד שאנחנו כה איבדנו את דרך הישר? האם האישי (רוברט רדפורד ופול ניומן המדהימים) תמיד ינצח את הכלל (אמות המוסר וחוקים חברתיים)? או שפשוט אפשר להפיק כיף מכל דבר, כל עוד זוכרים שזה בידור? ועוד בידור ברמה כזאת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qCQ017S_VrU