הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ינואר 2014

1955 – The devils

מומלץ 1955 – Les Diaboliques The Devils – Henri-Georges Clouzot

the devils

 סימון סיניורה וורה קלוזו (אישתו של הנרי ג'ורג' קלוזו) במותחן אימה מעולה. העלילה מפותלת ומלאה הפתעות – בסוף הסרט קלוזו שם שקופית המבקשת ממי שראה את הסרט לא לספר את העלילה למי שלא ראה. ובכן, לא אני אהיה איש הספויילרים, ואכבד את הבקשה של קלוזו. אגיד רק שמדובר ברצח באמבטיה, תככים וסיפור מתפתל ומפתיע. לבד משתי היפיהפיות ושחקניות גדולות בסרט זה, יש גם דמות בלש שכנראה הביאה השראה ליצירת הדמות של קולומבו. בכל אופן – מי שלא ראה – רוצו לראות – הסרט מאוד מהנה ולא בדיוק סרט אימה לפי הסטנדרטים של ימינו. ומי שראה – וודאי יסכים איתי שזהו סרט מעולה.

מספרים שקלוזו חטף את הזכויות על הסרט ממש בכמה שעות לפני אלפרד היצ'קוק .הסרט מבוסס על הספר Celle qui n'était plus  מאת Pierre Boileau ו- Thomas Narcejac מ-1952. היצ'קוק לא נואש ורכש זכויות לסרט מספר של אותם הסופרים בשם D'entre les morts  מ-1954. לסרט יקראו ורטיגו 🙂. בנוסף לכל זה, Les Diaboliques  עצמו היווה השראה לסרט של היצ'קוק פסיכו (!).

ועוד על הקשר של היצקוק לסרט: מספרים שפעם פנה אליו איש וכתב לו: "אדוני. לאחר שבת שלי ראתה את Les Diaboliques היא פוחדת להתרחץ באמבטיה. ולאחר שהיא ראתה את הפסיכו שלך, היא פוחדת להתרחץ במקלחת. מה עליי לעשות איתה?" ועל זה היצ'קוק השיב לו: "שלח אותה לניקוי יבש"

…from "The book of disquiet", 72…

בהשוואה לבי-האדם הפשוטים והאותנטיים, החולפים במשעולי החיים ולהם גורל טבעי ודומם, אותן דמויות של בית-קפה מקבלות מראה שאיני יודע להגדירו אלא בהשוואה לשדונים מסויימים מן החלומות – דמויות שאינן שייכות לסיוט או לצער, אך שההיזכרות בהן, כאשר אנו נזכרים בהן, מותירה אותנו מבלי שנדע מדוע עם טעם של גועל שחלף, טעם רע של דבר-מה הנמצא בהן אך שלא ניתן להגדירו כשייך להן.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 72

1954 – Sound of the mountain

מומלץ 1954 – Yama no oto Sound of the Mountain – Mikio Naruse

   מיקיו נרוסה עיבד, הפעם לא כהרגלו את ספרה פומיקו היישי, אלא ספרו של יאסונארי קוואבאטה (שקיבל פרס נובל לספרות ב-1968). זהו סרט ראשון של נרוסה שראיתי
Sound of a mountain 2– והוא הכה אותי בתדהמה בעומק שמסתתר מאחורי המלנכוליות השקטה ששורה על המסך, הוא מיגנט אותי לגמרי, הוא השאיר אותי לא מודע למה שקורה בחוץ לשעתיים, הוא השאיר בי טעם של פספוס אדיר – איך זה שלא הכרתי את השם הזה – מיקיו נרוסה? אז עדיין לא ראיתי סרטים של יאסוז'ירו אוזו גם כן – ולא הייתי מודע שיש סרטים כאלו ביפן. למעשה, לא הייתי מודע שסרטים כה בוגרים, כה עדינים כה אמתיים ועמוקים בכלל קיימים. מה נקרא כנראה דרמות משפחתיות. סרטים על היחסים במשפחה, על הנישואין, על יחסי הורים ילדים. סרטים, שאין בהם אקשן, התרוצצות, מטפחות  רטובות, צדקנות, הטפה, מסר ברור, שני ממדים. לא, הסרטים האלו שקטים, עדינים, עצובים, אין הרבה תנועה, הרבה מהמתרחש קורה בבית והמצלמה פשוט עומדת ולא זזה הרבה – אין ריצודים, אין צעקות – איך אני אגיד? אין הסחת הדעת שישנה בסרטים הוליוודיים – אלא כל האווירה התומכת ע"מ שתתרכז, תתרכז בעיקר. מיד התאהבתי.

הסרט הוא, כמו Meshi וגם  Anzukko – עוסק בנישואין לא מאושרים. רק הפעם זה לא כמו שפומיקו היישי תיארה, אלא לפי איך שגבר תיאר – יאסונארי קוואבאטה. אך באופן מפתיע, הסיפור די דומה. לא בעלילה, אלא בדמויות, בפרשנויות, ברגשות. ז"א היו עוד גברים ביפן שחשו אהדה עמודה לסבלן של הנשים. הסיפור מסתובב במשפחה שבו האב מגיע לגיל העמידה, ובבית חיים גם אשתו, כלתו עם בנו. כאשר בתו באה עם ילדיה לגור אתם כי היא עזבה את בעלה, האב עושה ניסיונות ליישב את ההדורים בין ביתו לבעלה. ואז מתגלה שגם בנו וכלתו – העניינים ביניהם לא בסדר. אך כאשר ב- Meshi קשה בצורה ישירה להאשים את הבעל במצב, וב- Anzukko דווקא אפשר להאשים את הבעל במצב, כאן המצב יותר מסובך – הבעל מנהל פרשת אהבים ואף מכניס את המאהבת להריון, וגם שותה באופן חמור – כביכול אפשר בשקט לקבוע שהוא האשם, לחתום ולסגור את התיק – אך מסתבר שלכלה היה גם כן יד בדבר היחסים הלא אכפתיים ביניהם –

sound of a mountain 1

 לפי דברי הבעל על השאלה למה אין להם ילדים: "היא בררנית, ולא רוצה ילדים ממני". זה בא כסטירת לחי למי שמיהר לשפוט את הבעל (לא שהוא לא ראוי להיקרא מנוול). אך מה שמסבך ומעשיר את הדרמה לעומת Meshi וגם  Anzukko הוא היחסים בין הכלה לבין החם. החם מתייחס בחום לכלתו, ממש כמו לבתו – ומנסה להקל עליה כמה שיכול, ומסתיר מהרגשות שלה את סיפור הבגידה של בנו. היא גם כן אוהבת מאוד את חמה, וגם היא חסה על הרגשות שלו ולא מספרת לו עד כמה היא אומללה בנישואיה לבנו. האהבה הזו ביניהם בקלות אפשר לפרש כיותר מאהבה של חם לכלתו ולהפך – יש ביניהם הבנה, קירבה, אינטימיות – שעובדת כמעט ללא מילים מיותרות. אפשר אפילו לדמיין שהכלה סובלת את בעלה אך ורק על מנת להישאר ליד חמה.

יחסים כה פתוחים, כה נסתרים, כה פשוטים ומסובכים, כל כך לא שפיטים בקלות, כל כך חיים – אני לא זוכר דבר דומה בסרטים אחרים. פשוט נהדר, פנינה שיש לשמרה להתבונן להתפעל ולהלל. אך בשקט, שששש… לכבות את המכשירים הסלולריים והסחות דעת אחרות ופשוט להתענג. מיקיו נרוסה, שפו.

גם כאן משחקים סטסוקו הרה וקן אוהרה, כמו ב-Meshi. המשחק הוא משובח שבמשובחים – כמו אז. בתור החם משחק סו יאממורה ומשחקו לא נופל מהמשובח. יאממורה וסטסוקו הרה ישחקו גם בסיפורי טוקיו. ענקיים. אני עוד זוכר מהרושם הראשון שהסרט השאיר בי את המחשבה – מי זו השחקנית המדהימה הזו? אני לא חושב שראיתי אי פעם משחק כה מעולה באף סרט אחר.

יצירת מופת

sound of a mountain 3sound of a mountain 4

…from "The book of disquiet", 71…

אומללים שכאלה, הרעבים תמיד – רעבים לארוחת צהריים, רעבים לפרסום או רעבים לקינוחים של החיים. השומע אותם ולא מכירם חושב שהוא מקשיב למורים של נפוליאון ולמדריכים של שייקספיר.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת מתוך 71

1954 – Seven samurai

מומלץ 1954 – Shichinin no samurai Seven samurai  שבעת הסמוראיםAkira Kurasawa

   סרט מופת. זה די מוזר לקרוא לסרט פעולה ועוד על סמוראים מהמאה ה-16 סרט מופת – אך הוא כזה. לאקירה קוראסאווה הייתה נטייה מעניינת להיות משפיע על דברים seven samurai 1שיבואו – סרטו הטירה הנעלמת השפיע על ג'ורג' לוקס כשיצר סטנדרטים חדשים עם מלחמת הכוכבים, סרטו יוג'ימבו השפיע על סרטי מערבונים ספגטי ואף זכה לגרסה מערבית בעבור חופן של דולרים עם קלינט איסטווד. וסרט שבעת הסמוראים גם זכה לעיבוד מערבי בתור שבעת המופלאים (יצא ב-1960 וכאשר ראיתי אותו כילד חשבתי שזה אחד הסרטים הגדולים) וגם גלגולים אחרים על אותו הנושא. כנראה זה היה מכיוון שאקירה קוראסאווה היה הבמאי היפני המערבי ביותר שיש בתקופתו, ועקב כך משך תשומת הלב של המערב הרבה יותר מבמאים יפניים אחרים.

הסיפור הוא סיפור פשוט וידוע – ידוע כמובן מכיוון שזכה לגלגולים רבים מאז שאקירה קוראסאווה שם אותו למסך – אך לזמנו זה היה סיפור חדש כמובן. אקירה קוראסאווה רצה לעשות סיפור על סמוראים (שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שקוראסאווה עשה על סמוראים), ונתקל בסיפור על סמוראים המגינים על כפריים. הסיפור בסרט הוא שכפר יפני במאה ה-16 נמצא על הכוונת של חבורת פושעים ושודדים שנוהגים לשדוד אותו, כמו גם את הכפרים האחרים, לאחר תקופת היבול. הכפר מחליט לשכור לעצמו הגנה בדמות סמוראים, אך מכיוון שאין לכפר כסף לשלם, הוא מחפש סמוראים שמוכנים להלחם תמורת ארוחה וגג. וכך הנציגים של הכפר יוצאים לדרך לחפש את הסמוראים המסכנים והמיואשים ביותר ע"מ להרכיב מהם את כח ההגנה לכפרם. ואם זה מזכיר כל מיני סרטים כמו  תותחי נברון, שנים עשר הנועזים והרבה סרטים אחרים בהם מרכיבים כוח למטרה מסוימת מנפולת האנושית – זה לא לחינם – שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שעשה זאת. ומאז הוא קבע את הנוסחה המנצחת שבשימוש גם כיום.

המשך הסיפור הוא שהסמוראים מנהלים את קו ההגנה, משתפים ומארגנים את הכפריים בכוח ההגנה ולבסוף, לאחר אבדות, מתגברים על הפושעים. הסרט היה מחדש ופורץ דרך באיך מספרים סיפור בשפה הקולנועית וכאמור אלמנטים רבים ממנו מככבים בסרטים שבאו לאחריו ואף עד היום. אך זה לא הדבר היחיד שמעניין בסרט. למעשה הסרט עוסק גם במעמדות – כאן מעמד האיכרים ומעמד הסמוראים. המעמדות האלו לא בדיוק חברים. האיכרים באותה תקופה היו מנהלים הרבה מרידות והתנגשו עם הסמוראים לא מעט (התקופה של הסרט היא תקופה לא שקטה ביפן והתאפיינה בלחימה של כ-150 שנה) – וגם בסרט לאיכרים הייתה היסטוריה אלימה עם הסמוראים. בנוסף לכך, הסמוראים ללא אצולה או אדון לשרת, היו למעשה מה שנקרה רונין. במות האדון, קוד הבושידו של הסמוראים היה מחייב אקט של חרה-קירי. מי שלא בחר במוצא כבוד זה ובחר בחיים, נקרא רונין. רונינים היו סמוראים לא מכובדים. רבים מהם פנו לדרך הפשע והשוד – כמו השודדים שהיו עורבים לכפר שבסרט. כך שלאיכרים ההבחנה בין הרונין בתור מגינים עליהם לבין רונין ששדדו אותם היתה מלאכותית – מבחינתם זה אותו החומר. כך שהפניה לסמוראים להגן עליהם מפני סמוראים אחרים היתה מצד הכפריים למעשה צעד של יאוש. המשל המערבי הקרוב ביותר לזה הוא לתת לחתול לשמור על השמנת. ובכל זאת כאן הם פועלים ביחד כי יש להם אינטרס משותף – האיכרים מקבלים הגנה מהפושעים, והסמוראים מקבלים אוכל. אך איזה מין אינטרס זה – לקבל אוכל ולהקריב תמורת זה את החיים? מתוך שבעת הסמוראים נשארו בחיים רק שלושה. אז למה? כנראה בגלל התרבות המאפיינת את יפן שבה הכבוד, ההמשכיות והמסורת הן מעל לכל. אז אם אתה סמוראי – תעשה את מה שאתה אפילו תמורת אגורה – כי זו העבודה שלך. הסצנות הקטנות והמפורטות בין הסמוראים לבין הכפריים הן לדעתי לא פחות משמעותיים מהסיפור עצמו ואף מציגים אותו באור היסטורי נכון. כמו כן הסיטואציה החדשנית (ליפנים) שהסמוראים – שהם מעמד אצולה לוחם למען האצולה עצמה – כאן לוחמים למען הכפריים – המעמד הנמוך ביותר – הסיטואציה הזו היא חדשה. אפילו שמדובר בסמוראים שירדו במעמדם ואיבדו את האצולה שלהם שיש להגן עליה – עדיין השילוב שלהם עם הכפריים הוא לא שגרתי.

 אחד הסמוראים נמצא במערכת עם בת של איכר. אמנם סמוראים היו רשאים להתחתן עם פשוטי העם (רק המעמד התחתון של הסמוראים – וגם זה רק עם אישור של המפקדים ובליווי נדוניה שמנה ממשפחת הכלה) אך הם המשיכו להיות סמוראים. כאן הסמוראי המאוהב והבחורה לא עם האיכרים ולא עם הסמוראים. זהו מצב שכמובן לא היה יכול להיות ביפן – אך אצל אקירה קוראסאווה הוא קיים. הרעיון הזה של שבירת מוסכמות וההליכה נגד המסורת והאינדיווידואליזם – שכל כך מנוגדים לתרבות יפנית – אך קרוב ללב הציוויליזציה המערבית – הוא זה שכנראה שם הכשר על אקירה קוראסאווה בעיני המבקרים המערביים וכך הוא סלל הכרה לבמאים יפניים אחרים – עוד השפעה מבורכת של קוראסאווה. דבר נוסף, שעזר עם ההכרה המערבית, הוא שקוראסאווה לא הכניס יותר מדי פוליטיקה יפנית אל תוך התרבות שהוא ניסה להציג. זה לא שאין אותה – כל יפני בוודאי יזהה אותה, אך היא לא מובלטת בשום אופן ולא מהוה חלק מהסיפור – שלא כן סרטי סמוראים גדולים אחרים כמו 47 הרונינים, ודוגמאות מאוחרות יותר. הפוליטיקה הפאודלית היפנית היתה די זרה לעין המערבית. וכאן יש לנו סיפור פשוט, נטול פוליטיקה, למעט התנגשות מעמדית, שהמערב עוד יכל להבין.

שבעת הסמוראים הוא סרט אפי של שלוש וחצי שעות – אך לא משעמם אף לדקה. פיתוח הדמויות הראשיות נעשה כמו בסרטי הדרמה הגדולים והן דמויות חיות ונושמות, שלא כמו בסרטי אפוס אחרים. בגלל זה האורך של הסרט. שווה כל שנייה. בנוסף להיותו סרט דרמה מעולה, הוא גם סרט סמוראים לא שגרתי. אפשר לצפות לסרט סמוראים שבו יהיו קרבות עם פירוטכניקה אישית גבוהה, קרבות חרבות מתוחכמים ומין ווריאציה על סרטי הקונג-פו הסיניים. אך כל זה לא נמצא כאן. זה לא שאין כאן סצנות של קרבות – למעשה בגלל הסצנות האלו אני מחשיב את הסרט כסרט אפי – הקרבות הן ממש נפלאים ומצולמים בצורה כוראוגרפית נהדרת אך כיאה למסר של הסרט – באופן די קודר עם גשם כבד תוך כדי קרב – בכלל, קוראסאווה היה במאי קרבות מעולה שבמעולים וממש תענוג לראות את סצנות הקרבות בסרטים שלו.

מעניינת במיוחד האמירה בסוף הסרט של הסמוראי: " טוב. עוד הפעם הובסנו. הכפריים ניצחו. לא אנחנו" אפשר לקחת אותה לכל מני כיוונים על סמך הסרט – מלחמת המעמדות, היחסים בין לקוח וספק, היאוש המובנה של הלוזרים, אמירה אנטי-מלחמתית וקדושת החיים, הכניעה העצובה מול הגורל הגורם ליפנים להתמיד במלאכתם , ראיה לעתיד של העלמות המעמד הסמוראי וכך הלאה לפי הדמיון של המפרש.

seven samurai 3

seven samurai 2

… Heechee series – Frederik Pohl …

1977 – Gateway  שער   – Frederik Pohl

1980 – Beyond the Blue Event Horizon מעבר לאירוע Frederik Pohl

1984 – Heechee Rendezvous מפגש היצ'י Frederik Pohl

gateway 3 gateway 1gateway 2

כאשר נודע לי שפרדריק פול (סופר מדע בדיוני אמריקאי) מת בספטמבר האחרון, החלטתי לעשות הפסקה 🙂 מקריאת ספר האי-נחת (המופתי, הנהדר, האחד והיחיד – נא לבחור את שם התאר)  ולחזור ולקרוא שוב את שלושת ספרי ההיצ'י מפרי עתו של פול שברשותי. ספר האי-נחת הוא לא ספר שקוראים אותו בנשימה אחת – הוא דורש הרהור, בחינת משקעים, קריאה מחדש – בקיצור מה שמכונה עבודה עצמית – כי הוא לא לשם בידור, אלא להעשרה עצמית כבדה. כך שהיה קל יחסית לעשות הפסקה בספר. האמת היא, שאני בד"כ קורא מספר ספרים במקביל כך שאני רגיל לקפוץ מספר לספר באמצע העלילה. מבחינה אמוציאונלית הדבר דומה ליצירת קולאז' – יש שאוהבים את זה ויש שלא. בכל אופן – מצאתי שזו הזדמנות נאותה לחזור ולקרוא את ספרי ההיצ'י לזכרו של פרדריק פול המנוח. למעשה גם נודע לי שיש שני המשכים לסדרת ההיצ'י אשר לא שמעתי עליהם והחלטתי שקודם לכך שאקרא את ההמשכים, אחזור ואקרא שוב את הטרילוגיה שהייתה אצלי.

את הספרים האלו, כמו רבים מספרי המדע הבדיוני בעברית, תירגם עמנואל לוטם – ואני מאוד מכבד את התרגומים שלו ואת המשימה הקדושה שהוא לקח על עצמו – תרגום ספרי מדע בדיוני לעברית. אני זוכר בתור נער כשגמרתי לקרוא את כל הספרים ברוסית שלי איזה 4 פעמים, לא הייתה ברירה וחיפשתי ספרי מד"ב בעברית, אך חוץ מ-אסימוב – היה כאן מדבר, רק מספר מועט של ספרים בתור נווה מדבר שרק הדגישו את הצחיחות של הסביבה. וכך לא הייתה ברירה והתחלתי לקרוא באנגלית – כך שלמעשה אני חב חוב גדול למדבר הארץ ישראלי בשדה תרגום המדע בדיוני – בזכותו אני יודע אנגלית. ואז בהתקרב שנות השמונים בא עמנואל לוטם ופתח את הסכר והארץ התמלאה בתרגומיו היפים 🙂

 אני נוהג לחזור ולקרוא ספרים אהובים – יש כאלו שפעם בשנה-שנתיים-שלוש, ויש כאלו – יותר. זה קורה גם לסרטים טובים שאני אוהב. ספרי ההיצ'י לא ביקרו בכפות ידיי יותר מעשור אני חושב. קראתי אותם כבר איזה שלוש פעמים – וניגשתי למלאכה קצת בחששות. החשש הזה תמיד מתלווה אלי כשאני חוזר ליצירה אהובה – ומה יקרה אם אני הפעם אתאכזב? ומה יקרה אם פתאום אני אשתעמם? ואחשוב שזו סתם יצירה לא שווה, או ממוצה כבר עד הסוף כמו לימון סחוט? הרי פיסת אהבה פתאום תאבד עניין אצלי. ומה זה יגיד עליי? שהתבגרתי ועכשיו אני לא מבין מה מצאתי בזה קודם? או שהתעוורתי וכבר לא מסוגל לראות? האם טעמנו הולך ומשתבח עם הזמן או שהוא דווקא מאבד מיכולות הפליאה? או שאולי אני דווקא כן אוהב מחדש או עוד הפעם – אבל רק מכיוון שאהבתי אותו קודם? ז"א אני אוהב מחדש את האהבה של עצמי, אך כבר לא את היצירה עצמה? שאני אתגעגע לגעגוע, אך לא לדבר האמתי? נושא שחוק של נוסטלגיה (פעם היה יותר טוב. למה? כי ככה אני זוכר?) אך חששות אלו לא מונעים ממני לקרוא מחדש כמובן – הן רק מתלוות אלי.

הפעם הנוסטלגיה הפסידה בקרב… ואני חש קצת עצבות כמובן – אני די אהבתי את הספרים האלו בשעתו – אך כיום, לאחר קריאה נוספת – הם קצת איבדו מקסמם. ז"א הראשון – שער – עדיין נהדר. אך לא גדול כמו שזכרתי אותו. והאחרים – אמנם קריאים לגמרי, מותחים, מהירים, מעניינים… אך איבדתי את זה איתם. זהו. סוף לסדרת השער. חבל – עדיין יש לי געגועים לקרוא את הרפתקאות רובינט ברודהד, לשמוע את פרידריך פון פסיך, להקשיב לאיינשטיין ולהתפעל מ-אסיה – אך הנוסטלגיה כוסתה באבק וכבר לא חדת צבעים וחדוות קריאה כמו מפעם. כיום, אני יכול להמליץ רק על הספר הראשון – השער. וכך, עם פרדריק פול, הלכה גם האהבה אל ספריו. סיימתי לקרוא את הספרים בעצב קל. למען הכבוד לנוסטלגיה שאני חש ועל מנת לא לחלל זיכרון הטוב לספריו – כנראה שכבר לא אמשיך לקרוא בהמשך הסדרה על ההיצ'י. סגרתי את הדלת על השער.

1954 – La Strada

מומלץ 1954 – La Strada לה סטרדהFederico Fellini


la strada 1 
 לא סטרדה – הדרך – על מה בעצם הסרט? על הדרך? האם זה נכון להתחיל לפרק את הסרט למוטיבים, דמויות, סצנות? הרי אז אין סוף לפירוק וצריך לנתח כל סצנה וסצנה (מה שאחדים יגידו שככה באמת צריך). לא יודע. אולי צריך להתייחס לסיפור. יש כאן שתי דמויות עיקריות וסיפור. זמפנו (אנתוני קווין הגדול) – בחור גדול וגס רוח – מתפרנס ברחובות מטריק אחד שלמד – לבטח בקרקס. הוא נודד ממקום למקום באופנוע עם עגלה שמהווה לו בית. הוא זקוק לעוזרת במופע שלו. וכך הוא מגיע לגלסומינה (ז'ולייטה מסיני – אשתו של פליני) – בחורה ענייה, תמימה וכנראה קצת קשת הבנה – וקונה אותה מאימה. מדובר באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר האנשים היו חיים את היום ופרנסה הייתה קשה. וכך זמפנו וגלסומינה נודדים בין הערים. זמפנו מתעלל במילים ברגשות ובנפש של גלסומינה. מצד שני, היא לאט לאט מגלה את עצמה ומתפתחת. בדרכים הם פוגשים גם את הליצן – אויב מושבע של זמפנו. גלסומינה מוקסמת מהליצן – אך הסוף מר. זמפנו הורג את הליצן וזונח את גלסומינה. לאחר שנים, כשהוא נזכר בה מתברר שהיא מתה – הוא בוכה.

זהו הסיפור בקווים כלליים. בסרט הסיפור הרבה יותר טוב כמובן. המשחק של אנטוני קווין ושל ז'ולייטה מסיני הוא מעולה שבמעולים והם ממגנטים אותך למסך, למרות הסיפור הלא פשוט והפסימי. מסיני גם תמשיך לשחק באופן דומה – יש שיגידו בסגנון צ'רלי צ'פליני – גם בסרטים אחרים של פליני. המוזיקה של נינו רוטי פנטסטית כמובן – הוא מלווה את הסרטים של פליני החל מ- I Vitelloni ונותן להם חותם ייחודי ומיוחד.  

אז על מה בעצם הסרט? בכל זאת על הדרך? לאחר מחשבה, זמפנו כנראה אהב את גלסומינה, אך לא ידע זאת כשהיה אתה. הדרכים הכוזבות, הדרכים אל הלא נכון. הדרכים להוביל אותנו במציאות קשה. הדרכים שנכפו עלינו ושעיוורו אותנו. התמימות של גלסומינה מגינה עליה באותם הדרכים, אך לא מצילה אותה. ואולי אין פה נסתר – אלא רק הסיפור. שמסופר בעצמה ומשוחק בצורה מדהימה. סיפור פשוט. רושם גדול.

סרט מדהים של פליני.

la strada 2

1954 – Late chrysanthemums

מומלץ 1954 – Bangiku Late Chrysanthemums – Mikio Naruse


bangiku 1 
 עוד עיבוד של מיקיו נרוסה לסיפורים של פומיקו היישי. הפעם על גיישות מזדקנות שפעם עבדו ביחד. מיקיו מצייר (אין לי דימוי אחר) את הדמויות אחת אחת וזה ממש תענוג לראות איך הן קמות לתחייה וכובשות את המסך. כמו בסרטים האחרים של מיקיו נרוסה אין כאן אקשן, אין כאן דרמות, אין סנטימנטליות – אלא הוא מציג את החיים מנקודת מבטו הפסימיסטית. אבל באופן כה חי שזה ממש ממגנט אותך למסך. שתי גיישות גרות ביחד ומנסות לשרוד את היום. האחת עם כאבי ראש תמידיים המתקשה למצוא עבודה, והשניה מהמרת. לשתיהן יש ילדים – אך נראה שהן מאוכזבות מהם. אין להלן גברים אך זה לא מפריע להן. עם זאת הן בודדות . הן גם חייבות כסף לחברתם, גיישה אחרת שפעם עבדה אתן. היא הצליחה לעשות משהו מהעיסוק הקודם וכיום משכירה בתים ומלווה כספים. גם לחברות שלה. בסרט מערבי היינו אומרים שהיא המנוולת של הסרט. אך אצל נרוסה היא מצוירת באופן מעורר אפילו הזדהות, לפחות עם רגשותיה. גם היא בודדה ופתאום מופיעים שני גברים – אחד שאהב אותה, והשני שהיא אהבה. אך במקום אהבה או יחסי חברות, שהיא קיוותה שיבואו אליה, הם בעצם באו לבקש כסף. היא ממשיכה עם החיים הבודדים ומסיקה סופית שאין מה להשלות את עצמך בדברים בוגדניים וחולפים כמו אהבה, אלא להתרכז במה שמחזיק מעמד הן אצל הבריות והן

bangiku 2

 במבחן הזמן – הכסף והממון. את "כרישת הנדל"ן" הזו משחקת הרוקו סוגימורה בצורה כה חיה ואמתית שקשה לשפוט את הדמות שלה, כמו שאנחנו נוהגים לא לשפוט את החברים שלנו.

הרוקו סוגימורה הייתה שחקנית אופי נהדרת ושיחקה עד סוף חייה בתאטרון. היא שיחקה גם בסרטים ולשיא הפופולריות הגיעה בשנות החמישים. היא שיחקה בסרטיהם של כל גדולי הבמאים היפניים בזמנו – בעיקר בהמון סרטים של יסוז'ירו אוזו וגם בבולט שבהם סיפורי טוקיו, אך גם של קנטו שינדו, קנג'י מוזוגוצ'י, אקירה קורסאווה וגם כמובן מיקיו נרוסה.

יצירה גדולה.

1953 – The wages of fear

מומלץ 1953 – Le salaire de la peur The Wages of Fear שכר האימהHenri-Georges Clouzot

 איב מונטאן בסרט של הנרי-ג'ורג' קלוזו. רק הצירוף הזה של במאי שקיבל כינוי של היצ'קוק צרפתי ואיב מונטאן כבר מסקרן מספיק לראות הסרט. ואם זה לא מספיק – יש  wages of fear 1כאן סרט מתח ממדרגה ראשונה, וקלוזו בונה כאן מתח שכבה אחר שכבה. איפה שהוא באמריקה הדרומית באר נפט עולה באש, וחברת הנפט האמריקאית זקוקה להעביר כמות גדולה של ניטרוגליצרין בשתי משאיות ע"מ לכבות את האש. למשימת ההתאבדות הזו להוביל את המשאיות בדרכים משובשות מעבר לרכס ההרים נבחרים חברה שאין להם מה להפסיד וכך מתחיל המסע המסוכן עם האנשים הקורסים תחת טונות מתח.

איב מונטאן היה דמות מעניינת ביותר – הוא היה שחקן גדול שהופיע בלא מעט סרטים נחשבים. בנוסף להיותו שחקן, הוא גם היה זמר מצוין ופרפורמר מאוד מבוקש. היו גם שמועות על יחסיו עם אדית פיאף, אשר גילתה אותו. כמו כן ידוע על רומן שלו עם מרלן מנרו. הוא גם היה נשוי לסניור סניורה  הנפלאה והנישואין החזיקו מעמד עד למותה מהתקף לב. דמות מעניינת.

בסרט גם שיחקה ורה קלוזו – אשתו של הנרי-ג'ורג' בתור המאהבת של איב מונטאן. בסצנות הפתיחה הצילומים שלה שווים – על גבול הארוטיקה.

עוד פרט מעניין של הסרט שבארה"ב הסרט התקבל רק אחרי שקוצצו שם מספר קטעים  – האמריקאים של חברת הנפט הוצגו שם כמנוולים, ואמריקאים לא רגילים לתדמית זו שלהם. סרט נהדר עם סוף לא הוליוודי.

.wages of fear 2

1952 – To live

מומלץ 1952 – Ikiru To Live איקירוAkira Kurasawa

 זהו סיפור על אדם שלא עושה שום דבר משמעותי בחיים שלו ועסוק במשימות ומטלות ורוטינות שאף אחד לא צריך או מעריך. רק לאחר שהוא מבין שהוא הולך למות הוא ממהר לבצע לפחות דבר אחד אפילו קטן שיהיה לו משמעות.

ikiru 1

"אתה בטח רותח מזעם, כאשר הם דורכים עליך ככה. לא. אני לא יכול להרשות לעצמי לשנוא אנשים. אין לי את הזמן לזה" זהו סרט השראה. סרט שאפשר למצוא בו רבדים רבים אחד מתחת לשני. סרט שעושה טוב. סרט שהכל בו נפלא – הסיפור, המשמעויות, הפירושים, הטכניקה. "אני פשוט לא יכול למות. אני לא יודע למה חייתי כל השנים האלו" מדובר בפקיד שמגלה שהוא עומד למות מסרטן. ומנסה למצוא משמעות לחייו. לא לפני שהוא מנסה לטעום מהחיים שהוא חש פתאום שהוא לא חי. החיפוש שלו נראה בהתחלה כפאתטי אך עם הזמן אנחנו לגמרי איתו.  ב"שבעה" היפנית, אחרי מותו, מגלים עוד ועוד פרטים דרך פלאשבקים, איך הוא מצא משמעות, ואיך הוא בכל זאת שינה, שינה הרבה יותר כאשר עמד למות, מאשר כאשר היה בריא. ולמעשה כל אחד יכול, גם אם הוא איזה פקיד. לשנות. למען החיים עצמם. קוראסאווה מתעלה לדון במשמעות החיים של האיש הפשוט – ומוצא אותה. סרט חזק, מלא תקווה.

כשפעם ראשונה ראיתי סרט של אקירה קוראסאווה – זה היה ראן – הייתי כולי תדהמה. לא הבנתי איך אפשר היה לקחת את שקספיר (המלך ליר) ולמקמם אותו ביפן של ימי הביניים. זה היה מעבר לבינתי – אך לא מעבר לבינתו הגאונית של קורוסאווה. אחרי סרט אחד כזה הוא מייד תפס מקום של אחד הגדולים אצלי. אקירה קוראסאווה ידוע לכולם על סרטיו על הסמוראים – מה שלפעמים משכיח את העובדה שהוא פרץ לעולם כאחד הבימאים החשובים שיש דווקא בראשומון ובאיקירו. מאז הוא סלל את הדרך להכרה של המערב בקולנוע היפני. אני כבר קד קידה רק עבור זה – הקולנוע היפני הוא מעניין מרגש ונפלא ועבודות נפלאות של במאים קלאסיים כגון קנג'י מיזוגוצ'י, מיקיו נרוסה, יסוג'ירו אוזו ושל במאים מודרניים יותר כמו שוניי אימאמורה והרבה אחרים נסלל אל הכרת המערב בזכות הפריצה של קורוסאווה לתודעה. תודה לך אקירה, על הסרטים הנפלאים. היית השראה להרבה טובים, והסרט הזה איקירו מהווה סרט השראה גדול.

יצירת מופת.ikiru2