הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1951 – Repast

מומלץ 1951 – Meshi Repast – Mikio Naruse

 

   עיבוד לספרה של פומיקו היישי (1904-1951), ספרה האחרון והלא גמור. פומיקו היישי היתה סופרת שמיקיו נרוסה אהב להסריט. זהו העיבוד הראשון שמיקיו עושה לספריה. "עצבות, הנמצאת בחיים הפשוטים של אנשים, נוגעת ללבי במרחבים האין סופיים של היקום" – הציטטה הזו של  meshi 1היישי כל כך מייצגת את היצירה של מיקיו נרוסה, שעסק בסבל האנושי, בעיקר אצל הנשים.

הסיפור הוא פשוט, עדין אך עם הרבה זרמים מתחת לעדינות ושקט. מדובר על הנישואין לא משמחים ולא מאושרים. איך האישה והבעל מתמודדים עם הדבר ואיך הם פותרים את הבעיה. סרט מהחיים, ראליסטי. סרט השואל האם יש אושר בנישואין ואם כן מהו למעשה, לפחות עבור האישה. אפשר כמובן לקחת את זה הלאה ולשאול האם יש אושר בכל מסגרת של תפקידים שהיא. אפשר ללמוד המון על יפן בתקופה לאחר מלחמת העולם השנייה – הבעל העובד קשה המון שעות, האישה המשועממת בתור עקרת בית, הקושי למצוא עבודה, הקושי לחיות לבד ללא גבר או ללא אישה, ההתנגשות של הערכים המסורתיים היפניים עם המערב ועם תוצאות המלחמה. אורח החיים הוא לא המרכז, לא עומד למשפט – אך נמצא שם ברקע עד שאתה פשוט מוצא את עצמך בפנים בתוך הסביבה עוקב אחר מה שקורה בינה לבינו. אין שיפוטיות לא כלפי האישה ולא כלפי הבעל. מה שמאפשר המון פירושים ועמדות ורגשות. לבסוף אתה שואל מה רצה מיקיו נרוסה להגיד. או פומיקו היישי לצורך העניין. פומיקו ללא ספק רצתה צבעים פמיניסטיים  והזכות של האישה המקופחת לחיפוש האושר. מיקיו נרוסה לעומת זאת רצה את העצבות שכל כך אהב – כאן הוא מביא אותה לא כמשהו הנגרם נגיד מהתנהגות של מישהו – כאן הוא משכלל אותה כמצב שיש לו זכות קיום משלו ללא צורך לגרום אותו – ההוויה האנושית פשוט מהולה בו – נכון שאנחנו מאשימים אחרים או את עצמנו – אך לבסוף צריך להכיר במצב האמתי של העצב כמעצב את האנשים. למי שמסקנה זו דיכאונית מדיי אפשר לראות את הסרט (והחיים) על פי האמירה הבאה: הנשים גמישות, מתאימות את עצמן ונכנעות כאשר הגברים לא גמישים ומצליחים לשרוד רק עקב העקשנות. טוב, גם זה עצוב. אך מה לעשות, מיקיו נרוסה הוא האמן של העצב. הוא לא שוטף את העצב בנהרות של דמעות – לא הוא לא כזה. הוא בליגה אחרת לחלוטין. פעם, אקירה קוראסאווה הגדיר את סגנון המלודרמות של מיקיו נרוסה " כמו נהר עצום עם פני מים שקטים וזרמי פרא במעמקים".

המשחק של סטסוקו הרה וקן אהרה כל כך עדין, אמיתי ונוגע שאפשר ממש לשכוח שזה משחק ולחשוב שאתה צופה במה שבאמת מתרחש. מיקיו נרוסה ביים אותם גם בסרטים אחרים. סטסוקה הרה היא שחקנית מיוחדת, וידועה בעיקר מהסרטים של יאסוג'ירו אוזו. הדמויות המפורסמות שהיא נהגה לשחק היו דמויות של נשים  יפניות טיפוסיות – בת, רעיה, אם. בגלל האופן שבו היא שיחקה והדמויות שהיא שיחקה, והעובדה שמעולם לא נישאה לגבר הדביקו לה כינוי הבתולה הנצחית, והיא הייתה הסמל הנשי של הקולנmeshi 2וע היפני בשנות החמישים. היא פרשה מהמשחק ב-1963 – שנה בה מת גם אוזו. מאז היא חיה חיים פרטיים רחוק מתקשורת. במסיבת העיתונאים האחרונה שלה לפני שפרשה היא אמרה שמעולם לא אהבה לשחק ועשתה את זה ע"מ לפרנס את משפחתה. עבור אחת שלא אהבה את מה שהיא עשתה, היא שיחקה פשוט נפלא. אני מת על המשחק שלה – היא מעבירה התפקיד באופן שקט, בטוח ומשכנע מאוד.

Meshi תורגם לאנגלית כסעודה, ארוחה. המהווה אחד הדברים החשובים עבור הבעל בחיי הנישואין. אך ל- Meshi יש גם משמעות נוספת – אורז. הוא הבסיס לארוחה עצמה, הדבר שבלעדיו ארוחה ביפן היא לא ארוחה.

מעולה שבמעולים. יצירת מופת.

תגובה אחת ל-“1951 – Repast

  1. ורד גיאת 14/01/2014 בשעה 08:36

    איזה סקירה יפה
    עדינה ומרגשת!
    תודה

    נשלח מה-iPhone שלי

    אהבתי

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: