הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: מאי 2014

…from "The book of disquiet", 107…

כולנו עבדים לנסיבות חיצוניות: יום של שמש פותח לנו שדות רחבים באמצע בית-קפה שבסמטה; צל בשדה מכווץ אותנו פנימה, ואנו מוצאים מחסה גרוע בבית חסר הדלתות של עצמנו; בהגיע הלילה, אפילו בין עניינים השייכים ליום, מתרחבת התודעה האינטימית של הצורך לנוח כמניפה הנפתחת לאט.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 107

מודעות פרסומת

1974 – We all loved each other so much

מומלץ1974 – C'eravamo tanto amati  We All Loved Each Other So Much אהבנו כל כךEttore Scola

we all loved each other so much

    זהו סיפור על שלושה חברים. בזמן מלחמת העולם השנייה הם היו פרטיזנים איטלקיים ונלחמו בנאצים. אחרי המלחמה הדרכים נפרדו וכל אחד בחר אזימוט שונה – אך חייהם עוד נפגשו ודרכיהם הצטלבו מספר פעמים. יש גם חוט מקשר בדמות בחורה שאחד החברים התאהב בה נואשות – אך היא עברה ידיים דווקא בין החברים שלו, כשרק לבסוף נהייתה איתו. כל חבר איכשהו ייצג סטראוטיפ אחר – האחד תמים וישיר וחברותי ואוהב, השני מתפשר עם האידאלים עליהם נלחם בצעירותו וכיום אפילו מייצג את המעמד אשר נגדו נלחם, השלישי מייצג אינטלקטואל לא יוצלח ומבולבל. לכאורה רק אחד הצליח בחיים – זה שבגד באידאלים שלו. אך למעשה הוא גם האומלל שבחבורה – לא שרואים את את זה מיד. זהו סרט על חברות, הנבחנת לאורך שנים, על אידאלים שנשחקים, על בגידה, על אנשים, על אהבה, על איטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. למעשה כן – זה אכן סרט על איטליה עצמה. זהו גם סרט המוכיח שקומדיות יכולות להיות עצובות מאוד – במיוחד אם הן נוצרות ע"י איטלקים, ובפרט ע"י אטורה סקולה המעולה. הקולנוע האיטלקי הוא איכותי ותופס במה מרכזית בתרבות האיטלקית – עד כדי כך שבסרט יש סרט בתוך סרט – יש כאן צילום הסצנה המפורסמת של פונטנה דה טרווי בדולצ'ה וויטה – וכן, הם פה – מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג, ויטוריו דה סיקה ופדריקו פליני בעצמו ובכבודו. כל כך הרבה כבוד ופרגון וחום ואהבה. סרט פשוט נפלא, אחד הטובים של הקולנוע האיטלקי.

1974 – The front page

מומלץ1974 – The Front Page כותרת ראשיתBilly Wilder

the front page

,כותרת ראשית הוא עיבוד של מחזה באותו שם מ-1928 של בן הכט וצ'רלס מקארתר – בעצמם עיתונאים לשעבר של העיתונות הכתובה אשר מתארים בהומור גדול את הסצנה העיתונאית של שיקגו. המחזה היה להיט בברודווי וזכה לכמה עיבודים קולנועיים שהתחילו כבר ב-1931. העיבוד הטוב ביותר לטעמי הוא סרטו המציין של הווארד הוקס מ-1942  His girl Friday עם קרי גראנט – והוא קומדיה רומנטית שנונה ומהנה ביותר. כותרת ראשית לא מגיע לרמה כזו. אפילו בילי ווילדר שביים את הסרט לא החשיב אותו ביותר, ובכלל הוא לא אהב עיבודים מחדש. לא ברור לחלוטין מה דחף אותו לעשות את הסרט אם כן – כנראה הרצון ליצור להיט.

ובכל זאת – הסרט מומלץ. משחקו של וולתר מתיאו פשוט יוצא מהכלל, ואפילו ג'ק למון לא הצליח לקלקל את זה. הדמות של עורך העיתון כל כך אמתית אצל וולתר מתיאו שלמרות הגרוטסקיות שלה, היא חיה ונושמת ואנושית ומפחידה ודוחה. בנוסף – בילי ווילדר בכל זאת במאי וכותב מן המוכשרים שהוליווד ידעה ואפילו בעבודה לא מוערכת זו מצליח ליצור קומדיה טובה וסטירה על העיתונות האמריקאית שכל מה שמענייןthe front page 1 אותה זהו הסקופ ולעזאזל הפגיעה בזולת. החספוס האנושי ומעמד האישה הנמוך באמריקה של שנות העשרים זוכה אצל ווילדר לליטוש אמין. כמו כן – אני לא רואה שום בעיה עם עיבוד מחדש (הטיעון של ווילדר נגד עיבודים מחדש הולך ככה – אם המקור הוא טוב – אז אין צורך לעבד מחדש – ואם הוא רע – אז למה בכלל לעבד מחדש?) – זה מביא רעננות, הזדמנות להכיר חומרים וותיקים, הזדמנות לראות שחקנים עכשוויים נכנסים לנעליים מהעבר – וכו, וכו, זו קומדיה, ומן הסוג הטוב. אהבתי.

1974 – Murder on the Orient Express

מומלץ1974 – Murder on the Orient Express רצח באוריינט אקספרסSidney Lumet

 murder at the orient express 1

 יש כאן חבורה מכובדת ורחבה של כוכבים מהשורה הראשונה – אלברט פיני, שון קונורי, ריצ'רד ווידמרק, לורן ביקל, אינגריד ברגמן, אנתוני פרקינס, ג'ון גילגוד, מייקל יורק, ז'קלין ביזה – והאמת, לא זכור לי עוד סרט עם כמות כזו של נוצצים. יש כאן רכבת אוריינט אקספרס האגדית – ולמעשה כל הסרט מתרחש עליה. זה אומר שהסרט הוא כמעט הצגת תאטרון! ועם כמות כזו של אגו על במה אחת – אני לא מקנא בבמאי. ויש לציין שסידני לומט עשה כאן עבודה מעולה – כל הכוכבים האלו, שכל אחד היה מספיק ע"מ להרים סרט בפני עצמו – כולם משחקים כמו להקה אחת גדולה – המשחק מצוין, יש משחק יתר איפה שצריך, ויש צניעות הדדית איפה שמתבקשת – ממש כמו תזמורת. כל הכבוד לבמאי! והסגנון – אוי, הסגנון הישן, עם הצילומים המדהימים, עם התפאורה האותנטית – אני מתוודה, לאחר שצפיתי בסרט רציתי מאוד לנסוע באוריינט אקספרס. אפילו ביררתי פרטים – מתברר שאין כבר אוריינט אקספרס ההיסטורית, אלא יש מותג אוריינט אקספרס שמנסה לדמות ולחכות את הרכבת האריסטוקרטית המפורסמת – והכרטיס יעלה לכם אלפי יורו. אז למי שהפרוטה מצויה בכיסו לטעום את החיקוי – מוזמן לנסוע למשל מפריז לוונציה. למי שלא מוכן – אז הסרט מספק לו את התחושה הנכונה של איך זה באוריינט אקספרס. אגדה מכושפת, לפי טעמי. ואם כל זה לא מספיק – אז זהו עיבוד לספרה של אגטה קריסטי – ועוד אחד הטובים –murder at the orient express 2 שגיבורו הוא הבלש המפורסם הרקול פוארו (אלברט פיני). והפעם עם עלילה מסובכת, מסתעפת, מפתיעה בכל התפתחות שלה, ומותחת וממגנטת בצורה בלתי רגילה – כן, יש רצח (מה שברור משם הסרט) – וכן, יש חשודים. 13 חשודים ליתר דיוק. ולא אוסיף יותר – מי שראה – מתענג מעצם הזיכרון, ומי שלא – שירוץ ויראה. סרט זה ראוי לצפות לעת ערב, עם מתאבנים קטנים וטעימים (למשל טוסט מלחם חיטה, או לחם שאור, עם גבינת פילדלפיה צנוניות שמיר וסלמון מעושן, טוסט נוסף עם חמאה דנית ועליה קוויאר שחור, עם בליני בצד הממולאים בגבינת ריקוטה עם ווניל ברוטב תותים ו-וודקה עליהם, קצת מרטיני וכוס קוניאק איכותי ללגום ממנו,   עם תאורה חלשה אך בעלת נוכחות – אפשר נרות – זו היא האווירה המתאימה ללוות את הסרט). איכות צרופה murder at the orient express 3

1973 – Soylent Green

מומלץ1973 – Soylent Green שמש ירוקהRichard Fleischer

soylent green

בשנת 2022 יש יותר מ-40 מיליון תושבים בניו-יורק. בעיר מפוצצת האוכלוסייה שולטים תאגידי ענק ולמשטרה יש עבודה קשה על שמירת הסדר. המעמדות מחודדים יותר. המעמד העליון מזכיר במקצת את הרוסים החדשים והטייקונים המודרניים – הם חיים בבתים משלהם, אוכלים אוכל גורמה, יש להם שומרי ראש, ויש להם "ריהוט" – מאהבת ברמה של סופר מודל. לכל השאר – ובכן, אבק, לכלוך, אוכל זבל, זבל, ועוד פעם זבל. וזה כולל כמעט את כולם. העלילה היא סיפור בלשי, יש רצח, יש קנוניה, יש חדשות מרעישות. הבלש עשוי טוב, עם מתח שנבנה לאורך כל הסרט –  אך לטעמי העיקר כאן – זהו הציור של עולם המחר מפוצץ האוכלוסין. הקטע היפה של הסרט הוא על התאבדות בחסות הרשויות, המעודדות צמצום האוכלוסייה – והמתאבד פתאום שוכב על כלי מיטה צחורים, שומע מוזיקה קלסית ורואה לפניו תמונות של כדור הארץ היפה שפעם היה – הים, השדות הירוקים, היערות, היעלים – וחיוך של אושר מרוח לו על השפתיים והוא יכול למות ברגעיו היפים. הסרט הוא עיבוד חופשי לספרו של הרי הריסון עשו מקום! עשו מקום! משנת 1966 שחזה בצורה קודרת את תוצאות פיצוץ האוכלוסין, עליית כוחם של תאגידים ומחיקת מעמד הביניים.

1973 – Sleeper

מומלץ1973 – Sleeper ישנוניWoody Allen

 

sleeperשמו מיילס מונרו, הוא בעל החנות מזון בריא בשם “הגזר המאושר” בגריניץ' ווילג' הוא מתעורר 200 שנה מאוחר יותר אל העתיד בו אמריקה זו מדינה טוטליטרית בסגנון 1984. כפי שרואים,העלילה כבר בדקות הראשונות של הסרט ממריאה אל הלא יאומן ומטורף, ולמעשה בכלל לא חשובה ומהווה מסגרת הכרחית למשהו אחר – והמשהו אחר זהו וודי אלן בתור בני היל –  תורידו את הוולגריות, תוסיפו אינטליגנציה ותערבבו ברוטב עצבני – קבלו את וודי אלן במיטבו. זהו סרט שכל כולו מצבים קומיים שמוכוונים אך ורק לדבר אחד – להצחיק. ועם וודי אלן וכשרונו – הכוונה מתממשת בגדול. זהו, כמובן, אם אוהבים את וודי אלן וההומור שלו. מי ששונא אותו יגדיר את הסרט כדבילי, כפרודיה (זה נכון) לא מוצלחת (נו, באמת…) על סרטי מדע בדיוני (וחדי העין יבחינו בהמון סרטים שישנוני מתכתב אתם – אפילו עם פרנהייט 451 הנפלא). אבל מי שאוהב אותו ואת סוג ההומור הנאורוטי המטורף שלו – מצפה לו תענוג צרוף. הקצב של הסרט כל כך מהיר שבאיזה שהוא שלב אני איבדתי את הקשר בין קטע אחד למשנהו ופשוט צפיתי וצחקתי עד דמעות. אני לא מתאפק, הנה קטע בן שני משפטים. הגיבורה (דיאן קיטון) שואלת ו-וודי אלן עונה: "אתה רוצה להגיד שלא קיימת יחסי מין במשך 200 שנה? 204, אם לספור את הנישואין שלי". וכך זה כל הסרט – פנינים מילוליות וקטעים כמו לקוחים מקולנוע אילם – הכל כל כך מצחיק. ממש גדול. הוא גאון.

1972 – Cabaret

מומלץ1972 – Cabaret קברטBob Fosse

cabaret 1קברט. גרמניה בזמן רפובליקת ווימר. 1931. המפלגה הסוציאליסטית הלאומית – מה שנהוג לכנות המפלגה הנאצית – מתחילה לתפוס תאוצה בסביבה דקדנטית ומתפוררת מערכים וממשמעויות. בדיוק לסביבה זו נקלעים השחקנית סאלי בוולס (לייזה מינלי הבלתי נשכחת) וסופר אנגלי בריאן רוברטס (מייקל יורק). אני לא מת על הדמויות האלו – הרי מה יש לחפש לאדם בברלין דאז? האינפלציה דוהרת, החברה נמצאת בירידת ערכים ומוסר, האנרכיה די שולטת ברחובות ופרנסה לא מזהירה. אז מה מושך אנשים לסביבה כל כך לא יציבה? מה, בגלל שיש כאן מסיבה אחת גדולה? ואיזה סוג אנשים אלו? אני מניח שהרפתקנים זו הגדרה לא רעה. אך אולי מתאים יותר לכנות אותם חסרי אחריות ומבולבלים? הסופר האנגלי נראה כבורח ממשהו – כנראה מהגורל המוכתב לו – וכך מוצא את עצמו כאן. וליזה מינלי? האם זהו הסטראוטיפ של השחקנית המופקרת שתמצא את עצמה בכל סביבה בעייתית? לא שאין בהם רוח הרפתקנית כמובן. אך אני מנסה לשרטט את קווי הדמיון ביניהם לבין האנשים הצעירים אשר ממהרים לנהור למרכז, לערים ללא הפסקה, למדינה בתוך מדינה, לדקדנס, להפקרות, לחוסר אחריות. לא שתל אביב היא ברלין, אך הלך הרוח של הצעירים הנוהרים לשם – הוא מה שמעניין.

בכל אופן,  הרקע בכל הסיפור – מועדון הקברט בו לייזה מינלי מתחילה לעבוד, עם הופעה מהממת של ג'ואל גריי. הסיפור עצמו הואcabaret 2 מעניין ברומנטיקה הקלוקלת שלו אך העלילה די מקדמת מה שלדעתי הוא העיקר כאן – האווירה של הדקדנס והקברט עם השירים הכל כך נהדרים. יש לא מעט סרטים בהם הקברט הפך להיות כבר אייקון הדקדנס של התקופה ההיא – אך אני לא מכיר סרט שבו הקברט כל כך חי, כל כך נוצץ, כל כך בועט וכל כך טוב. לייזה נותנת כאן הופעה של החיים שלה. להלן הפתיחה הנפלאה של הסרט: https://www.youtube.com/watch?v=hBlB8RAJEEc

1970 – Investigation of a Citizen above Suspicion

מומלץ1970 – Indagine su un cittadino al di sopra di ogni sospetto Investigation of a Citizen above Suspicion – Elio Petri

Investigation of a Citizen above Suspiction

איזה שם מסקרן זה לסרט: חקירת אזרח מעל חשד. והסרט אכן לא מאכזב ומסקרן באותה המידה. בנוסף לכך שהוא עשוי היטב, הוא דש בנושא מאוד מעניין. על הכוח אשר משחית, על דמוקרטיה הנשלטת ע"י כוח, על זה שהכוח מכתיב ומשכתב. למעשה הסרט שם קווי דימיון בין ממשלה למאפיה, ולהיות בוטה יותר – בין המשטרה לבין הנאצים. הכח מטרתו העליונה לשמר את עצמו. מפקד משטרה בודק את גבולות הכוח הזה ע"י כך שהוא רוצח את המאהבת שלו ושותל רמזים שאמורים להוביל אליו. אך החקירה שמתנהלת לא מצביעה עליו, אם בגלל התעלמות ואח"כ בגלל כוונה. הסרט מתפתח ומתפתל ומגיע לנקודת הסיום הלא יאומנת. אמנם אפשר לראות את הסרט בהקשרו המקומי – סוף שנות השישים איטליה – אך הוא מתפרש נהדר גם בהקשר גלובלי ודן באחת הסוגיות המעניינות של החברה האנושית – בה ה"צדק" וה"הגינות" הן לא ערכים אלא סה"כ כלי משחק של הכוח עצמו. סרט חכם ולא מתחכם – בדיוק בשביל הצופה האינטליגנטי.

1969 – Midnight Cowboy

מומלץ1969 – Midnight Cowboy קאובוי של חצותJohn Schlesinger

midnight cowboyזהו סרט עצוב. אפשר לחשוב עליו כעל הצגה של החברה האמריקאית. אפשר כעל פיסת היסטוריה בזמן ובמקום של החברה האמריקאית. ואפשר כסיפור על שני לוזרים ועל הידידות ביניהם. אפשר הרבה – איך שלא נפרש – סרט עצוב, ויש שיגידו – נורא. בחור מטקסס מגיע לניו יורק בתלבושת קאובוי על מנת להיות ג'יגולו. ניו יורק מפרקת אותו לעט לאט מאשליותיו ומנאיביות שלו והוא נשאר בלי כסף, כאשר הוא מתיידד תוך כדי כך – וחס וחלילה להגיד להתיידד – הרי לא ניתן להודות בפה מלא בשם של היחסים – צריך להיות קשוח בניו יורק, הרי איך אפשר לכנות משהו כידידות כאשר אשיות התרבות האמריקאית הן סקס, כסף וניכור – לא, נקרא לזה – יחסים עסקיים במקום ידידות. וכך סצנה אחרי סצנה הגיבורים מסתובבים בסמטאות צדדיות של החיים הניו-יורקיים עד לסוף בלתי נמנע – אמנם הנאיביות שורדת, אך עם חבורות ופנסים כחולים. משחק מעולה של דסטין הופמן וג'ון וויט (שד"א הוא אבא של אנג'לינה ג'ולי), אשר מקבעים את הסרט בזיכרון שצף ועולה גם לאחר שנים.

1969 – Army of shadows

מומלץ1969 – L'armée des ombres Army of shadows צבא הצלליםJean-Pierre Melville

army of shadows 1 סרט אפל. סרט שכולו איפוק, סרט איטי, סרט מלנכולי, סרט מרוחק – ועם כל זה אינטימי עד כמה סרט מסוגל להיות אינטימי.

צבא הצללים הוא סרט של ז'אן-פייר מלוויל. ז'אן-פייר מלוויל ידוע (זאת כמובן הגזמה – הוא בכלל לא ידוע, ולמעשה אחד הבמאים הגדולים אך האלמונייים שהיו – הוא מת בגיל 55 – ואני הפסדתי המון סרטים שהוא עוד יכל היה לעשות) בעיקר בגלל סרטי הגנגסטר והפשע שלו – הנהדרים עד מאוד ד"א – אך סרט זה הוא על נושא אחר. ז'אן-פייר מלוויל נולד ז'אן פייר גרונבאך – כן, הוא יהודי. את השם מלוויל הוא אימץ על שם הנרי מלוויל – סופרו האהוב (זה שכתב מובי דיק) – ועשה זאת כאשר היה בתנועת ההתנגדות הצרפתית שפעלה תחת הכיבוש הנאצי – הרסיסטנס. צבא הצללים הוא על אנשי הרסיסטנס – אנשים שחיו חיים כפולים, היו מחליפים זהויות, היו מהלכים בין הטיפות, היו בפחד מתמיד שמא ייתפסו או שמא חבריהם ילשינו עליהם – אלו אנשים שהילכו בצללים תחת איום המוות המתמיד ועשו את מה שעשו מבלי הכרת תודה, מבלי שבח ואפילו בידיעה שלא ייזכרו בשל מעשיהם. נסיונו האישי של מלוויל בתוך תנועת הרסיסטנס, וגם ניסיונו של הסופר ג'וזף קסל באותה התנועה, הוא שכתב את הספר צבא הצללים ב-1943 – שסרט זה נעשה על פיו – ניסיונם של השניים האלו המחיש בצורה מפחידה ביותר את המציאות והלך הרוח שהיוו לגיבורי הסרט זירת החיים. המשחק המעולה – גם סימון סניורה הנ-ה-ד-ר-ת כאן – הצילום הקר והפסטלי, האיטיות שמקדשת הירהור ופרטים קטנים – כל זה הופך את הסרט ליצירת אומנות. הסרט שובר במידה רבה את הילת הגיבור של הרסיסטנס הנלחם נגד הנאצים ומראה את הפן האחר שלו – המלשין על חבריו, המוציא להורג את חבריו. כבר לא גיבור – אלא נשמה אנושית, עם פחדים ועולם פנימי עשיר יותר ממציאות חיצונית, עם כל החולשות והאכזריות הבלתי נמנעת, כמו התרסה נגד הגורל הידוע מראש. החוסר האפשרות לטוהר, לאנושיות, לאינטימיות, לחיובית, ל…לאושר – כן לאושר – אפילו בין בני אדם טובים – המוטיב הפסימיסטי הזה מנגן חרישית לאורך הסרט (ואם כבר, אז גם בסרטים אחרים של מלוויל).

מה שגם מעניין הוא שהסרט לא הצליח בצרפת ושוחרר להקרונות בין-לאומיות הרבה לאחר שיצא לאור. וזה מכיוון שהוא הראה (אמנם רק בקצרה) את דה-גול, וזה שתנועת הרסיסטנסarmy of shadows 2 הייתה נתונה למרותו למרות שהוא בעצמו ישב בלונדון ושידר את שידוריו משם. דה-גול הפסיק להיות אהוד על צרפת שתפסה כיוון שמאלני לאחר אלג'יר, וגם תנועת הרסיסטנס לא הייתה אהודה על השמאל בגלל דה-גול (למרות הפיתוי, אני לא אכנס לדיון על זיקה הדדית בין השמאל לבין החרמות) . מלויל החזיק בדעות אנרכיסטיות ימניות, כך שסרט מטעם במאי ימני ועוד עם דה-גול ורסיסטנס – זה כנראה היה יותר ממה שהשמאל הצרפתי היה מסוגל לאכול – וכך הסרט נכשל בצרפת.

זהו סרט אדיר, אחד הטובים הזכורים לי. יצירת מופת