הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: יולי 2014

2003 – Terminator 3: Rise of the Machines

מומלץ 2003 – Terminator 3: Rise of the Machines שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונותJonathan Mostow

 

terminator 3שליחות קטלנית 3 ממשיך את המסורת מהסרט השני – המכונות שולחות לעבר דגם עוד יותר מתוחכם מאשר בסרט השני (שהיה גם הוא יותר מתוחכם מהסרט הראשון) – ורובוט (למעשה – רובוטית) זה אמור לחסל את הקצינים של קונור – מנהיג המחתרת. שוורצנגר נשלח לעבר בתור אותו הדגם המיושן של רובוט מהסרט הראשון – על מנת להגן על קונור ועל קצינה ראשית שלו שתהיה לאשתו. אם בסרט השני שוורצנגר היה לצעצוע של קונור וביצע כל מה שקונור רצה – הרי כאן הוא יותר קשוח ומציית רק לתכנית שלו שלא כוללת ציות לקונור. גם כאן יש לנו אקשן ללא הפוגה ומרדפים אין ספור עם כמה סצנות מטורפות עם הומור מקברי לגמרי – למשל שוורצנגר צועד בבית-קברות בין כדורים שורקים ונושא על כתפו ארון קבורה, בו מסתתרים קונור והקצינה הראשית ביחד עם נשק – כאמור הומור דק ושחור לא חסרים לשוורצנגר.

1991 – Terminator 2: Judgment Day

מומלץ 1991 – Terminator 2: Judgment Day שליחות קטלנית 2: יום הדיןJames Cameron

terminator 2שליחות קטלנית 2 – לטעמי זהו הסרט הטוב ביותר בין כל סרטי שליחות קטלנית – זהו הסרט השני מבין ארבעה שיצאו. אם בסרט הראשון (הנהדר כשלעצמו) היו סממנים של סרט אימה עם סרט מתח מהולים בפעולה טובה, הרי הסרט הזה הוא על טהרת פעולה. פשוט אפשר לשבת, להישען בנוחות, לשים פיצוחים ובירה, להגביר את הקול וליהנות מחתיכת פעולה ועלילה יחסית טובה. סרט הנאה לגמרי. יש בו הכל – מכות, יריות, מרדפים – רגלי, מכוניות, אופנועים, הליקופטרים, פיצוצים, פעלולים. אך יש בו גם לא מעט הומור. מי שמדמיין את ארנולד שוורצנגר כמכונת שרירים משומנת עם מבטא זר שלא יודע לשחק (זו התדמית שלו בכל אופן עוד מקונאן הברברי, קומנדו ושליחות קטלנית הראשון) – הרי כאן הוא מקבל תפנית עדינה לכיוון ההומור. הפעם, שלא כמו בסרט הראשון, הוא אמנם משחק את אותו המחסל, אבל הפעם בתפקיד המגן, תפקיד טוב. אם בראשון הוא היה מכונה קטלנית, אזי הפעם הוא בתפקיד הכלבלב של קונור הצעיר – שגם לא מפסיק להשתעשע איתו כשמגלה שהוא מתוכנת להישמע לפקודות של קונור. המרדף בסרט המערב את הטוסטוס של קונור, את האופנוע של שוורצנגר והמשאית של הרובוט מהדור החדש – הוא אחד המרדפים המדהימים והנהדרים שראיתי – גם אילו כל שאר הסרט היה זבל – עדיין בזכות המרדף הזה היה שווה לראות את הסרט – אך כמובן ששאר הסרט הוא לא זבל בכלל והאדרנלין לא נרגע אף פעם. הפעלולים בסרט גם זכו לשילוב ממוחשב נהדר ופורץ דרך (מאת הסטודיו של ג'ורג' לוקאס כמובן) וכך הרובוט המתקדם – זה שנשלח להרוג את קונור, זה שמתמודד מול שוורצנגר המיושן – הוא משנה צורה וזורם ממש מול עינינו על המסך – דבר שקודם לכן היינו יכולים רק לדמיין עכשיו אנו יכולים לראות.

הסוגיה הרצינית ביותר בסרט ולמעשה בסדרה כולה בכלל לא מטופלת בו למרות שאלו סרטי מדע בדיוני – מדובר על פרדוקס הנסיעה בזמן. הרי אם המטרה של הרובוט להרוג את קונור כאן או את אמו בסרט הראשון נובעת מהכוונה לשנות את העתיד – בעתיד קונור נהיה המנהיג של המחתרת האנושית נגד המכונות – ע"מ לחסל את המחתרת עוד לפני שנוצרה – הרי אם זה היה מצליח עצם משימת החיסול לא היה יוצא לפועל (הרי אין מחתרת כבר אין קונור וכך אין מה לשלוח רובוט לעבר להרוג מי שלא קיים). ז"א עצם זה שיש קונור בעתיד ועצם זה שנשלח רובוט להרוג אותו – הרי שזה נועד לכישלון (הרי קונור בעתיד ישנו, ז"א כל ניסיון להרוג אותו בעבר – נכשל). גם הלולאה הלוגית הפרדוקסלית האחרת לא מטופלת כראוי לסרט מדע בדיוני – מדובר בצ'יפ שנשאר מהמחסל הראשון של הסרט הראשון – הרובוט שנסע בזמן ע"מ להרוג את אמו של קונור, ומאותו הצ'יפ מפתחים טכנולוגיה שלמה, שלמעשה תוצריה קמו והשתלטו על העולם. ז"א חפץ מהעתיד שנשלח אל העבר עוזר להמציא את אותם הרובוטים שנשלחו לעבר – לולאה אין סופית. סרטי מדע בדיוני טובים ידעו לטפל בפרדוקסים דומים. והפרדוקסים האלו הם מאוד מסקרנים – אני אישית אהבתי להגות בהם לא מעט – אך הסרט הזה לא צולל פנימה אל הרצינות של הסוגיות, אלא נשאר ברמה של אקשן נון-סטופ המהול בהומור בריא.

מילה טובה מגיעה כמובן לג'יימס קמרון – יש לנו מזל גדול שמלחמת הכוכבים השפיע עליו כל כך שהוא פנה לעולם הקולנוע – וכך הוא ביים את 2 הסרטים הראשונים של שליחות קטלנית, שקרים אמיתיים המאוד מבדר עם ארנולד שוורצנגר שוב פעם, את הנוסע השמיני מס' 2 שגם הוא אקשן נון-סטופ ואת אווטאר הנהדר.

אסטה לה וויסטה, בייבי.

1984 – Terminator

מומלץ 1984 – Terminator שליחות קטלניתJames Cameron

terminator 1שליחות קטלנית – הסדרה הנהדרת הזו התחילה בסרט דל תקציב (הוא עלה רק 6.5$ מיליון) עם שמות לא בולטים, זהו סרט של מתחילים. אך איזה מתחילים! ג'יימס קמרון היה במאי לא מנוסה – אך אחרי סרט זה הוא נהיה מאוד מבוקש והלך מחיל אל חיל. ארנולד שוורצנגר גם כן לא היה כוכב ענק – הוא אמנם כבר צבר תאוצה חזקה בקונן הברברי, אך עיקר פרסומו היה בעסקי בניית גוף – הוא היה שרירן מאוד מפורסם, איש מאוד נחוש וגם איש עסקים מצליח (הוא כבר היה מיליונר עוד לפני שליחות קטלנית) – אך אחרי סרט זה הוא כבר הלך להיות כוכב על. והאמת? כל הסרט, ולמעשה כל הסדרה הזו מוצאת את דרכה ללבי וללב של הצופים אך ורק בזכות שוורצנגר. הוא השליחות הקטלנית. ולראיה – הסרט הרביעי בסדרה, שארנולד לא השתתף בו – הוא נפילה רצינית. שוורצנגר משחק אותה בצורה קשוחה אך עם הומור כובש, המבטא האוסטרי הכבד שלו, המקום הרב והכבוד שהוא נותן לגוף ולשרירים שלו, והנחישות האין סופית שלו מצטלמים בחן גרוטסקי, כל כך כובש, שבתוך תוכך פנימה אתה רואה ומחייך וממשיך לראות.

בסרט זה, כמו בכל שלושת הסרטים – ארנולד משחק רובוט, מחסל אמיתי (מכאן השם של הסרט באנגלית), החוזר אחורה בזמן. בסרט הזה, הוא נשלח מהעתיד בו שולטים הרובוטים והמחשבים על האנושות, אשר מתנהלת במחתרת מול המכונות. המשימה שלו – להרוג את אמו של מנהיג המחתרת האנושית, אשר עוד לא נולד. גם היא תכנס לפנתאון סרטי המדע בדיוני – שרה קונור. מנהיג המחתרת (זה שאת אמו מנסים לחסל המכונות) גם הוא שולח לעבר את עוזרו ע"מ להגן על אמו, לאחר שהוא לומד על תכנית המכונות. מכאן והילך זהו סרט אקשן בזמננו אנו, המערב הרס ומרדפים לכל אורכו. התמונות של הרובוט הערום – רק השלד המתכתי – הזוחל בנחישות לא אנושית לעבר שרה קונור העלו אותי על קוצים של מתח אפילו על ספה נוחה ומלטפת – עד כדי כך אני זוכר את ההרגשה כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה (אני מקווה שזה ברור שאני ראיתי את הסרט כבר לפני כן איזה 5-10 פעמים), אך התמונה שנחרטה עמוק עמוק ושמזוהה על השליחות הקטלנית – זהו כמובן הפרצוף של שוורצנגר בלי הבעה, המשדר קשיחות, עם משקפי שמש שחורות עליו.

איי’ל בי באק.

(נראה שלהגות את המשפט הזה, הכל כך מזוהה כיום עם שוורצנגר, היה העבודה הקשה ביותר שלו בסרט, בהתחשב במבטאו הכבד)

…from "The book of disquiet", 123…

אני קם מן הכיסא במאמץ אדיר, אך יש לי הרושם שאני מרים אותו אתי, ושהוא כבד יותר, כי הוא הכיסא של הסובייקטיביות.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 123

1985 – Ran

מומלץ1985 – Ran ראןAkira Kurasawa 

ran 2

המלך ליר ביפן הפאודלית של המאה ה-16! הפאודליזם בתקופה ההיא מאופיין ע"י שבטים ששלטו על שטח מסוים. כל שבט התנהל כמו ממלכה קטנה, כשהשליט היה ראש השבט, חצרו היה מנוהל בטירה גדולה, היה לו צבא, מסחר, חקלאות וייצור. המלחמות היו כלי מאוד נפוץ בין השבטים (לצד דיפלומטיה) והן בתוך השבט (ראש השבט הייתה "משרה" נחשקת עבור הטוענים ל"כתר") – וכך השטח היה בתנועה מתמדת בין השבטים, ובחלוקה הפנימית של השבט עצמו. אני צריך פעם לשבת כמו שצריך לקרוא על ההיסטוריה ההיא. מסופר שהרעיון לסרט בא לאקירה קורוסאווה בעקבות האגדה המיוחסת לאחד מראשי השבטים האלו (מורי מוטונארי מהמאה ה-16), שהיו לו שלושה בנים. הוא נתן חץ לכל ילד וביקש לשבור אותו. לאחר שהם ללא מאמץ שברו כל חץ לשניים, הוא נתן להם שלושה חצים ביחד וביקש לשבור אותם. הם לא הצליחו. וכך הוא אמר להם שכל אחד לחוד מהם אפשר לשוברו, אך אם יאגדו כוחות ביחד – הם יהיו בלתי מנוצחים. סצנה זו גם מצאה את מקומה על המסך בסרט. אקירה קורוסאווה שאל את עצמו ומה יקרה אם הבנים לא יהיו נאמנים וטובים? וכך יצא לו לדרך ראן – שיש לו גם קווי דמיון מאוד ברורים ל-המלך ליר .

זהו סרט מאוד פסימי – הוא מראה איך מרוץ אחר הכוח משחית כל דבר והורס עד להשמדה של דבר העומד בפני הרצון לכוח, הרצון לשלוט. גם ערך המשפחה לא עומד מול הכוח לשלוט ובגידה זו הדרך היחידה להתנהל בעולם כזה. וכך, שלושת החצים כן נשברים – כי כל אחד רוצה להיות החץ. והעולם עולה בלהבות הגיהינום בעקבות מלחמת הכוח.

 אפשר לדבר הרבה על המוטיבים הפסימיים בסרט, אקירה קורוסאווה פעם אמר שראש השבט הידטורה הוא בעצם הוא עצמו. כךran 3 שאפשר לצמצם את הפירושים לנקודת מבטו של קורוסאווה. הידטורה בסרט חילק את השליטה על שבטו בין שלושת בניו, כאשר נתן את הראשות לאחד מהם. מטרתו של הידטורה עצמו כל חייו היה להשיג ולהחזיק בראש השבט ע"י מלחמות, בגידות, אינטריגות. אך כאן, לקראת סוף חייו הוא נותן את הממלכה לשלושת בניו וגם חושב שהם יחזיקו בממלכה במשותף. קצת נאיבי, לא? הרי כל החיים שלו לימדו אותו בגידה והרג ע"מ להשיג את הכוח. אז אולי טיפשי? לא – אי אפשר להיות ראש שבט ולהיות טיפש. אז מה, התפכחות "אידאולוגית"? מלחמה זה לא טוב, שלום זה טוב? אך גם זה סוג של טיפשות – ע"מ שאידאולוגיה תצליח צריך בסיס רחב (ראה את אריק שרון ז"ל – הנסיגה החד צדדית מעזה הביאה גל של רקטות במקום אגרות שלום). אם כן מהו? מהו הדבר שגרם להידטורה לחשוב שפתאום כל העולם יהיה שלום וכולם יאהבו אחד את השני ויפעלו ביחד למען ה-מה?, למען ה-ביחד? אני אישית סבור שמדובר ביוהרה. כן, היוהרה בהכרה שהנה אני יודע, אני למדתי, אני התנסיתי, והנה אני אומר לכם וברור שאתם תעשו מה שאני אומר – כי אני כזה יודע, כזה רגיש, כזה מנוסה וכזה גדול. זהו. שכרון ושיגעון הכוח הוא זה הגורם לכך.

אקירה קורסאווה עשה את הסרט הזה בגיל 75. זהו לו הסרט הרביעי ב-20 שנה. כשלפני כן, ב-20 שנה קודם לכן, הוא זכה לכל התהילה ונהיה "גדול". אך בעשרים השנה שקדמו לסרט הוא נחשב מיושן, לא מעניין, והרגיש כנבגד ע"י הקהל, ע"י התעשייה, ע"י החיים. קשה היה להשיג תקציבים לסרטים שלו. הוא אף ניסה להתאבד – ללא הצלחה. אפשר להתחיל לשים לב לקווי הדמיון הרגשיים בין ראש השבט ול-קורסאווה. קורוסאווה גם לא משאיר הרבה לאחר שמעביר חורבן טוטלי על השבט בעקבות המלחמות לכוח. קורוסאווה היה פסימי מאוד לגבי עתידה של האנושות בעקבות הופעה של הנשק הגרעיני, ולאחר שהנשק האחר רק השתכלל והשתכלל. פעם הוא התבטא שהטכנולוגיה שכל הזמן מתקדמת, מייעלת את שיטות ההרג ההמוני עוד ועוד (אמנם ימי הביניים של יפן לא ראו עדיין זוועות הירושימה ונגסקי, אך כבר אז התחיל השימוש בנשק חם, אשר הובא ליפן מאירופה ע"י הסוחרים הפורטוגזיים. כאשר לפני כן קרבות הסמוראים היו אקט הירואי, אפילו בדו קרב, ולמנצח חילקו כבוד והכירו בשמו והיללו את נצחונו, עכשיו שורות הסמוראים קצרו שורות סמוראים אחרים ב-מוסקטים, ולא נשאר מי שיריע למנצחים, האלמוניים, בלי שם)  ואם כל זה לא מספיק, אזי אשתו מתה במהלך עשיית הסרט. דרך אגב, Ran יש לו מספר מובנים ביפנית – הפיכה, בילבול, כאוס.

זהו גם סרט אפי. סצנות הקרבות בו שוכללו לדרגות עליונות – אין ספק שאקירה קורסאווה ידע לביים קרבות באופן מזהיר. זהו גם סרט צבעוני מאוד – את התלבושות עיצבה מעצבת האפנה אמי וודה – היא זאת שמאוחר יותר תעשה קסמים בתלבושות בגיבור ומחול הפגיונות הנפלאים של ימו ז'אנג. ראן הייתה ירית פתיחה – ועוד איזה יריה. כל כך הרבה צבעוניות על מסך עשו אותי ממש שיכור וויזואלית.

ran4אני ראיתי את ראן מספר פעמים כבר. בוודאי אראה עוד. מיותר לציין שזו יצירת מופת לטעמי.

1982 – Gandhi

מומלץ1982 – Gandhi גנדיRichard Attenborough

Gandhi

גנדי. איש שכולו אגדה. איש שלמעשה שחרר את הודו במו ידיו מהאימפריה הבריטית בלי יריה אחת מצד הודים. איש מרשים. וזהו סרט עליו – סרט אפי, גדול, רחב – כמו שכל סרט על הודו או על גנדי צריך להיות. סרט שתענוג לראות אותו. הוא גם מספר את הסיפור של הודו – שרואה בגנדי "אבא" (כינוי של גנדי בהודו זה Bapu שזה אבא).

ההתנגדות הלא אלימה שואבת את מימיה מה-Ahisma – התפיסה הדתית של המזרח לאי-אלימות . ההתנגדות הלא אלימה ראתה הצלחה אדירה בשחרור הודו. אמנם השיטה הייתה די ידועה גם לפני כן, והיו לה שורשים גם דתיים, וגם, ככל שהדבר ישמע מוזר, גם שורשים אנרכיסטיים (כמי שמשתקף בדעותיו של לב טולסטוי. אפרופו טולסטוי – הוא כתב מכתב לעם ההודי והציע אהבה כדרך התנגדות לא אלימה ע"מ להשתחרר מהקולוניאליזם הבריטי. גנדי ניהל עם טולסטוי תכתובת ערה לאחר מכתב זה והושפע עמוקות מדעותיו)– אך היא לא רשמה הצלחה מוכרת מעל דפי ההיסטוריה לפני שחרור הודו. אך מאז שחרור הודו, השיטה זוכה לכבוד רב אצל כל התנועות החברתיות אשר חלקן אף אימצו את השיטה להתנגדות פסיבית. עם זאת, כמה שאוטופית ו"טובה" נראת לנו השיטה של חוסר אלימות – יש גם עליה ביקורת בכמה מישורים. וזה די טבעי – זה נראה יותר מדי טוב, חייבים להיות פגמים, לא? וכן, כמובן, רוב המהפכנים לא דגלו בה, וליכלכו את הידיים בדם. חלקם האמינו שהאי-אלימות היא נחלתם של יפי הנפש הבורגניים (והמהפכנים כמובן סלדו מהם), חלקם התווכחו, שלא ניתן לנצח במלחמה בלי יריות. וחלקם העלו טיעונים פוליטיים שהגנה עצמית היא זכות בסיסית של אדם, וכך היו מכשירים את האלימות. ולגבי מבחן התוצאה – הרי אי אפשר להתווכח שהשיטה כשיטה הצליחה בהודו במיוחד – הרי גם במבחן התוצאה יש כמה חורים. הגדול שבהם – השיטה יכולה להצליח אם אין בצד שני דיקטטורה ויש חופש עיתונות ומידע. ז"א, אם זו לא האימפריה הבריטית שהייתה שולטת בהודו, אלא מישהו אחר עם שיטות דיכוי יותר חזקות בלי עיתונות חופשית – אזי לא נראה שלהתנגדות לא אלימה היה סיכוי להצליח. הביקורת לא עוצרת בניתוח השיטה, אלא גם עוברת אל המהות עצמה –  יש כאלו שטוענים שהאלימות של החברה שלנו היא בגלל דיכוי המוני וגורף של האלימות עצמה – ז"א שהאלימות היא תוצאה של החינוך לאי-אלימות!! (לתשומת לבכן הגברות ממשרד החינוך – הבולשביזם הצדקני והלוחמני נגד האלימות שהנהגתן לילדינו – יש הטוענים שהוא מסוכן לבריות! ). והם מביאים לדוגמא את הודו עצמה! אשר בסה"כ חונכה על ברכי האי-אלימות, חונכה לריסון עצמי, ואפילו זכתה לעצמאותה ע"י האי-אלימות כהתנגדות שהנהיג גנדי – ראו את הודו זאת, שבכל פעם שיש התנגשויות דתיות שם בין הינדים למיניהם ומוסלמים – האלימות היא קשה והאנשים מאבדים כל רסן ומתנהגים כרוצחים המוניים – האם זהו הפרצוף האמיתי של אדם אשר שטוף בחנוך לאי-אלימות? האם זה העניין של ריסון לאורך זמן שמתפוצץ כפצצה שהגיעה זמנה ?

אפרופו התנגשויות עם המוסלמים  – גם גנדי עצמו לא הצליח ליישב את הסכסוכים הנ"ל באופן לא אלים – והוא ניסה, וגם בסרט הדבר קיבל תהודה. ואז, ע"מ למנוע שפיכות דמים עתידית, הוחלט (למרות התנגדותו של גנדי למהלך) על הטרנספר הגדול ביותר בהיסטוריה מודרנית – וכך במקום הודו אחת, נוצרו הודו, פקיסטאן ובנגלדש. מיליונים (אומדים את המספר כ-12 מיליון) של בני אדם יצאו מביתם – ההינדים עברו להודו, והמוסלמים – לפקיסטאן. זאת הדוגמה המנצחת והמשכנעת ביותר לרעיון הטרנספר כפותר סכסוכים בין העמים. לתשומת הלב ולמורת רוחם של השופכים קיתונות על רחבעם זאב גנדי ז"ל (האם זה מיקרי שיש להם אותו השם?) והרעיון שלו לעשות טרנספר גם באזורנו. אמנם כ-חצי מיליון נרצחו בטרנספר זה במהומות דתיות שליוו את התהליך – והודו ופקיסטאן מתקיימות במתח הדדי גם כיום, אך זה המצב העדיף מעל פני המצב שיכל להיות – שפיכות דמים מתמדת. גנדי כאב את ההפרדה הזו וכאב עוד יותר את השנאה הדתית שהייתה אז, אשר נמשכת גם כיום. הוא אפילו נתפס כאוהד מוסלמים ע"י קיצונים הינדים לאומניים, וזאת הסיבה בגינה הוא גם נרצח בהתנקשות פוליטית.

גנדי גם יצא נגד הפליית הקסטות – דבר שורשי מאוד בתרבות ההודית. ואכן במבחן התוצאה אפשר לרשום לזכותו הישג – הרגולטור קבע חוקים נגד אפלייה, והקסטות הנמוכות זוכות לזכויותי שקודם לכן לא היו מוענקות להן. הדברים לא פשוטים, כמובן. והרגולטור ואפילו ה"אבא" כמו גנדי לא יכול לשנות את הילכות העם ההודי, וכך בחיי הפרט ההודים שומרים על הקסטות ולא מתערבבים בנישואי תערובת. אפשר כמובן להבין ולהגיד שלא ניתן לשנות את העם והתרבות כל כך מהר. אך לזה יש דוגמא דווקא מישראל – ספרדים ואשכנזים – נישואי התערובת העלימו ברובה את ההפרדה העדתית – ובעוד דור או שניים כבר לא יהיה ניתן לדבר ברצינות על אשכנזים וספרדים. ז"א כן ניתן לפתור בעיות כאלו. אצל ההודים זה פשוט לא הצליח ב-100%.

אין ספק שגנדי היא דמות מעניינת ממדרגה ראשונה, דמות שכדאי ללמוד עליה, דמות שטוב שעושים סרטים עליה.

…from "The book of disquiet", 121…

 תמיד סירבתי לקבל את האפשרות שיבינו אותי. להיות מובן משמעו למכור את עצמך לזנות. אני מעדיף שייקחו אותי ברצינות בתור מי שאינני, שיתעלמו ממני באופן …אנושי, בהגינות ובטבעיות.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 121

1981 – Indiana Jones and the Raiders of the Lost Ark

מומלץ1981 – Indiana Jones and the Raiders of the Lost Ark אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודהSteven Spielberg

 Indiana Jones and the Raiders of the Lost Ark

כל סרטי אינדיאנה ג'ונס הם כיפיים, אך שודדי התיבה האבודה היה הראשון. זהו סרט הרפתקאות הקיים ע"מ לבדר נטו. הוא נוצר במסורת של מלחמת הכוכבים וסרטי ג'יימס בונד – אקשן שלא נגמר, מרדפים מסמרי שער, כל קטע ווירטואוזי יותר מקודמו וקורטוב בריא של הומור מפוזר לאורכו  ורוחבו (אי אפשר שלא לצחוק כשאיש החרבות העומד מול אינדיאנה ג'ונס מראה מה הוא יכול לעשות עם החרב וקורא תיגר עליו ואינדיאנה פשוט מוציא אקדח ויורה בו). וזה לא במקרה. ג'ורג' לוקאס התחיל לכתוב תסריט לאינדיאנה ג'ונס עוד לפני מלחמת הכוכבים. ידידו ספילברג הסכים לביים. לא מעט מהצוות שיצר את מלחמת הכוכבים היה מעורב בעשיית שודדי התיבה האבודה. חברת האפקטים המיוחדים של לוקאס אשר הוקמה במיוחד ע"מ לייצר אפקטים ל-מלחמת הכוכבים, עשתה אפקטים מיוחדים גם כאן. כל הסצנות שבמיצריים צולמו באתר בתוניס, בדיוק באותו אתר בו צילמו סצנות מדבריות של מלחמת הכוכבים. אפילו הריסון פורד – הוא האן סולו מ-מלחמת הכוכבים – נמצא כאן בתור לא פחות מאינדיאנה בכבודו. אך הסרט עצמו לא מזכיר את מלחמת הכוכבים, אלא יותר את סרטי ג'יימס בונד. סרט כיפי,שלא מאבד את תחושת הראשוניות והחספוס מתחת לאבק הזמן.

1980 – The Last Metro

מומלץ1980 – Le Dernier Métro The Last Metro  המטרו האחרון Francois Truffaut

the last metro

המטרו האחרון מתרחש בזמן כיבוש הנאצי בפריס. בזמן הכיבוש הונהג עוצר. התאטראות היו מתזמנים את ההצגות כך שהיו נגמרות לפני המטרו האחרון שלפני העוצר. מכאן שם הסרט. ומה בכלל עשו האנשים בתאטראות בפריס בזמן הכיבוש עד שעה כה מאוחרת? ובכן בערבים היה קר, ההסקה הייתה יקרה, דלק כמעט שלא היה וכך אנשים היו הולכים להתחמם בבתי קולנוע ובתאטרון. והסרט הוא על תאטרון אחד בפריס. בעל התאטרון והבמאי – יהודי, מסתתר במרתף התאטרון, כאשר אישתו – קתרין דנב, מנהלת בפועל את התאטרון. אחד משחקני ההצגה בתאטרון – ג'ררד דפרדיה – הוא גם חבר במחתרת הרסיסטנס. הסרט כמעט לא יוצא מתחומי התאטרון ומתרכז בעיקר במה שעובר על האנשים ומטפל ברגישות סבלנית בהצגת רגשותיהם, תחושותיהם ומעשיהם. למעשה זאת הצגת תאטרון יותר מסרט. זה מאוד מעניין שז'אנר הקולנוע, שהוא רחב, מלא אפשרויות, המאפשר כמעט שלמות טכנית, חוזר לא פעם לטפל בהורה קשיש – התאטרון. והאמת שההורה אמנם ארוך שנים הוא, אך חי ובועט גם בימינו, ולא פעם הילד השובב חוזר למינימליזם של הוריו – התאטרון. וכאן הטיפול מלא אהבה ונוסטלגיה. טריפו היה ילד בזמן הכיבוש הנאצי – וכך לא התוודע לזוועות המלחמה, ובעיקר נושא עימו את הזכרונות הרומנטיים יותר. דרמה עצובה, עדינה ומרגשת.

…from "The book of disquiet", 120…

ההמוניות היא בית. היומיומי הוא אימהי. לאחר מסע ארוך בשירה הגדולה, בהרי ההשראה הנעלה, בפסגות הסלעיות של הטראסצנדנטי והנסתר, לחזרה לפונדק שבו צוחקים הטיפשים המאושרים יש טעם יותר מטוב, טעם לכל מה שחמים בחיים, לחזור ולשתות אתם, טיפש כמוהם, כפי שאלוהים ברא אותנו, מאושר מהיקום שניתן לנו ומותיר את היתר לאלה שמטפסים על הרים כדי לא לעשות כלום שם למעלה.

איני חש כל התרגשות מכך שנאמר על אדם שאני מחשיב למטורף או למטומטם, שהוא עולה על אדם המוני במקרים ובהישגים רבים בחיים. … אני מעדיף את התבוסה תוך הכרת יופיים של הפרחים על הניצחון באמצע המדבריות, ניצחון שכולו עיוורון הנפש הנמצאת לבדה עם אפסותה הנפרדת.

… אני מעדיף מציאות על האמת: אני אפילו מעדיף את החיים על אותו אל שברא אותם. כך הוא נתן לי אותם, וכך אחיה אותם. …

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 120