הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אוגוסט 2014

1994 – Eat Drink Man Woman

מומלץ 1994 – Yin shi nan nu Eat Drink Man Woman אוכל שתייה גבר אישהAng Lee

eat drink man woman 1

זו לא הפעם הראשונה שראיתי את הסרט. זהו הסרט הראשון של אנג לי שראיתי. אני זוכר שהוא הוצג בסינמטק בתל אביב, הרבה אנשים, והרגשה טובה וחמה בסוף הסרט. גם יצאתי רעב. מאז ראיתי כל סרט של אנג לי.

עצה ידידותית – לא לראות את הסרט על בטן ריקה. הסרט, כמו החגיגה של בבט – שיר הילל קולינרי. האוכל הסיני לא הצטלם כל כך טוב כמו בסרט הזה. אני הוקסמתי.

מי שחושב שהאוכל בסרט הוא רק תפאורה לצילום משפחתי, שיחשוב שוב על שם הסרט. אוכל וסקס – תשוקות אנושיות בסיסיות ביותר. הסקס והאהבה משנים את החיים שלנו, גוררים אותנו בסמטאות לא נודעות, עושים אותנו חסרי שליטה ומעצבים את ההתנהגות ("אני רוצה לסיים את ההתמכרות הזאת לאהבה, אך אני חלש מדי" – אומר אחד הבחורים בסרט). מצד שני האוכל נותן לנו את הכוח לחיות, את הכוח לאהוב, מעצב אותנו תרבותית, מלמד אותנו להתעדן ולהתגעגע ומאזן אותנו. כך שהסרט נושא עמו מסר קולינרי לא פחות חשוב מהאהבה עצמה.

וגם לאהבה יש מקום בסרט. מדובר בשף הגדול ביותר בטיוואן, אלמן, שעורך ארוחות שחיתות בימי ראשון לשלוש הבנות שלו. הבנות רואותeat drink man woman 2 בזה טכס עינוי של ארוחות יום ראשון. העינוי מוסבר ע"י כך שבלוטות הטעם של השף פגומות והאוכל שהוא מכין לא מטובל לטעמן. וכך רוב המנות, שעליהן טורח האבא במשך כל היום פשוט לא נאכלות. העינוי נמשך במשך הארוחות שבהן לא מדברים יותר מדי, וכמה שיותר שותקים ומסתירים – כך טוב יותר. כמובן שה"עינוי" הוא סתם תירוץ ומדובר בפער דורות די ברור וידוע והוא היה כזה גם אם השף היה מכין מנות מטובלות יותר. לא, כל אחת מהבנות נסחפת ברומנטיות הפרטית שלה אל תוך חייה, והאוכל של האבא לא מצליח לאזן את התשוקות שלהן. וכך האבא נשאר די בודד. טוב – לא לגמרי – הוא עדיין מוערך בטייפן כהשף הגדול, הוא מצא מושא לדאגות בדמות ילדה קטנה של ידידת המשפחה (האוכל הגורמה שהוא מכין לה לבית הספר פשוט גרם לי לריר בלתי נשלט וקרקורי קיבה שהתמרדה נגד הגורל – למה לי לא הביאו אוכל כזה לביה"ס?), הבנות שלו בהמשך הדרך מוצאות את דרכן אליו דווקא דרך האוכל, ולבסוף הוא גם מכין לנו הפתעה קטנה, כמו התיבול מאיר החיים לאוכל, ככה גם הטוויסט המפתיע – שף גם באוכל וגם בחיים.

סרט תאווה לחך וללב.

https://www.youtube.com/watch?v=yicBx-okC3k

מודעות פרסומת

… from "The book of disquiet", 129…

ככל שהרגישות גבוהה יותר, והיכולת להרגיש דקה יותר, כך, באופן אבסורדי, היא רוטטת ומתכווצת מן הדברים הקטנים. דרוש תבונה יוצאת מגדר הרגיל כדי לחוש מצוקה נוכח יום אפלולי. המין האנושי, שאינו רגיש ביותר, אינו חש מצוקה בשל מזג-האוויר, כי תמיד יש מזג-אוויר; הוא אינו חש בגשם אלא כאשר הוא יורד עליו.

היום העכור והרופס מתחמם ומהביל. לבדי במשרד אני סוקר את חיי, ומה שאני רואה בהם דומה ליום אשר מעיק וטורד אותי. אני רואה את עצמי, והנה אני ילד שאינו מרוצה מדבר, מתבגר השואף לכול, צעיר ללא שמחה או שאיפה. ועל זאת חולף בעכירות וברפיסות הללו, כמו היום שגורם לי לראות זאת ולהיזכר.

מי מאתנו יכול לומר, כאשר הוא פונה לאחור ומביט בדרך ללא מוצא, שהוא הלך בה כפי שאכן היה עליו ללכת בה?

פרננדו פסואה ספר האי-נחת 129

1994 – A Pure Formality

מומלץ 1994 – Una Pura Formalita  A Pure Formality   פורמליות טהורהGiuseppe Tornatore

pure formality

טורנטורה מביים את ג'ררד דה'פרדיה ואת רומן פולנסקי. כן, זה למעשה צריך להיות מחזה תאטרון ולא סרט – כי אלו שני שחקנים הכמעט יחידים כאן. ועוד איזה שחקנים. הנושא הוא מסתורין – בסערה משתוללת, דפרדיה נאסף ע"י משטרה ונמצא בתחנת משטרה באזור כפרי נידח בצרפת. רומנסקי הוא החוקר הראשי. ויש מה לחקור – דפרדיה סובל משיכחה בררנית, ופולנסקי חושד ברצח שקרה. וכך אנחנו במשחקים של חתול ועכבר במשך המון זמן (זכורים לי מספר סרטים בהם היה מצב דומה) – אך אני לא השתעממתי. להפך – עקבתי באדיקות אחר החקירה וכל חוט מחשבה של פולנסקי – מכיוון שהחוט נפרם ונפרם ונפרם ולא היה לזה סוף. עד שלקראת הסוף הערפל התחיל להתפוגג ותפקידו האמיתי של פולנסקי התברר. כן, זה הלקח, כנראה – לא כל דבר הוא מה שהוא נראה, ולא כל אחד הוא מה שהוא מציג, ומסכות החיים ומראית העין של הקיום מחוללים בריקוד ההישרדות הנצחי … הרעיון הזה חזר גם בהחוש השישי הידוע הרבה יותר מסרט זה.  

1992 – Damage

מומלץ 1992 – Damage משיכה גורליתLouis Malle

damage

לואי מל מביים את ג'ולייט בינוש ואת ג'רמי איירונס לפי הספר של ג'וזפין הרט.

מדובר על סיפור אובססיבי של משיכה בין פוליטיקאי בכיר בחיים הציבוריים של בריטניה לבין צעירה צרפתית. הפוליטיקאי (ג'רמי איירונס) הוא בעל משפחה וחי חיים נוחים ומסודרים. הצעירה הצרפתית (ג'ולייט בינוש) היא למעשה החברה של הבן שלו. כן – ככה. והם נמצאים במערבולת של משיכה הדדית שאף אחד מהם לא תכנן אך אף אחד מהם גם לא מסוגל לנתק. מהרגע הכמעט ראשון אנחנו לגמרי בטוחים ששום דבר טוב לא ייצא מהמתכון הבטוח לאסון זה. וכך אנחנו יושבים מרותקים לקשר ביניהם ומתקרבים בקפיצות מדודות לקראת האסון המתממש ובא. והוא אכן בא. זהו סיפור על כוח עליון, על כוח שהאנשים לא יכולים לעמוד בפניו, על אנשים שנוהגים כמריונטות בידי הכוח הזה – משיכה מינית עזה. לא מדובר באהבה, ואפילו לא על רומן. מדובר על אובססיה. המוזיקה, אגב של זביגניב פריסנר, מלחין הבית של קריסטוף קישלובסקי. ואכן, זה לא הקשר היחיד בין משיכה גורלית לבין סיפור קצר על אהבה. קווי הדמיון כוללים משיכה חזקה, ממש דיבוק אובססיבי ולא נשלט על גבול הפרוורטיות, פער גילאים ניכר, נושא של התאבדות. אך בזה מסתיימים קווי הדמיון. כאשר ב-סיפור קצר על אהבה מדובר על אהבה ראשונה של בחור, שהיא תמה וטהורה, והסרט הוא עדין ושברירי, כאן מדובר על פיצוץ חושי בלתי נשלט המוביל לקטסטרופה. כאן זה המקום אכן לשאול – האם יש לנו שליטה כלשהי? ב-קרוב יותר השאלה הייתה אחרת – הנאמנות לאמת – האם להיות נאמן למחויבויות החברתיות והאישיות הקודמות, או שלשנות את המחויבויות וללכת אחרי המאוויים האישיים העכשוויים. אבל גם בסרט ההוא נשאלה השאלה של שליטה (הרי היה הרגע הזה, השנייה הזאת שבה אחד הגיבורים היה בו והיה עליו בשבריר של שנייה לבחור בנאמנות או בבגידה – אז הוא יכול היה לבחור!). הסרט הזה מראה שהעניין של שליטה בבחירה הוא פיקציה – אפילו שאתה מנסה להתנגד לאובססיה – היא חזקה ממך. ז"א אין בחירה, ואנחנו מכונות ביולוגיות בלבד הנשלטות ע"י הגנים והאינטראקציות ותגובות מותנות למצבים? אם כן, אנחנו – אני מתכוון לתודעה של עצמנו השוכנים בגופנו הביולוגי – שבויים בבית הסוהר הביולוגי הזה! והתמונה הסופית של הסרט באמת מראה לנו את ייסורי ג'רמי איירונס בכלא הנסיבות, מנותק מכל מה שהיה לו קודם לכן, בודד והפעם גם אלמוני. זאת באמת שאלה מעניינת – מה מידת השליטה שלנו באובססיביות שלנו, ומה אנחנו עושים בזה. בהכללה רבה, הדור החדש פשוט מתמסר לאובססיביות ול"האמת הפנימית" – מכיוון שהוא חש במשהו אמיתי וחזק ממנו ששם קץ לכל ההתלבטויות הכואבות והמלחיצות של מי אני, מה אני, מה אני רוצה, ואני מחפש את עצמי – עם אובססיה של מערבולת חושים אתה כבר לא עסוק בשאלה הזו. ויש קהלים – למשל החרדים היהודיים, או המוסלמים – שפוחדים מכל הנושא ומנסים לברוח ממנו ולהסתתר ממנו ולהביא תחליף אחר – לאבד את עצמך בתוך התפילה. שתי הגישות לא מתייחסות לנושא השליטה, אלא לגוף האובססיה עצמו. ומה עם שליטה? כמה אנחנו שולטים? אכן שאלה מטרידה, וסרט מטריד.

… from "The book of disquiet", 127…

… איני יודע איזה דבר מוזר ועלוב קיים במהותם הפנימית של הגנים בעיר…

גן הוא סיכום של תרבות – שינוי חסר שם של הטבע. …

איני שונא את הסדר המוקפד של הפרחים בערוגות. אך אני שונא את הפרחים כנושאי משרה ציבורית. …

כך, בעיר, סדורים אך שימושיים, הגנים הם בשבילי כמו כלובים, שבהם הביטויים הספונטניים הצבעוניים של העצים והפרחים אין להם מקום אלא כדי שלא יהיה להם מקום, מקום כדי לא לצאת ממנו, ויופיים בלי החיים השייכים ליופי הזה.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 127

1991 – Close to Eden

מומלץ 1991 – Urga Close to Eden, or, Territory of Love – Nikita Mikhalkov

urga 1

סרט קצת קשה לסיווג – האם זו קומדיה?אמנם יש אלמנטים קומיים המשורבטים בין שכבות הצבע של הסרט – אך הוא לא קומדיה. פעולה? מתח? מלחמה? דוקומנטרי? מדע בדיוני או פנטזיה? היסטורי? לא. דרמה? דרמה זה משהו שלא נופל בקטגוריות הקודמות – לי יש איזושהי הרגשה ש"דרמה" זה כאשר לא ניתן לקטלג אחרת אומרים דרמה. אני מניח שהסרט הוא מה שלפעמים נהוג לקרוא סרט "איכות" למרות שגם בזה אני לא בטוח. יש לי חוסר בהירות דומה לגבי נושא הסרט או המסר שנמצא שם. מסורת מול קידמה? אנושיות בתור שמורה בעולם המודרני? הידידות כתופעה בלתי נמנעת גם בישימון? מפגש תרבויות? לא יודע. מה שאני כן יודע שהסרט הוא יפה להפליא, הסיפור הוא פשוט ומועבר באהבה נוסטלגית לפשטות. זהו סיפור אושר החיים שלurga 2 האנשים במרחבי שדות אינסופיים של מונגוליה רחוק מהציוויליזציה. "אורגה" דרך אגב זה מקל ארוך עם חבל בקצה, שבו הרועים המונגוליים היו נוהגים לתפוס את הצאן וחיות אחרות כאשר היו רוכבים על סוסיהם. שימוש נוסף לאורגה הוא אות המבקש פרטיות (הרועה היה תוקע את האורגה בשדה, מה שהיה מסמל לאנשים אחרים שהוא מבקש פרטיות זוגית באותו המקום (לא שיש אנשים בסביבה במרחבים הגדולים מהחיים שם). סרט נהדר.

1989 – A Short film about Love

מומלץ 1989 – Krótki film o milosci A Short film about Love סיפור קצר על אהבהKrzysztof Kieslowski

A Short film about Love 1

 דקלוג הייתה סדרה טלוויזיה בת 10 פרקים  שקישלובסקי יצר על עשרת הדברות. סיפור קצר על אהבה הוא הרחבה לכדי סרט קולנוע של פרק שש בסדרה. אני עוד חייב לצפות בדקלוג. אם לשפוט על פי הסרט הזה בלבד – הרי זו אמורה להיות חוויה. הסרט עומד קצת לפני טרילוגיית הצבעים של קישלובסקי (וגם חייה הסודיים של וורוניק) – אפשר להגיד שזאת הכנה לקראת הסרטים המופתיים. גם המוזיקה היא של זביגנב פרסנר – שחיבר גם עבור הסרטים ההם. אם כן, זהו סרט הכנה לקראת מה שעוד יבוא. אך לגבי סרט הכנה ותרגול, הוא יצא באופן מפתיע די בוגר ועומד בפני עצמו, וגם על שתי הרגליים יש לציין. הטיפול של קישלובסקי באהבה הוא לא נדוש אך עם זאת אותנטי  – למעשה זהו לא סרט על אהבה . אפילו הגיבורה הראשית אומרת שאין אהבה, יש רק סקס. מדובר, במושגים שלנו, על סיפור די סוטה ופתטי – בחור מציץ בטלסקופ לשכנה, מזייף זימונים לדואר, עובד בתור מחלק חלב רק על מנת להביט בשכנה – בקיצור איזה מן גיבור מראים לנו? ועוד במי הוא מאוהב – באישה לא מוסרית במיוחד שמחליפה גברים בתדירות לא נמוכה, וגם לא מאמינה באהבה. אז איזה סיפור אהבה דקדנטי זה? מה – להציץ, להתאהב, להתפתות, להיעלב, לנסות להתאבד – זה סיפור אהבה זה? באמת, זהו לא סרט על אהבה. אך בכל זאת, אם רואים את הסרט, מתמסרים למה שקורה על המסך, ובכלל לא מרגישים את ההטפות המאשימות והגוערות של המודרניות הפוריטנית השלטת בימינו. אני שמתי לב שזה לא דבר חדש  – זה קורה די הרבה – כשאתה בתוך זה – אתה לגמרי יכול להיות מעורב עד קצה האף ולא לראות למה מזווית אחרת זה נראה כמשהו אחר לגמרי. ואז אנו לא מבינים, למה האחרים, שלא היו שם, יש להם כל מיני דימויים ותיאורים שבכלל לא היו שם, איפה שחווינו את זה. כשרואים את הסרט אנחנו לגמרי בתוך התום, בתוך המשיכה, בתוך האהבה הכמעט עיוורת – אנחנו רואים בשקט ומחזיקים ברוך את האנרגיה החשופה והעדינה הזו – ללא קשר אל מי אוA Short film about Love 2 ממי היא מופנת – ומבינים – כן, זהו כן סרט על אהבה (ראשונה), על רגש תם וזך שכל מיני טיפוסים השולטים בימינו על דעת הקהל ועל התנהגות הדורות הבאים (אני מתייחס לכל מיני טיפוסיות של משרד החינוך וחוקרי משטרה ועדת עיתונאים עם נשמה פגומה, אם צריך להבהיר ) מנסים לרמוס ולקבור ולכלוא מאחורי הסורגים של סטייה חברתית וגועל נפש. אז אולי הטיפול של קישלובסקי לא מפתיע, לאחר הכל. אלו שני רבדים – יש אהבה, ויש סיפור. האהבה היא ברורה וכולם יודעים מה זה כשרואים את זה. אך הסיפור… אפשר לספר מכל מיני זוויות. הזווית של קישלובסקי מוצאת חן בעיני.

https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=k5UvFeGEGhQ

 מעניין גם המאמר "אישה ונער" של מעיין גולדמן לגבי יחסים בין נשים מבוגרות וגברים צעירים בו היא מתייחסת למספר סרטים וביניהם גם סרט זה:

… from "The book of disquiet", 126…

החלום עצמו מעניש אותי. רכשתי בו צלילות כה רבה, שכל דבר שאני רואה בחלומי נראה לי ממשי. אי לכך, כל מה שהערכתי כאילו נחלם היה לאבידה.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 126

1989 – What time is it?

מומלץ 1989 – Che Ora E? What time is it? – Ettore Scola

che ora e 1 אטורה סקולה ומרצ'לו מסטרויאני – רק מהשמות הנשמה כבר נפתחת. סרט זה מזכיר לי צורנית באופן מפתיע סרט אחר של אטורה סקולה עם מסטרויאנייום מיוחד. שם הייתה גם סופיה לורן. ובכלל, מרצ'לו מסטרויאני עם סופיה לורן יצרו כימיה בלתי נשכחת על המסך – דפדפתי ב-IMDB אחרי קריירת הסרטים של מסטרויאני – והם שיחקו ביחד באיזה 10 סרטים אם ספרתי נכון. כמו כן גיליתי שלא במפתיע שהוא שיחק תחת לא מעט במאים נחשבים בכמה יצירות מופת, בהמון סרטים גדולים ועם המון כוכבים ובעיקר כוכבות ענקיות. עם כמה היו לו גם רומנים ומערכות יחסים ארוכים יותר (למשל עם פיי דאנווי, קתרין דנב) – הסתקרנתי אך לא מצאתי משהו על מערכת היחסים בינו לבין לורן. עם זאת על המסך ביחד הם תענוג צרוף. בכל אופו, שם כמו כאן מרכז הבמה שייכים ל-2 אנשים כשכל השאר נמצא ברקע. אך כאשר ב-יום מיוחד הרקע היה משמעותי ביותר – איטליה בזמן מוסוליני והשלטון הפשיסטי (דרך אגב, אחותה של סופיה לורן נשואה לבן של מוסוליני) – ולרקע זה יש משמעות עבור הגיבורים של הסרט  וה-ביחד של מסטרויאני ולורן נבע מבדידות של כל אחד במישור אחר – הרי כאן הסרט הוא הרבה יותר אישי ואינטימי והרקע לגמרי נמצא מאחורי המסך, והזוג כאן זה אב ובן. מסטרויאני משחק את האב. מדובר בנושא של פער דורות – כשדור העבר רוצה שדור ההווה יישא את לפיד העבר וימשיך את המורשת והשושלת, ודור ההווה מעוניין כמובן בעצמאות לא רק של מעשיו אלא גם של גורלו ולא מעוניין בזרי הדפנה של העבר. נשמע מוכר לא? כל מי שהנושא הורים – ילדים (כבר גדולים) קרוב ללבו יאמץ את הסרט הזה. בהתחלה חשבתי – כמה וויכוחים, כמה אמוציות – ועל מה? אך לאחר צפיה הבנתי שזה פלא גדול שיש אינטראקציה, שיש וויכוחים לוהטים, שיש אמוציות – הרי זאת האכפתיות. ויש לזוג הזה על המסך מזל שהם יכולים לדבר – הרי המון משפחות כיום פשוט כבר לא מדברים ולא מתקשרים ברמה הזו. סרט נוגע, לא גדול כמו יום מיוחד, אלא פשוט יותר ואישי יותר.

che ora e 2

che ora e 3

che ora e 4

che ora e 5

1988 – Another woman

מומלץ 1988 – Another woman אישה אחרתWoody Allen

another woman 1לוקחים אווירה של אנגמר ברגמן, שמים משחק של מיה פארו וג'ינה רולנדס,  מתבלים בתסריט של וודי אלן ושופכים את הכל לבלנדר הבימוי  של וודי אלן ומפעילים. ומה שיוצא זה מה שנכנס. חומרים טובים מפיקים תוצאה נהדרת. אם לא הייתי יודע שוודי אלן הוא יהודי, הייתי חושד בו כשף צרפתי.

גם כאן, כמו בתותי בר של ברגמן, מדובר בגיבור (כאן זו היא) כדמות חשובה מהאקדמיה, מכובדת על כולם, לבושה ללא משעי, מדברת בשיקול דעת וכל כולה משדרת מכובדות סטרילית, מכובדות של ניטרליות, של שווייץ במלחמת העולם השנייה. היא כל כך עסוקה במכובדות – לא, לא בגלל הסיבות של סטטוס, אלא מכיוון אחר לגמרי של האמת עד כמה שניתן אובייקטיבית ואינטלקטואלית – שלמעשה היא לא שמה לב ואף לא יודעת איך היא מצטיירת בעיני הסובבים אותה, מהרחוקים ועד הקרובים ביותר.

גם כאן, כמו בתותי בר, זהו מסע לגילוי עצמי בו  היא מגלה מה האנשים חושבים עליה באמת – מה שמתנגש לגמרי עם הדימוי העצמי שלה. גם כאן כמו, בתותי בר, וודי אלן משתמש ברעיון של חלום בו הגיבור נוכח בסצנה בה הוא היה ילד. ובכלל, (גם כאן, כמו בתותי בר) הסרט משופע בכיוונים פסיכולוגיים מורכבים.

הסרט מתחיל בצורה מסקרנת כשהגיבורה הראשית שוכרת דירה ע"מ להתרכז בכתיבה, אך היא שומעת קולות ממערכת האוורור אשר באיםanother woman 2 מהדירה הסמוכה בה פציינטים עוברים טיפולים פסיכיאטריים – וכך היא נאלצת להקשיב ברצון  הולך וגובר אחר שיחות אישה עם הפסיכיאטר שלה וכך שלמעשה הניסיון שלה להקשיב לאישה אחרת (מכאן שם הסרט) הופך להיות הניסיון להקשיב לנפשה היא. וכך היא יוצאת למסע גילוי עצמי. ג'ינה רולנדס במשחק מעולה.

השאלה שג'ינה רונלדס שאלה בסוף הסרט לא נותנת לי מנוח – האם זיכרונות זה משהו שיש לך או שזה משהו שאבד לך