הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1992 – Damage

מומלץ 1992 – Damage משיכה גורליתLouis Malle

damage

לואי מל מביים את ג'ולייט בינוש ואת ג'רמי איירונס לפי הספר של ג'וזפין הרט.

מדובר על סיפור אובססיבי של משיכה בין פוליטיקאי בכיר בחיים הציבוריים של בריטניה לבין צעירה צרפתית. הפוליטיקאי (ג'רמי איירונס) הוא בעל משפחה וחי חיים נוחים ומסודרים. הצעירה הצרפתית (ג'ולייט בינוש) היא למעשה החברה של הבן שלו. כן – ככה. והם נמצאים במערבולת של משיכה הדדית שאף אחד מהם לא תכנן אך אף אחד מהם גם לא מסוגל לנתק. מהרגע הכמעט ראשון אנחנו לגמרי בטוחים ששום דבר טוב לא ייצא מהמתכון הבטוח לאסון זה. וכך אנחנו יושבים מרותקים לקשר ביניהם ומתקרבים בקפיצות מדודות לקראת האסון המתממש ובא. והוא אכן בא. זהו סיפור על כוח עליון, על כוח שהאנשים לא יכולים לעמוד בפניו, על אנשים שנוהגים כמריונטות בידי הכוח הזה – משיכה מינית עזה. לא מדובר באהבה, ואפילו לא על רומן. מדובר על אובססיה. המוזיקה, אגב של זביגניב פריסנר, מלחין הבית של קריסטוף קישלובסקי. ואכן, זה לא הקשר היחיד בין משיכה גורלית לבין סיפור קצר על אהבה. קווי הדמיון כוללים משיכה חזקה, ממש דיבוק אובססיבי ולא נשלט על גבול הפרוורטיות, פער גילאים ניכר, נושא של התאבדות. אך בזה מסתיימים קווי הדמיון. כאשר ב-סיפור קצר על אהבה מדובר על אהבה ראשונה של בחור, שהיא תמה וטהורה, והסרט הוא עדין ושברירי, כאן מדובר על פיצוץ חושי בלתי נשלט המוביל לקטסטרופה. כאן זה המקום אכן לשאול – האם יש לנו שליטה כלשהי? ב-קרוב יותר השאלה הייתה אחרת – הנאמנות לאמת – האם להיות נאמן למחויבויות החברתיות והאישיות הקודמות, או שלשנות את המחויבויות וללכת אחרי המאוויים האישיים העכשוויים. אבל גם בסרט ההוא נשאלה השאלה של שליטה (הרי היה הרגע הזה, השנייה הזאת שבה אחד הגיבורים היה בו והיה עליו בשבריר של שנייה לבחור בנאמנות או בבגידה – אז הוא יכול היה לבחור!). הסרט הזה מראה שהעניין של שליטה בבחירה הוא פיקציה – אפילו שאתה מנסה להתנגד לאובססיה – היא חזקה ממך. ז"א אין בחירה, ואנחנו מכונות ביולוגיות בלבד הנשלטות ע"י הגנים והאינטראקציות ותגובות מותנות למצבים? אם כן, אנחנו – אני מתכוון לתודעה של עצמנו השוכנים בגופנו הביולוגי – שבויים בבית הסוהר הביולוגי הזה! והתמונה הסופית של הסרט באמת מראה לנו את ייסורי ג'רמי איירונס בכלא הנסיבות, מנותק מכל מה שהיה לו קודם לכן, בודד והפעם גם אלמוני. זאת באמת שאלה מעניינת – מה מידת השליטה שלנו באובססיביות שלנו, ומה אנחנו עושים בזה. בהכללה רבה, הדור החדש פשוט מתמסר לאובססיביות ול"האמת הפנימית" – מכיוון שהוא חש במשהו אמיתי וחזק ממנו ששם קץ לכל ההתלבטויות הכואבות והמלחיצות של מי אני, מה אני, מה אני רוצה, ואני מחפש את עצמי – עם אובססיה של מערבולת חושים אתה כבר לא עסוק בשאלה הזו. ויש קהלים – למשל החרדים היהודיים, או המוסלמים – שפוחדים מכל הנושא ומנסים לברוח ממנו ולהסתתר ממנו ולהביא תחליף אחר – לאבד את עצמך בתוך התפילה. שתי הגישות לא מתייחסות לנושא השליטה, אלא לגוף האובססיה עצמו. ומה עם שליטה? כמה אנחנו שולטים? אכן שאלה מטרידה, וסרט מטריד.

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: