הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1998 – The Truman show

מומלץ 1998 – The Truman Show המופע של טרומןPeter Weir

truman 1

המופע של טרומן מתכתב ממש באון ליין עם פלזנטוויל (שניהם נעשו באותה שנה). וזאת לא מכיוון שהם דומים, אלא מכיוון שהם שונים כל כך, למעט הרעיון המרכזי שהיחיד יכול לחולל שינוי, ולעובדה ששניהם מדברים על גיבורים החיים בתכנית הטלוויזיה. כאן הדמיון נפסק.

למי שעדיין לא ראה, אני מציע להפסיק לקרוא כאן ופשוט לרוץ ולראות. לקרוא אפשר אח"כ.

המופע של טרומן מעביר ביקורת נגד תכניות הראליטי. מעביר ביקורת? האמת היא שהוא מנבא אותם. האח הגדול יצא רק שנה מאוחר יותר באמריקה. הסרט לא מעביר ביקורת על קהל הצופים – הוא דווקא מראה את הקהל באור אוהד של אנשים פשוטים קשי יום שתכנית הראליטי מכניסה להם עניין וריגושים לחיים (מה שלדעתי, כמובן, זו התחנפות וסימון מטרה להיות רב מכר – כך שחוסר הביקורת על צרכני הריאליטי הוא מגמתי בלשון המעטה) – אלא מתמקד בביקורת על המדיה ועל הכוח שיש למי שעומד בראש הפירמידה – אמנם זו ביקורת מאוד נכונה, אך גם כאן זו התחנפות לקהל – הרי מה אופנתי יותר מאשר לתקוף את התקשורת ומי שעומד בראשה. לפי דיברי הבמאי: "תמיד הייתה השאלה הזאת – האם הקהל נעשה מטומטם יותר? או אנחנו, עושי הסרטים, מתנשאים עליו? האם זה מה שהם רוצים? או האם זה הוא מה שאנחנו נותנים להם? אך הציבור נהר לסרט שלי בהמוניו. וזה מוכרח להיות מעודד." אני אישית לא הבנתי מה זה בדיוק מעודד – האם הבמאי מבין שזה מה שהקהל רוצה? אך זה לא פותר את הסוגיה עליה דיבר הבמאי – טמטום הקהל והגישה הפטרונית של עושי דעת הקהל… הייתכן שדיברי הבמאי הם  התנשאות מתוחכמת הבאה להתחנף לאותו הקהל שברוב טמטומו מפרנס אותו? טוב, זה ציני מידי, אך האם?

הסיפור הוא לא פחות ממדהים – תאגיד תקשורת מאמץ ילד, ובונה לו עולם משלו, בו הוא גדל, ו-5,000 מצלמות עוקבות אחרי כל מה שהוא עושה – וכך יש תכנית ראליטי אולטימטיבית, בו הגיבור הראשי לא משחק, אלא חי, ואף לא חושד שהוא חי בתכנית טלוויזיה, וכל העולם עוקב אחריו. על התכנית הזדונית מנצח היוזם – קריסטוף. וכך הוא בנה גן עדן קטן, בו הוא מנסה לעשות רק אושר ל-טרומן (משחק נהדר של ג'ים קארי, שמראה שהוא גדול לא רק בקומדיות) עם רווחים נכבדים כמובן. כל הסביבה מלאהtruman 2 בשחקנים, בסצנות מבויימות – כמעט שום דבר לא מושאר ללא השגחה, וכל מה שקריסטוף מצפה מטרומן – שהוא יחיה את חייו, שיראה אמוציות ויהיה מאושר. וטרומן – בחור חביב – אכן עושה את מה שמצופה. אך כמצופה מאיתנו, לא לאורך זמן – הוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר ומתמרד.

כמובן שאפשר לחפש חורים בכל הסיפור (למשל – מדוע זה לקח לטרומן 30 שנה להתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר? למשל – למה טרומן בכלל חושד, הרי אין לו מציאות להשוואה, איך הוא בכלל מסוגל לתפוס את ה"לא בסדר"? למשל – אז מה אם משהו חשוד? הרי רוב חיינו אנו נתקלים במשהו חשוד בסביבה – אך זה לא גורם לנו להתמרד, וכו') – אך זה היה הורס את הסיפור הנהדר הזה (התסריט הוא של אנדריו ניקול, שכתב לפני כן את הסרט הנהדר מה קרה בגאטקה ועוד יכתוב סרט טוב אחר עולם הזמן).

אגב, האהדה היא כמובן עם טרומן על ההתמרדות, אך גם עם קריסטוף במידה מסוימת – אמנם הוא מצטייר כמפלצת שמשחקת ככה עם גורל האנשים – אך הוא זה שבנה את כל עולמו של טרומן וטרומן היה במידה מסוימת יציר כפיו – והוא היה האלוהים של עולמו של טרומן. וכך, מרד האדם באלוהיו משאיר את האלוהים  ללא האדם, בודד, נשלל מהעולם שהוא ברא. זה נותן עוד כיוון מחשבה –  איך זה שאנשים מאמינים לא מתמרדים נגד האלוהים? איך זה שהם מסוגלים לסבול שהם הונדסו לחיות במין מופע של טרומן הפרטי שלהם? השאלה הזו הטרידה אותי כשהייתי צעיר, ולפעמים מתעוררת מחדש כשאני צופה בסרטים כמו זה.

סרט מעורר מחשבה. ולא רק. ב-2008 כבר היה ידוע על כמה עשרות מיקרים פסיכיאטריים שבהם האנשים האמינו שהם חיים בתוך תכנית ריאליטי. המחלה הסכיזופרנית הזו כונתה בשם חיבה – סנדרום טרומן.

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: