הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אוקטובר 2014

2001 – Spirited Away

מומלץ2001 – Sen to Chihiro no kamikakushi Spirited Away המסע המופלאHayao Myazaki

spirited away

המסע המופלא הוא אכן נפלא. זהו סרט אנימציה יפני, אשר ממש מכשף. הסיפור מזכיר סגנון של הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. אך אם באליס חיפשנו רבדים חבויים, חידות ופתרונן, ורמזים לדמותו של לואיס קרול – ויש ביאורים שונים ומשונים לאליס – הרי שכאן אני לא שואל שאלות ומנסה לפתור חידות – כאן מדובר לדעתי בפשט – פשוט רואים את הסיפור הפנטסטי אשר נפתח מולנו בפלא שקוראים לו אנימציה יפנית. לאחר כמה שנים שעברו, פרטי הסיפור כבר פרחו מזיכרוני (אני חושב שמדובר במשפחה העוצרת באמצע הדרך, ונכנסת לכפר מכושף שבו ההורים הופכים לחזירים, והילדה מנסה להציל אותם ולהחזירם לדמותם המקורית ועוברת הרפתקאות בכפר המכושף) – אך מה שנשאר זה הרגשת הפלא שחזיתי בו. מומלץ בחום.

2001 – Monsters, Inc.

מומלץ2001 – Monsters, Inc. מפלצות בע"מPete Docter, David Silverman, Lee Unkrich

monstersWe scare because we care

כמה משעשע, כמה פיקח. זהו סרט אנימציה, אך הוא מלא כרימון בקריצות חדות לשון הומוריסטיות, וסצנות קטנות עם ביקורת לא מזיקה, סטירית לעתים’ על חברת הצריכה המערבית, המעלה פרצי צחוק שקטים ומשאירים הנאה אינטליגנטית אצל הצופה הפתוח. הרעיון בבסיס הסרט גם הוא גדול – המפלצות באות באמצע הלילה לחדרי הילדים הישנים ומפחידים אותם. זאת לא חס וחלילה על מנת להזיק להם – המפלצות מסתבר פוחדות מילדים – אלא ממניעים מעשיים – הן אוספות את צרחות הפחד של הילדים במכלים מיוחדים – תחנת הכוח של המפלצות עובדת על הצרחות. סרט משעשע וכיפי, עשוי היטב

…from "The book of disqueit", 154…

עננים… אני קיים בלי שאדע זאת ואמות בלי שארצה בכך. אני מרווח בין מה שאני לבין מה שאינני, בין מה שאני חולם לבין מה שהחיים עושים ממני, הממוצע המופשט והבשרי בין הדברים שאינם ולא כלום, בהיותי גם אני לא כלום. עננים… איזה אי-נחת אם אני חש, איזה אי-נוחות אם אני חושב, איזה חוסר תועלת אם אני רוצה! עננים…

עננים… אני חוקר את עצמי ואינני מכיר את עצמי. לא עשיתי דבר מועיל וגם לא אעשה דבר שניתן להצדיקו. בזבזתי את אותו חלק בחיי שלא איבדתי בפירוש מבולבל של לא-כלום כשחיברתי בשירים בפרוזה את התחושות שלא ניתן להעבירן ושבאמצעותן אני הופך את היקום האלמוני לשלי. נמאס לי מעצמי, באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי. נמאס לי מהכל ומכל הדברים בשכול. עננים…

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 154

2000 – Crouching Tiger, Hidden Dragon

מומלץ 2000 – Wo hu cang long Crouching Tiger, Hidden Dragon נמר דרקון –  Ang  Lee

hidden dragon 1נמר דרקון הביא את קונג פו להוליווד. אמנם קונג פו היה כבר במטריקס קודם לכן. אך מטריקס הוא לא סרט קונג-פו. אני משתמש בשם קונג-פו על מנת לפשט את העניינים – נדמה לי שנהוג לקרוא לזה בימינו אמנויות לחימה ויש לו סגנון שלם שקוראים לו wuxia. אך לא בסיווג סגנון כתיבה או נושאי אנחנו וכך אני דבק להגדרה הפשוטה – קונג-פו – אשר מנסה לשדר ישירות לא מתוחכמת אך אותנטית אשר בעל הטעם הטוב יטיב לעשות אם יבחר להתרחק ממוצרים זולים והמוניים אלו. במיוחד עבור מרימי אף תרבותיים אלו יצרו את הסיוגים המסובכים של ווקשיה או אומנויות לחימה מהולות במלודרמה, או אפוסים תרבותיים רחבי יריעה מתרבות הסינית החוצה דמיון ותעוזה אסתטית. כן – זהו סרט רחב יריעה. הקונג-פו שבו הוא לא פחות מריקוד בלט באגם הברבורים (וכן – יש משותף עם מטריקס – אותו כוראוגרף שקד על סצנות הקונג-פו בשני הסרטים – יואן וו-פינג. הוא עוד ישקוד על סצנות הלחימה בסרטי ה-קיל ביל) – והוא נפלא בפני עצמו (שתי סצנות הקונג-פו ממש עוצרי נשימה בסרט – האחד שבו מתקיים מרדף על גגות וקירות הבתים בלילה לאור הירח, והשנייה בה הקרב מתבצע על צמרות העצים – ודרך אגב, כמעט ואין בסרט סצנות עם כפילים – כולן מבוצעות ע"י השחקנים – איזה אקרובטיות! – ועבודת המחשב היחידה שהייתה כאן היא להוריד ולטשטש את עקבות חבלי הבטיחות בהם השחקנים השתמשו – זאת אומרת שאלו אכן היו השחקנים בגובה רב על צמרות העצים מקפצים מעץ לעץ – ממש לא יאומן!) . אך בנוסף יש לנו אפוס, שכבות על גבי שכבות של עלילה, מלודרמה סוחפת, סיפורים השזורים האחד בשני, המון צבע, מוזיקה נפלאה (קטעי הצ'לו של יו-יו מה – פשוטים ככל שיהיו – ממש מטיסים את האווירה של הסרט למחוזות מענגים https://www.youtube.com/watch?v=1n16h16jtGw) … ז"א כל התיאורים המכשירים את הסרט לצופה אנין הטעם. הסרט הזה סלל את הדרך לסרטים נפלאים שיבואו – כמו גיבור ו-מחול הפגיונות.

אפשר לראות את הסרט כיצירה רחבת יריעה המביאה בידור ממדרגה ראשונה לצופה מערבי אינטליגנטי. אפשר להתמסר לזרימת הסיפורים בסרט והתפתחות הדמויות, אשר בערך במחציתhidden dragon 2 הסרט תופסת כיוון דרמטי ומפתיע עם הפלשבק אשר מגלה את מה שקורה באמת ןמרימה את הווילון של המחצית הראשונה. ואפשר להפעיל קצת אינטליגנציה ולראות שיש עוד שכבות מתחת למספר רב שמתגלה בסרט. למשל גיבור הקונג-פו הראשי הוא לא בא מאסכולת השאולין הבודהיסטית (והקונג-פו של שאולין הוא זה הידוע למערב), אלא מאסכולת הוודנג התאואיסטית. התאו הייתה פילוסופיה סינית מקורית (בודהיזם נולד במזרח התת-יבשת ההודית). היא מבוססת על ענווה, מתינות, חמלה, פשטות, טבעיות וגם  wu wei – עשייה מתוך (כמעט) חוסר מעש. ואכן, צורת הלחימה של הגיבור הראשי הייתה כמעט מתוך מדיטציה פנימית, כמו יש בה דברים נסתרים על הגלויים, אשר נתנה עומק אינטלקטואלי (אני מודה – מתוך ציניות אני חשבתי שמדובר בעוד פנייה לקהל המיין-סטרים על מנת למסד את הקונג-פו בתודעתם).

אך מה שתפס אותי אלו הגיבורות הראשיות בסרט:

הגיבורה השלילית – אשר סימלה אצלי את הכמיה לידע. היא רצתה להיות לוחמת אך החברה הפטריארכלית ניסתה למנוע ממנה את כל רזי האומנות הלחימה – וכך היא, על מנת להשיג את הידע (את ספר הסוד של הלחימה) הרגה את מי שמנע את הידע  ממנה – שהיה גם מורהו של הגיבור הראשי בסרט. היא גם מצליחה להרוג את הגיבור עצמו. וכך החיפוש אחר הידע הברוך והמוערך במחוזות תרבותיים של ימינו הפך למסוכן ולרשע עקב מניעת הידע מהנשים. טרנספורמציה מדאיגה מהטוב אל הרע. או שמע רמז לכך שהרע הוא עניין של סיפור ואיך מספרים אותו? זה בכל מיקרה די מתכתב עם עץ הדעת ומיקרה התפוח – האישה היא זו המואשמת בפיתוי ורוע האדם (וזה כאמור עקב החיפוש והכמיהה לידע)

הלוחמת הנודדת – אשר סימלה אצלי אהבה – ואשר עברה כברת דרך ביחד עם הגיבור הראשי ויש ביניהם ללא ספק אהבה עמוקה. אך היא הייתה פעם מאורסת לאחיו (אשר מת) וכך מימוש האהבה ביניהם לא היה "ראוי" לטעמם. הלוחמת הגיבורה ממש נכנעת ברוח התאויזם לסדרי העולם הפטריארכליים למרות רוחה החופשי. זהו מופת לסייגים עצמיים שהנזירים שואפים להגיע – פסגת ההיטהרות הנפשית – שכה זרה לנו המחפשים סיפוקים מהירים.

hidden dragon 3בת המושל הסוררת אשר מסמלת חופש. היא ללא ספק רוצה בכוח, אך גם בועטת בסייגים שכוח שם לה. היא בועטת במושגים של טוב ורע ומסרבת להגדיר את עצמה באחת הקצבות של הסכלה שמא תהיה כבולה בהתנהגותה במוסכמות. היא מאוד מקנאת ב-הלוחמת הנודדת ובאורח חייה שהיא מחשיבה כחופשי (והלוחמת הנודדת מקנאת בבת המושל הסוררת – כי היא חושבת שהיא עושה מה שבא לה, ולא שמה סייגים להתנהגותה). יש לה אהבה גדולה ואסורה, אשר מתממשת לה – אך היא תופסת ברגע של הארה (תאואיסטית?) שבעולם פטריארכלי מימוש אהבתה בנישואים יכבול אותה שוב למוסכמות שהיא כה משתדלת לבעוט בהם  וכך היא מתאבדת כשמבינה שלא תוכל לזכות בחופש (אשר אהובה מציע לה – להיות נאהבים שוב במדבר כפעם – חופשיים מ-הכל – אך היא יודעת שזה בר חלוף ולא יהיה חופש) – עוד הפעם בניגוד גמור למה שאנחנו בני העת המודרנית היינו עושים.

הידע, האהבה והחופש – כולם נמנעים מהנשים דאז אשר נלחמות בשיניהן להשיג אותם בחברה פטריארכלית. סרט פמיניסטי להלאה עבור סרט קונג-פו, הייתי אומר.

ובכן – רב הנסתר על הגלוי, ויהיה היפה ביותר. או, כפי שפרננדו פסואה בוודאי היה אומר, היא מה שאני רואה, גם אם עיוור אני.

סרט מדהים (וזה עוד בתקציב רזה במיוחד של 17 מיליון דולר – מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה שלא צריך הרבה בשביל הטוב).

2000 – Nine Queens

מומלץ2000 – Nueve Reinas Nine Queens תשע מלכותFabian Bielinsky

nine queens

תשע מלכות אלו בולים מאוד נדירים. והסרט הוא סרט פשע ועוקץ מאוד מתוחכם סביב הבולים האלו. התחכום של העלילה הוא כה הורס שבאיזשהו שלב אתה כבר מפקפק בכל דבר שקורה בסרט – כי הנה עוד מעט העלילה תתהפך ומה שחשבנו כבר לא קיים וקיימת גרסה אחרת – והפקפוק שלנו זוכה לחיזוק עוד ועוד – העלילה מתהפכת בהפתעה שרודפת הפתעה – עד לעוקץ הסופי. פביאן ביאלינסקי הארגנטינאי מצליח ליצור סרט על פושעים ורמאויות באופן מתוחכם בשכבות שמהול בהומור מבלי להביא אל המסך אלימות וסקס כיאה לסרטים כאלו בהוליווד – ומצליח ליצור סרט מתח ממדרגה ראשונה – מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהנוסחה של הוליווד להצלחה היא לא היחידה הקיימת. סה"כ הבמאי עשה רק שני סרטים – זה ו"אאורה" לפני שמת מהתקף לב. כמה חבל! הסרטים שלו נהדרים ועשויות ביד אמן גדול. מי שאוהב סיפורי וסרטי עוקץ – זהו סרט חובה, לא פחות.

…from "The book of disqueit", 146…

אינני מבין, אלא כאיזה מין חוסר ניקיון, את ההתמדה חסרת התנועה הזו שבה אני מוטל בחיי, אותם חיים זהים, שנותרים כאבק או לכלוך על פני השטח של אי השינוי הנצחי.

כך כפי שאנו רוחצים את הגוף, היה עלינו לרחוץ את הגורל, להחליף חיים כפי שאנו מחליפים בגדים – לא כדי להציל את החיים, כפי שאנו אוכלים וישנים, אלא מתוך אותו כבוד זר, כבוד לעצמנו, שבצדק אנו מכנים אותו ניקיון.

ישנם רבים שאצלם חוסר הניקיון איננו נטייה של הרצון, אלא משיכת כתפיים של השכל. וישנם רבים שבהם השקיעה והאדישות של החיים אינן דרך לרצות בהם, או הסתפקות טבעית בכך שהם לא רצו בהם, אלא גוויעה של שכלם שלהם, אירוניה אוטומטית של ההכרה.

ישנם חזירים אשר מגעילים את חזירותם שלהם עצמם, אך הם אינם מתרחקים ממנה בגלל אותה קיצוניות של רגש עצמה, שבגללה האדם המבוהל אינו מתרחק מן הסכנה. יש חזירי-גורל, כמוני, שאינם מתרחקים מן הבנאליות היומיומית בגלל אותה משיכה של אין-האונות שלהם עצמם. הם בעלי כנף המרותקים בשל העדרו של הנחש; זבובים המעופפים בין הגזעים בלי לראות, עד שהם מגיעים לטווח פגיעתה הדביק של לשונה של הזיקית.

כך אני מוליך את אי-התודעה המודעת שלי בטיול, בגזע העץ הרגיל שלי. כך אני מוליך את גורלי המתהלך, שכן אני עצמי אינני מתהלך; את זמני העוקב שכן אני אינני עוקב. אין דבר המציל אותי מן המונוטוניות שלי מלבד הערות קצרות אלה שאני מעיר עליה. אני מסתפק בכך שלתאי יש מסגרת של חלונות מאחורי הסורגים, ועל הזגוגיות, על גבי האבק של מה שיש בו צורך, אני כותב את שמי באותיות גדולות, חתימה יומית על כתב ההתחייבות שלי עם המוות.

עם המוות? לא, אף לא עם המוות. מי שחי כמוני איננו מת: הוא בא רל סיומו, הוא נובל, הוא מאבד את צמיחתו. המקום שהוא היה בו נותר בלי שהוא יהיה בו, הרחוב שהתהלך בו נותר בלי שהוא ייראה בו, הבית שהתגורר בו מאוכלס על-ידי לא-הוא. זה הכל, ואנו מכנים זאת לא-כלום; אך אפילו את הטרגדיה הזו של השלילה איננו יכולים להציג בתרועה, שכן אף איננו יודעים בביטחון אם היא דבר כלשהו, צמחים של האמת כמו של החיים, אבק הנמצא על צדן הפנימי של הזגוגיות באותה המידה שהוא נמצא על חלקן החיצוני, נכדים של הגורל ובנים חורגים של אלוהים, שהתחתן עם אשמורת הלילה הנצחית כאשר זו התאלמנה מן התוהו שהביאנו לעולם.

פרננדו פסואה ספר האי-נחת 146

2000 – Dancer in the Dark

מומלץ2000 – Dancer in the Dark רוקדת בחשיכהLars von Trier

dancer in the dark

לרס פון טריר, קטרין דנב, ביורק. השמות מבטיחים. והסרט מספק את הסחורה. זו לא סחורה שהייתם קונים בחנות. או בכלל. זו לא סחורה שתהנו ממנה. זאת גם לא סחורה שהוליווד הייתה יוצרת. לא – זאת יצירה מורכבת יותר, אפלה יותר, מדכאת יותר וגם במידה מסוימת אמיצה. לערבב מחזמר עם סיפור פסימי, אפילו פסימי בצורה מוגזמת, בגוזמה סוראליסטית אפילו – זה לא דבר של מה בכך. ביורק לאחר סרט זה הכריזה שלא תשתתף יותר בסרטים. קתרין דנב העידה על משחקה של ביורק שזה היה יותר רגש מאשר משחק. והסרט אכן מסחטה רגשית מובהקת של מצב שאין לאן לברוח ממנו. תיקון – יש. אל החלומות בהקיץ. אל השירים אשר מהווים קוטביות חדה למציאות, עד להתנגשות של החלום בהקיץ והמציאות – כאשר החלום בהקיץ מפסיד כמובן וגורם נזקים במציאות שממנה ההידרדרות היא בלתי נמנעת. אני הייתי די בהלם ממשחק של ביורק. אני מחשיב אותה כיוצרת מוזיקלית מאוד מעניינת – אך כאן התגלה לי כשרונה כמגוון הרבה יותר.

1999 – The sixth sense

מומלץ1999 – The Sixth Sense החוש השישיM. Night Shyamalan

the sixth sense

אותי הסרט תפס בהפתעה. ההפתעה של הסוף, כמובן. זהו סרט על רוחות רפאים והילד שרואה מתים. ברוס וויליס כפסיכולוג המנסה לטפל בילד זה. "אני רואה אנשים מתים" אומר הילד. הסרט הוא איטי ומסוגנן ביותר. אך אם לא הייתה ההפתעה שבסוף, זה היה סתם סרט מסוגנן על נושא של מפגש העולם הזה עם הבא – ומי שהנושא קרוב אליו – וכיום בעידן הני-אייג' שכל נושא המריח מסתורין מעלה את רף הרייטינג – היה בוודאי נהנה ממנו, והיה בוודאי מסתקרן איך אפשר לראות את המתים, ולבטח היו וישנם גם כאלו שהיו עושים מחקר, או פסאודו-מחקר בנושא זה – אך אני לא הייתי מסווג אותו אז כמומלץ. כל הפואנטה שלו בהפתעה בסוף – אשר מחייבת אותך לסקור את כל הסרט מהתחלה שוב פעם ולנסות לזהות חורים בעלילה או בפרטים – וזאת כמובן ע"מ לחפות על כך שלא ראית וחזית את הסוף כבר מההתחלה – הרי לבטח רימו אותי והכשילו אותי – אך לא, ככל שחשבתי על מהלכו של הסרט בהגיון קר כקרח נוכחתי לדעת שלא – אין חורים, הכל מתאים, אחד לאחד – אוי זה היה חכם וכך התמלאתי כבוד ויראה ליוצר הסרט. משובח ואינטליגנטי.

…from "The book of disqueit", 142…

אחת הדאגות התמידיות שלי היא להבין כיצד זה קיימים בני-אדם אחרים, כיצד זה יש נפשות אחרות שאינן שלי, תודעות זרות לתודעתי, שכיוון שהיא תודעה, היא נראית לי היחידה. היטב אני מבין שהאדם העומד מולי, ומדבר אלי במילים שהן זהות לשלי, ועושה כלפי מחוות זהות לאלו שאני עושה או שהייתי יכול לעשות, דומה לי. אך אותו הדבר קורה לי ביחס לתחריטים שאני חולם עליהם מתוך איורים, עם הדמויות שאני רואה מתוך רומנים, עם הדמויות הדרמטיות שחולפות על הבמה, מבעד לשחקנים המגלמים אותן.

אני מניח שאיש אינו מודה באמת בקיומו האמיתי של אדם אחר. יכול לקרות שאדם זה יהיה חי, שירגיש ויחשוב כמוהו; אך תמיד יהיה יסוד אלמוני של הבדל, פגם שהתגלם באופן חומרי. יש דמויות של תקופות שחלפו, דמויות של רוחות בספרים, שהן בשבילנו מציאויות ברורות יותר מאותן אדישויות בשר ודם המדברות אתנו מעל למרפסות, או מביטות בנו במקרה בחשמלית, או מתחככות בנו כעוברי-אורח, במקריות המתה של הרחובות. בשבילנו, האחרים אינם יותר מאשר נוף, וכמעט תמיד, זהו נוף בלתי נראה של רחוב מוכר.

מבחינתי, דמויות מסויימות הכתובות בספרים, תמונות מסויימות שהכרתי בהדפסים, הן יותר שלי, בעלות קרבה משפחתית ואינטימיות רבה יותר מאשר בני-אדם רבים שמכנים אותם אמיתיים, שהם בעלי אותו חוסר תועלת מטאפיזי המכונה בשר ודם. ואכן, הביטוי "בשר ודם" מיטיב לתאר אותם: הם נראים כמו דברים שנחתכו בחלקו החיצוני המצופה שיש של אטליז, מתים שמדממים כאילו היו חיים, רגליים וצלעות של הגורל.

אינני בוש שכך אני מרגיש, כי כבר ראיתי שהכל מרגישים כך. מה שנראה כבוז שקיים בין בני-אדם, האדישות המתירה שיהרגו אנשים בלי שירגישו שהורגים אותם, כמו בין רוצחים, או בלי שיחשבו שמבצעים מעשה הרג, כמו בין חיילים – הוא שאיש אינו מעניק את תשומת הלב הראויה לעובדה, הנראית סתומה, שהאחרים גם הם נשמות.

בימים מסוימים, בשעות מסוימות, הבאות אלי מאיזושהי רוח קלה שאינני יודע מה היא, שעות הנפתחות לפני מכוח פתיחתה של דלת שאינני יודע איזה היא, אני חש לפתע שהחנווני מהפינה הוא יצור רוחני, שהירקן שברגע זה רוכן בדלת על שק תפוחי-האדמה הוא באמת נשמה המסוגלת לסבול.

כאשר אמרו לי אתמול שהעובד בחנות הטבק התאבד, היה לי רושם שמשקרים לי. מסכן, גם הוא היה קיים! שכחנו זאת, כולנו, כולנו שהכרנו אותו, כפי ששכחו זאת כל אלה שלא הכירו אותו. מחר ניטיב לשכוח אותו. אך בענין היות לו נשמה, הרי הייתה לו, כדי להרוג את עצמו. תשוקות? מועקות? ללא ספק… אך לי, כמו לכל המין האנושי, יש רק זיכרון של חיוך מטופש מעל למקטורן מבד זול, מלוכלך, ולא אחיד בכתפיים. זה כל מה שנותר לי ממי שהרגיש כל-כך עד שהרג את עצמו מרוב שהרגיש, כי בסופו של דבר, בוודאי אין איש הורג את עצמו מסיבה אחרת… פעם חשבתי, כאשר קניתי אצלו סיגריות, שהוא עתיד להקריח מוקדם. בסופו של דבר לא היה לו זמן להקריח. זהו אחד הזכרונות שנותרו לי ממנו. איזה זיכרון פרט לזה היה אמור להישאר לי, אם בסופו של דבר הזיכרון הזה אינו שלו אלא של מחשבה שלי?

לפתע עומד לנגדי מראה הגופה, מראה הארון שהכניסו אותו לתוכו, מראה הקבר, זר לחלוטין, שאליו בוודאי לקחו אותו. ולפתע אני רואה שהקופאי של חנות הטבק היה באופן מסויים, עם המקטורן העקום והכול, המין האנושי כולו.

זה היה רק רגע. היום, כעת, בבירור, כפי שאני אדם, הוא מת. זה הכול.

כן, האחרים אינם קיימים… לי שוקעת השמש הזו באיטיות, מכונפת בכבדות, צבעיה ערפיליים וקשים. לי, תחת השקיעה, רועד, בלי שאראה אותו זורם, הנהר הגדול. לי נבנתה הכיכר הפתוחה על הנהר שגאותו מגיעה. האם נקבר היום בקבר הכללי העובד בחנות הטבק? לא לו נועדה השקיעה היום. אך אם אני חושב על כך, ובלי לרצות זאת, היא חדלה גם להיות לי…

פרננדו פסואה ספר האי-נחת, 142

2003 – The Matrix revolutions

מומלץ 2003 – The Matrix Revolutions מטריקס רבולושנסLarry and Andy Wachowski

 

matrix revolutions הסרט השלישי של מטריקס צולם ביחד עם הסרט השני. הוא רק יצא לאור חצי שנה מאוחר יותר. זהו ללא ספק הסרט החלש שבשלישיה – כאשר בראשון הוצגנו והוצפנו בשאלות חשובות והתבלבלנו מה זה אמיתי ומה זה לא, בסרט השני כבר היה דישדוש רעיוני עם מספר הברקות אשר פוצה ע"י אקשן אדיר, הרי כאן לא רק שאין תשובות, גם השאלות כבר התעמעמו, המטרות שהוצגו בסרט הראשון – שיחרור האנושות, הנמיכו גובה ונהיו פרגמטיות יותר – סטטוס קוו בין ציון ומכונות, ומה שנשאר זה המאבק עצמו, המאבר הערום, או בתרגום חופשי – האקשן. אקשן בסרט הזה נוסק לגבהים שרק מחשבים וותיקי מלחמות ולמודי טקטיקת קרבות בלתי פוסקים מסוגלים להפיק. כן – זהו האקשן במיטבו. בלי יותר מדי פילוסופיה. בלי יותר מדי תשובות לשאלות. וכרגיל, כאשר הקהל לא מקבל תשובות הוא פונה אל הדת – וכאן זהו הסרט הכי "מאמין" שבשלישיה. אפילה תכנית מחשב וותיקה כמו אורקל, כאשר נשאלת האם היא יודעת שכך יהיו הדברים, עונה – לא, אבל אני מאמינה.

הנה קטע של מאבק הרצון החופשי מול הדטרמיניזם – שבו הרצון החופשי בסופו של דבר ניצח (באופן צפוי?)

סוכן סמית: למה מיסטר אנדרסון? למה? למה אתה עושה את זה? למה? למה לקום? למה להמשיך להילחם? האם אתה מאמין שאתה נלחם למען משהו? משהו גדול יותר מהישרדות שלך? האם תוכל לומר לי מה זה? האם אתה בכלל יודע? האם זה חופש או אמת? אולי שלום? האם זה יכול להיות בגלל אהבה? אשליות מיסטר אנדרסון. מבנים זמניים של שכל אנושי חלוש אשר ביאושו מנסה להצדיק קיום ללא מטרה או משמעות. והכל מלאכותי כמו המטריקס עצמו, אם כי רק המוח האנושי יכול להמציא משהו תפל כמו אהבה. הרי אתה חייב לראות את זה, מיסטר אנדרסון. אתה כבר צריך לדעת את זה. אתה לא יכול לנצח. אין משמעות להמשיך ולהילחם. למה, מיסטר אנדרסון? למה אתה ממשיך?

ניאו: כי אני בוחר כך