הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: נובמבר 2014

…from "The book of disqueit", 167…

הייתי רוצה לחיות כשאני שונה, בארצות רחוקות. הייתי רוצה למות אחר בין דגלים בלתי מוכרים. הייתי רוצה שיהללו אותי כקיסר של תקופות אחרות, שהן טובות יותר היום  כי אינן של היום, תקופות שייראו בהשתקפות ובצבע, בלתי מוכרות לספינקסים. הייתי רוצה כל מה שיכול להפוך למגוחך את מה שאני, וכיוון שהוא הופך למגוחך את מה שאני. הייתי רוצה, הייתי רוצה… אך תמיד ישנה השמש כאשר השמש מאירה, והלילה כאשר הלילה מגיע. תמיד ישנו העצב כאשר העצב כואב לנו והחלום כאשר החלום מערסל אותנו. תמיד יש מה שיש, ואף פעם אין מה שהיה אמור להיות, לא מפני שזה הדבר טוב או גרוע יותר, אלא מפני שהוא אחר. תמיד יש…

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 167

2003 – The Best of Youth

מומלץ 2003 – La Megliu Gioventu  The Best of Youth  קסם הנעוריםMarco Tullio Giordana

The best of youthזאת היא סגה איטלקית, הנמשכת כ-40 שנה באיטליה ומספרת סיפור משפחתי (הסרט הוא בשני חלקים של 3 שעות כל אחד – הוא יותר סדרה מאשר סרט, ואכן במקור היה מתוכנן להיות סידרה טלוויזיונית). יש מספר סרטים איטלקיים בפורמט די דומה – הנמשך לאורך עשורים – והם כולם טובים  וכיף לצפות בהם שוב (אני מתגעגע לסרטים של אטורה סקולה למשל, כאשר הסרט נגמר – כבר יש רצון לראות עוד פעם). גם סרט זה הוא אחד שאתה לא רוצה שייגמר. הוא מביא כתפאורה את איטליה לאורך ארבעה עשורים – איטליה שהתאוששה מהמשבר של לאחר מלחמת העולם השנייה, ההצפה בפירנצה, המאפיה בסיציליה, הטרור של הבריגדות האדומות, השחיתות, המשבר הכלכלי עם הפיטורים – התפאורה שדרכה שזורה הדרך המשפחתית של שני אחים עם המהמורות והדרמות המלוות אותם בהתבגרותם ובחיים הבוגרים. פשוט נפלא, אין מילים אחרות.

2003 – Since Otar Left

מומלץ 2003 – Depuis qu’Otar est parti… Since Otar Left מאז שאוטר עזבJulie Bertuccelli

Since Otar Left זאת דרמה עדינה על סבתא, אימא ובת הגרות בטביליסי הגרוזינית לאחר שגאורגיה נהייתה עצמאית. הדמות המרכזית בסרט לא נמצאת בכלל – הבן של הסבתא נמצא בצרפת ועובד בעבודות לא חוקיות ע"מ להתפרנס. בליל הצרפתית, גרוזינית ורוסית לי נשמע קצת הזוי. העלילה היא מעניינת, וגם המסרים ברורים על הונאה עצמית והחיים בהם. אך מה שתופס בסרט זה זה המשחק הנפלא של השחקניות (קוריוז מעניין – אסתר גורינטין ששיחקה את הסבתא התחילה לשחק בגיל 85) והבימוי העדין אך בטוח של ג'ולי ברטוצ'לי – חבל שלא רואים יותר סרטים שלה.

…from "The book of disqueit", 163…

הכל מגוחך. הלה מקדיש את חייו לצבירת כסף שהוא שומר, ואין לו ילדים להוריש להם אותו ואף לא תקווה ששמים כלשהם ישמרו בשבילו מידה של נצחיות לאותו כסף. חברו משקיע את עצמו בהשגת תהילה שתהיה לו לאחר מותו, אך אינו מאמין בהישארות הנפש שהיתה מאפשרת לו להתוודע לתהילתו. ואילו האחר מכלה את עצמו כדי להשיג דברים שלמעשה, הוא אינו אוהבם. ויש עוד אחד ש…

יש מי שקורא כדי לדעת, ואין בכך תועלת. חברו משתעשע כדי לחיות, ואין בכך תועלת.

-אני נוסע בחשמלית ומתבונן באיטיות, על-פי הרגלי, בכל פרטי האנשים שיושבים לפני. בשבילי, הפרטים הם דברים מוחשיים, קולות, משפטים. שמלה זו של הבחורה שיושבת מולי. אני מפרק את השמלה לבד שממנה היא מורכבת, לעבודה שהושקעה בתפירתה – שכן אני רואה אותה כשמלה ולא כבד – והרקמה העדינה שמקיפה את הצוואר נפרדת לי לצמת חוטי המשי, שממנה רקמו אותה, ולצדה עבודת הרקמה שהושקעה. ומיד, כבספר יסוד בכלכלה מדינית, נפרשים מולי בתי-החרושת ושלבי העשייה: בעת-החרושת שבו נעשה האריג; בית-החרושת שבו נעשתה צמת החוטים בגוון כהה יותר, שבעזרתם מקשטים את שולי הצווארון בדוגמאות מסולסלות; ואני רואה את המחלקות בבתי-החרושת, את המכונות, את הפועלים, את המעצבים; עיני פונות פנימה וחודרות למשרדים, אני רואה את המנהלים שדואגים להיות נינוחים, אני עוקב בספרים אחר הנהלת החשבונות של כל זאת; אך בכך לא תם הכול: אני רואה, הרחק יותר, את חיי הבית של אלו שחיים את חייהם החברתיים בבתי-החרושת הללו ובמשרדים … כל העולם נפרש מול עיני רק מפני שמולי נמצאים, תחת צוואר שחום, שמצדו האחר הוא בעל פנים שאיני יודע מה הם, קישוטים ירוקים ובלתי אחידים על גבי הירוק הבהיר של השמלה.

כל החיים החברתיים נחים מול עיני.

מעבר לכל זאת, אני חש מראש את האהבות, את רגעי הקרבה, את הנפש של כל אלו אשר עובדים כדי שאשה זו תהיה לפני בחשמלית, ושתישא סביב צווארה הגשמי פרט שולי מעוגל: חוטי משי בירוק כהה רקומים על גבי ירוק פחות כהה.

אני הלום מפרטים. מושבי החשמלית, העשויים שתי וערב של קש קשה ועדין, נושאים אותי לאזורים רחוקים, ומכפילים את עצמם בפני בתעשיות, פועלים, בתים של פועלים, חיים, מציאויות, הכול.

אני יוצא מן החשמלית מותש ומטושטש. חייתי את החיים כולם.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 163

2003 – Finding Nemo

מומלץ 2003 – Finding Nemo מוצאים את נמוAndrew Stanton, Lee Unkrich

finding nemoעוד סרט אנימציה שכיף לצפות גם למבוגרים. בסרטים מהסוג הזה יש לא מעט בדיחות, סרקזם וביקורת, ביחד עם התייחסויות שנועדו דווקא לקהל המבוגרים והילדים כמעט מפספסים את זה. זה מה שעושה את הסרטים מהסוג הזה נגישים למבוגרים – השנינות עושה את שלה. אך זה לא מספיק – צריך גם גירוי נוסף – העלילה, הסגנון, הצילומים, הפואנטה – על מנת לעשות את הסרט טוב. כאן העלילה היא פשוטה יחסית – זהו סרט על דגים, כאשר נימו הקטן נעלם ואביו יוצא לחפש אותו. אך מה שתופס כאן זה המראות, הצבעים – הקטע הוויזואלי פשוט נפלא. הסביבה היא הדרך הימית מהריף הגדול בצפון אוסטרליה עד לסידני. כאשר מאוחר יותר ביקרתי בריף הגדול (שד"א זהו האורגניזם החי הגדול ביותר על כדור הארץ, ואפשר לראות אותו מהחלל) – הבנתי שאלו באמת המראות – מתחת לפני המים עם השמש החודרת מלמעלה, עם עושר החיים התת-ימיים, עם האלמוגים היפהיפיים בכל הגוונים והצבעים – זהו קסם אמיתי הקיים עלי אדמות (היה צריך להפעיל לחץ פיזי מתון ע"מ להוציא אותי מן המים). ונימו מאוד מזכיר לי את מה שחוויתי שם, בריף הגדול. סרט עם יופי קסום.

2002 – Hero

מומלץ 2002 – Ying xiong  Hero  גיבורYimou Zhang

זהו סיפור של ללא שם, שמיים ארוכים, שלג מעופף וחרב שבורה וההתנקשות במלך צ'ין במאה השלישית לפני הספירה. כן, זהו קונג-פו. נמר דרקון סלל את הדרך לסרט זה. עכשיו גם hero 1אניני הטעם יעיפו מבט בסקרנות ולגמרי יפלו בשבי. יש בו הרבה למען האמת – קודם כל מדובר במקרה התנקשות אמיתי עם בסיס היסטורי, מדובר בתככים פוליטיים, מדובר בחזון מדיני רחב יריעה של איחוד ממלכות סין, מדובר בהתנגדות יחידים, מדובר בטקטיקות הקרבה על מנת להגיע למטרה, מדובר בהוד והדר ויראה של סין, מדובר אפילו בהד של ראשומון – הסיפור מסופר מספר פעמים והאמת hero 3כל פעם משתנה בעקבות השינוי המפתיע בסיפור – האם הסיפור האמתי הוא האחרון? האם המנצח מספר את ההיסטוריה? האם יש לזה חשיבות בסרט? האמת נמסה ככל שחולף הסרט ובאיזשהו מקום זה כבר לא משנה – ישנו המאבק – משחק השח בין המלך צ'ין וללא שם, וישנו עוד דבר – היופי. זהו סרט בין האסתטיים ביותר שישנם – זאת שירה קולנועית עם צבעים ומחול הקונג פו, זהו פיוט האלימות שמשכיחה את האלימות דרך היופי עוצר הנשימה. ימו ז'נג כבר עשה סרטים יפים קודם לכן, אך כאן הוא מתגלה כרב אלוף ואשף היופי. לא לחינם מאוחר יותר הוא יביים את טכס הפתיחה והסגירה של אולימפיאדת סין שהיו המרהיבים מבין טכסי האולימפיאדות. הבחור מבין יופי מהו – לראות ולסגוד. שפו.

hero 2

…from "The book of disqueit", 158…

מי שמכונה הנער של המשרד עזב היום, לצמיתות, לארץ מולדתו, אותו אדם ממש שהתרגלתי לראות בו חלק מן הבית האנושי הזה, והיות שכך גם חלק ממני ומן העולם שהוא שלי. הוא עזב היום. במסדרון, כשנפגשנו במקרה לקראת ההפתעה הצפויה של הפרידה, הענקתי לו חיבוק שהוא החזיר לי בביישנות, והיה עלי לגייס משאבי נפש ניכרים כדי לא לבכות, כפי שרצו לעשות בלבי עיניי הבוערות, בלעדי.

כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המיקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו. ובכן, מבחינתי, מי שעזב היום לאזור גליסיה, שאיני מכירו, לא היה הנער של המשרד: הוא היה חלק חיוני, משום שהוא היה נראה לעין ואנושי, ממהות חיי. היום פחתתי. כבר איני בדיוק אותו ההוא. הנער של המשרד עזב.

כל מה שקורה במקום שאנו חיים בו, בנו הוא קורה. כל מה שחדל במה שאנו רואים, בנו הוא חדל. כל מה שהיה, אם ראינו אותו כאשר היה, מאתנו הוא נלקח כאשר ניתק. הבחור של המשרד עזב.

כבד יותר, זקן יותר, מלא רצון יותר, אני מתיישב אל כן הכתיבה הגבוה ומתחיל את המשך המסמך מאתמול. אך הטרגדיה המעורפלת של היום קוטעת בהרהורים, שעלי לשלוט בהם בכוח, את התהליך האוטומטי של הכנת המסמך באופן הראוי. אין לי חשק לעבוד, אלא מפני שאני מסוגל, מכוח אינרציה פעילה, להיות עבד של עצמי. הנער של המשרד עזב.

כן, מחר, או ביום אחר, או כאשר יישמע בשבילי הפעמון הדומם של המוות או של החיים, גם אני אהיה מי שכבר אינו נמצא כאן, רשם עתיק יומין שיאוחסן בארון שמתחת למדרגות. כן, מחר, או כאשר יחליט הגורל, יקיץ הקץ על אותו דבר שהעמיד פנים בתוכי שהוא אני. האם אלך לארץ מולדתי? איני יודע לאן אלך. היום הטרגדיה נראית לעין בגלל ההעדר, וניתן להרגישה מפני שאין הצדקה להרגיש אותה. אלוהים, אלוהים, הנער של המשרד עזב.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 158

2002 – The Twilight Samurai

מומלץ 2002 – Tasogare Seibei The Twilight Samurai  סמוראי הדימדומיםYoji Yamada

the twilight samuraiיפן. אמצע המאה ה-18. מעמד הסמוראים כבר לא מה שהיה פעם. כיום לא לכולם יש עבודה המצריכה כישורי חרב. המון סמוראים מועסקים בעבודות שירות שונות, על מנת לא לשכור עובדים מבחוץ. כלכלה פאודלית מראה בגרות קפיטליסטית וסייביי עובד בתור מנהל חשבונות ומנסה לשרוד כלכלית. הוא בחובות עקב מחלה ממושכת של אשתו, שמתה לא מזמן וע"מ לסבסד את קבורתה המכובדת, הוא נאלץ למשכן את החרב שלו. בנוסף הוא מפרנס שתי בנותיו ואמו הסנילית, ומכיוון שהמשכורת בתור פקיד לא מספיקה, הוא מחפש ומוצא כל עבודה צדדית ע"מ להרוויח בכבוד את מחייתו – ויהי זה אפילו קליית סלים. וכך הוא, בעת הדמדומים, כשהעבודה של הפקידות מסתיימת, ממהר הביתה לפרנסה נוספת, וזאת במקום לבלות עם חבריו הסמוראים לעבודה בשתייה ואצל הגיישות. וכך החברים שלו נתנו לו כינוי סמוראי הדמדומים. כמו על המעמד הסמוראים כולו.

הסרט מגולל לנו בצבעים פסטליים רגועים באופן מאוד אותנטי את הדרמה השקטה של החיים באותה תקופה, את הענווה וכניעות בפני החובה של נפש הסמוראי – נפש האדם, המתגלה בגדולתה בהמשך הסרט. סרט עדין על אדם החי ביום יום החונק בחובות של החברה אשר מחפש את דרכו להמשיך ולהתקיים מבלי לאבד את כבודו.

2002 – Irreversible

מומלץ 2002 – Irréversible  בלתי הפיךGaspar Noe

irreversibleמה אוכל לומר? הסרט הזה הוא משהו. למעשה הוא מאוד משהו. אני שנאתי אותו, הוא סרט גדול. הסיפור הוא על נקמה של חבר וחבר לשעבר על אונס ותקיפה ברוטלית וקשה של החברה שלהם. זהו סרט מטריד – טכניקת הצילום של המצלמה שכל הזמן זזה מאוד מעצבנת, יש בסרט סצנה אלימה במיוחד של מכות ממושכות עד לרצח (אפילו סקורסזה לא העז להראות אלימות כזו), יש בסרט סצנה של אונס מזעזע. כשאני אומר סצנה – אני לא מתכוון למשהו של דקה, אלא לסצנה של 10 דקות מלאות. הסרט מחריד ומזעזע מההתחלה. באמצע הסרט רציתי לסגור. לא סגרתי. לא יודע למה. הסרט לא מצליח להתנדף מהראש, אפילו מבעד לכמה שנים שעברו.  הסצנות חוזרות. זה גורם לך לחשוב. אני שנאתי את הסרט – אבל הוא סרט גדול. הוא קשה לצפיה. הוא לא לחלשי נפש או לב. אך הוא נכנס בך כמו קוץ מתחת לציפורן ומתחיל להטריד, גורם לך לחשוב. יש בו הרבה שכבות נסתרות שמתגלות לך עם הזמן. אגב הזמן, הסרט צולם מהסוף להתחלה (סרט אחר שמשתמש בטכניקה זו שעולה לי בראש – הוא ממנטו של כריסטופר נולן – גם הוא סרט גדול) . זה לא נורמלי לספר את הסיפור ככה (יש טכניקות של זרימת הסיפור עם פלשבקים פה ושם – מה שגם מביא הפתעה לסיפור, אך כאן זה הפוך לגמרי – קודם התוצאה אח"כ הסיבה). אך האופן הלא נורמלי הזה לא פגם בסיפור ועצמתו בכלל. וזה גורם לך לחשוב האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי והאם הוא בכלל גורם מכריע לתפיסת העולם שלנו (הדמות המרכזית בסרט עוברת מטמורפוזה מקרימינל לגיבור – אך הוא היה נשאר גיבור גם אילו הסרט היה נעשה בטכניקה של הצגת הסיפור מהתחלה לסוף). הטכניקה הזאת מדביקה אותך לכורסה(אולי בגלל זה לא יכולתי להפסיק את הסרט) וגורמת לך לעצור הכל ולחשוב. אז – האם זו רק טכניקה או הרבה יותר, עניין הזמן הזה? בסוף (בהתחלה?) היה רשום: זמן הורס כל הדברים (Le temps détruit tout), הביטוי שהיה גם בסצנת הפתיחה של הסרט. כן, מחשבות. יש גם טענה מרכזית – נקמה היא זכות אנושית בסיסית. אך הסרט כל כולו, אלים ככל שיהיה, זועק נגד האלימות, נגד הנקמה. אין הנאה לא באונס, לא בנקמה – כל זה מביא את האדם לדרגת חיית פרא משתוללת. הסרט "מתחיל" בסצנות אפלות, מטרידות, אלימות, חולות נפש, מחליאות, אכזריות שגורמות לך להקיא, ו"נגמר" בקרוסלה צבעונית חביבה ושמחה. הוליווד, לא? אותו פורמט. אך מבחינה כרונולוגית זה הפוך – קודם השמחה, ובסוף האפלה. ב"סוף" רואים תמונה נהדרת עם ממטרה והמצלמה מרחפת ומסתובבת סביבה כשברקע צלילי השביעית של בטהובן. מה שמיד מקפיץ אסוציאציה להתפוז המכני של סטנלי קובריק שבו נושא האלימות טופל באופן מחריד לצלילי בטהובן. אצל קובריק זה הפושע שעבר שטיפת מוח מתקנת, וכאן – זה אנחנו, הצופים, שעוברים תיקון דרך הזוועות. וכך, הסרט הוא לא סרט אימה, פורנוגרפיה או פעולה סוג ז' אלא סרט מוסר ממדרגה ראשונה. וכל זה כשהסיפור נסוב על יום אחד בפריז. ללא הקדמה, ללא 10 שנים אחרי, ללא רקע, בלי פלשבקים – יום אחד נטו. ראליסטי, מינימליסטי, חי. חכם. קשה, אתה לא נהנה, בכעס תמידי, נגעל – אך חשוב.

…from "The book of disqueit", 157…

לשום בעיה אין פתרון. איש מאתנו אינו מתיר את הקשר הגורדי, כולנו נואשים ממנו או חותכים אותו. אנו פותרים בחדות, באמצעות הרגש, את בעיות השכל, ואנו עושים זאת כיוון שאנו עייפים מלחשוב, או כיוון שאנו מתביישים להסיק מסקנות, או בגלל הצורך המגוחך למצוא תמיכה, או בגלל הדחף הקיבוצי לשוב לאחרים ולחיים.

כיוון שאין אנו יכולים אי-פעם להכיר את כל היסודות המעורבים בשאלה מסויימת, לעולם אין אנו יכולים לפתור אותה.

כדי להגיע לאמת חסרים לנו נתונים די הצורך, ותהליכים אינטלקטואליים שינתחו עד תום את הנתונים הללו.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 157