הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2002 – Irreversible

מומלץ 2002 – Irréversible  בלתי הפיךGaspar Noe

irreversibleמה אוכל לומר? הסרט הזה הוא משהו. למעשה הוא מאוד משהו. אני שנאתי אותו, הוא סרט גדול. הסיפור הוא על נקמה של חבר וחבר לשעבר על אונס ותקיפה ברוטלית וקשה של החברה שלהם. זהו סרט מטריד – טכניקת הצילום של המצלמה שכל הזמן זזה מאוד מעצבנת, יש בסרט סצנה אלימה במיוחד של מכות ממושכות עד לרצח (אפילו סקורסזה לא העז להראות אלימות כזו), יש בסרט סצנה של אונס מזעזע. כשאני אומר סצנה – אני לא מתכוון למשהו של דקה, אלא לסצנה של 10 דקות מלאות. הסרט מחריד ומזעזע מההתחלה. באמצע הסרט רציתי לסגור. לא סגרתי. לא יודע למה. הסרט לא מצליח להתנדף מהראש, אפילו מבעד לכמה שנים שעברו.  הסצנות חוזרות. זה גורם לך לחשוב. אני שנאתי את הסרט – אבל הוא סרט גדול. הוא קשה לצפיה. הוא לא לחלשי נפש או לב. אך הוא נכנס בך כמו קוץ מתחת לציפורן ומתחיל להטריד, גורם לך לחשוב. יש בו הרבה שכבות נסתרות שמתגלות לך עם הזמן. אגב הזמן, הסרט צולם מהסוף להתחלה (סרט אחר שמשתמש בטכניקה זו שעולה לי בראש – הוא ממנטו של כריסטופר נולן – גם הוא סרט גדול) . זה לא נורמלי לספר את הסיפור ככה (יש טכניקות של זרימת הסיפור עם פלשבקים פה ושם – מה שגם מביא הפתעה לסיפור, אך כאן זה הפוך לגמרי – קודם התוצאה אח"כ הסיבה). אך האופן הלא נורמלי הזה לא פגם בסיפור ועצמתו בכלל. וזה גורם לך לחשוב האם הזמן הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי והאם הוא בכלל גורם מכריע לתפיסת העולם שלנו (הדמות המרכזית בסרט עוברת מטמורפוזה מקרימינל לגיבור – אך הוא היה נשאר גיבור גם אילו הסרט היה נעשה בטכניקה של הצגת הסיפור מהתחלה לסוף). הטכניקה הזאת מדביקה אותך לכורסה(אולי בגלל זה לא יכולתי להפסיק את הסרט) וגורמת לך לעצור הכל ולחשוב. אז – האם זו רק טכניקה או הרבה יותר, עניין הזמן הזה? בסוף (בהתחלה?) היה רשום: זמן הורס כל הדברים (Le temps détruit tout), הביטוי שהיה גם בסצנת הפתיחה של הסרט. כן, מחשבות. יש גם טענה מרכזית – נקמה היא זכות אנושית בסיסית. אך הסרט כל כולו, אלים ככל שיהיה, זועק נגד האלימות, נגד הנקמה. אין הנאה לא באונס, לא בנקמה – כל זה מביא את האדם לדרגת חיית פרא משתוללת. הסרט "מתחיל" בסצנות אפלות, מטרידות, אלימות, חולות נפש, מחליאות, אכזריות שגורמות לך להקיא, ו"נגמר" בקרוסלה צבעונית חביבה ושמחה. הוליווד, לא? אותו פורמט. אך מבחינה כרונולוגית זה הפוך – קודם השמחה, ובסוף האפלה. ב"סוף" רואים תמונה נהדרת עם ממטרה והמצלמה מרחפת ומסתובבת סביבה כשברקע צלילי השביעית של בטהובן. מה שמיד מקפיץ אסוציאציה להתפוז המכני של סטנלי קובריק שבו נושא האלימות טופל באופן מחריד לצלילי בטהובן. אצל קובריק זה הפושע שעבר שטיפת מוח מתקנת, וכאן – זה אנחנו, הצופים, שעוברים תיקון דרך הזוועות. וכך, הסרט הוא לא סרט אימה, פורנוגרפיה או פעולה סוג ז' אלא סרט מוסר ממדרגה ראשונה. וכל זה כשהסיפור נסוב על יום אחד בפריז. ללא הקדמה, ללא 10 שנים אחרי, ללא רקע, בלי פלשבקים – יום אחד נטו. ראליסטי, מינימליסטי, חי. חכם. קשה, אתה לא נהנה, בכעס תמידי, נגעל – אך חשוב.

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: