הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ינואר 2015

…from "The book of the disqueit", 187…

כל מה שקיים ייתכן שהוא קיים בגלל קיומו של דבר-מה אחר. שום דבר איננו כך סתם, כל הדברים קיימים יחד: אולי זהו הדבר הנכון. אני חש שלא הייתי קיים בשעה זו – או לכל הפחות, שלא הייתי קיים באופן שבו אני קיים כעת, עם התודעה הנוכחת הזו של עצמי, שמכוח היותה תודעה ומכוח היותה נוכחת הרי שברגע זה היא לחלוטין אני – נראה שלא הייתי קיים אלמלא היתה מנורת הקנים ההיא דולקת שם, במקום אחר, מגדלור שאינו מראה דבר מתוך זכות-יתר כוזבת של גובה. …

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 187

2006 – The Last King of Scotland

מומלץ 2006 – The Last King of Scotland  המלך האחרון של סקוטלנדKevin MacDonald

Star 8

 

 

the last king of scotland

סיפורו של הרופא האישי של אידי אמין

המלך האחרון של סקוטלנד הוא גירסה קולנועית לספר של גילס פודן מ-1998. הסיפור הוא על רופא בריטי שמוצא את עצמו כרופאו הפרטי של אידי אמין. הסיפור הוא דמיוני, אך הרקע – רקע של משטרו של אידי אמין באוגנדה – הוא די אמין (למרות כמה אי דיוקים ועיוותים היסטוריים). ההופעה של פורסט וויטאלקר היא כל כך נהדרת ואמינה בתור אידי אמין, שאני לא מהסס להמליץ על הסרט הזה. יש בו כמה קטעים ברוטליים – כיאה למשטר הפחד והרצח שהוא הנהיג – אך מי שיוכל לתגבר על כך, יצפה בדרמה היסטורית נהדרת. דרך אגב, השם של הסרט הוא בעקבות השאלה של עיתונאי את אידי אמין האם הוא הכריז את עצמו כמלך של סקוטלנד – לאידי אמין הייתה נטייה לדברים מופרכים ושמות תואר רבים וארוכים שהוא בחר לעצמו.

2006 – Odette Toulemonde

מומלץ 2006 – Odette Toulemonde אודט של כולנוEric-Emmanuel Schmitt

Star 8

 

odette

 קומדיה רומנטית על אושר הפוגש את נשוא תקוותיו

אודט היא אלמנה בשנות הארבעים, אמא לבן-הומו ספר ובת שעדיין גרים בבית (עם החברים שלהם). אודט עובדת כמוכרת קוסמטיקה בחנות כלבו בעיירה כלשהי בבלגיה. אודט היא אישה אופטמיסטית ושמחה ומאושרת ולעיתים אף פוצחת בשירה. היא זוקפת את אושרה לזכותם של הספרים של הסופר האהוב עליה. כשהיא שומעת שהסופר מגיע לבריסל, היא, לאחר העבודה, תופסת אוטובוס ע"מ לפגוש את הסופר שיחתום לה על עותק מספרו. גם זה סרט קטן (טוב, לא רק צרפתי, גם בלגי) – אך אני אוהב אותו מאוד. סיפור המעשייה של בן המלך והענייה חוזר כאן בלבוש של אינטלגנציה פוגשת את האישה הפשוטה. גם רומנטי, גם חכם, גם יפה וויזואלי, ואפילו שירים יש כאן. והעיקר – האושר. אריק עמנואל שמידט הוא מחזאי מאוד ידוע, וזוהי לו עבודת בימוי ראשונה. סרט שעושה טוב. אהבתי

 

 

…from "The book of disqueit", 186…

אני חי תמיד בהווה. את העתיד איני מכיר. העבר כבר איננו איתי. האחד מכביד עלי כמו האפשרות לכל דבר, והאחר כמו המציאות של לא-כלום. אין לי תקוות ואין לי נוסטלגיות. מתוך שאני מכיר את מה שהיו חיי עד כה – פעמים כה רבות ובדברים כה רבים הפוכים למה שרציתי – מה יכול אני לצפות מחיי מחר, מחוץ לכך שיהיו מה שאיני מצפה לו, מה שאיני רוצה בו, מה שקרה לי מבחוץ, אפילו מבעד לרצוני? אין לי דבר בעברי שאזכור מתוך הרצון חסר התועלת לחזור עליו. מעולם לא הייתי אלא זכר ומראית-עין של עצמי. העבר שלי הוא כל מה שלא הצלחתי להיות. התחושות של רגעי העבר, אף הן אינן מעוררות בי נוסטלגיה: מה שאתה חש דורש את הרגע; ובחלוף הרגע, יש להפוך את הדף והסיפור נמשך, אך לא הטקסט.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 186

2006 – Pan’s Labyrinth

מומלץ 2006 – El Laberinto del fauno  Pan’s Labyrinth  המבוך של פאןGuillermo del Toro

Star 8

 

 פנטזיה קסומה בימי שלטון פרנקו בספרד. אפל ומכשף

Pan’s Labyrinth

השם של הסרט נושא עמו בלבול מסוים – בגרסה האנגלית הכוונה היא לאל פאן (Pan) – אל יווני, אל הרועים, אל הפרא, כאשר בגרסת השם המקורית – הספרדית, הכוונה היא ל-פאון (Faun) אל רומי, אל הטבע הפראי והיערות – המקביל הרומי לפאן היווני. יש ביניהם הבדלים, אך זה לא המקום לדון עליהם. מה שחשוב הוא ששניהם יש להם קשר (תרבותי) עם הסאטירים היווניים – שיצורים אלו גם כן היו דומים לפאון או פאן – פלג גוף עליון של אדם, ותחתון – של עז. יש מעשיה על סאטיר והעובר דרך. עובר דרך איבד את עצמו ביער. היה חורף. סאטיר אחד ריחם על האדם והזמין אותו אל ביתו – מערתו. כשראה שהאדם נושף על אצבעותיו, התעניין לפשר המעשה. האדם ענה שכך הוא מחמם את האצבעות. במערת הסאטיר, כאשר התיישב לשתות את המרק שהוצע לו, הוא נשף על המרק החם. סאטיר התפלא וביקש לדעת מה זה, והאדם הסביר שהוא מנסה לקרר את המרק כך. סאטיר התרגז וסילק אותו ממערתו. מוסר ההשכל הוא כמובן היזהר מאנשים לא עקביים. ויש שלוקחים את זה הלאה – בנשימה אחת הוא עושה דבר והיפוכו. אחד בפה אחר בלב, היפה והחיה. הדואליות הזו – שהמעשייה של הסאטיר מנסה להזהיר אותנו מפניה. וכאן הסרט הוא דואלי לגמרי – הפנטזיה גרה במקביל למציאות. הפנטזיה היא מעשייה אשר גיבורת הסרט – ילדה בשם אופליה – היא גם הגיבורה בה. והמציאות – מציאות קשה של ספרד, שלהי מלחמת העולם השנייה, ורדיפת הפלנגות אחר המתנגדים למשטר פראנקו. והאב החורג של אופליה – הוא הקפטיין של אותן הפלנגות. היופי הביזרי של המעשייה מתערבב עם האימה של המציאות בסרט אפל זה. זהו סרט יפהפה וקסום, שבו (הפסיכולוגים וודאי יאמרו) פנטזיה נלחמת באכזריות של המציאות. הבריחה מהמציאות היא הדרך להתמודד עמה. לפחות עבור אופליה. הדואליות הזו של חייה – זהו משהו שיש להיזהר ממנה עפ"י מוסר ההשכל ממעשיית הסאטיר ועובר הדרך. והאזהרה הזו כמובן מתממשת – המציאות והפנטזיה כל אחד מסתיים באופן אחר לגמרי. מה שכמובן לא מסיר את השאלה שברקע – האם פנטזיה זו דרך לחימה נגד אכזריות המציאות, נגד הרוע? זו שאלה שבזכותה אני אוהב את הסרט כל-כך. פנטזיה של הילד הוא כלי שברירי המגן אותו מהעולם החיצון. התעלמות מהמציאות ונקיטת חוסר תגובה הביאו בסופו של דבר את הודו לעצמאות (גנדי). כיום הרבה אנשים כמעט חיים במציאות ווירטואלית – ועדיין מצליחים לכלכל את עצמם. מצד שני, האכזריות הבלתי מתפשרת של המציאות מורידה את מגדלי התאומים, עורפת ראשים, מאיימת בהתחמשות גרעינית. כן – השאלה האם פנטזיה זהו נשק נגד הרוע עדיין חיה ובועטת. הדואליות האכזרית והקסומה של הקיום האנושי. סרט גדול.

2006 – Life of others

מומלץ 2006 – Das Leben der Anderen  Life of others  חיים של אחריםFlorian Henckel von Donnersmarck

Star 9

 

מאזינים לכם. דרמה כובשת בימי השטאזי המזרח גרמני. האזרח הקטן מול המערכת הכל יכולה. אך גם המערכת מורכבת מאנשים.

Life of others הכירו את קפטיין גרד וויזלר במשטרת השטאזי המזרח גרמנית, הנודעת לשימצה. הג'וב שלו – לעקוב אחרי אנשים ולחקור אותם. הוא תוצר של שלטון. שלטון הנוהג לעקוב אחר אזרחיו. שלטון שלא סובל בדיחות דעת. שלטון המחפש כל הזמן במה להאשים, במה להכפיש. שלטון בו האזרחים מלשינים האחד על השני. גם בעל ואישה. שלטון שלא נראה שיכול להיות כזה – אך הוא היה. וגם הדיבור שדבר כזה לא ייתכן במדינה מתוקנת הוא מיותר – לאור התערבות המדינה באיך נעשה עסקאות, בהאזנות סתר סיטונאיות שנודע עליהם לבקרים, לאור הפיקוח של המדינות על תכנים אישיים שחשבנו שהם אישיים, לאור ניתור הדואר שלנו, שיחות שלנו, מיקום שלנו, דפוס הצריכה שלנו – הפרטיות שלנו זו סיסמא נבובה, ותפירת תיקים של המשטרה היא עניין יום יומי. כך שאם רק חושבים מעבר למנטרה של אנחנו מדינה דמוקרטית, ואצלנו לא ייתכן וכו' וכו' – אז ייתכן גם ייתכן. כך שאני מציע לראות את הסרט ולהתפכח – כי זה לא רחוק מול מה שיש לנו.

טיבעם של המשטרים הוא כזה, רק תן להם קצת, תסיר מהם קצת פיקוח, הצב מטרה לאומית ואופס, אנחנו תחת המעקב. מה שיכל להציל אותנו זו רק האנושיות שלפעמים מתגלת אצל האנשים. הסרט הוא אנושי בצורה שקטה אך בטוחה, דרמה העשויה היטב, מותחן מעולה ושיר הילל לאנושיות, חמלה, התמרדות שקטה, ואנטיתזה ל-"אני רק עשיתי את העבודה שלי". אחד הטובים שיש. סרט ביכורים של הבמאי, דרך אגב.

…from "The book of disquiet", 183…

בצללים המעורפלים של האור העומד לגווע בטרם יקדים אחר-הצהריים ויהפוך ללילה, אני נהנה לשוטט בלי לחשוב בינות למה שהעיר הופכת להיות, ואני מתהלך כאילו אין תקנה לשום דבר. העצב הפזור המלווה אותי נעים יותר לדמיוני מאשר לחושי. אני משוטט לי ומדפדף בתוכי, בלי לקרוא, בספר עם טכסט שפזורות בו תמונות מהירות, ואני מגבש עליהן מושג שלעולם אינו מגיע לכלל שלמות.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 183

2006 – My best friend

מומלץ 2006 – Mon meilleur ami My best friend  החבר הכי טוב שליPatrice Leconte

Star 8

 

My best friendפיתחתי חולשה מסויימת לסרטים צרפתיים "קטנים". ואני לא מדבר בהתנשאות. אני מדבר על סרטים שאין בהם אלימות, סקס, או טמטום, אין בהם גם פוליטיקה, הטפות חברתיות, פילוסופיה, אינטלקטואליות, דת, הצלת אנושות, מוסריות גבוהה, סגנון וויזואלי מהמם או סגנון עריכה מיוחד. לזאת הכוונה שלי בסרט "קטן" – וצרפתים משום מה עושים לא מעט כאלו.  דניאל אוטייה בתור סוחר בפריטי אמנות, מספר לחבריו שהיה בהלוויה והיה שם מעט מאוד אנשים. חבריו (!) מספרים לו שגורל דומה מחכה גם לו, מכיוון שאין לו חברים אמיתיים (אז חבריו הם לא כל כך חבריו). והוא נכנס להתערבות שיציג תוך 10 ימים חבר אמיתי. אחרת יפסיד אגרטל יווני עתיק ששוויו 200,000 אירו. טוב – באמת אין לו חברים – אז הוא יוצא לחפש. ואת מי הוא מוצא – את דני בון! לא – זה לא יורד לרמה של קומדיית צחוקים בלתי נשלטים – זה ממשיך בתור סרט אנושי, מחויך, סרט טוב, שעושה הרגשה נעימה וטובה, ומשאיר בך תקווה שאם אתה מסוגל בכלל לסמפט את סוחר האומנות הזה – אזי לא הכל אבוד ולאנושות עוד יש תקווה.

2006 – Children of Men

מומלץ 2006 – Children of Men  הילדים של מחרAlfonso Cuarón

Star 8

 

Children of Menסרט אנטי-אוטופיה עפ"י עיבוד חופשי לספר של פ.ד.ג'יימס מ-1992 באותו השם. עתיד. האנושות כבר שני עשורים לא רואה ילדים חדשים הבאים לעולם. אנגליה המוכה גלים של הגירה בלתי חוקית. מחנות הסגר בם מחזיקים את הלא חוקיים. יאוש. ופתאום – תקווה. יש הריון ראשון. יש עתיד לאנושות. וכמה סמלי – גם הוא בא מאפריקה, האנושות שוב פעם מתחילה מאותו המקור. וכאן מתחיל המירוץ להציל את האם ההרה מכל מיני גורמים המנסים לשים את ידיהם עליה, כי היא המפתח להצלת האנושות, וכל קבוצה פוליטית ומיליטנטית מעוניינת להחזיק במפתח.

העתיד מצויר פה בכלים של עכשיו, בטכנולוגיה של היום, במה שקורה כיום – רק גדול יותר, עמוק יותר, בפוקוס. סיקורי הקרבות מזכירים סיקורי מלחמה של המדיה כיום, טרוריסטים, בתי קפה מתפוצצים, חוסר התפקוד של הממשלה, מהומות, הפוליטיקה שמוכנה למכור את האימא שלה, גלי המהגרים, מחנות הסגר הכל למען Home Security. אני לא חושב שהסרט הוא שמאלני – למרות שאפשר לפרש זאת גם כך – היחס שלנו אל האחר, אל הזר, אל המהגר, אל זה הפוזל לכיוון פרוסת הלחם שלי – היחס שצריך לכלוא אותם, להסתיר אותם, אלו לא אנשים אלא ג'וקים, היחס הזה שלמעשה שם לחברה ראי שהיא נאצית, ובעצם אלו אנשים כמוני וכמוך הנמצאים בסיטואציה קשה. וכאן בסרט אלו גם האנשים המהווים עתיד לאנושות הדקדנטית המערבית (הרי גם כיום אחוז הילודה באירופה המערבית היא מזערית, ומשתפרת רק בזכות המהגרים מאפריקה וממדינות מוסלמיות . גם בסרט וספר מכת האי-פוריות הוא העונש של החברה המערבית, על פי אחד הפירושים האפשריים. והתרופה למחלה הזו נמצאת.. שוב אצל המהגרים). אך אני לא סבור שהמסרים השמאלניים הם מרכז הסרט. לדעתי כל זאת היא זכוכית מגדלת למה שקורה היום, על מנת למקד ולהעצים את תחושת הפחד מהעתיד המצטייר כאן. והפחד קיים ועוד איך – הכל נראה כל כך אמיתי בסרט עד שזה מפחיד. זאת הכוונה לדעתי. אך זה מביא מיד למסקנה הבלתי נמנעת – אם זה מפחיד – אזי המציאות מפחידה, כי מה שרואים על המסך זה לא מערבון בחלל, ולא מלחמת רובוטים, אלא את המציאות עצמה.

אך המציאות הקודרת הזו היא רק רקע לסיפור. לסיפור התקווה. יש תקווה. יש עתיד. מעניין שכאן התקווה מזוהה עם העתיד, העתיד לאנושות, עם הילדים. התקווה – זה הדור הבא. ועבורו יש להלחם, גם אם הוא בא מאפריקה. מעניין איך שהיעוד האבולוציוני-הביולוגי של עצם הקים שלנו הופך כאן לתקווה רוחנית, למסע טיהור רוחני והתגלות הכמו-דתית לאורך הסרט – אל התקווה. והפחד שקיים בעתיד שאליו אנחנו נוסעים, הוא מכבודת העבר שאנו סוחבים איתנו.

זאת הסיבה שהסרט עובד, ונראה כל כך חזק. עבודה אינטליגנטית של הבמאי.

1937 – Little golden America

1937 – Odnoetazhnaia Amerika  Little Golden America אמריקה החד-קומתית Ilf & Petrov

Ilf-Here-is-America

אילף ופטרוב אלו הם צמד עיתונאים-סופרים-סטיריקנים שפעלו בברה"מ בשנות העשרים והשלושים במאה הקודמת. אילף ופטרוב זהו השם בהם מכירים אותם. השמות הם איליה אילף ו-יבגני פטרוב. אלו השמות שבהם הם היו מפורסמים – אך גם הם לא אמתיים. זו תופעה די נפוצה בקרב סופרים ואנשי אמנות לאמץ שמות עט. למעשה אני די מתפלא שהתופעה היא לא רחבה יותר בקרב האמנים. הרי יש את לנון, מק'רתני, הריסון וסטאר שאימצו לעצמם את השם חיפושיות. אמנם קשה להפריד בין השמות של האנשים האלו לבין המפעל שקוראים לו חיפושיות – אך ההפרדה הייתה קיימת – משפטית, אישית, רגשית, מנטלית – הם היו גם אנשים פרטיים וגם חיפושיות. כך שחיים תחת שני שמות (או יותר) זה כביכול דבר שמתבקש. גם אצל אומן בודד קיימת ההפרדה הזו בין האדם לבין האמן – וכך אף טבעי הוא לאמץ שם אחר להיותך אמן. כיום התופעה היא כלל עולמית ולא רק לאמנים – אנשים בוחרים בכל מיני שמות וכינויים עבור צ'טים, רשתות חברתיות ואפילו דואר אלקטרוני. לאור כל זאת קיימת התהייה שלי מדוע תופעת שם עט היא לא רחבה יותר.

בכל אופן, יבגני פטרוב הוא לא אחר מאשר יבגני פטרוביץ' קטאייב (השם האמצעי ברוסייה מציין את שם האב – פטרוביץ' מצביע על כך שלאביו של יבגני קראו פטר – ז"א בעברית זה יבגני בן-פטר). הוא היה אחיו של סופר סובייטי מפורסם וולנטין קטאייב. אצל אילף שם העת הוא יותר ססגוני.  איליה אילף הוא שמו של איליה ארנולדוביץ' פיינזילברג, או איליה ארייביץ  (בן אריה) פיינזילברג, או בשמו היהודי יחיאל לייב פיינזילברג. וכך לפי מיטב המסורת היהודית לתת שמות קצרים שהם ראשי תיבות (הרמב"ם, הרמב"ן, כ"ץ וכו'), איליה נתן לעצמו שם עט אילף (Ilf) שברוסית אלו ראשי התיבות של שמו היהודי. לפחות כך אני חושב שקרה לשמו – אילף. היה לו גם אח – צייר קוביסטי שחי ב-פאריז, ששם העט שלו היה סנדרו פזיני (שרול או שאול פיינזילברג. נספה באושוויץ)

אילף ופטרוב נולדו באודסה (עיר נהדרת על שפת הים השחור עם מסורת יהודית-רוסית עמוקת שורשים. גם יצחק בבל היה מ-אודסה ופעל בערך באותה התקופה כמו אילף ופטרוב) אך נפגשו רק במוסקבה כאשר עבדו כבר כעיתונאים בעיתון גודוק. שיתוף הפעולה ביניהם מיד הוליד את יצירת המופת שנים עשר הכיסאות (דרך אגב, התרגום האחרון לעברית של הספר מאת דינה מרקון מ-2007 בהוצאת כנרת פשוט נהדר) ,ויותר מאוחר גם את המשכו – עגל הזהב – אשר היו ספרים הומוריסטיים שרשמו סטירה נוקבת על אורח החיים ברוסיה. בזמן הטרור של סטאלין הספרים שלהם היו אסורים (למרות שכל העם הרוסי הכיר אותם היטב) ופורסמו מחדש רק בתחילת שנות השישים. תקופת אמריקה החד-קומתית היא ממש לפני הטרור הסטאליניסטי אשר קצר את מיטב האינטליגנציה של ברה"מ באותה התקופה (גם בבל מיודענו הוצא להורג על ריגול לאחר עינויים). למזלם של אילף ופטרוב ההשפעה של טרור זה עליהם לא הייתה גורלית – אילף נמנע מכך כמעט לגמרי – הוא מת בגיל 40 משחפת מיד אחרי שפורסם הספר אמריקה החד-קומתית, פטרוב כמעט לא כתב אחרי שאילף מת ועבד כעיתונאי, ב-1939 התקבל למפלגה הקומוניסטית (ע"מ לשרוד בתקופת הטרור) ונהרג בגיל 40 ב-1942 כאשר הנאצים הפילו את המטוס בו הוא חזר מדיווח עיתונאי בזמן המלחמה.

אמריקה החד קומתית נולד כספר בעקבות ביקור של אילף ופטרוב באמריקה כשליחיו של העיתון פרבדה ב-1935. הספר מתאר את המסע בן שלושה חודשים שלהם בין חוף לחוף במכונית פורד. הכתבים הגיעו לאמריקה ע"מ לגלות אותה. כן, לגלות את אמריקה. אמריקה לא הייתה ידועה לרוסי איש מהרחוב. לא מזמן נחתמו יחסים דיפלומטיים – והגיע הזמן להכיר את אמריקה. וכך נולד המסע הזה. לאחר שהספר התפרסם ברוסיה, זאת הייתה ההיכרות היחידה של הרוסי הממוצע עם האמריקה המודרנית. הספר נכתב בלשון הומוריסטית וזורם להפליא. למרות שזה ספר מסע בעיקרו, הוא לא משעמם לשנייה – להפך, מתוך הכתיבה אני לומד הרבה הן על אמריקה דאז, והן על הכותבים עצמם. החיפוש אחר אמריקה האמתית התחיל בניו-יורק – אך אמרו להם ש-ניו-יורק זה לא אמריקה. אז הם נסעו לעיר אחרת וגם שם אמרו שזה לא האמריקה האמתית. לבסוף הם קנו מכונית, שכנעו זוג אמריקאים – מיסטר אדמס ואשתו בקי – להצטרף אליהם ויצאו לגלות את אמריקה כשהם חוצים אותה למערב מצפון, ובחזרה למזרח מדרום. הם עוברים עיירה עיירה, עד שכבר לא מבחינים בהבדל ביניהם – מיין סטריט, בתים חד או דו-קומתיים (מכאן השם של הספר), דראגסטור, אותם ארוחת בוקר צהריים וערב, אותו בית קולנוע, תחנת דלק. רק השמות של הערים משתנים. באיזשהו שלב אילף ופטרוב מגיעים למסקנה, שאמריקה האמתית היא הצטלבות בין שני דרכים אין סופיים, תחנת דלק, כמה שלטים, עמודי חשמל ופרסומת.  לפעמים אמריקה האמתית לוקחת הפסקה בדמות ערים כמו ני-יורק, שיקגו, סן פרנסיסקו – אך רובה היא דרך אחת גדולה נוחה וישרה בין אין ספור מופעים של אותה עיירה מנומנמת וחד קומתית המונה כמה מאות אנשים. בדרך הם פוגשים כושים, אינדיאנים, מבקרים בבתי חרושת של פורד, מבקרים בתעשיית הקולנוע הוליבוד, צופים בפוטבול האמריקאי, ולוקחים כל הזמן טרמפיסטים.

בספר יש לא מעט ביקורת על אמריקאים ואורח החיים שלהם – מקצתה כנראה פוליטית ומטעם שופר המפלגה, מקצתה אף שבלונית המתארת אמריקני ממוצע כאינפנטיל פרגמטי וברברי מבוית, אך עם לב וכוונות טובות. אך ברובה הביקורת הייתה  עם מבט חודר הן אידאולוגית והן אנושי ואפילו אקטואלי גם בימינו (למשל הראיה החודרת של אילף ופטרוב באורח החיים של האמריקאי הממוצע כשיש לו כביכול הכל, אך ההכול הזה הוא בתשלומים וכך הוא משועבד לאורח החיים הזה, ולא באמת חופשי לבחור כפי שהוא חושב). אמריקה דאז הייתה לקראת הסוף של השפל הכלכלי, ואילף ופטרוב ראו את אמריקה בלי כיסויים מזויפים – אמריקה כפי שהיא. חלק מהביקורת הייתה דרך העיניים של הסוציאליזם הרוסי שנשבע לבנות אדם חדש, וחלק אחר הייתה ביקורת עם עיניים אוהדות את הארץ האפשרויות האין סופיות. למעשה, האהבה והאהדה לאמריקה בולטים כמעט בכל פרק ופרק, ואילף ופטרוב לא חדלים לשבח את הסרביס האמריקאי, את הגישה העניינית, את הנחישות והעמידה במילה. מה שמפתיע במידה מסוימת זה שהספר הצליח להתפרסם ברוסיה. ואפילו גרף ביקרות טובות והתפעלות. בהתחלה. עד שעינם הצופה של הטרוריזם הסטניליסטי הבחינה בו והביקורות בין לילה התהפכו. אילף היה צלם חובב והתכוון לפרסם את התמונות שלו בתוך הספר. אך הדבר לא יצא לדרך. ישנו ספר אחר שיצא עם התמונות – אך לא ביחד. התמונה בראש הדף היא של אילף (פטרוב סיפר שהיה לו חבר אילף והיה לו כסף בכיס. חברו אילף רצה לצלם אך לא הייתה לו מצלמה. אז הוא, פטרוב נתן לו כסף לקנות מצלמה. ועכשיו אין לו הכסף, ואין לא את אילף – הוא עסוק תמיד בלהקליק איפשהו עוד ועוד תמונה).

מיסטר אדמס, השותף לדרך של אילף ופטרוב, הוא איש חביב, מפוזר, שמנמן, אופטימיסט ללא תקנה, אוהב גדול של לנהל שיחה, יודע ובקיא כמעט בכל תחום ובוער ברצון בלתי נשלט לפתוח בשיחה בכל הזדמנות. כמעט בכל הזדמנות הוא רוצה להראות לאילף ופטרוב משהו חדש – "או לא, ג'נטלמנים, אל תגידו ככה! או, נו נו, זה כואב לי כשאתם אומרים שאין לכם זמן לבקר ב… אם אתם לא תראו את… אתם לא תכירו את אמיקה האמיתית! כן כן, ג'נטלמנים – אמריקה האמיתית! ותרשמו את זה בפנקס שלכם!". מיסטר אדמס בספר הוא לא אחר מאשר שלמה טרון, ואשתו של אדמסבקי – היא אשתו של שלמהפלורנס. שלמה היה מהנדס בחברת ג'נרלס אלקטריק, הוא אף השתתף בבניית תשתיות החשמל הנרחבות של ברה"מ בשנות העשרים. אהדתו לרוסיה לא עברה בשקט באמריקה ובזמן המקרתיזם שלמה היה מוחרם.

ההשפעה של הספר על הרוסי הייתה כנראה עמוקה מאוד – הרי זהו כמעט מקור האינפורמציה היחיד שהיה בבריה"מ על אמריקה ואמריקאים. עד היום יש אצל הרוסי הממוצע אהדה בלתי מוסברת לכל מה שהוא אמריקאי. כמו כן, בעקבות המסע של אילף ופטרוב, עד ימינו אנו כל עשור או שניים קם סופר או עיתונאי אחר ומשחזר את המסע המיתולוגי ע"מ לגלות מה השתנה.

עד היום לא יצא לי לקרוא את הספר (אילף ופטרוב לא הוציאו הרבה ספרים לצערי, ומרב החומר שלהם הוא כתבות לעיתון – אך כשהם כבר כתבו ספר – הם מיד פתחו בנכס צאן ברזל – 12 הכיסאות עם אוסטפ בנדר העלמותי) ובמירוץ המטורף אחר פנינות תרבותיות מכל הכיוונים קצת נשכח לבושתי קיומו של הספר. לאחרונה שמחתי להשלים את החסר – וההנאה הייתה שלמה – ספר נהדר עם ההומור של אילף שלא ניתן לטעות בו. למעשה לא קראתי בספר עצמו, אלא שמעתי בצורה של אודיובוק. וכך, כמו שאילף ופטרוב שמעו בנסיעתם בת השלושה חודשים את מיסטר אדמס מבוקר עד ערב, אני שמעתי את אמריקה החד קומתית בתור שותף לפקקי הבוקר של ישראל – שותף לדרך חכם, רצוי, מבדר, מצחיק ונהדר.

(מי שרוצה לקרוא עוד על הספר, אזי מיכאל הנדלזלץ כתב בהארץ לפני 7 שנים http://www.haaretz.co.il/misc/1.1423303)