הפסקה

סרטים ודברים אחרים

…from "The book of disquiet", 192…

נולדתי בתקופה שבה מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שהאמונה הייתה קיימת אצל המבוגרים מהם – בלי לדעת מדוע. ואז, היות שהרוח האנושית נוטה באופן טבעי למתוח ביקורת מכוח העובדה שהיא חשה ולא מכוח העובדה שהיא חושבת, רוב אותם הצעירים בחרו באנושות כיורשת של אלוהים. אך אני שייך לאותו סוג של בני-אדם הנמצאים תמיד בשולי מה שהם שייכים לו, ואין הם רואים רק את ההמון שהם חלק ממנו, אלא גם את החללים הגדול שיש בצד. לכן לא עזבתי את האלוהים באופן כה סוחף כפי שעשו הם, ומעולם גם לא קיבלתי עלי את האנושות. סברתי שאלוהים, בהיותו בלתי סביר, יכול להיות; ומכאן ייתכן שיש לסגוד לו; אך סברתי שהאנושות, בהיותה בסך-הכול מושג ביולוגי, שמשמעותו איננה יותר מאשר בעלי-החיים מן המין האנושי, לא היתה ראויה לסגידה יותר מאשר כל מין אחר של בעלי-חיים. פולחן זה של האנושות, עם טקסי השיוויון והאחווה שלו, נראה לי תמיד שיבה לחיים של הפולחנים העתיקים, שבהם בעלי-החיים היו כאלים, או שלאלים היו ראשים של בעלי חיים.

  כך, בלי לדעת להאמין באלוהים, ובלי להיות מסוגל להאמין בהצבר של בעלי-חיים, נותרתי, כמו אחרים באותו גל של אנשים, באותו מרחק מהכול שבדרך-כלל מכנים דקדנס. הדקדנס הוא האובדן המוחלט של אי-התודעה, כי אי-התודעה היא בסיסם של החיים. הלב, אילו היה מסוגל לחשוב, היה נעצר.

למי שכך, כמוני, חי ואינו מסוגל שיהיה לו חיים, מה נותר לו, ולמעטים הדומים לו, פרט לוויתור כאופן ולהתבוננות כגורל? כיוון שאיננו יודעים מה הם החיים הדתיים, ואיננו מסוגלים לדעת מה הם, כי לאדם אין אמונה מכוח ההיגיון; וכיוון שלא יכולה להיות לנו אמונה במופשטות האדם, וגם איננו יודעים אפילו מה לעשות בה ביחס אלינו, נותרה לנו ההתבוננות האסתטית בחיים כסיבה לכך שיש לנו נשמה. וכך, זרים להוד של כל העולמות, אדישים לאלוהי ובזים לאנושי, התמסרנו ללא תועלת לתחושה חסרת המטרה, המטופחת באפיקוריזם מעודן, כפי שהדבר מתאים לעצבינו המוחיים.

לאחר שנטלנו מן המדע רק את המושג המרכזי שלו, שהכול כפוף לחוקים פטאליים, שנגדם אין מגיבים באופן עצמאי, כי תגובה כזו משמעה שהם גרמו לנו להגיב; ולאחר שווידאנו כיצד מושג זה מתאים עצמו לאחר, עתיק ממנו, מושג הפטאליות  האלוהית של הדברים, ויתרנו על המאמץ כפי שחלשים מוותרים על איצון אתלטי, ונרכנו על ספר התחושות בקפידה גדולה של מלומדות מוחשת.

מאחר שאיננו לוקחים דבר ברצינות, ומאחר שאנו מאמינים שלא ניתנה לנו מציאות אמיתית פרט לתחושתינו, אנו מוצאים בהן מחסה, ואנו חוקרים אותן כפי שחוקרים ארצות גדולות ולא מוכרות. ואם אנו שוקדים כל כך במסירות רבה, לא רק בהתבוננות האסתטית, אלא גם בביטוי של אופניה ותוצאותיה, הרי שהפרוזה או השירה שאנו כותבים, בהיותן נעדרות רצון לשכנע את ההבנה הזרה או להניע את הרצון הזר, הן בסך-הכול כדיבור בקול רם של מי שקורא, הנעשה כדי לתת אובייקטיביות מלאה להנאה הסובייקטיבית מן הקריאה.

 היטב אנו יודעים שכל יצירה חייבת להיות בלתי מושלמת, ושהפחות בטוחה מבין ההתבוננויות האסתטיות שלנו תהיה זו של מה שאנו כותבים. אך הכל בלתי מושלם, ואין שקיעה כה יפה שלא תוכל להיות יפה יותר, או רוח קלילה שתביא עלינו תרדמה שלא תוכל להביא עלינו תרדמה שלווה עוד יותר. וכך, מתבוננים זהים בהרים ובפסלים, נהנים מן הימים כמו מן הספרים, חולמים הכול, מעל לכול כדי להפוך את הדברים לחומר הפנימי שלנו, נתווה גם תיאורים ונבצע ניתוחים, אשר לאחר שייעשו, יהיו דברים זרים, שנוכל ליהנות מהם כאילו באו בשעות אחר-הצהריים.

איו זו תפיסתם של הפסימיסטים, כמו תפיסתו של ויניי, שמבחינתו החיים הם כלא, שבו הוא קולע בקש כדי להסיח את דעתו. להיות פסימיסט משמעו לקבל דבר כלשהו כטרגי, וגישה כזו היא הפרזה ואין היא נוחה. נכון הוא שאין לנו מושג בעל ערך להחילו על היצירה שאנו יוצרים. נכון הוא שאנו יוצרים אותה כדי להסיח את דעתנו, אך לא כמו האסיר הסורג בקש כדי להסיח את דעתו מן הגורל, אלא כמו הילדה הרוקמת כריות כדי להסיח את דעתה ותו-לא.

אני מחשיב את החיים לפונדק שעלי להתעכב בו עד שתגיע כרכרת התהום. אינני יודע לאן היא תיקח אותי, כי אינני יודע דבר. הייתי יכול להחשיב פונדק זה לכלא, כי אני חייב להמתין בו; הייתי יכול להחשיב אותו למקום חברתי, כי כאן אני פוגש בני-אדם אחרים. אך אינני חסר סבלנות וגם לא המוני. אני מניח למי שהם כאלה להסתגר בחדר, זרוקים חלושים על המיטה שבה הם ממתינים ללא שינה; אני מניח להם שישוחחו באולמות, שמהם המוסיקה והקולות מגיעים אלי בנוחות. אני מתיישב בדלת ומשכר את עיני ואת אוזני בצבעים ובקולות של הנוף, ואני שר לאטי, רק לי, שירים בלתי ברורים שאני מחבר בעודי ממתין.

על כולנו יירד הלילה ולכולנו תגיע הכרכרה. אני נהנה מן הרוח הקלה שנותנים לי ומהנשמה שנתנו לי כדי להינות ממנה, ואיני שואל מעבר לכך ואיני מחפש. אם מה שאותיר כתוב בספר הנוסעים יוכל, כאשר יקראו בו בני-אדם אחרים באחד הימים, לשעשע אותם במעבר, טוב יהיה הדבר. אם לא יקראו בדברים, או לא ישתעשעו, גם אז יהיה הדבר טוב.

(29.3.1930)

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 192

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: