2008 – Waltz with Bashir

מומלץ ❽2008 – Waltz with Bashir ואלס עם באשיר – ארי פולמן 

סרט אנימציה דוקומנטרי כביכול, מניפסט אשמה נגד ישראל בסברה ושתילה, סרט נפלא וויזואלית, המביא דילמה מוסרית

וואו. זהו חזיון מדהים. ארי פורמן עשה סרט דוקומנטרי באנימציה. והאנימציה כאן מעולה. כמו גם הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על מלחמת לבנון שמבוסס על רעיונות עם החברים של ארי פולמן לנשק. כן, זהו גם סרט אוטוביוגרפי. בגלל האנימציה, הוא אולי לא נתפס כך, אך הוא כזה. והפן הוויזואלי מצד אחד מרחיקים אותו מלהיות דוקומנטרי, אך מצד שני זה עושה עבודה מאוד מתוכחמת של להביא את הביקורת לכביכול סרט דרמה, אך הוא דוקומנטרי. ארי פולמן עשה כאן עבודה נהדרת של לשים על השולחן את טבח סברה ושתילה בפעם הראשונה בסרט באורך מלא. אך… כן, הוא דוקומנטרי, לא? וכך הסרט זכה להערכה גדולה בחוץ לארץ, וכך תרם בין אם הוא רוצה ובין אם לא לניכור והדרת מדינת ישראל, ומזין את האנטי-שמיות המודרנית. מכיוון שזהו סרט דוקומנטרי, קשה להאשים את ארי פולמן בחד צדדיות של תיאור המעשה – הרי התיעוד כאן הוא של ראיונות חבריו לנשק וזיכרונותיו הוא בעצמו. כך שמטבע הדברים, זה אמור להיות לא אובייקטיבי. אך ארי פולמן בוחר נסיעה דוהרת ברחוב חד-סיטרי של סיטואציה מאוד מורכבת. מה שחלק מהציבור הישראלי חש הוא שזה סרט שמאלני. למעשה, כשצפיתי בו, הייתה לי תחושת דז'ה-וו של סרטים אמריקאים על מלחמת ווייטנאם – סרטים שביקרו את ארה"ב. לא שלא צריך לבקר – אך זה למעשה מקבע את הגדרת הסרט – זהו סרט שמאלני עם ביקורת נוקבת נגד מדינת ישראל, עם סימון המטרה של האשם בטבח – ישראל, כל זה במלבוש של סרט דוקומנטרי, עם טכניקת אנימציה מדהימה.

ועכשיו לעצם האצבע המאשימה – בבסיס ההאשמה נמצאת תיזה, שהאשם העיקרי באירועי זוועה הוא מי שיכל היה למנוע אותם, אך לא עשה זאת. זאת אכן תזה מוסרית ממדרגה ראשונה. מה שדרך אגב מסתתר מאחוריה, זאת התנשאות מוסרית וצדקנית מסוימת – התזה לא מוחקת את האשמה מידי הרוצחים, או ממשלחיהם, או מהמלבים את הסכסוך – אך טוענת שצד שלישי שיכל היה למנוע ולא עשה – אשמתו גדולה יותר. ז"א יש פה אצבע אל עבר המבוגר האחראי – ובקוטביות של אין ברירה צריך להכיר במעורבים הישירים בסכסוך כילדים קטנים. ומכיוון שזו לא סיטואציה משפחתית אלא מעשי זוועות במלחמה – הרי זה לא ילדים, אלא ברברים. וכאן טמונה ההתנשאות המוסרית – אם ישראל היא המבוגר האחראי – אזי הפלנגות והפלשתינים – הם ברברים. כאן צריך להזכיר – אנחנו נלחמנו נגדם, ז"א זו הייתה מלחמת הנאורים מול הברברים. ובמלחמה מהסוג הזה אנחנו מצפים למעשי ברבריות מצד הברברים. זה פועל יוצא של התנשאות המוסרית – ז"א שבסופו של דבר, אם הולכים עם התזה, אזי אפשר להצדיק את המבוגר האחראי בטענה שברברי הוא ברברי. הבעיה השנייה בטענה מוסרית זו היא שהמבוגר האחראי הוא כולנו – זה המערב הנאור העומד בצד כשיש רצח עם ברואנדה, זה כוחות הברית שלא הפציצו את משרפות המוות הגרמניות גם כשידעו מה קורה שם, זה גם אירופה של ימינו המשחקת משחק של בת יענה כאשר האיסלמיזציה של אירופה זה מתחיל להיות עניין של זמן. ז"א אם הטענה המוסרית של המבוגר האחראי היא נכונה – אזי כל האנושות אשמה. באופן זה או אחר, כלפי זוועה או אווילה או אי-צדק או רעה זו או אחרת. אזי אם להטיף מוסרית – אז כלפי כולם. וכך יוצא שהביקורת של המבוגר האחראי היא סה"כ גלגול של   הטפה תאולוגית חסרת בסיס במציאות (שהיא כידוע יחסית, ולא אבסולוטית).

אך בזה נבדל השמאל הרדיקלי – הוא לא רואה את כולם, הוא לא רואה את עצמו. הוא רואה את מדינת ישראל השנואה, היהוד המודרני – היהוד שכמה קל היה להזדהות איתו מוסרית כששרפו אותו באושוויץ, וכמה מעצבן שהוא התחיל לירות בחזרה, אפילו במלחמת אור וחושך נגד הברברים. תחיית האנטישמיות המודרנית. (ד"א גם מבחן המידתיות שארצות העולם כה רוצות לבחון בה את מעשי ישראל, ושגם משפטנים בארץ כמו  ברק שמו אותו כאור לחוקים,  המבחן הזה ברגע שמדובר ב-ברברים עצמם הוא פתאום לא תופס, ולבטח לא כשמדובר בהם עצמם – ז"א מבחן המידתיות זו צביעות מוסרית ממדרגה ראשונה).

תודה לסרט הזה שהציף את השאלה הכבדה של מוסריות, אני רק מצטער שהוא משמש כיום כנשק נגדנו.  עם כמה שאני לא מסכים עם הביקורת שהסרט מנסה להציג, זה לא מפריע לי להלל אותו – זהו סרט ברמה גבוהה מאוד.