הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ספטמבר 2015

1986 – My Friend Ivan Lapshin

מומלץ 1986 – Moy drug Ivan Lapshin  My Friend Ivan Lapshin  – Aleksey German

Star 9

 

 

My Friend Ivan Lapshin 1

חברי איוון לפשין הוא מסוג הסרטים שאתה צופה בו בעניין מכיוון שהוא עשוי היטב, אתה מצפה לראות התפתחות ועלילה המשתווה לרמת האיכות, אך היא מבוששת לבוא. ז"א יש עלילה, יש סיפור, אך אתה מבין שזה לא הנושא העיקרי. ואחרי שגמרת לצפות, אתה מבין שראית יצירה גדולה, אך אתה לא יכול להחליט בזכות מה ולמה. הגדולה כאן עדינה, חלקלקה – פעם אתה חושב שאתה מחזיק בה והנה אתה תפרט על מה ולמה, ורגע מאוחר יותר היא נעלמה ואתה עוד הפעם נשאר עם הרגשה אך בלי הסבר רציונלי.

 בעיני הצופה המערבי מדובר בסרט נוסטלגי סובייטי – הסיפור מסופר ע"י איש שבנערותו באמצע שנות השלושים של המאה שעברה חי בדירה קומונלית (כאן לצופה המערבי מגיע הסבר – דירה קומונלית זה דירה שחיים שם כמה אנשים ואף משפחות – ולא כי הם רוצים לחיות בקומונה – אלו כי ככה חיו אז ברוסיה) בעיירה ליד לנינגרד (סנט פטרבורג באוזניים עכשוויות) עם אביו, עם כמה שוטרים חוקרי פלילין ועוד אנשים. אחד הדיירים – לפשין – הוא גיבור הסרט. הסרט קופץ מהווה לעבר ומצבע לשחור לבן. יש שם חיזורי אהבה, יש שם להקת תאטרון שמגיעה לעיירה, יש שם מרדף אחרי חוליית פושעים. רואים שמדובר בניסיון ציור של העבר עם האשים הבונים סוציאליזם ברוסייה.

 אך בעיני האנשים המכירים את ההווי הרוסי – זה רק הכיסוי. הרי מדובר בתקופה שממש לפני תקופת הטרור של סטאלין (כן, התקופה שממש לפניMy Friend Ivan Lapshin 2 הגולאגים, בהם קיפחו את חייהם 20 מיליון רוסים), תקופה בה החלומות של המהפכה מתחילים להתפוגג, התום של העשייה והקומונה עדיין קיים אך מתהלך כמתוך אינרציה בין הרוע והאכזריות העיוורת שמתעוררים, תקופה שבאה לסיים חלום ולהתחיל סיוט. והלפשין הזה, גיבור הסרט, כבר כאן משתמש בכוח שניתן לו, מקפח חיי אדם – אפילו שפושע – בשמחת ניצחון – הנה אני, אני אראה לך – והוא על בטוח יהיה אחד ממבצעי הפשעים של סטאלין נגד האזרחים והעם. וזהו – שום דבר כזה לא על פני השטח – אך זה מבעבע ואף אחד שבא משם לא יוכל לפספס את זה. עד כדי כך שהבמאי – אלקסיי גרמן – כשנשאל מי רואה את הסרט הזה, ענה שהקהל של הסרט מתחלק לשלוש חלקים – אלו שכתבו לו שהוא אידיוט, אלו שאיחלו שהסרט יישרף עם הבמאי, ואלו שכותבים מכתבים למערכת בגנות הסרט, עם העתק ל-ק.ג.ב. המכתבים האלו, אמר גרמן, אמרו לו דבר אחד – כן, אולי זה נכון מה שאתה מראה, אך לא ניתן לך את הזכות להראות את זה. את זה גרמן חושב על הקהל הרוסי. ובאשר קהל לא רוסי – לגרמן אין אשליות. הוא סבור שהם לא יבינו. הוא מספר שפעם בפסטיבל בלוצרן אישה אחת אמרה שהסרט מאוד יפה וביקשה ממנו שעכשיו יסביר לה את הכל, על מה הסרט. גרמן ענה: "כשזר צופה בסרט כמו חברי איוון לפשין, יש לי הרושם שזה אותו הדבר כמו להסביר לאפריקאי מדוע רוסים חובשים כובע צמר. ואתה צריך להסביר מדוע יש מזג אוויר קר, אחרת הוא לא יהיה מסוגל להבין. אני לא סבור שזר שלא ביקר אף פעם ברוסיה יכול להבין את הכל. אולי הוא יקלוט רשמים, אך לא יותר מכך."

זה גם מוזר שהסרט נחשב ע"י מבקרי הקולנוע ברוסיה כאחד מסרטים הרוסיים הטובים ביותר. אולי מכיוון שהוא הצליח בהצגת תמונה, בלי יותר מדיMy Friend Ivan Lapshin 3 דרמטיזציה וסנטימנטליות, תמונת מצב של האומה הרוסית בשלב מעבר מהאור אל החושך, באמינות משגעת. והאמינות כאן זה דבר קדוש – גרמן חיכה כשנה לתסריט – אשר נכתב על פי סיפור "לאפשין" של יורי גרמן – אביו של אלקסיי, שהיה סופר (אלקסיי מספר שרצה להיות רופא, אך אביו שיכנע אותו לעשות סרטים. דרך אגב, גם בנו של אלכסיי גרמן הוא במאי סרטים), וכתב את הסיפור בסוף שנות השלושים, ועברה עוד שנה בה אלכסי גרמן עסק בהכנות מדוקדקות אל הסרט. אלכסי לא האמין לארכיונים – הוא טוען שארכיונים הם שקר של המציאות, ועיוות של הבוחרים לשמר את צבע המשקפיים של הממונים – הוא אסף תמונות אוטנטיות, ערך ראיונות, דיבר, ראה עיתונים וסרטים, אסף בגדים ישנים, פריטים מהתקופה – בקיצור היה נכנס לסביבת הסרט וחי ונשם את האווירה. וזה מה שקורה כאן – הסרט משופע בפרטים קטנים העושים את היצירה נאמנה למציאות שהייתה – למעשה אפשר לאמר שגרמן הצליח ליצור תמונה דוקומנטרית של האנשים – האנשים שבוודאי הולכים למות תוך פרק זמן קצר (זהו – זאת הנקודה, את זה הזר לתרבות הסובייטית לא יקלוט בהסתכלות בסרט – אך יוצאי ברית המועצות יזהו מייד שהאנשים שראינו בסרט גורלם נחרץ) תחת המכבש הסטליניסטי – אך כאן הם עוד צוחקים, דואגים, מדברים וצועקים – חיים.

עוד מדברי הבמאי: "הסרט קיים בשני רבדים. הרובד הראשון הוא החיים. והשני – ידיעתנו על החיים. כך שהסרט הזה שייך לאינטלגנציה שלנו. מכיוון שהסרט הוא עבור האנשים אשר יודעים מה יקרה עם האנשים בתקופה מסויימת בזמן. ועמדתנו בסרט היא עמדת אלוהים כלפי האנשים."

מי שמעוניין לקרוא ראיון מלא וארוך עם הבמאי – שהוא דרך אגב אחד הנחשבים, ושאף סרט שלו לא עבר על סדר היום ותמיד היה מלווה בוויכוחים מסביבו, במאי שלא מוכר במערב, יהודי החושב את עצמו רוסי עם קשרים ליהודים, מוכשר כשד – הנה הראיון שנתן לרונלד דונווי ב-1988 – http://www.kinoeye.org/04/04/holloway04.php

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GxfAfCAJ_gI

מודעות פרסומת

1974 – Lacombe Lucien

מומלץ 1974 – Lacombe Lucien – Louis Malle

Star 8

 

 

Lacombe Lucien

מלחמת העולם השנייה. צרפת הכבושה. לוסיין בן ה-17 מנסה להיתקבל לשורות הרסיסטנס, אך נדחה. מאוכזב הוא פונה לשורות משתפי הפעולה עם הנאצים. כיום מנסים לשכוח, או לא לעורר את הנושא שבצרפת היה גם שלטון וישי, שלטון ששיתף פעולה עם הנאצים. וצרפת זה לא רק המסורת של הרסיסטנס. למעשה, האינטלקטואלים השמאלנים הצרפתים לא סובלים את רסיסטנס, בעיקר כי חלק לא מבוטל בו היו יהודים, ויותר מכך – דה גול מזוהה עם הרסיסטנס – ודה גול הוא שנוא על השמאל הצרפתי בעיקר בגלל אלג'יר. בכל אופן – אוהבים או לא אוהבים – עדיין צרפת מזוהה יותר עם ההתנגדות לנאצים – וכאן בא הבמאי לואי מל וטורף את הקלפים – הגיבור של הסרט הוא משתף פעולה עם הנאצים. הסרט עשוי בצורה לא שיפוטית, ובעדינות כמו שרק לואי מל יכול. כך שאנחנו נכנסים לעולמו של לוסיין ואפילו גם מבינים אותו. זה מאוד מעניין מה גורם לאנשים להחליט ימינה או שמאלה  – הרי בצומת לא רואים לאן הדרך תיקח אותנו. ולפעמים אתה בוחר לפנות ימינה כי בצד שמאל יש מכשול. ואז, אחר שאתה כבר בדרך – זה לפעמים בלתי אפשרי לעצור ולפנות אחורה – אפילו אם אתה מבין שהדרך דוהרת לתהום.. זהו מסע חקירות אחר הרוע – כמו שהשטן היה פעם מלאך, גם הרוע לא בהכרח היה רוע – הוא אולי אפילו היה רוצה את הטוב, אך הטוב דחה אותו והרוע לא רצה להתאמץ. לרוע גם אין מטרות ארוכות תווך וחזון – מספיק להנות מהכוח והמעמד אפילו לתקופה קצרה מאשר להתאמץ ולסבול עבור שבב של תקווה. נקמה – עכשיו. שלום – עכשיו. סוכריה – כאן ומייד. הרוע הוא נחלת הלוזרים  – כך מנהיגי הרוע פונים אל ליבם של הלוזרים והמדוכאים ומבטיחים להם את שיכר הכוח והנקמה הנפשית. ז"א החוזה עם השטן הוא זה שיצר את הרוע – אך היסודות הם יסודות רגילים, שגם הטוב יכל היה להשתמש – הבחירה ויש שיגידו הלא חופשית לחתום עם השטן היא הקובעת. אך האם החותם עם השטן מודע לזה שהוא רע? הכשירות למשפט מודרני נמדדת ע"י ההבחנה בין טוב ורע. אך לוסיין – אין לו אפילו חרטה אחת למעשיו, הוא לא חושב שהוא אשם במשהו, או שהוא רע. האם הוא מטורף? לדעתנו הוא לא היה עובר מבחן הכשירות כי אנחנו משוכנעים שמה שהוא עשה כאן מייצג את הרע. אך הוא לא חושב כך – הוא פשוט מנסה לשרוד, ולו ע"י הצטרפות לצד הלא נכון – והוא, כזכור, לא מעניין אותו מה נכון או לא. והאם זה לוסיין בלבד? ולא הרוב הדומם הצרפתי? האירופי? לאחר המלחמה זה היה ברור לו מה טוב ומה רע – אך כאשר הוא עוד היה בתוך המלחמה?

המחשבות האלו זוחלות אל מוחי כאשר אני צופה בתמימות של לוסיין – תמימות מסוכנת של משוגע, של מטורף, של מסייע לגסטפו, אשר מונע ע"י דחפים רגעיים ואין לו טיפת מודעות פוליטית חברתית מדינית או סוציאלית, התמימות ההורגת של הרוב הדומם שלא נוקט עמדה… קשה לשנוא אותו, אך אתה יודע בבירור שהוא אשם. רק אתה לא בטוח במה. סרט מצויין.

1971 – Fiddler on the roof

מומלץ 1971 – Fiddler on the roof כנר על בגגNorman Jewsison

Star 8

 

 

Fiddler on the roof 1

זהו סרט קצת ארוך מדי, קצת טרחני מדי, עם קצת יותר מדי שירים, עם כוכב אחד (חיים טופול) בלבד, עם נושא קצת ידוע מדיי, עם מלודרמטיות מדודה מדיי – בקיצור זהו מחזמר קצת יותר מדי מאשר סרט. ובאמת הסרט מאוד אמין למחזמר באותו השם (שיצא ב- 1964 בברודווי, וטופול שם שיחק את טוביה בהפקה הלונדונית של המחזמר), כאשר המחזמר כמובן מבוסס על הסיפורים של שלום עליכם עם טוביה החולב. אז כן, קצת יידיש קייט, קצת היסטוריה, קצת עיירה רוסית מנמנמת עם רוב רוסי פרבוסלבי ומיעוט יהודי. החיים כמו שטוביה אומר במילים ספוגות הומור יהודי של שלום עליכם – "אנחנו לא מטרידים אותם, והם, עד עכשיו, לא מטרידים אותנו". ובכלל,Fiddler on the roof 3 הסיפורים של שלום עליכם זקוקים לגילוי מחדש – הם נהדרים וההומור שם חמוץ-מתוק (הסינים כראה גנבו את המתכון משלום עליכם). זה די מוזר ועצוב שהאינטלגינציה הרוסית קראה ומכירה את שלום עליכם, אך כאן בארץ ישראל מכירים אותו, אם בכלל, מכנר על הגג בעיקר. אני זוכר שבביקורי המשפחתי באוסטרליה, אחי החליט שכולנו – כל המשפחה עם הילדים, יושבים ורואים את הסרט. וכך היה – כולנו ראינו, ואפילו הצטרפנו לכמה שירים – אפילו הילדים זימזמו – עד כדי כך השירים של המחזמר הם קלאסיקה. לא שהילדים התלהבו מהסרט, אך כפי שמילות אחד השירים הולך – "מסורת, מסורת". יידיש קייט. (וכמובן שקטעי הסולו בכינור של יצחק שטרן גם הם תורמים לכלייזמריות)

Fiddler on the roof 2

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=t32ttyvWToQ

1963 – Irma la Douce

מומלץ 1963 – Irma la Douce אירמה לה דוסBilly Wilder

Star 8

 

 

Irma la Douce

ג'ק למון ושירלי מקליין חוזרים שוב פעם לככב ביחד בבימויו של בילי ווילדר לאחר הסרט "הדירה" המעולה, הפעם בקומדיה שובבה בעקבות מחזמר צרפתי באותו השם מ-1956. שירלי מקליין משחקת זונה בפריז – בשם אירמה לה דוס, וג'ק למון – בחור ישר שהתדרדר (בסרט יש דמות עסיסית ומעולה שקוראים לה "השפם" והוא נתן לג'ק למון גם עצה שימושית – "אל תספר אמת, בתי סוהר מלאים באנשים שסיפרו אמת"), ומתאהב באירמה לה דוס, אך נאלץ לתפקד בתור סרסור שלה – עד שהוא מעלה רעיון גאוני איך הוא עם כל זה שומר אותה לעצמו בלבד. מקליין ולמון נהדרים בתפקיד שלהם וחבל ששיתוף הפעולה ביניהם הסתכם רק בשני סרטים (ובילי ווילדר השכיל לביים את שניהם) – הם מאוד מתאימים על המסך – אך מה לעשות, ג'ק למון ייזכר יותר בשותפות עם וולתר מתיואו – שניהם שיחקו בלא מעט סרטים ביחד, הם היו חברים והם אפילו קבורים האחד ליד השני. אך כאן יש לנו פירות עם הניחוח של בושם צרפתי עם שירלי מקליין. זו אמנם קלישאה – אך אני אחזור עליה בכל זאת – כיום לא עושים סרטים כאלו. ליתר דיוק – קומדיות רומנטיות כאלו. ואם לא ניחשתם – אז אני מעדיף אירמה לה דוס על פני הקומדיות הרומנטיות הנוכחיות. באירמה להIrma la Douce 1 דוס אין את הקטעים הנמרחים והמתקתקים, אין את השקיעות המצולמות והליטופים והתמזמזויות האמורות להמחיש לצופה שמדובר ברומנטיקה (אם רק גיבורי תקופה הרומנטית של המאה התשע עשרה היו רואים מה הוליווד עשתה ל"רומנטיקה" הם היו מקיאים את נשמתם), אין בסרט הזה את ה"אוי" וה-"איי" והדמעות המאופקות שאימוני המשחק הממושכים והיקרים הצליחו להשקות את פניהם של הגיבורים המיוסרים בעקבות קושי או דרמה – וזה לא שאין קושי או מצבים דרמתיים בסרט – נהפוך הוא – ג'ק למון נאלץ להיות הסרסור למרות שהוא סולד מהרעיון – כי רק ככה הוא יביא אור ושימחה לבחורה שהוא אוהב, ואירמה לה דוס נאלצת לפרנס את הסרסור שלה – והיא עושה את זה בשמחה ואהבה כי ככה הורגלה ע"י כללי המשחק של השכונה שלה – איזה סיטואציה בעייתית ששניהם נמצאים בה … בגלל האהבה, ובשמחה. אך במקום להדגיש את הצד הדרמטי – בילי ווילדר לוקח אתנו למחוזות הקומדיה וההומור והצחוק – והרומנטיקה עדיין שם ולא נעלמת לדקה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=AtuBtsEvYgw

1963 – From Russia with Love

מומלץ 1963 – From Russia with Love מרוסיה באהבהTerence Young

Star 8

 

 

From Russia with Love 1

הסרט הוא הג'יימס בונד השני, אחרי "ד"ר נו" – והרבה יותר טוב ממנו. למעשה, האלמנטים שאנו מזהים עם סרטי הג'יימס בונד – לא מעט מהם החלו בסרט זה, והיו חסרים בראשון. הרי בכל סרט ג'יימס בונד, לפני הכותרות הפותחות, יש לנו סצנת אקשן מסחררת. זה החל בסרט הזה. יש שיגידו אפילו שסרט זה הוא הטוב מבין סרטי הג'יימס בונד. וזה לא פלא – בסרט מככב שון קונרי, הסרט כולל סרטי אקשן מהירים, הוא לא משעעמם לרגע והעלילה מתפתחת מהר. הוא צולם חלקית בטורקיה ונותן לנו מבט על איסטנבול. ומעל לכל זהו סרט מתח יוצא מן הכלל עם עלילה הסובבת בין אם.איי.6., הק.ג.ב., ואירגון הספקטור הזדוני שמלווה את סרטי הג'יימס בונד. ובנוסףFrom Russia with Love 2 לסרט מתח מצויין – זהו גם כיף לא קטן. למעשה, אם מישהו ישאל מה כל כך כיף וטוב בסרטי הג'יימס בונד – הייתי שולח אותו אל ההתחלה – אל הסרט הזה. אם הוא לא יהנה מהסרט, חבל על הזמן, הוא לא יהנה מאף סרט אחר של ג'יימס בונד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=t9AeIdMQqR8

1962 – Mamma Roma

מומלץ 1962 – Mamma Roma מאמא רומאPier Paolo Pasolini

Star 8

mamma roma 1

אנה מניאני בסרטו של פאזוליני – זה כבר ארוע שמומלץ לראותו.

זונה בגיל מעבר מחליטה לפרוש, קונה דירה ודוכן בשוק, ומביאה את בנה בן הטיפש-עשרה שאין לו מושג במה עבדה אימו. היא מנסה לגדל אותו במציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה בפרברי רומא הזנוחים. אך פעם זונה, תמיד זונה – האימרה הזאת מקבלת תפנית דרמטית כאשר בנה בכל זאת מגלה במה עסקה אימו.  הסרט הוא חוויה קולנועית נדירה בגלל שלוש סיבות – אנה מניאני, טכניקה של פאזוליני ופאזוליני עצמו.

אנה מניאני (שהיא מיועדנו – בת לאמא יהודיה-איטלקיה ואבא מיצרי), המשחקת כאן את הזונה – את מאמא רומא, היא הר געש מהלך של אמוציות – לראות אותה ואת פניה זאת חוויה מטלטלת – הביטוי של הרגש הואmamma roma 2 כה חזק שזה מזכיר במקצת את המשחק בסרטים אילמים שבהם המישחק היה מוגזם ע"מ להדגיש את הרגש – אך אצל מניאני זה לא מגיע לדרגה של המוגזמות אלא נעצר ממש על הגבול – וכך כל דבר שהיא מבטאת מקבל הגברה מקסימלית – היא שחקנית גדולה, גדולה מהחיים. וזה מכיוון שכשרואים אותה, לא חושבים שהיא משחקת, אלא חיה את הרגשות שהיא מביעה. גם נושא סבל האמהות – נושא חזק בסרט זה – לא זר לה – יש לה בן יחיד, החולה בפוליו. היא מצטיירת כשחקנית של העם, לא של האריסטוקרטיות. פעם היא אמרה

 אני שונאת מכובדות. תנו לי חיי רחוב, של האנשים הפשוטים.

בסרט זה, בנוסף לנושא השנוי במחלוקת, שהוא גם צולם בשחור לבן – המדגיש את הניגודיות והקוטביות, הגדולה של אנה מניאני מצאה את ביטויה כהצגת יחיד מול השחקנים האחרים של הסרט. הטכניקה של פאזוליני הייתה לקחת בתור שחקנים אנשים ללא עבר משחק – אנשים חובבניים, לא מקצועיים. באותה תקופה השיטה היתה נפוצה אצל במאים ניאו-ראליסטיים איטלקיים כי הם סברו שכך הם מגבירים את האותנטיות של הריאליזם – ראה גונבי האופניים המופתי. פאוזוליני נקט באותה הטכניקה אך ממניעים הפוכים – הוא סבר ששחקנים אמיתיים משחקים יותר מדי ריאליסטי – ורצה בכוונה משהו לא מושלם – mammqa roma 3הרי הוא רוצה להראות את המציאות המסובכת והלא מושלמת – כך ששחקנים חובבניים שירתו לו את האידאלוגיה הזו. וכאן, מול אנה מניאני הדבר מקבל זכוכית מגדלת – היא נראת עוד יותר גדולה מהחיים.

פאולו פאזוליני היא דמות ססגונית באיטליה. הוא היה במאי סרטים, משורר, סופר ואינטלקטואל עם דעות שמאלניות רדיקליות. עד כדי כך רדיקאליות, שב-1968 בעת מהומות הסטודנטים והתנגשויות עם המשטרה, הוא הזדהה עם השוטרים, שהוא סבר שהםpasolini הפרוליטריון האמיתי, בנים של המעמד הפועלים, ללא השכלה, ומתנגשים עם הילדים המפונקים של ההורים ממעמד הביניים שהיה להם הכסף לשלוח אותם ללמוד. הוא היה דמות מעניינת שגררה עימה אנטוגוניזם והערצה כמעט בכל תחום בו הוא נגע – החל מפוליטיקה ועד לאמנות שעד היום נחשבת פרובוקטיבית בגלל הנושאים בהם עסק פוזאליני. הוא גם היה הומוסקסואל מוצהר. ב-1975 הוא נרצח כשהיה רק 53 (בהתחלה דובר על רצח על רקע מיני, אך אח"כ הדבר נפתח מחדש – כיום לא ברור בידי מי הוא נרצח אך יש הסוברים שע"י המאפיה). מאמא רומא היה סרטו השני והרגיז לא מעט אנשים בנושא שלו. הוא אף הותקף ע"י פעילים נאציים בהקרנת הבכורה של הסרט – הטיפול הראליסטי של מציאות שלא מדברים עליה אך כאן מובאת על המסך הגדול הטרידה את גאוות האנשים. עובדה מעניינת היא שגם בארה"ב הסרט לא הוקרן 30 שנה מאז שיצא. עד כדי כך היה שנוי במחלוקת

1961 – One, Two, Three

מומלץ 1961 – One, Two, Three אחת, שתיים, שלושBilly Wilder

Star 8

קומדיה חביבה ומצחיקה של בילי ווילדר בעת המלחמה הקרה בברלין המחולקת – תענוג.

one two threeאחת שתיים שלוש זו לא קומדיה רומנטית שנונה – למרות שיש שם את המרכיבים – יש שנינות (לא להגזים, בטח יש, הרי זה ביל ווילדר), יש קצב מהיר – למעשה יש כאן מנוע קיטור הנושף ושואף בכל הכוח – ג'ימס קגני בתפקיד הוולגרי והכובש בדמות בולדוזר האחראי על סניף קוקה קולה בברלין, יש כאן גם רומנטיקה – אהבה החוצה גבולות בין מזרח גרמני לאמריקאית במערב ברלין, ויש כמובן קומדיה. וזו אכן קומדיה. בקצב גבוה. עם צחוקים וחיוכים ואף לא רגע רציני אחד. כמו שצריך. בילי ווילדר אמרתי כבר? מנהל סניף הקוקה קולה בברלין מקבל טלפון מהבוס אשר מודיע שביתו מגיע לברלין, ומבקש לשמור עליה. אך הבת מתברר היא עושה צרות מקצועית וכאן מתחילה מסכת הרפתקאות בקצב גבוה – ורק הדמות של ג'יימס קגני יכלה לסובב את הכל בצורה משביעת רצון. ג'יימס קגני היה כבר בן 60 כשעשה את הסרט ומספר שזהו אחד הסרטי שהוא לא נהנה בהם ואף שקל לפרוש. טוב שהוא לא פרש אחרת היינו מאבדים אחת הקומדיות החביבות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=MCAMJoj9uM8

 

1958 – The Key

מומלץ 1958 – The Key – Carol Reed

Star 8

 

 

the key 1

סופיה לורן המהממת בתפקיד לא אופייני, אך סטייליסטי –היא עוברת ביחד עם המפתח לדירה בין קברניטי הגוררות שלא שבים ממשימת בלב הים.

ימי מלחמת העולם השנייה. 1940. ארה"ב עוד לא בלמחמה. רוסיה עוד לא במלחמה. אנגליה – כן. עיר נמל אנגלית. גוררות רעועות יוצאות יום יום אל הים לגרור אוניות אנגליות פגועות ע"י הנאצים. הגוררות לא מצויידות כראוי, ומהוות בעצמן מטרה קטנה. קפטן אחת הגוררות חושש שלא יחזור מהפלגה ומוסר מפתח מדירתו לחברו. הדירה באה עם מאהבת שלו – וקפטן משביע את חברו שיטפל בה באם לא יחזור. הוא בעצמו קיבל מפתח מקפטןthe key 2 אחר, שעמד להתחתן עם המאהבת – סטלה – אך נהרג. גם הקפטן הזה לא חוזר. וכך סטלה עוברת ידיים לקפטן נוסף. האם גם הוא ילך למצולות כמו קודמיו? סרט העשוי במתכונת של סרט אפל, עם צילומים נהדרים ומשחק
טוב. סופיה לורן הגדולה בתור סטלה. האם הגורל נגזר וסטלה כמו מזל רע לאוניות ולמפקדיהם וכך היא עוברת מיד ליד ע"י מפקדי הגוררות ההולכים לים ומחכים לתורם? האם אפשר להעביר אהבה כמו מפתח לדירה? המלחמה מציבה סיטואציות בלתי אפשריות. הסרט הוא עפ"י הספר סטלה של ההולנדי יאן דה הרטוג, שבעקבות הספר שכתב נהיה גם פציפיסט. קרול ריד עושה כאן פנינה קולנועית קטנה ומסתורית, עם צילומים מהפנטים ואווירה קודרת – סרט לא כל כך ידוע וחבל. פרט מעניין – לסרט היו שני סיומים – סיום פסימי באירופה, וסיום אופטימי יותר בהקרנות ראשונות בארה"ב.