הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: אפריל 2016

2011 – Another Earth

שווה 2011 – Another Earth ארץ אחרת Mike Cahill

Star 6

זהו סרט קטן, עם רעיון מדע בדיוני מעניין – מתגלה כוכב ארץ שני, ומתקרב לכוכב הארץ שלנו. מתברר שיש עליו אותם האנשים כמו שאצלנו – זאת אמרת אני שני חי לו בכוכב הארץ 2. אך רעיון זה לא מפותח בסרט. הוא רק נמצא שם בשמיים, ומהווה השראה שלנו להתחלות חדשות, ל-מה היה אילו, ולעצמנו בנסיבות אחרות. והנסיבות אכן מכריחים אותנו להגות ברעיון – בחורה מבריקה אחת, בהיסח דעת של שנייה, כשהיא שתתה בירה אחת יותר מדי, מתנגשת ברכב משפחה, הורגת את האישה והבן, ושולחת את הבעל לתרדמת. כן, אילו אפשר היה לקחת את זה בחזרה, אילו הייתי אני שלא עשיתי את זה… וזה כן ישנו, ה"אילו" הזה – על כוכב הארץ 2.

2010 – You Will Meet a Tall Dark Stranger

שווה 2010 – You Will Meet a Tall Dark Stranger כשתפגשי זר גבוה ומסתורי – Woody Allen

Star 6

סרטים של וודי אלן, בעיקר הקומדיות, מאופיינים בעצבנות ובבלגן על המסך. הבלגן הזה, שלדידו של אלן, אלו החיים עצמם, מרעישים, מעצבנים, ודורשים את תשומת ליבנו או את ההתעלמות שלנו – אך לא מאפשרים אדישות – החיים האלו וודי אלן יודע לצייר הכי טוב בסרטים. אני אישית נהנה מהתפאורה הזו, ואם יש גם עלילה מצויינת – אז זהו בונוס עבורי. כאן לא מצאתי בונוס כזה. בסרט זה האנשים בוגדים האחד בשני על ימין ושמאל, כאשר הם מחפשים את האושר, את האהבה, את ההערכה של אנשים אחרים, את ההערכה בהם בתוך הבלגן הזה של החיים. מעניין, שמי שמוצאת את האושר, עושה את זה על פי מיטב המסורת היהודית-נוצרית – תסתפקי במה שיש והיי מאושרת בזה. קצת מוזר אצל וודי אלן לראות מוטיב הלקוח מעולם האמונה – אך כאן הוא קצת מר-מתוק ונותן לאמונה במשהו – כאן במגדת עתידות, להיות האשליה העוטפת את החיים הפועמים בוולגריות, ולפתוח את השער אל האושר האישי. כאמור – רעשי הרקע הכל כך וודי אלניים. עבורי זה כבר שווה.

2010 – 13 Assassins

שווה 2010 – Jusan-nin no shikaku  13 Assassins  13 מתנקשים Takashi Miike

Star 7

זהו סרט על סמוראים. אחד הפאודלים, קרוב משפחה של שוגון, הוא נבל אמיתי, אכזרי, אנס, רוצח ומה לא. בקשה להורגו יוצאת מאחד השרים לסמוראי מיומן – ואסור כמובן לקשור את הדבר לחצר השוגון. הסמוראי אוסף אנשים נוספים להיות מחסלים והם יוצאים לדרך. כאן, כמו בסרטי סמוראים טובים, יש בניית דמויות ובניית דרמה כפתיחה לאלימות ופעולה שתבוא (שבעת הסמוראים המופתי מייד קופץ לזכרון). והפעולה והאלימות אכן באים – קרב ההתנקשות, כאשר 13 הסמוראים נלחמים ב-200 אנשי הפאודל הסאדיסט. הקרב הזה, שנמשך כ-40 דקות, הוא אקשן מטורלל שמשאיר מאחור בהליכה הרבה מסרטי האקשן ההוליוודיים עם תקציבים ענקיים. אפשר לראות כל מיני משמעויות בסרט – חקר הדמויות מההכנות המדוקדקות (כאן אני נזכר כבר באגדה וגם בסרט של 47 רונין)  עד להתנהוגתם בקרב (וכאן כאמור, יש דמויות, והן לא שטוחות), סרט נקמה, נאמנות חצויה של הסמוראי לאדונו או לעם – וזה מה שיפה כאן – האקשן הוא לא למטרות האקשן בלבד – אלא יש כאן כמה וכמה שכבות.

2010 – Winter’s Bone

שווה 2010 – Winter’s Bone  קר עד העצם Debra Granik

Star 6

זהו עיבוד לספרו של דניאל וודרל מ-2006. אזור כפרי של אמצע ארה"ב. מקום שנשכח ע"י הדרכים הראשיות. אפילו השמש כמעט לא מבקרת שם – הכל אפור, קר, מנותק – הייתי אפילו אומר אי בודד. במקום שכוח אל זה גרה לה משפחה די מפורקת. הבת, בת 17, מטפלת באימה פגועת נפש, שיושבת על כיסא כל היום, בוהה אל הלא כלום לפניה, ונפשה נודדת לה במקומות טובים יותר. כמו כן הילדה מטפלת באחיה ואחותה הקטנים, מלמדת אותם איך לשרוד בעולם אכזרי זה. אב המשפחה איננו, כנראה שמסתתר מהחוק, הוא מבשל מת. ובכלל, רוב הסביבה כאן היא קרימינלים והכל כאן יותר מוסתר מגלוי. המשפחה תחת איום פינוי הבית, אלא אם כן האב ייתייצב בפני בית משפט (הוא שוחרר בערבות, כשהבית הוא הערבון) – וכך הילדה יוצאת בחיפושים אחר האב. הופעה מדהימה של ג'ניפר לורנס בת ה-19. אח"כ היא תתחיל לעשות חיל בהרבה סרטים מכל הסוגים (החל ממשחקי רעב ועד ל-אופטימיות היא שם המשחק המעולה וגם ג'וי לאחרונה) – אך כאן היא נותנת הופעה טוטאלית של ילדה, שמה שמניע אותה זאת חובת הלשרוד ואחריות על משפחה בעולם דוחה, אפלולי, עגום ומקפיא.

2010 – Aftershock

שווה 2010 – Tangshan dadizhen  Aftershock – Xiaogang Feng

Star 7

זהו סרט על רעידת אדמה של 1976 אשר החריבה את העיר טנג'אן בסין. לא, תיקון טעות, זוהי מלודרמה אפית, אשר החלה ברעידת האדמה של טנג'אן ומסתיימת בתקופת רעידת האדמה של סיצ'ואן ב-2008. זהו סיפור של משפחה. משפחה שעברה טלטלה בכל המישורים, טלטלה בחיי אדם, טלטלה בהחלטות, טלטלה במצב פיזי, טלטלה באמוציות ורגשות וטלטלה נפשית. אמנם סצנות הפתיחה של רעידת האדמה הן מהמוצלחות שאני מכיר עם אפקטים מדהימים שבה אתה ממש חש בתוך רעידת האדמה, הרי אח"כ אנחנו עוברים מסע היסטורי בסין לאורך כ-30 שנה, מסע בני המשפחה שהוכו בידי רעידת האדמה הנוראית. לזה אני מתכוון שזהו לא סרט על רעידת אדמה. והמסע שאנחנו עוברים משופע בפרטים ובסמטאות קטנות ועלילות צד המפתחים את הדמויות, כך שאנחנו, מודעים לגמרי למניפולציה, בכל זאת מתמסרים ריגשית למלודרמה העשוייה ביד אומן שנפרשת לפנינו.

ואם כבר מדברים על רעידות האדמה – הרי ברעידת האדמה של טנג'אן נספו בין 242,000 (המספר הסיני הרשמי) ל-650,000 איש (הערכה, שכוללת גם אזורים סמוכים לעיר טנג'אן – עיר שאוכלסה ב-1976 ע"י 1,600,000 אנשים, נחרבה לגמרי ברעידת אדמה ונבנתה מחדש). וזה נגרם ע"י רעידת אדמה של 14-16 שניות בלבד, ורעידת אדמה מישנית 16 שעות מאוחר יותר. המספרים מדהימים, ומציירים לנו פרופורציות אמיתיות, שבריריות החיים והאדישות המוחלטת של הטבע (לעומת, נגיד, רוע האדם, שהיה לוקח לו תקופה ומאמצים רבים לחסל כל כך הרבה אנשים). ברעידת האדמה של 2008 בסיצ'ואן, סין הייתה מוכנה הרבה יותר, ומניין ההרוגים היה 69,000.

להלן 20 רעידות האדמה הקטלניות ביותר (עפ"י וויקיפדיה):

1556, סין, שאנצ'י, 830,000 הרוגים

1976, סין, טנג'אן, 650,000 הרוגים

2004, אינדונזיה, 280,000 הרוגים (וברור שהמספר הרבה יותר גבוהה, הרי הצונאמי פגע בכל החוף של אפריקה, ומי ספר שם…)

1920, סין, הייון, 273,000 הרוגים

526, האימפריה הביזנטית, אנטיוכיה, 300,000 הרוגים

115, האימפריה הרומית, אנטיוכיה, 260,000 הרוגים

1138, סוריה, אלפו, 230,000 הרוגים

1303, האימפריה המונגולית, הונגדונג, 200,000 הרוגים

856, פרס, דמג'אן, 200,000 הרוגים

1780, אירן, טבריז, 200,000 הרוגים

896, הודו, אודאיפור, 170,000 הרוגים

2010, הייטי, 160,000 הרוגים

893, פרס, ארדביל, 150,000 הרוגים

1923, יפן, קנטו, 143,000 הרוגים

533, האימפריה הביזנטית, אלפו, 130,000 הרוגים

1908, איטליה, מסינה, 123,000 הרוגים

1948, טורקמניסטאן, אשחבד, 110,000 הרוגים

1290, האימפריה המונגולית, צ'יהלי, 100,000 הרוגים

1970, פרו, אנקש, 100,000 הרוגים

2005, פקיסטאן, קשמיר, 100,000 הרוגים

אין כמו מספרים להמחיש את הפרופורציות ולבישת יראה.20 רעידות האדמה האלו לקחו יותר משלוש וחצי מיליון קורבונות. אמנם האנשים הרגו יותר במלחמות – אך צריך לזכור שהמלחמות נמשכות זמן רב, ורעידות אדמה – שניות.

2010 – Unthinkable

שווה 2010 – Unthinkable בלתי נתפסGregor Jordan

Star 6

טרוריסט אמריקאי מוסלמי מטמין 3 פצצות אטום ברחבי ארה"ב, נתפס ונמצא תחת חקירה של חוקרת אפ.בי.איי. (קרי-אן מוס, והיא טריניטי ממטריקס) וגם יועץ של סי.אי.אי. בשם H. לקראת הסוף של הסרט הבמאי הכניס קצת אג'נדה פוליטית, ועשה לא מעט להאניש את הטרוריסט המוסלמי, אך עיקר הסרט הוא לא על כך אלא על תפקיד העינויים בחברה שלנו, והשאלה האם טובת זכויות היחיד עומדת איתן מול טובת ביטחון רבים, או שחייבת להירמס. שאלה שרלוונטית הים כמו שהייתה פעם. סרט לא קל לצפייה.

2010 – The Bang Bang Club

שווה 2010 – The Bang Bang Club בעין העדשה – Steven Silver

Star 6

מועדון הבאנג-באנג, כפי שהוא כונה ע"י תושבי דרום אפריקה, זהו מועדון של ארבעה צלמי עיתונות בשלהי תקופת האפרטהייד. הם כונו כך, מכיוון שהיכן שיש יריות (באנג-באנג), תמצא גם את הצלמים האלו. צלמי מלחמה. הם מצאו את עצמם מתעדים קרבות, הוצאות להורג, אונס, עינויים – ואת כולם לא עם עדשה טלסקופית, כמו בספארי, לא – הם היו חמושים בעדשות רחבות זווית עם אורך מוקד קבוע, והיו בקו הראשון ביחד עם הנושא המצולם – ז"א ביחד עם התוקפים או בקו אחד עם הקרבן, תלוי בנקודת המבט. העבודה המסוכנת הזאת בתור עיתונאי שטח המתעד את הדברים הנוראיים ביותר שהאדם עושה (ובדרום אפריקה באותם הימים הדברים היו ממש נוראיים, אחד מהוצאות ההורג החביבות על שחורים היה למלא צמיג בדלק, להשחיל את הקורבן בפנים ולהדליק. דברים כאלו תיעדו חברי המועדון) דרשה מחיר כבד. ב-1994 קן אוסרברוק נהרג ביריות כשתיעד התנגשות בין שני מחנות בדרום אפריקה, וגרג מרינוביץ' נפצע קשה בארוע זה. מאוחר יותר ב-1994 קווין קרטר סיים את חייו בהתאבדות. בפתק ההתאבדות הוא כתב שלא יכול לסבול יותר את סבל החיים, והמראות שהוא ראה רודפים אותו ביום ובלילה, ושהוא מקווה להצטרף בקרוב לקן. ב-2010 ג'או סילבה עלה על מוקש באפגניסטן ואיבד שתי רגליו. 2 הנותרים והפצועים מהחבורה – ג'או וגרג, כתבו ספר ביוגרפי על המועדון בשנת 2000. 2 חברי המועדון – גרג מרינוביץ' וקווין קרטר קיבלו פרסי פוליצר על הצילומים שלהם. סרט זה הוא עיבוד לספר הביוגרפי על הקבוצה. הסרט לא מטפל בצד המוסרי של העבודה שלהם – של אי נקיטת צד, על זה שהם לא עוזרים לקורבנות, על עצם החדירה לא לפרטיות האדם, אלא לפרטיות הסבל ואיבוד צלם האנוש. הסרט לא נוגע בצד זה, שזועק לפיתוח הנושא. כנראה שקן קרטר לא יכל יותר לשמוע את הזעקה המוסרית הזאת וכך שם קץ לחייו. עוד נושא שהסרט לא מטפל הוא פרופיל של אותו צלם מלחמה – חיילים שנמצאים בשדה קרב חייבים להיות שם בפקודות, לוחמי החופש וטרוריסטים נמצאים שם בגלל אידיאולוגיות או מצב תרבותי-נפשי, הקורבנות נמצאים שם באופן בלתי נמנע. אך מה מניע אדם להיות שם מבלי שהוא נוקט בצעדים אידאולוגיים או לא תחת צו פקודה או גורל? מדוע הוא שם ומחפש לתעד את הזוועות ע"מ להעביר את זה לציבור (בתשלום כמובן)? מה מאפיין את הצלם בשדה הקרב? שאלה שנותרה ללא מענה.

2010 – The Town

שווה 2010 – The Town  גנב עירוני  – Ben Affleck

Star 7זהו סרט שבן אפלק מביים לאחר נראתה לאחרונה, והפעם הוא גם משחק. הוא מעבד את ספרו של צ'אק הוגן נסיך הגנבים מ-2004. יש יותר מ-300 שודי בנק בבוסטון כל שנה. ורוב המקצוענים האלו חיים במייל מרובע אחד שקוראים לו שכונת צ'ארלסטאון. שכונה אחת בבוסטון של כחולי צווארון נתנה יותר שודדי בנקים ומכוניות משוריינות מאשר כל העולם. כל זה מהסרט. אני לא יודע אם כל זה נכון, אך אם לשפוט על פי הסרט, יש בזה מן האמת. שודד בנקים זהו מקצוע העובר מאב לבן, אם מאמינים לסרט. והוא כמובן מתחיל בשוד בנק. ויש גם סינדרום שטוקהולם, רק מסובב ב-180 מעלות, כאשר החוטף הוא זה שמתאהב בחטופה. יש כאן פשע, יש יריות, יש ידידות, יש אהבה, יש טרגדיה בין חברים, יש שוטרים ויש גנבים. נשמע כמו מתכון לסרט על הכיפק. והוא אכן לא מאכזב ומספק את הסחורה. בן אפלק עושה רושם כבמאי טוב, בנוסף להיותו שחקן טוב. מותחן מעניין.

2010 – Temple Grandin

שווה 2010 – Temple Grandin  טמפל גרנדין  – Mick Jackson

Star 6

זהו סרט ביוגרפי על מרי טמפל גרנדין. גרנדין היא אוטיסטית, אך עם זאת גם פרופסורית באוניברסיטת קולורדו, יועצת להתנהגות בעלי חיים, סופרת. הסרט עוקב אחר התבגרותה  מבית ספר עד לקולג'. קל מאוד בסרטים מסוג זה ליפול וגם להסתתר מאחורי קלישאות ונוסחאות חבוטות וכך להבטיח שעמום משמים. סרט זה מתעלה מעל לסטנדרטים ירודים, בעיקר בזכות משחק מעולה של הגיבורה הראשית, וכמובן, גם בזכות הדמות  הכובשת של טמפל גרנדין.

2010 – The Brest Fortress

שווה 2010 – Brestkaya Krepost The Brest Fortress מצודת ברסט  – Aleksandr Kott

Star 7

ברוסיה ומדינות ברה"מ לשעבר, "מלחמת העולם השנייה" מכונה "מלחמת המולדת הגדולה". ההבדל בשמות נשאר מאז ומתמיד – הרוסים רואים במלחמה זו מלחמה על הבית – מה שבעיניהם הרבה יותר מאשר איזה אירוע עולמי. תופעת הצומוד הזו המאפיינת כל כך את התרבות הרוסית, ומראה סימנים של אהבה בלתי מתפשרת לטבע הרוסי, לנוסטלגיה היסטורית ולכל דבר המריח סלאביות. הלאומנות הרוסית מוסוות בתקופות שונות בכל מיני תלבושות. ובתקופת ברה"מ – התלבושת היא האידאולוגיה הסובייטית. הצומוד הלאומני מראה את ביטויו בצורה חדה כקרן אור המפלחת את ערפילי הבוקר במלחמה המולדת הגדולה באופן פטריוטי ביותר. מעניין לחשוב על ההבדל בין כיבוש רוסיה וכיבוש צרפת – מדינה נוספת, בה העם גאה בלאומיות שלו באופן עיוור לגמרי – הצרפתית לא הראו התנגדות גדולה מאוד, והגרמנים גם לא התעוללו יותר מדי באוכלוסיה – שני הצדדים רצו להמשיך לחיות באופן תרבותי ואירופאי עם קרואסון וקפה על הבוקר. אז מה אם הגרמנים הם השולטים עכשיו? עכשיו הם כאן, מחר לא, ואם כן ימשיכו להיות – אזי גם זה לא גרוע ביותר – תראו את חבל אלזס-לורן המעורב בצרפתים וגרמנים. תראו את שוויץ לכל הרוחות. אך אצל הרוסים הפטריוטיות לובשת צורה אחרת לגמרי – הם נלחמים על הבית. עבורם מושג הבית, מושג המולדת הוא כמו איסלאם אצל התנועות האיסלם הפונדמנטליסטיות – לא משנה מה או מי  אך אל תגעו לנו במוחמד. וכך מבצע ברבוסה – תכנית היטלר לכיבוש רוסיה – נתקל בהתנגדות ללא התחשבות באבידות, ונוהל בהתאם ע"י הגרמנים עם אכזריות כמעט דתית של מסע צלב נגד הברבריות הסלאבית.

 ב-22 ליוני ב-4 בבוקר 1941 צבא גרמניה תקף ללא אזהרה את ברה"מ. העיירה הראשונה תחת התקפה הייתה ברסט – עיירת גבול של רוסיה הלבנה. ברסט הוא סמל הגבורה וההתנגדות של הרוסים במלחמת המולדת הגדולה – והדבר מוזר שבעתיים, לאחר שלומדים קצת עובדות היסטוריות. ברסט הייתה טריטוריה פולנית, והייתה תחת שלטון גרמני לאחר כיבוש פולין. אך לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939 על חלוקת פולין בין גרמניה ורוסיה והסכמה על אי-התקפה הדדית, ברסט והסביבה עברו לידיים רוסיות, ביחד עם חצי משטחה הישן של פולין. כך שה"צומוד" הרוסי הוא באמת עיוור. או אולי הוא מרחיב לכל טריטוריה סלאבית. מה שבכל מערכה תרבותית היה נגמר מהר -ברסט לא אמורה הייתה להחזיק מעמד יותר מיום מול השטפון הגרמני שלא נפסק – לקח בברסט יותר, וההתנגדות הייתה חייתית, ללא מעצורים, עם שנאה בלב ועיניים. ההקדמה הארוכה הזו באה לשפוך אור על מה שקורה. לא על מה שבד"כ מציגים בסרטי מלחמה – שכל הצבא בא להציל חייל בודד, שהאהבה הניצתת בין גיבורי הסרט מנצחת את המלחמה, שהמשפחה זה כל כך חזק במלחמה, וכו' וכו' – ז"א במרכז הבמה יש סיפור, סיפו אנושי, לירי, רומנטי, הרואי, עצוב, שמח – והתפאורה היא המלחמה. בסרט הזה המצב הפוך – המלחמה היא הגיבור הראשי, עם כל הגרפיקה שלא חוסכים מאיתנו, עם כל נהרות הדם שמצריכה קיבת ברזל מהצופה, והסיפורים האנושיים – הם רק המארג עליו מתרחש הטבח המתוזמר של טכנולוגיית ההרג. המלחמה מוצגת כמו שהיא. ללא סומק, ללא מסקרה וללא ליפסטיק, והריח הוא לא שאנל 5 אלא של בשר חרוך. מצודת ברסט החזיקה מעמד תחת התקפות והפצצות וניהלה התנגדות במשך שבוע שלם. התנגדות של בודדים המשיכה גם מאוחר יותר.