הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: מאי 2016

1951 – The Browning Version

מומלץ 1951 – The Browning Version – Anthony Asquith

Star 8

 

 

The Browning Version 1

ייתכן שהייתי מלומד מבריק, אך הייתי בצער רב בור לעובדות החיים.

זהו עיבוד קולנועי למחזה של טרנס ראטיגן מ-1948. גיבור הסרט הוא מורה בפנימייה פרטית באזור כפרי של אנגליה. הוא בסוף שנות הארבעים וזהו יומו האחרון כמורה בגלל בעיות רפואיות. הוא מורה ללימודים קלסיים (ז"א לטינית ויוונית), נשוי לא באושר לאישתו הנואפת, ומהרהר בחייו ומעשיו. ההירהור מביא אותו למסקנות עגומות ולהכרה בקיומו ככישלון אישי ומקצועי. הוא, למרות ידיעותיו, מורה מאוד לא אהוב על תלמידיו, הוא קפדן, קשוח, לא מוותר, ממעיט ברגשות ולא מרחם והתלמידים לועגים לו מאחורי גבו.

אני חושב שרוב האנשים הרגישים באיזשהו שלב בחייהם מגיעים לנקודה עצובה זו בה הם מגיעים למסקנה שהם לוזרים לעומת השאיפות שהיו להם. גם אני אהיה שם. והנה כאן יש לנו חקירת נבכי הנפש המיוסרת הזו לפנינו.

שם הסרט הוא עפ"י ספר שהוא תירגום של בראונינג למחזה על אגממוןגירסת בראונינג –  ספר שניתן לו במתנה ע"י אחד מתלמידיו, מעשה שעורר בגיבורינו פרץ אמוציות בלתי מוסבר. ד"א מחזה האגממון הוא על רציחתו של מלך האגממון ושפחתו קסנדרה ע"י אישתו הנואפת, לאחר שהוא חוזר עם ניצחון היוונים על טרויה. היא הורגת אותו בגלל שהוא הקריב את ביתם איפיגניה כקורבן ע"מ שמפרשי האוניות שלו יתמלאו ברוח שתזיז את הצי שלו. מלך אגממון היה מלך מיקנה מאוד פעיל ומושל כשרוני. אך מעשיו גרמו להרבה אסונות ליוונים. אישתו אמנם הורגת אותו כנקמה על קרבן ביתה (ומאהבה עוזר לה בתורו כנקמה על מות אביו בידי אביו של אגממון) – אך מה אגממון יכל היה לעשות? הוא קיבל דרישה ישירה מזאוס לקרבן זה. (זאוס לא עצר את ידו, לעומת אלוהים שדרש קורבן דומה מ-אברהם) – אז הוא היה אמור לסרב? כן, גם כשאתה מחליט לעשות את מה שאתה חייב (על פי השקפת העולם שלך, כמובן) – גם אז אתה לא יוצא בסדר והנקמה בוא תבוא. אינני יודע אם הייתה כוונת התסריטאי להשוות את אגממון לגיבורנו, אך פרץ האמוציות של גיבורנו היה מכיוון שהתלמיד השאיר עם גירסת הבראונינג של המחזה הקדשה, וכמו כן הוא טען שהתירגום של גיבורנו למחזה הוא טוב יותר מגירסת בראונינג – וכך גיבורנו זכה סוף סוף להכרת תלמידו, שהיה לועג לו מאחורי גבו.

 ואולי את ההקבלה צריך לעשות בין הבמאי של הסרט לגיבורינו? הבמאי הוותיק היה במאי עוד בעידן של סרטים עילמים, אך עם השנים המבקרים לא ראוThe Browning Version 2 שהוא מחדש משהו וכך חינו נס מהמבקרים של אותה התקופה שלעגו לו על כך שהוא לא משאיר שום חותם אישי כבמאי ביצירותיו. ובכן, זהו סרט אכן איטי ועדין ועצוב – מעניין להשוות אותו ל- היה שלום מר צ'יפס – גם שם מדובר במורה בגיל העמידה המאוכזב מהחיים – אך שם הייתה לו אישה תומכת, ולבסוף בשקדנותו הוא זוכה להכרה של כל הבית ספר, אך כאן, לעומת זאת, הדבר היחיד שגיבורנו זוכה הוא רחמים – וכך סרט עדין זה לא בא לחקור את המעשים שמובילים לתוצאה עגומה, אלא את המצב העגום עצמו ואת יסורי הנפש של הגיבור – האם הנושא היה קרוב לליבו של הבמאי שבסוף חייו זוכה להכרה מלגלגת מהמבקרים?  ואולי אפשר לראות את זה לאור נטיות המיניות ההומוסקסואליים של הבמאי וגם של התסריטאי – נטיות טבעיות שלהם שלא זוכות להכרה בזמנם וכך הם נאלצים לחיות בכשלון החברה ונטיותיהם?

 כמו שאפשר לראות, הנושא הוא אוניברסלי, נוגע לכולנו ויבקר כמעט כל אחד מאיתנו מתי שהוא. סרט נפלא.

הקטע של המתנה בסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Mi0FuIgVshU

מודעות פרסומת

1949 – Whirlpool

מומלץ 1949 – Whirlpool – Otto Preminger

Star 8

 

 

Whirlpool 1

ג'ין טרנר היפהפיה שוב פעם מככבת בסרט אפל של אוטו פרמינגר. סרט זה נוצר אחרי לורה הנהדר ולפני Where the Sidewalk Ends  המופלא. ומה משותף לכל הסרטים האלו? נכון: הבמאי, סגנון של סרט אפל וג'ין טירני הנהדרת. גם כאן, כמו בלורה, מדובר בסביבה של חברה גבוהה. טירני משחקת את אשת הפסיכולוג, והיא חולה בקלפטומניה בעצמה. כאשר היא נתפסת על גניבה בחנות כל-בו גדולה, מציל אותה מישהו שאומר לה שירפא אותה ע"י היפנוזה. וכך היא מוצאת את עצמה מהופנטת, ומתעוררת ליד גופה טרייה, ולא מסוגלת לזכור אם זו היא הרוצחת או שמישהו מנסה לסדר אותה. הנושא הפסיכולוגי ביחד עם היפנוזה מטופל כאן כיאה לסרט פשע אפל.

היפנוזה ופשע זהו נושא מאוד מסקרן, וטופל בסרטים החל מתיאור של סוג של חפרפרת רדומהWhirlpool 2 המחכה לפקודה ומבצעת בד"כ התנקשות – ראה המועמד המנצ'ורי, דרך סרטים כגון מערבולת זה ועד לקומדיות – זכור לי הטיפול של וודי אלן בנושא בסרטו קללת האבן הירוקה. אחד יכול לשאול את עצמו האם יש עשן ללא אש? האם זה אפשרי בכלל? ובכן, לפני זמן לא רב כל כך (אפילו לפני 80-90 שנה) הדבר היה ברור לגמרי – המהפנט יכל היה לגרום לאדם לבצע דברים שהוא לא היה עושה אילו לא היה תחת היפנוזה – למשל שוד או רצח. אם השודדת היתה אומרת למשל שהמהפנט גרם לי לעשות כך, קרוב לוודאי שהיו מוצאים את המהפנט ושמים אותו מאחורי שורג ובריח. לפני 30 שנה היו עדיין משתמשים בהיפנוזה על מנת להוציא מידע מהתת-מודע של האנשים שהיו מעורבים בפשע. והיו משתמשים במידע זה כמידע יחסית מהימן על מנת להרשיע. אך כל זה השתנה, ברוך השם. כיום הדעה הרווחת היא שהמידע שמושג ע"י היפנוזה לא יכול להיחשב כמהימן (הוא יכול להיות מומצא, או אפילו צבוע בצבעים או של המהפנט או של המהופנט – ז"א לא מעט אנשים ישבו בבית הסוהר על לא עוול בכפם כשהורשעו על סמך מידע שהושג ע"י היפנוזה). ולגבי פשעים – כיום מקובל שאדם לא יבצע תחת השפעת היפנוזה דברים המנוגדים לאמונתו ורצונותיו. כך שאם כיום יבוא אדם ויטען ששדד כי המהפנט אמר לו – אז אולי יחפשו את המהפנט ויחקרו אותו, אך השודד עצמו יקבל גם יקבל את המאסר. זה כמובן בעולם מערבי. באינדונזיה למשל המשטרה מזהירה את האנשים מפני פשעים תחת היפנוזה. וחסידי הקונספירציה טוענים שהקביעה שאדם לא יכול לבצע פשע תחת היפנוזה אם הוא מראש מתנגד לאותו הפשע, או שהוא מתנגד להיפנוט עצמו – הקביעה הזאת היא פיקציה, שהמימסד הרפואי וגם המוסדות השולטים מפיצים אותו ע"מ לחפות על העובדה שזה כן אפשרי, ומביאים דוגמאות כמו רצח קנדי, וכדו'.  כמובן, אדם רציונלי פשוט היה שואל את עצמו – אם זה היה אפשרי, והיו לא מעט אנשים שהיו מתמחים בכך, הרי היינו בוודאי עדים לשוד בנקים יום יומי (המהפנט מגיע לקופה מבקש את הכסף ואף אחד לא היה זוכר את זה) – מה שלא נכון, לפחות על פי דיווחים כספיים של הבנקים.

בחזרה לסרט – זהו סרט מסוגנן ויפה וויזואלית עם פנינה מנצנצת בדמות ג'ין טירלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-lXwRH4nxKQ

1947 – Dark Passage

מומלץ 1947 – Dark Passage מעבר אפלDelmer Daves

Star 8

 

 

Dark Passage 1

ושוב פעם הם ביחד על המסך – המפרי בוגארט ולורל בקל – וזה אחרי להחזיק ולאבד והשינה הגדולה. אך הפעם מביים כבר לא הווארד הוקס, אלא דלמר דייבס. הסרט הוא עיבוד לספרו של דיוויד גודיס מ-1946. גם כאן, כמו בסרטים הקודמים, הזוג מצית את המסך, אך העלילה בכ"ז מסיטה את תשומת הלב שלנו מהזוג. מדובר באסיר נמלט, המרצה את עונשו על לא עוול בכפיו על רצח אישתו. כן – המפרי בוגארט כמובן. בקל מצילה אותו מהרחובות ונותנת לו מקלט בדירתה. אך העניינים מסתבכים שוב ושוב וכאילו לא מספיק מאסר על רצח אחד, יש עוד כמה בדרך – וגם הם על לא עוול בכפיו. יש בסרט גם עוד טריק מעניין אשר מסיט את תשומת ליבנו – כמחצית הסרט אנחנו לא רואים את הפנים של בוגארט כי הסרט מצולם מנקודת ראותו. ואח"כ הוא גם עובר ניתוח לשינוי הפנים. ובכן – מהו מוסר ההשכל אם כן? כשהצרות באות, הן באות בצרורות? האהבה תמיד תנצח? או אולי – אם החיים בלתי נסבלים – תחליפו את הזהות?Dark Passage 2 (וואריאציה על משנה מקום משנה מזל) האחרון כנראה גם ההגיוני יותר לאור העלילה, אך הקביעה הזו עברה עיבודים עם תוצאות מנוגדות (ז"א שינוי זהות לא עוזר, הכל חוזר) בסרטים אחרים. אז מה, אם כן נשאר לנו? נכון – בוגארט ובקל. לראותם ביחד על המסך זהו תענוג גדול. הפעם הם קצת שונים מהסרטים הקודמים – יותר בוגרים, עמוק בנישואים שלהם, לא סתם אנשים שנפלו בחבלי ההתאהבות עם ניצוצות של מתח מיני בכל מבט, אלא אוהבים בוגרים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=UFd0xohHqTI

1945 – The Big Sleep

מומלץ 1945 – The Big Sleep  השינה הגדולהHoward Hawks

Star 8

 

 

The Big Sleep 1

בוגארט ובקל פעם שנייה ביחד על המסך – והקסם לא פג. גם הפעם, כמו ב-להחזיק ולאבד, זהו האוורד הוקס על הבימוי ווויליאם פוקנר הסופר על התסריט – הפעם עפ"י סיפרו של ריימונד צ'אנדלר, עם פיליפ מרלו הבלש. מדובר על עלילה מורכבת וקצת מבולבלת, אך זה לא העיקר. הרי מדובר על תהליך החקירה של הבלש הפרטי ולא על המיקרה הזה או אחר שיש לחקור. בלש פרטי נשכר ע"י גנרל בדימוס לחקור פרשת סחיטה, ביתו מעוניינת לדעת האם הוא מחפש מישהו שנעלם – מישהו שגם הבלש וגם המשפחה מכירים, יש פה מהמרים, סוחטים, גנגסטרים, רציחות – הכל מהרבה. אך, כאמור, זה רק הסביבה הכרחית של סרט אפל – והעיקר זה בוגארט ובקל על מסך אחד. זה כאילו שהסרט הוא רק דבר משני – בדיוק כמו בלהחזיק ולאבד – הקסם והמשיכה ההדדית כה דומיננטיים שזה מדהים. זהו גם סרט, שקצת הופתעתי למצוא דיאלוגים שנונים בו – מה שמתאים לקומדיות רומנטיות שנונות כנראה גם מתאים לסרט אפל."היא ניסתה להתיישב עליי בעודי עומד". גדול.

The Big Sleep 2

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n-K49CUaeto

1944 – Arsenic and Old Lace

 

מומלץ 1944 – Arsenic and Old Lace רעל ותחרהFrank Capra

Star 8

 

 

Arsenic and Old Lace

זאת קומדיה רומנטית שנונה, בכיכובו של קרי גראנט. ואני, כידוע, חסיד גדול של קומדיות מסוג זה. זהו עיבוד למחזה של ג'וזף קסלרינג מ-1939, אשר החל להציג ב-1941 עד ל-1944. הסרט צולם כבר ב-1941, אך הבמאי חיכה עד שהמחזה יסיים להציג. הנושא הוא קרוב לליבם של  האחים כהן – מדובר במשפחה רחבה ופסיכופתית – ישנן שתי דודות, המרעילות אנשים בודדים כפי שנאמר בסרט, בעזרת יין סמבוק תוצרת בית המעוטר ע"י זרניך, סטריכנין וקמצוץ של ציאניד. ישנו גם אח מפגר החושב שהוא רוזוולט החופר קברים במרתף אך סבור שהוא מנסה לחפור את תעלת פנמה, ויש גם… כן – תפסתם את הפרינציפ – רק כאן זה לא סרט מתח ואימה המלא אלימות, אלא קומדיה שחורה מקסימה. וקרי גרנט, השייך לאותה משפחה, מתייסר מן המחשבה שגם הוא יירד מהפסים יום אחד, והאם מותר לו אם כן להתחתן עם בחירת ליבו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GCWBDwkhGN0

 

 

1937 – Make way for tomorrow

מומלץ 1937 – Make way for tomorrow – Leo McCarey

Star 8

 

 

סיפורי טוקיו המופתי נעשה 16 שנה מאוחר יותר. סרט זה היווה השראה לאוזו לעשות את סיפורי טוקיו. זה מאוד מפתיע שסרט זה נעMake way for tomorrow 1שה בהוליווד ועוד ב-1937. זאת כנראה טעות, מוטציה. קשה לדמיין שהוליווד מוציאה תחת אולפניה יצירה כזו כיום. הוליווד לא תטעה כך – אין מקום לסרטים כאלו. מספרים שכאשר ליאו מק'רי קיבל אוסקר על הבימוי האמת המרה מ-1937, הוא אמר "תודה, אך נתתם לי את הפרס עבור הסרט הלא נכון". הסרט נעשה בעקבות מחזה באותו השם של נוח והלן לירי, שגם הוא בתורו המחזה לספר The years are so long מאת  ג'וזפין לורנס. מדובר בזוג בשנות השבעים לחייהם, שהגיע למצב ביש עד שביתם עוקל. הבעל מנסה למצוא עבודה, ובינתיים… בינתיים הילדים שלהם חילקו ביניהם מי לוקח את מי – כי לשניהם ביחד אין לאף אחד מהם מקום. וכך הזוג נאלץ להיפרד ולחיות כל אחד אצל הילד האחר שלהם עם הזמן, הם מתחילים לעלות על העצבים של הילדים המחפשים איך להיפטר מהם – את האבא מנסים לשווק לילד אחר שבקליפורניה, ואת האמא – לבית האבות. וכך, ביום שהאב אמור לנסוע לקליפורניה, הזוג נפגש ומבלה את היום והערב ביחד, כנראה שבפעם האחרונה בחייהם.

כאן, כמו בסיפורי טוקיו, זה לא שהילדים לא אוהבים את הוריהם. הם אנשים טובים, הגונים המנסים לחיות את חייהם. ובחברה מערבית שלנו פשוט אין מקום לזקנים, אין מקום להורים בבית של הילדים, המשפחה הצטמצמה לתא קטן יותר, וכאשר הילדים עוזבים את הבית, התא נהיה עוד יותר קטן, ואם קורה אסון… אזי אין מקום לזקנים. זקנים זה לא יפה, זה חולי, זה דאגות, זה כיעור, זה ביקורת מתמדת, זה קצת בושה, זה טרדה וטירחה, זה הפרעה אחת גדולה. הפרעה למה? הפרעה לחיינו המודרניים המערביים. יותר טוב לאחסן אותם בבתי אבות. ולמי שתוהה – הייתה, ובחלקים רבים של העולם עדיין קיימת אלטרנטיבה – פעם היו גרים ביחד כל המשפחה המורחבת, חמולה גדולה והילדים היו תופסים מקום של המבוגרים כשהיו הולכים לעולמם, והתא היה מתרחב וכך גם הבית – למעשה מעין חאן עם חצר באמצא, ובתים של המשפחה המקיפים אותה, והיו גרים ביחד, תומכים האחד בשני, חווים את החיים. כיום בערים המודרניים זה איננו. זה לא שהילדים לא מכבדים את ההורים. זה פשוט הסיטואציה והסביבה – ככה חיים. זה לא אומר שה"ככה" הזה צריך לטשטש את האמת – הילדים מנהלים שיחה ביניהם אם ללכת לתחנת הרכבת ללוות את האב, או לא. הבת אומרת שהם חייבים ללכת, אפילו שמאוחר, כי ההורים יחשבו שהם נוראיים. והבן אומר – ואנחנו לא?. סיטואציות עושות מאיתנו מפלצות, שאנחנו בבגדי הציוויליזציה שלנו ובלשון תרבותית מסווים ולובשים מסכות המקובלות על הנהלת תאטרון החיים שבו אנו השחקנים. וזה ש"כולם" כאלו, ושזה אם כן "נורמלי" – זה רק זריעת חול בעיניים שלנו. הרי מה ש"נורמלי" בגרמניה נאצית לא מצטייר "נורמלי" בעינינו – ויש עדיין אנשים התוהים איך האנשים נתנו לזה לקרות, ויש המסבירים שאנשים מתנהגים בסיטואציות מסויימות כפי שהם מתנהגים, וכולנו היינו עושים אותו הדבר – זה הטבע האנושי.  ובכן גם זה זריעת חול לעיניים. הרי כל רעיון הציוויליזציה ותרבות הוא בזה שהם יוצרים מסגרת מוסכמות, גם אם הן נגד אותו הטבע האנושי (למשל אלימות בין בודדים בחברה שלנו נענשת – למרות שעל פי הטבע האנושי האדם הוא יצור אלים). אם כן, אנחנו בוחרים את התרבות ומעצבים אותה באותה המידה שהיא מעצבת אותנו. ז"א זה לא הסיטואציה מכריחה אותנו לזנוח את דור ההורים (עם אנחה מתבקשת וכך גם מעושה – "טוב, אלו הם החיים"), אלא אלו אנחנו שנותנים לסיטואציה להוביל אותנו – נוח לנו כנראה (הנחמה היחידה היא שהגלגל מסתובב).

Make way for tomorrow 2

סרט המעלה שאלות אמיתיות לגבי הזקנה, ולא בריחה והכחשה המקובלים בימינו כאשר הזקנים מנסים להיראות ואף להתנהג כצעירים כי אין מקום לזקנים בחיים המודרניים מלבד בדיור "מוגן" (בית אבות למי שזקוק לתרגום, בית כלא מרצון בו מחזיקים את הזקנים בשמורה שלא יפריעו לצעירים להנות).

קדימון: http://www.tcm.com/mediaroom/video/344115/Make-Way-For-Tomorrow-Original-Trailer-.html

2011 – Midnight in Paris

שווה 2011 – Midnight in Paris חצות בפריסWoody Allen

Star 7

פריז ואמריקאים. אמריקאים מאוד אוהבים את פריז. בסצנת הפתיחה, אוון ווילסון עומד נפעם עם רעיתו לעתיד ליד אגם עם הליליות, ורוצה להשאר שם לנצח. כמובן שמדובר בביתו של מונה, בג'יברני, ליד פריז, בית, בו יצר מונה את סדרת ליליות המים המפורסמת. בעיר ג'יברני ישנו גם מוזיאון האמנות של האמנים האמריקאים שחיו בצרפת. מי שעוד לא היה בג'יברני – מומלץ ביותר – זו עיירה קסומה והבית של מונה הוא פנינה של ממש. בצרפת ובמיוחד פריז חיו הרבה אמריקאים מפורסמים. תקופת תור הזהב לפי אוון ווילסון הייתה שנות העשרים עם פיקסו, עם המינגווי, פיצג'רלד והרבה אחרים שחיו ויצרו בעיר קוסמופוליטית זו. וראה מה הפלא, כמו בשושנת קהיר הסגולה, בה השחקן שעל המסך פתאום חצה אל העולם האמיתי, כך גם כאן, בדיוק בחצות גיבורנו עולה על מונית הלוקחת אותו לתקופת תור הזהב (האם וודי אלן לעג כאן לסיפור סינדרלה?). וכמו שלאוון ווילסון יש מקום וזמן אידאליים – תור הזהב, מסתבר שגם לאנשים בתקופה ההיא – תקופת תור הזהב של אוון ווילסון, היה תור הזהב משלהם – תקופת בל אפוק, עם דגה, רודן, גוגן ואחרים, תקופת סוף המאה התשע עשרה, תקופה בה התעצבה הפריז המודרנית עם שדרות רחבות , מגדל אייפל, בתי קפה, מופעי קאן קאן. וכמובן, שבתקופת בל אפוק חלמו על תור זהב אחר – תקופת הרנסנס. כן, כל תקופה עם הנוסטלגיה שלה. האמת שגם אני אוהב את  התקופות האלו, וחושב שהאמנות באמת תפסה תאוצה הן ברנסנס, הן בבל אפוק, והן בשנות העשרים. כשאני רואה את האמנות המודרנית, לאחר זמן מה יש אצלי כמיהה בלתי נשלטת לראות קצת דברים מהתקופות ההן, לקחת מונית בחצות הליל ולנסוע לתקופה ההיא. גם אצל וודי אלן, אני מניח. וכל עוד המוזואונים באירופה עוד לא הושחתו, צריך לעשות גיחה מדי פעם ולנשום את התקופות האלו.

2011 – The Mechanic

שווה 2011 – The Mechanic המכונאי Simon West

Star 6

זהו רימייק של סרט עם צ'ארלס ברונסון משנות השבעים. המכונאי זהו כינוי לרוצח להשכיר. ג'יסון סטטהם משחק את הרוצח, שמקבל את המטרות שלו מהבוס, ואח"כ רוצח אותם ומסווה את הרצח כתאונה, התאבדות או בכל דרך אחרת. הסרט עשוי היטב, עם אקשן מצויין. הסרט לא אמור להיות סרט דרמה, גם לא סרט על אופי האדם. הוא גם לא סרט מלחמה עם נהרות של דם. לא, זהו נסיון לסרט לא אישי, עם סיפור ללא רגשות מעודנים, אך גם לא עם מטען אמוציונלי מתחת לפני השטח – כמעט אמרתי שזו סרט פעולה סוג ד' – אך הוא לא. הוא עשוי בצורה מצויינת. מה שחסר בו זה השיק הצרפתי – אז הוא היה עולה ליגה.

2011 – Fast Five

שווה 2011 – Fast Five  מהיר ועצבני5  – Justin Lin

Star 6

סרט זה עושה תפנית בסדרת סרטי מהיר ועצבני – במקום סרט של חבורות, המתחרות במרוצי מכוניות, יש לנו סרט פעולה מצויין, שלא מאיט לרגע, ונותן לנו הצגת כיף אחת גדולה עם חבורת מצ'ואים, חתיכות, שוד 100 המיליון, מרדפים, שוד הרכבת המדהים (טוב, צריך להשיג מכוניות איפשהו, אז למה לא מהרכבת) ודהירה ברחובות ריו-דה-ג'ניירו עם שתי מכוניות כאשר כספת בנק קשורה אליהם. סצנת מרדף ועוקץ זו בלתי נשכחת. כיף נקי.

2011 – Drive

שווה 2011 – Drive  דרייבNicolas Winding Refn

Star 6

ביום הוא עובד בתור נהג פעלולים, ובלילה הוא נהג מילוט. בשני חצאי החיים האלו שכביכול כ"כ שונים, יש מכנה משותף – הנהיגה. והנהג. הוא פשוט נוהג. הוא לא מדבר הרבה, למעשה כמעט שלא. אבל הוא נוהג. הוא מבין משהו בנאמנות. יש לו גם רגשות – אך הוא ממעט להראות אותם. הוא פשוט נוהג. הוא נוהג כשברקע מוסיקה אלקטרונית מונוטונית שנחשבה כאמנותית בשנות השמונים, מוסיקה שיוצרת אצל המאזין תחושה לא נוחה של דחק אך עם זאת סוג של רוגע קוסמי וטראנס כמעט היפנוטי – וכך הוא נוהג בטראנס הזה. יש פשעים, יש אלימות, יש כסף – כל המרכיבים של סרט טוב קיימים. והוא ממשך לנהוג. סרט אווירה, עשוי בסטייל כובש.