הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1937 – Make way for tomorrow

מומלץ 1937 – Make way for tomorrow – Leo McCarey

Star 8

 

 

סיפורי טוקיו המופתי נעשה 16 שנה מאוחר יותר. סרט זה היווה השראה לאוזו לעשות את סיפורי טוקיו. זה מאוד מפתיע שסרט זה נעMake way for tomorrow 1שה בהוליווד ועוד ב-1937. זאת כנראה טעות, מוטציה. קשה לדמיין שהוליווד מוציאה תחת אולפניה יצירה כזו כיום. הוליווד לא תטעה כך – אין מקום לסרטים כאלו. מספרים שכאשר ליאו מק'רי קיבל אוסקר על הבימוי האמת המרה מ-1937, הוא אמר "תודה, אך נתתם לי את הפרס עבור הסרט הלא נכון". הסרט נעשה בעקבות מחזה באותו השם של נוח והלן לירי, שגם הוא בתורו המחזה לספר The years are so long מאת  ג'וזפין לורנס. מדובר בזוג בשנות השבעים לחייהם, שהגיע למצב ביש עד שביתם עוקל. הבעל מנסה למצוא עבודה, ובינתיים… בינתיים הילדים שלהם חילקו ביניהם מי לוקח את מי – כי לשניהם ביחד אין לאף אחד מהם מקום. וכך הזוג נאלץ להיפרד ולחיות כל אחד אצל הילד האחר שלהם עם הזמן, הם מתחילים לעלות על העצבים של הילדים המחפשים איך להיפטר מהם – את האבא מנסים לשווק לילד אחר שבקליפורניה, ואת האמא – לבית האבות. וכך, ביום שהאב אמור לנסוע לקליפורניה, הזוג נפגש ומבלה את היום והערב ביחד, כנראה שבפעם האחרונה בחייהם.

כאן, כמו בסיפורי טוקיו, זה לא שהילדים לא אוהבים את הוריהם. הם אנשים טובים, הגונים המנסים לחיות את חייהם. ובחברה מערבית שלנו פשוט אין מקום לזקנים, אין מקום להורים בבית של הילדים, המשפחה הצטמצמה לתא קטן יותר, וכאשר הילדים עוזבים את הבית, התא נהיה עוד יותר קטן, ואם קורה אסון… אזי אין מקום לזקנים. זקנים זה לא יפה, זה חולי, זה דאגות, זה כיעור, זה ביקורת מתמדת, זה קצת בושה, זה טרדה וטירחה, זה הפרעה אחת גדולה. הפרעה למה? הפרעה לחיינו המודרניים המערביים. יותר טוב לאחסן אותם בבתי אבות. ולמי שתוהה – הייתה, ובחלקים רבים של העולם עדיין קיימת אלטרנטיבה – פעם היו גרים ביחד כל המשפחה המורחבת, חמולה גדולה והילדים היו תופסים מקום של המבוגרים כשהיו הולכים לעולמם, והתא היה מתרחב וכך גם הבית – למעשה מעין חאן עם חצר באמצא, ובתים של המשפחה המקיפים אותה, והיו גרים ביחד, תומכים האחד בשני, חווים את החיים. כיום בערים המודרניים זה איננו. זה לא שהילדים לא מכבדים את ההורים. זה פשוט הסיטואציה והסביבה – ככה חיים. זה לא אומר שה"ככה" הזה צריך לטשטש את האמת – הילדים מנהלים שיחה ביניהם אם ללכת לתחנת הרכבת ללוות את האב, או לא. הבת אומרת שהם חייבים ללכת, אפילו שמאוחר, כי ההורים יחשבו שהם נוראיים. והבן אומר – ואנחנו לא?. סיטואציות עושות מאיתנו מפלצות, שאנחנו בבגדי הציוויליזציה שלנו ובלשון תרבותית מסווים ולובשים מסכות המקובלות על הנהלת תאטרון החיים שבו אנו השחקנים. וזה ש"כולם" כאלו, ושזה אם כן "נורמלי" – זה רק זריעת חול בעיניים שלנו. הרי מה ש"נורמלי" בגרמניה נאצית לא מצטייר "נורמלי" בעינינו – ויש עדיין אנשים התוהים איך האנשים נתנו לזה לקרות, ויש המסבירים שאנשים מתנהגים בסיטואציות מסויימות כפי שהם מתנהגים, וכולנו היינו עושים אותו הדבר – זה הטבע האנושי.  ובכן גם זה זריעת חול לעיניים. הרי כל רעיון הציוויליזציה ותרבות הוא בזה שהם יוצרים מסגרת מוסכמות, גם אם הן נגד אותו הטבע האנושי (למשל אלימות בין בודדים בחברה שלנו נענשת – למרות שעל פי הטבע האנושי האדם הוא יצור אלים). אם כן, אנחנו בוחרים את התרבות ומעצבים אותה באותה המידה שהיא מעצבת אותנו. ז"א זה לא הסיטואציה מכריחה אותנו לזנוח את דור ההורים (עם אנחה מתבקשת וכך גם מעושה – "טוב, אלו הם החיים"), אלא אלו אנחנו שנותנים לסיטואציה להוביל אותנו – נוח לנו כנראה (הנחמה היחידה היא שהגלגל מסתובב).

Make way for tomorrow 2

סרט המעלה שאלות אמיתיות לגבי הזקנה, ולא בריחה והכחשה המקובלים בימינו כאשר הזקנים מנסים להיראות ואף להתנהג כצעירים כי אין מקום לזקנים בחיים המודרניים מלבד בדיור "מוגן" (בית אבות למי שזקוק לתרגום, בית כלא מרצון בו מחזיקים את הזקנים בשמורה שלא יפריעו לצעירים להנות).

קדימון: http://www.tcm.com/mediaroom/video/344115/Make-Way-For-Tomorrow-Original-Trailer-.html

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: