הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: יולי 2016

1997 – Gattaca

מומלץ 1997 – Gattaca מה קרה בגטקה?Andrew Niccol

Star 9

 

 

Gattaca

מתח מד"ב אינטלגנטי.

נכון זהו סרט מתח. סרט מד"ב. אינטיליגנטי. אך זה הרבה יותר מזה. כמו כל סיפור מד"ב טוב, גם גטקה מצייר עולם מעורר מחשבה והרבה שאלות, אמין מאוד עד לפרטים הקטנים וממצב את האדם עם הדרמות והשאיפות שלו המשליך למבט על החברה כולה. מי שלא רגיל להצגה זו של הדברים, יהנה מסיפור המתח עצמו. אך מה שעושה אותו טוב במיוחד זו בדיוק התפאורה של העולם הבדיוני, אך עם זאת כל כך ראליסטית. לא כולם יסכימו עם זה – סרט זה נכשל בקופות – אני זוכר סרט מופת נוסף – בלייד ראנר – שנכשל בקופות – גם הוא הציג עולם בדיוני אך ראליסטי, גם הוא היה סרט מתח, גם הוא היה אינטיליגנטי, גם הוא היה מעורר מחשבה – אותו אני ראיתי בחיפה לכשיצא למסכים בשבוע הראשון, והאולם היה כמעט ריק, ונדהמתי לגלות שירד ממסכי הקולנוע אחרי שלוש שבועות. למה זה קורה? אני לא רוצה לחשוב שזה מכיוון שאלו סרטים אינטיליגנטיים המעוררים מחשבה – מה שלא מתאים לרייטינג ההמונים – כי אז אני נכנס לשאלה למה ההמונים מעדיפים חוסר האינטיליגנציה, או בלשון הקונספירציה, למה השלטון מעדיף לגדל ולחנך המון נבער מאשר האדם החושב. אני מעדיף להסביר את הסרטים האלו ככאלו שהקדימו את זמנם, הרי יש לא מעט דברים כאלו – כולם אינטיליגנטיים ד"א. בחזרה לסרט – העולם הוא עולם מהונדס גנטית – הילודה היא מבוקרת עם הנדסה של תכונות גנטיות. לא – לא מדובר בהקצנה, או במשהו אידאלי – מדובר בהנדסה אחרי הכל, ושיפור קל של תכונות ומאפיינים אשר עושים אמנם אדם טוב יותר, אך לא סופר מן. כולם רגילים – רק יותר טובים, לא חולים, עם תכונות חזקות יותר. בעולם הזה ישנם גם אנשים שנולדים ככה סתם – כמו בימינו, ללא פיקוח והנדסה גנטית. הם אנשים סוג ב', המועסקים בעבודות פשוטות, ואין להם מקום להשתלב בחברה מהונדסת היטב. זהו סיפור על בחור כזה – רגיל, המנסה להגשים את חלומו ולטוס לחלל, תוך כדי השתלבות בחברה מהונדסת היטב. זהו מאבק אדם נגד גורל בעולם של אפלייה גנטית. וכמובן זהו גם שיר הלל לאדם הפשוט ולשאיפותיו – שיר המנוגן בחברה המצויירת בצבעים מדוייקים, מהונדסים, אפילו קרים – חברה טובה יותר, אך קצת ללא נשמה, קצת יותר מדי מוכוונת מטרה, ללא אילתור, חברה המעודדת מצויינות ופועלת על פי מתכונת כתובה היטב. אני לא מסכים לצבעים קרים ולא מעודדים אלו – הם מוצגים כך על מנת ליצור ניגוד לשאיפות היחיד הפשוט, הלא מהונדס, הטבעי. וייתכן, הצבעים הם גם המשקפיים של האיש הפשוט, אמנם החכם – אך לא שייך – זהו, הצבעים הם של חברה מנוכרת ומנכרת, לפחות לאיש הפשוט. בעיניי החברה הזאת צריכה להיות מעניינת ומלהיבה בצורה מרגשת – הרי זה כמו החברה שלנו עם כל החופש ונגישות, עם החינוך המעולה והסביבה הטכנולוגית מול חברה של ימי הביניים. הייתי מעדיף לחיות בחברה שלנו מאשר אז. כך זה מצטייר אצלי – החברה המהונדסת המחפשת חברה בריאה, חכמה ומאוזנת מאשר החברה שלנו הנהדרת אך לוקה במחלות, באנדרלמוסיה, באי שיוויון חינוכי והישגי, בניכור בין מדינות, מעמדות, מגדרים ומגזרים, בקידוש הצעיר על פני המבוגר אך החכם, בסגידה לדביליות מצחיקה ולא להישגי השכל והכשרון. כן – הנדסה גנטית יש לה פנים רבות, מעוררת מחשבות, מעוררת שאלות אתיות רבות ומפתחת דימיון. ככה זה עם מדע בדיוני טוב. ככה זה עם סרט זה, שבנוי במתכונת של סרט מתח ממדרגה ראשונה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PC6ZA1dFkVk

1995 – Seven

מומלץ 1995 – Se7en שבעה חטאיםDavid Fincher

Star 8

 

 

Seven

זהו מותחן אפל מודרני העשוי בסגון ייחודי של דיוויד פינצ'ר. מככבים בו בראד פיט בתור שוטר צעיר, החובר לשוטר מנוסה שמשוחק ע"י מורגן פרימן (איפה לא שיחק הבחור הזה??). שניהם חוקרים סדרת רציחות של רוצח סידרתי, אשר תיכנן את הרציחות סביב נושא משותף – שבעת החטאים. שבעת החטאים הם: זללנות, תאוות בצע, עצלנות, תאווה, גאווה,קנאה, זעם. הסטייל של המותחן מזכיר סרט אפל, והוא מפתח את הסרט בצורה מזהירה ומותחת – אין רגע דל והמתח עולה ועולה – כל זאת באופן אינטליגנטי עד לסוף הבלתי נמנע המשתלב בתצריף הסופי של שבעת החטאים. אפשר לראות ולהעריך את הסרט מבלי להתעמק במוטיב של שבעת החטאים – אך אני אנצל את הכתיבה ע"מ להתעכב דווקא על הנושא – יש לאמר נושא דתי בכלל ונוצרי בפרט. ובכן – שבעת החטאים –

זללנות

זללנות מוזכרת כמצוות אל תעשה בתריג המצוות היהודית – מצוות רמ"ח:

"איסור אכילה כזולל וסובא, המביאה לדין בן סורר ומורה".

 המצווה קשורה למיקרה של בן סורר ומורה, בו הבן מפריז באכילת בשר ובשתיית יין כנגד רצונו של האב. המיקרה שבתורה מחייב סקילה, אך חז"ל שמו סייגים רבים לעבירה כך שהזללנים לא ממש מסתכנים בחייהם. האיסור מוסבר בגמרא כך:

 "אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם".

ז"א אל תוכל במידה מופרזת המביאה איתה מיתה, ז"א דם. לי יש הרגשה של-"דם" היה פה תפקיד אחר. עובדי עבודה זרה ומקריבים קורבנות למיניהם היו אוכלים את בשר הבהמה שהוקרבה כאשר הדם עוד לא יבש על הריצפה משחיטת הבהמה ונטף מהבשר. כמובן שיהדות לא אהבה את הנוהג הזה, כמו כל נוהגי עובדי האלילים – וכך לדעתי התגלגל האיסור על ההפרזה באכילה ובשתייה, כזכר לאיסור מנהגים של עבודה זרה. כמובן שזאת דעה שלי פרטית – אך ביהדות אכילת בשר לא נחשבת כמעלה, אלא אם כן זה לצורך סעודת מצווה או חג. תחשבו על זה.

בנצרות הזללנות היא הפרזה שלא לצורך של אכילה ושתייה, ונכללה בשבעת החטאים. תומאס אקוונס, תאולוג ופילוסוף מן הגדולים בעולם הנוצרי, בספרו הקנוני  Summa Theologica  שהוא ה"תנ"ך" של האמונה הקתולית  מבחין בחמש דרכים של זללנות: לאכול מזון אקזוטי או יקר, לאכול אוכל איכותי מדי או בטיבו או בהכנתו (הלך עליך, אייל שני), אכילת אוכל בכמויות גדולות, אכילה מהירה של אוכל (אוי מק'דונלד, מק'דונאלד)  ואכילה בצורה תאוותנית. הוא בכלל סבר שהדרך לרפא את הזללנות היא צומות מרובים.

תאוות בצע או חמדנות

תאווה היא הרצון העז, תשוקה ליותר, ליותר כח, ליותר אהבה, ליותר סטטוס סוציאלי, ובמקרה הפרטי של תאוות בצע – ליותר כסף. בעולם נוצרי מדובר על חטא התשוקה – התשוקה עצמה היא לא חטא, אלא אפילו חלק אינטגרלי מהאמונה עצמה, אך כשהרדיפה מתבצעת אחר דברים בני חלוף (כח, כסף) הרי זה חטא – התשוקה צריכה להיות מופנת רק כלפי אלוהים. תאוות בצע נחשבת לדבר שלילי גם מחוץ לעולם האמונה הנוצרית, הרי מדובר על כך שיהיה לי הרבה יותר מאשר לך. כמו כן תאוות בצע לא יודעת גבולות – זאת תשוקה שלא ניתן לספק אותה, וכך רואים בה כדבר לא נורמלי. מצד שני, בעולם הקפיטליסטי, הכסף הוא אחד המדדים העיקריים לערכם של דברים – וכך אנו עדים לאנשים שחושבים שתאוות בצע זה דבר טוב – וראה סרט וול סטריט שכולו מסתובב סביב תאוות בצע. כאמור, תאוות בצע הוא מיקרה פרטי של תאווה בכלל – ואפשר לראות בתאווה כמקור כל הרוע.

עצלנות

זה די הפתיע אותי שעצלנות נחשבת כחטא. אך לאחר עיון קצר הבנתי במה מדובר – עצלנות היא פועל יוצא של אדישות – ולמעשה האדישות היא החטא. מאדישות מתפתחת הזנחה, עצלנות מלבצע דברים שצריכים לבצע. בשלבים מתקדמים יותר, האדישות גם מאפילה על אהבה עצמית ויכולה להביא לאובדנות. אדישות היא לא חטא אקטיבי, אלא חטא פסיבי – וזה כשלעצמו מסביר את הטענה שהרוע מתקיים אם הטוב לא עושה דבר למנוע את הופעתו.

תאווה

אמנם תאווה נוגעת כמעט בכל דבר – בכוח, בסטטוס, בכסף – אך כאן מדובר בתאוות בשרים, אשר יכולה לשבש את ההתנהגות הנורמלית של בני האדם ולהוביל למעשים רעים כמו ניאוף, זימה, וכל מה שקשור למין בתור הנאה. לדת תמיד הייתה שריטה עם המין – המין נועד לפרו ורבו – כך שבמסגרת הזו הוא מבורך, והתאווה היא תשוקה קדושה – כיוון שבאה למטרה קדושה. אך כאשר היא משתחררת מתפקידה הקדוש וחוטאת בהנאות הגוף לשם הנאה – כי אז היא נחשבת לחטא. בברית החדשה הנוצרית, אפילו המחשבה על זימה היא חטא. היחס אל התאווה דומה כמעט בכל הדתות, למעט תקופות קדומות של הדתות הפגאניות. ביהדות התאווה מיוחסת ליצר הרע שישנו בכל אדם. אך יש בכל אדם גם יצר הטוב, שאמור לאזן את יצר הרע.

הפילוסוף הגרמני שופנהאור תיאר כך את התאווה:

 "התאווה היא מטרה של כמעט כל פעילות אנושית, היא מפעילה השפעה רעה על העניינים החשובים ביותר, מפריעה לעסק הרציני ביותר, לפעמים לזמן מה מבלבלת אפילו המוחות הגדולים ביותר, אינה מהססת עם שְׁטוּיוֹת שלה לשבש את המשא והמתן של מדינאים ואף מחקרים של חוקרים, יש לה נוהג להחליק מכתבי אהבה ותלתלים אפילו לתוך תיקי שרים וכתבי יד הפילוסופים"

גאוותנות

לגאווה יש שני צדדים – אחד הנחשב חיובי – למשל אפשר להיות גאה באומה, במדינה, בהישגי ילדים, וכדו'. הצד השני הוא הגאוותנות – שבסיסה היא האמונה שאני טוב(ה) יותר מאחרים וזה מוביל לסיטואציות של חוסר הודאה בשגיאות, ביטול הישגי האחרים וכו' וכו'. גאוותנות נחשבת אם כל החטאים – שנובעים ממנה ישירות או בעקיפין. מעניין שזה כך בכל הדתות. ייתכן כי המקור לסימון הגאווה כחטא הוא כי מייחסים את הגאווה לשטן. ג'ון מילטון בגן עדן האבוד שם את המילים האלו בפיו של השטן:

 "יותר טוב למשול בגיהנום מאשר לשרת בגן עדן".

דנטה הגדיר גאווה כאהבה עצמית שסטתה לשנאה ובוז כלפי רעהו. גאוותנות היא גם גורמת להערכה עצמית מוגזמת ולזילזול האחר ושאננות כלפי המציאות המשתנה. לנוח על זרי הדפנה, זהו אחד הביטויים המריח גאוותנות. הדת הנוצרית החלה לראות בגאווה תוצר של הערכה עצמית גבוהה – וראתה בהערכה עצמית גבוהה משהו שלילי, חטא – אשר מביא לתוצאות שליליות נוספות. תאולוג פוריטני מהמאה ה-18 ג'ונתן אדוורדס אמר כך:

 "זיכרו שהגאווה הוא נחש הצפע הגרוע ביותר, והיא שוכנת בלב. היא המפרה הגדולה של שלווה נפשית ואיחודנו המתוק עם המשיח. היא הייתה החטא הראשון שהיה, ומהווה את היסודות הנמוכים ביותר של היכל השטן. היא הקשה ביותר לשרש, והיא הכמוסה ומוליכת השולל מכל התאוות, ולעיתים קרובות זוחלת פנימה אל מרכז הדת, במסווה של ענווה".

דברים אלו מתכתבים עם ספר חכמת בן סירא שבו יש התייחסות אל גאווה כמו אל

"חוגלה בכלוב המשמשת כמלכודת, היא כמו מרגל העוקב אחר כל החולשות שלך, היא הופכת דברים טובים לרוע, היא מציבה מלכודות ומבקרת את הדברים הטובים ביותר, כשם שניצוץ מצית את הגחלים, הרשע מכין מלכודות בכדי להקיז דם. היזהר מהרשע כי הוא מתכנן רוע.,הוא יביא עליך קלון לנצח".

 ספר בן סירא נמצא אמנם בארון הספרים היהודי, אך לא נכנס לספרי הקנון היהודי. הוא התקבל דווקא באהבה אצל הקתוליים – ייתכן שזו הייתה הסיבה למה הספר לא נמצא בקנון היהודי (ואז כמובן זה אקט של גאוותנות אצל אלו שהוציאו אותו מהקנון).

אך כאמור, גאווה הוא מושג דואלי.  לדואליות זו של הגאווה יש תפקיד בראיית הגאווה כתכונה ערמומית, המרעילה את נפש האדם, אשר מסיטה אותו מהשכל הישר ומולידה איבה איפה שהייתה קודם ידידות, שנאה איפה ששכנה האהבה. היוונים הקדמונים בידלו בין הגאווה לבין היבריס על מנת לברוח מהדואליות. אריסטו למשל סבר שגאווה היא גדולת האדם, או, במילותיו הוא,

"אדם הנחשב גאה חושב את עצמו ראוי לדברים גדולים. אדם החושב כך מעבר לסגולותיו, הוא טיפש. אך אדם מוסרי הוא לא מטופש. האיש הגאה אם כן הוא האיש שתיארנו. אדם החושב שראוי לדברים קטנים, ואכן ראוי לדברים קטנים הוא אדם מתון, אך לא גאה. הגאווה רומזת על גדולה, כמו שיופי רומז על גוף אלוהי, כמו שאנשים קטנים יכולים להיות מסודרים ובנויים טוב, אך הם לא יפים… גאווה אם כן היא כתר של כל המעלות, והיא מגבירה אותן, והיא לא קיימת בלעדיהן. עקב כך לא קל להיות גאה באמת, שכן אי אפשר להיות גאה מבלי אצילות הנפש ואופי טוב. "

אפילו כיום, הגאווה נתפסת כהרגשה חיובית אשר באה בעקבות הערכה עצמית חיובית. כאשר אומרים בימינו הוא איש גא – לא מתכוונים לדבר שלילי.  לעומת זאת, על מקור ההיבריס, אריסטו התבטא כך:

"אנשים נאיביים חושבים שע"י עשיית רע לאחרים, הם מאדירים את גדולתם על אחרים".

 הפסיכולוגיה המודרנית מערערת על הנחת יסוד נוצרית שמקור הבעיה בהערכה עצמית גבוהה, וגורסת שהערכה עצמית נמוכה אשר גורמת או נגרמת לאמונה בערך עצמי נמוך – היא המקור לבעיות נפשיות של האדם.

קנאה

קנאה היא רגש שמתרחש כאשר אדם חש חוסר באיכות, הישג או רכוש שישנו אצל אדם אחר, ומתאווה שיהיה לו לפחות את אותו הדבר, או לכל הפחות שלשני לא יהיה את זה. ברטרנד ראסל, פילוסוף אנגלי, סבר ש-

קנאה היא הגורם החזק ביותר לאומללות.

אני אוהב מאוד את הגדרת אריסטו לקנאה – לדבריו

קנאה היא כאב הנגרם ע"י מזלם הטוב של האחרים.

קנאה נחשבת כחטא קדמון ונחשב כהגורם לרצח הבל ע"י קין. אך מצד שני, זהו הרגש שנמצא בכולנו. זהו הרגש המניע את כולנו לרכוש מקצוע, להצליח במעשינו, להניע את עצמנו וכך גם האנושות קדימה. הדואליות הזו של הקנאה מקורה בקירבה שיש לקנאה לגאווה – יש להם מוטיבים דומים, והם יכולים להיחשב ברגשות חיוביים, או להיתחזות אליהם בכל אופן, ושניהם מיוחסים במקורם אל השטן. כך שבשבעת החטאים של הנוצרים, כפי שניחשתם כבר, הגאווה היא החטא הכבד ביותר, ולאחריו, בהפרש קטן, צועדת הקנאה.

 זעם

זעם הוא סוג של כעס מוגבר. יש מספר סיבות למה האדם יחוש כעס – למשל הוא חש מאויים או שאדם קרוב אליו מאויים, או נעשה לו עוול. יש זעם "מוצדק" וזעם "לא מוצדק", למשל האדם יכול לחוש כעס רב על מעשה שלא היה, הוא יכול לפרש משהו לא נכון כמאיים, או שיכול לטעות בזיהוי. כאשר הוא רוצה ברעתו של מי שלדעתו פגע או יפגע בו או בקרוביו – זה כבר על סף חטא. נקמה היא האחות הקטנה של הזעם. מעניין שכל הדתות רואות בזעם דבר שלילי, ואף חטא. גם ביהדות. עפ"י הרמב"ם הזעם הוא קרוב לעבודת אלילים. הרי בזה שאנו זועמים, אנו מכחישים את קיומה של ההשגחה העליונה – הרי מושא הזעם שלנו נגרם על ידה. חשוב מאוד לכבוש את הזעם – כמו שכתוב במשלי ט"ז פסוק ל"ב:

ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר.

עם זאת, אי אפשר להתחמק מהעובדה שכולנו חשים כעס או זעם מעט לעט. קשה מאוד לצאת למלחמה מבלי שלוקחים לצידנו גם את הזעם, רצוי מוצדק, או לפחות מוסבר ככזה. ברור לכולנו שיש לכבוש את הזעם ולשלוט בו. (זה אגב ה"מתכון" של איזון, שביל הזהב, שליטה ובקרה – והוא קורה כאשר יש לנו תכונות שליליות ותכונות חיוביות). אך יש בפסיכולוגים של ימינו שאף גורסים שכיבוש הזעם או הכעס גם הם גורמים להשלכות לא רצויות.

 

עד כאן היו שבעת החטאים. אפשר לנסות ולתהות מדוע בכלל תכונות אנושיות שיש לכולנו – הרי אלו לא תכונות נרכשות או נלמדות – אלה כאלו שנוצרו בנו ע"י האלוהים – מדוע תכונות שהושמו בנו ע"י אלוהים נחשבות כחטא? יש שיגידו – זה לא אלוהים, אלא שטן – אך זה לא רציני (הרי מי אישר לשטן? או שלשטן יש חופש פעולה?). כמובן שאפשר גם להבין שהמסנגרים שאלו הם חטאים, הם מעניקים לאלוהים תכונות טובות. אך האמת אף פעם לא הסתתרה מאחורי כוונות מוטות לכאן או לשם. האמת היא מעבר לזה – הרי יש בנו גם הטוב וגם הרע. אנו חוטאים מלידה. הגדרת הבעיה לא בזה, אלא ב"ובחרת בטוב". ז"א יש כאן מעבדה ענקית בה אנחנו העכברים, ומה שנבחן הוא דרכנו בהתמודדות מול מי שאנחנו. ז"א החיים כתכנית האח הגדול של האלוהים. וכאן הדת לקחה תפקיד אמיץ ומנסה להתוות את דוקטרינת דרך ההתמודדות שלנו במציאות שלנו, ולנסות להיות אנשים "טובים" יותר, למרות תכונותינו המולדות כחוטאים.

Seven Deadly Sins by Hironimus Bosch

כשביקרתי במוזיאון הפרדו שבמדריד, זכיתי לראות עבודות מדהימות של הירונימוס בוש (בין שאר פנינות המוזיאון). בין היתר גם תמונה על שבעת החטאים, המוצגת כתמונה של בוש, אך מיוחסת לממשיכי דרכו האמנותית. מוזיאון פרדו ממשיך, גם לאחר שהוכרע שלא הירונימוס בוש הוא זה שצייר, להציג את התמונה כשל הירונימוס בוש למרות הכל. אני זוכר שעמדתי כחצי שעה והתבוננתי בציוריו. אני לתומי חשבתי שציוריו הם ענקיים, לפחות בגודל של ציור קיר – אך הופתעתי מאוד למצוא אותם קטנים. אז לא ייחסתי משמעות רבה לציור על שבעת החטאים והתבוננתי בציוריו המדהימים האחרים. כאן אנסה לתקן עוול זה שעשיתי להירונימוס בוש (או לממשיכיו) ולשבעת החטאים. שבעת החטאים מוצגים על הגלגל. והנה הם החל מהתמונה מלמעלה בשעה ה-12 ועם כיוון השעון: זללנות – איש אחד שותה לשוכרה, כאשר איש שמן מאוד אוכל כל הזמן ולידו בנו גם הוא שמן מאוד. עצלנות – איש יושב וחולם ובחלומו מופיעה לו האמונה בדמות נזירה ע"מ להזכיר לו לא להתעצל ולהתפלל, תאווה – כאשר שני זוגות עסוקים בהנאות הבילוי המשותף והליצנים מנעימים את זמנם, גאווה – אישה עומדת עם גבה אלינו ומתבוננת במראה שמושטת אליה ע"י שד, זעם – אישה מנסה להפריד קטטה בין שני גברים, קנאה – בה זוג מסתכל בקנאה באיש עשיר ובעובד שלו הנושא עבורו סחורה, ובחורה שמתבוננת באיש צעיר שמשוחח איתה ומבטה נעוץ בתיק שיש לו, תאוות בצע – בה שופט מקשיב בתשומת לב לאיש אחד, אך ידו האחרת לוקחת שוחד מאיש אחר בו זמנית.

 והסרט? הסרט לא נכנס לפינות אלו – הוא מזכיר את שבעת החטאים כנרטיב נוצרי המשותף לעולם המערבי, ובונה עליו את המתח והסיפור, עם ההפתעות ותהפוכות הראויות למדיה בידורית זו.

רוב הציטוטים בפוסט זה נלקחו מוויקיפדיה – המגישה בדרכה את הידע האנושי בחינם לכל המעוניין.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=znmZoVkCjpI

1992 – Reservoir Dogs

מומלץ 1992 – Reservoir Dogs כלבי האשמורתQuentin Tarantino

Star 8

 

 

Reservoir Dogs

זהו סרט אלים מאוד, ששם את טרנטינו (שזהו לו הסרט הראשון) בקדמת הבמה. הוא מצליח לזעזע גם כיום, לאחר שהוצפנו באלימות על המסך (מבחינה מסויימת, אפשר לראות את כלבי האשמורת חלוץ הגל הזה). אך כמובן לא זו הסיבה לצפות בסרט זה (אלא אם כן את/אתה דפוקים בשכל או מתאכסנים במוסד סגור). הסיבה היא הסגנון – גם באיך הסיפור מסופר (מדובר בשוד יהלומים, כאשר השוד לא נמצא בסרט, ומה שישנו אלו הסצנות לפני ואחרי השוד), ואיך הסיפור נראה – והוא מצולם באופן מזהיר. מאז אני מעריך את טרנטינו כעל במאי מוכשר היודע לעשות סרטים הרבה יותר טוב מאחרים (סרטו הבא למשל – ספרות זולה – הוכיח את זה מעבר לכל ספק) – אך עם זאת לא אוהב את מה שאני רואה על המסך – נהרות הדם שהשפיעו והיוו השראה לקולנוע דרום קוריאני עכשווי. אנקדוטה שקראתי בוויקיפדיה נסובה על השם כלבי האשמורתטרנטינו הוא חובב סרטים מושבע, למעשה משוגע על כל הראש על סרטים. פעם הוא עבד בחנות ווידאו איזה שלוש שנים, ואפילו רצה לקנות את החנות עם חבריו. למזלו ולמזלם של חובבי הקולנוע זה לא הסתייע, אחרת, כפי שהוא מעיד, הוא לא היה במאי קולנוע, אלא בעלים של חנות להשכרת ווידאו. פעם הוא הציע לאחד הלקוחות לראות את להתראות ילדים של מלווילAu revoir les enfants) והלקוח לא שמע טוב וחשב שמדובר בשם כלבי האשמורת  (Reservoir Dogs) וכך נולד שם לסרט.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=vayksn4Y93A

ראו, הוזהרתם. לא קל.

1991 – Fried Green Tomatoes

מומלץ 1991 – Fried Green Tomatoes  עגבניות ירוקות מטוגנותJon Avnet

Star 8

 

 

Fried Green Tomatoes

סרט "נשים" מקסים.

הסרט הוא בעקבות ספר באותו השם – עגבניות ירוקות ומטוגנות מקפה תחנת וויסל מאת פאני פלאג מ-1987. זאת סאגה הרצה במקביל בשני זמנים – זמננו ובשנות השלושים של המאה העשרים. בסיפור של זמננו יש אישה עם בעיות משקל, חוסר ביטחון ונישואין לא מספקים. היא פוגשת בבית אבות אישה אחרת המספרת לה את הסיפור של איגי ורות מעיירה וויסטל. העיירה היא דרומית, יש לציין, וכאן בא לידי ביטוי כל הקסם של דרום ארה"ב עם הצבעים והריחות והתחושות המתלוות אליו. זהו סיפור על זמנים של חוסר סובלנות וסבלות – אז וכיום. זהו סיפור על אפליית הכושים, על אפליית נשים ועל קשר אהבה וידידות בין שתי נשים המהווה השראה. ככל שהסיפור יכול להיות מעניין – והוא אכן מעניין – הגיבור הראשי הוא התקופה והידידות ששורדת ברוחה עד לימינו. הרבה דרמה, סבל ונצחון הרוח במסורת האמריקאית עושה תקווה ואור בלב. בסרט וספר, איגי ורות מקימות בית קפה תחנת וויסל – שהוא בעקבות בית קפה של דודה של הסופרת פאני פלאג – דודה בס – איירונדייל קפה. בסרט משחזרים את האווירה המיוחדת של בית הקפה – ובספר עצמו אפילו יש מספר מתכונים. כיום יש גם אתר בשם http://www.whistlestopcafe.com/  שיש שם מספר מתכונים, ואפילו בלוג מתכונים בשם http://whistlestopcooking.blogspot.co.il/ ששם אפשר גם למצוא את המתכון המפורסם לעגבניות ירוקות מטוגנות : http://whistlestopcooking.blogspot.co.il/2006/10/fried-green-tomatoes.html

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=D3o0Tv_fGbM

1988 – Grave of the Fireflies

מומלץ 1988 – Hotaru no haka  Grave of the Fireflies  קבר הגחליליותIsao Takahata

Star 9

 

 

Grave of the Fireflies 1

זהו סרט יוצא דופן. זהו סרט על פי סיפור יוצא דופן באותו השם מאת  סופר יפני אקיוקי נוסאקה מ-1967. הסיפור יוצא דופן מצד אחד, אך חצי אוטוביוגרפי ואותנטי מצד שני. מדובר על סיפור של אח ואחות בשלהי מלחמת העולם השנייה ביפן המופצצת שמנסים לשרוד בעיר קובו. קובו הופצצה במרץ 1945 (היא הופצצה לא רק במרץ – אך הסיפור מזכיר את הארוע הזה) ע"י האמריקאים ע"י פצצות תבערה – כחמישית מהעיר נשרפה (הבנייה דאז הייתה בנייה מעץ) וקרוב ל-9,000 אנשים מצאו את מותם בהפצצה. אמם של האחים מתה בהפצצה והילדים נאלצים לחפש מקור לאוכל וקורת גג. בסיפור האמיתי, אביו החורג של הסופר מת, אחותו גם כן מתה, ואחותו המאומצת הקטנה לא שרדה גם כן – בגלל חוסר תזונה. נוסאקה היה אכול רגשי אשם כבדים – שלא כמו בסיפור שהוא כתב בו האח לכשמצא אוכל הוא קודם האכיל את אחותו הקטנה, במציאות הוא לא יכל להתנהג באבירות שכזו וכל פעם שהזדמן לו האוכל, הוא פשוט אכל אותו. כיוון שאחותו מתה – הוא סחב את האשמה איתו לאורך שנים וכך כתב את הסיפור. הוא לא רצה שהסיפור יוסרט כי סבר שאי אפשר למצוא ילדים שיוכלו לשחק בצורה אותנטית את הסיפור ושהסרט רק יציג את הפאתוס אך לא את הסיפור האמיתי. אני מאוד מודה לסופר שהסכים להפתעתו ולהפתעת כל האחרים לסרט אנימציה בעקבות סיפורו. וכך יש לנו את היצירה המופלאה הזו – כולה סרט אנימציה עצוב, עדין, קודר, ופורט על הרגשות באופן שסרט עם שחקנים אמיתיים לאGrave of the Fireflies 2 היה מצליח להגיע לרמות כאלו של ריגוש. זהו לא סרט אקשן. זהו לא סרט מלחמה. יש הרואים בו סרט אנטי-מלחמתי – למרות שהבמאי מכחיש שהוא כזה (הבמאי מתנגד מלחמות מושבע, אך לא מאמין שאמנות, קולנוע או סיפור יכולים לשנות את המציאות ולשדר מסר אנטי מלחמתי ברור – לטענתו תמיד אפשר מתוך אותו הסיפור להציג עמדה הפוכה – ז"א פרו-מלחמתית). זה לא סרט בכי, למרות שלא אתפלא לראות מטפחות  אוספות דמעות שברחו בלא מפריע מעיניים עצובות ואדומות העוקבות אחר סיפור שסופו ידוע מראש. זהו לא סרט עם דרמה הנשפכת כמו דליים של מיים על רצפה יבשה. לא, הסרט עשוי בצבעים פסטליים, הסרט להפתעתי הוא סרט שקט עם דרמה אנושית מתגלגלת ונכבית עט עט כמו גחליליות לקראת הבוקר. דרמה שלא תשאיר אדם אדיש, פלא אנימציוני המרצד בשקט על המסך. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4vPeTSRd580

1985 – Runaway Train

מומלץ 1985 – Runaway Train  רכבת לחופשAndrey Konchalovskiy

Star 8

 

 

Runaway Train

המאבק לחופש כנגד כל הסיכויים.

סרט שמקובל לסווג כסרט חזק. בריחה מבית סוהר באלסקה. השתלטות על רכבת מסע. מרדף. דרמה בתוך הרכבת בין 2 בורחים והאישה שהיתה עליה. דרמה בין הסוהר הרודף ולבין שודד הבנקים הנמלט. אנרגיה חשופה החורכת את המסך לאורך כל הסרט. אין תיחכום, אין חוכמות, אין רגע מזוייף או מבוזבז – הכל נמצא על השולחן תחת אור יוקד של הריכוז שלנו שמסרב למצמץ שמא נפסיד משהו. כזה כח רצון לחיות, ועוד יותר – כזה כח רצון לחופש בכל מחיר, גם של החיים עצמם – קשה לבקש מסרט משהו טוב יותר. טוב, זה לא פלא – הסיפור הוא סיפור של אקירה קוראסאווה, המשחק הוא של ג'ון ווגט (כן ההוא מקאובוי של חצות, ד"א גם אביה של אנג'לינה ג'ולי) הווירטואוזי ומדהים של שודד הבנקים, ובימוי ייצרי וקשוח של אנדריי קונצ'לובסקי – בן של הסופר סרגיי מיכלקוב ואחיו של במאי רוסי מפורסם אחר – ניקיטה מיכלקוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LUo2UtlxTS0