הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: דצמבר 2016

2010 – The King's Speech

מומלץ 2010 – The King's Speech  נאום המלך – Tom Hooper

Star 9

 

 

the-kings-speech-1

המלך לא ערום, הוא מגמגם.

זהו סיפור ידידות בין המלך והאיש הפשוט. המלך – ג'ורג' השישי (כן, זה שהיה נשוי למלכה אליזבת). האיש הפשוט – ליונל לוג. סיפור אמיתי אגב. ג'ורג' (אז הנסיך אלברט, דוכס מיורק) סבל מגימגום ומטבע הדברים נמנע מלהופיע בפומבי וכך אחיו – דיוויד –  התמנה למלך בתור המלך אדוורד השביעי. אך אדוורד לא החזיק מעמד ועזב את הכתר לטובת אהבה. בינתיים אלברט מנסה לפתור את בעיית הגמגום, ולאחר הרבה תלאות, כמעט בצעד יאוש, פונה אל ליונל לוג – תרפיסט דיבור אוסטרלי. הטיפול לא היה פשוט לאלברט – הן במישור האישי (הוא נאלץ להיתרוע עם האיש הפשוט – דבר שלא היה רגיל לו) הן טיפולי – הגימגום הרי הרס לו כל בטחון עצמי, והן נסיבתי – הוא התמנה למלך לאחר עזיבת אחיו את הכתר. אך הידידות פרחה והתחזקה, למרות הבדלי המעמדות. השיא של הסרט הוא בנאום הכרזת המלחמה על גרמניה הנאצית ע"י המלך ג'ורג' השישי ששודר ברדיו לאומה הבריטית.

אולי הסיפור במילים נשמע קצת משעמם – אך לא כך הדבר. אף סיפור על מלוכה לא יכול להיותthe-kings-speech-2 משעמם – יש לנו הוד ויראה כלפי הדם הכחול וסיפורים על מלכים ומלכות תמיד מסקרנים. חוץ מזה התסריטאי – דיוויד סיידר – גם הוא סבל מגימגום והוקסם מהסיפור האמיתי של ג'ורג' השישי, אך נאלץ לחכות ולספר את הסיפור עד לאחר מותה של המלכה אליזבת (כך היא ביקשה) – הוא השקיע את כל הנשמה בתסריט הפשוט אך הנהדר. שלישית – הסרט עשוי בצורה מבריקה מבחינה וויזואלית – אני ממש חשתי מועקה וחרדה מצד אחד – ממש כמו ג'ורג' השישי, אך במקביל גם תקווה ותחושה של הנה אני מצליח – ולא רק בגלל התסריט והסיפור עצמו – הסרט הוא מרהיב. ואי אפשר בלי להזכיר את המשחק המעולה של קולין פירת' וג'פרי ראש המביאים את הריגוש לשיא קולנועי ממדרגה ראשונה בנאום המפורסם ברדיו. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=pzI4D6dyp_o

מודעות פרסומת

2010 – Never let me go

מומלץ 2010 – Never let me go  לעולם אל תתן לי ללכתMark Romanek

Star 9

 

 

never-let-me-go

סרט זה, כמו גם שארית היום, הוא בעקבות ספרו של קזואו אישיגורו – סופר אנגלי ממוצא יפני. זהו סרט מדע בדיוני, דיס-אוטופיה קודרת על עתיד לבוא, שמבצבץ כבר כאן. הנושא לא פשוט – קציר איברים – אך הפעם מתוכנן. מוסד חינוכי במסגרת פנימיה מגדל ילדים, ללא הורים, עם חינוך לערך עליון – תרומת איברים. למעשה לא מדובר על תרומה – פשוט קוצרים את האיברים מאותם הילדים כאשר יגיעו לשנות העשרים שלהם. הם חונכו להיות תורמים, וזה עולמם. כשיגיע הזמן, הם ישכבו על שולן הניתוחים ויתרמו. וימשיכו לתרום, עד שגופם החלוש יבגוד בהם ולא יוכל יותר. נשמע מזעזע, נכון? היינו מצפים עכשיו למלודרמה סוחטת דמעות, או לכל הפחות איזה מהפכה והתנגדות מזוינת נגד הגורל והמערכת עם בריחה בנוסח הבריחה מסוביבור… אז לא – הסרט נמנע מכל זה, הוא הרבה יותר שקט, אין סצנות עם דמעות, אין מאבק, אין פירוטכניקה – למעשה הסרט נראה כאילו מתרחש כאן ועכשיו ושוחה בנבכי העלילה – כן, יש עלילה, יש אהבה, יש משולש רומנטי – על מים שקטים עם השלמת הגורל. דרמה עדינה. כאן כמובן אזהרה לאנשים רגישים – הסרט יעבוד עבורם באופן חזק הרבה יותר מכל סרט פעולה או מתח. ראו הוזהרתם.

 הסרט נשאר אצלי ולא עוזב, גם אחרי שנים. הוא נכנס לראש וגורם לך לחשוב. מה שמערכת החינוך יכולה לעשות – גידול למטרה אחת בלבד. מה שמתכתב כמובן עם מערכות החינוך של ימינו. כאשר פעם היו מחנכים על מנת לקבל חינוך, והיו הולכים לאוניברסיטה על מנת לרכוש השכלה – הרי בימינו אין זמן לבזבז על דברים לא נחוצים ומלמדים עם מטרה ברורה ולא יותר. המטרה היא לא אדם משכיל, אלא אדם בעל תעודה. האם זו תהיה תולדה ישירה של שיטת החינוך של ימינו? ייתכן – הרי גם כיום מלמדים במקומות מסויימים ערכים מסויימים שעבורם האדם מקריב את חייו – למען המולדת, למען ארץ ישראל, למען אלוהים, למען האיסלם, למען הקומוניזם, למען ה- לא חסרות מושאי הערכים – אך זה אכן עובד. יהיה מי שיגיד – טוב, זה בעצם שטיפת מוח…. יופי, נחמה. ולמה שיהיו לחברה שלנו ערכים כאלו שמזלזלות בחיי אדם על מנת לקדם חיים אחרים? ובכן, כבר כיום אנחנו בורג קטן בתאגידים הגדולים, וחיילים פשוטים על לוח השחמט של הטייקונים. בעל המאה הוא בעל הדעה – וכך הערכים של הארכת החיים לאנשים ראויים (נחשו מי יחליט מי הם אנשים ראויים – נכון, הכלכלה) יהיו כאן או-טו-טו. אני מדבר על ערכים, לא על מעשים. המעשים כבר כאן. מדינות רבות סגרו את האפשרות של תרומה מרצון, שהייתה נפוצה אך לא מזמן (ב"רצון" הכוונה שפלוני אלמוני ירצה להיפרד מאיבר גופו תמורת חופן מרשרשים) – וכך הולכת ומתפשטת התופעה של תרומה שלא מרצון. קודם כל יש תרומות ממת (גם כאן לא מדוייק – הוא לא ממש מת, אלא מוות קליני – שכמובן אפשר לזרז אותו). אך יש שוק שחור של תרומה מרצון, ואף פעילות פלילית של חטיפות – בעיקר במדינות העולם השלישי – שם אין בדיוק דיווח וסטטיסטיקות על מה קורה. יהיה מי שיגיד – שטויות, הרי צריך גם רופאים, ורופאים לא יסכימו לכך. ובכן – יש טיעון נגדי במדינות העולם השלישי – הכסף שתמורתו יש תרומה, יכול לכלכל כפר שלם במשך שנה – אז זה כן צעד הומניטרי בעולם השלישי.  לא יעבור זמן רב עד שתבוא הצעקה (הממומנת ע"י לוביסטים אינטרסנטים) שיש להסדיר את העניין אם לא רוצים התפשטות הפשע. וכך… יגיעו לידי נוסחאות – רעיונות לא חסר. פעם קראתי סיפור של לארי ניבן, שבו קציר האיברים הונהג בבתי הסוהר בקרב פושעים כלואים – וכך המאסרים הוגברו. גם כיוון של הסרט ייתכן. יגידו האופטימיים – מה פתאום – האנשים לא יתנו לזה יד – הם לא ישתקו. הפסימיסטים יפתחו פרק בהיסטוריה הקודרת של האנושות – ולא תגידו מלפני איזה 5,000 או 1,000 שנה – לא, דווקא היסטוריה לא רחוקה, מאמצע המאה העשרים, שם הנאצים עשו מפעלי סבון מהיהודים והעם הגרמני שתק. זה קל לשתוק אם מולך ניצב לא אדם, לא משכיל, לא תרבותי, לא משלנו, רצוי יצור נתעב (יהודי, או ערבי נגיד), כזה שלא רואים אותו (במחנה ריכוז למשל), בלי נפש או נשמה –  והדרך לעולם אמיץ וחדש  כבר סלולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=sXiRZhDEo8A

2010 – The company men

מומלץ 2010 – The company men קומפנימן John Wells

Star 8

 

 

the-company-men

אשליות לגבי מה אנחנו שווים

תחילת שנות האלפיים. עידן התאגידים. כלכלה גלובלית. כלכלה מקומית. משברים כלכליים. אמריקה. קפיטליזם כאידאולוגה לניהול חיי אנשים. העובדים הם ברגים קטנים שאפשר להזיז אותם לכל כיוון. אין ביטחון במשרה. פרנסה היא שם המשחק. ואם התאגיד מתחיל בהתייעלות – לכולם ברור מה זה – פיטורין ע"מ ליישר את הדיווחים לבורסה ולהגדיל את הרווחים למניה של המשקיעים. זה מה שיש – מספרים – לאנשים אין משמעות. ואם אנשים חושבים שהם משהו, שיש להם חשיבות, שהיו עושים משהו בעל משמעות – הרי הם חיים באשלייה בעולם כזה – הם רק מספרים – ולא חשוב מי הם בכלל. ואחרי שהם מפוטרים  הם מגלים שלניסיונם, לידיעותיהם, לכישוריהם אין משמעות בעולם מחוץ לתאגיד. ואם אתה גם בן 60 – הלך עליך – עולמך קרס, כי אין לך לאן ללכת. ואם התמזל מזלך ואתה לא "זקן" –  והיית מצליח וחסכת סכום – אז אתה צף על המים. כמה זמן? קודם הסתכלת מלמעלה על קרוב המשפחה שעבד עבודת כפיים בחברה קטנה שלו…. ועכשיו הוא היחיד שמושיט לך יד. אף אחד לא מחוסן. סרט ראי לאמריקה של ימינו. ואמריקה זלגה גם לכאן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xa5qg7cB1ZQ

2010 – Brother and Sister

מומלץ 2010 – Dos hermanos  Brother and Sister  אח ואחות Daniel Burman

Star 8

 

 

brother-and-sister

זהו עיבוד לספרו של דיאגו דובקובסקי בשם  Villa Laura. דיאגו הוא גם המפיק המסורתי של דניאל בורמן, במאי יהודי ארגינטאי. וזה לא מיקרי – דניאל הוא במאי די משפחתי, ושחקנים שלו משחקים בכמה סרטים שלו, שגם הם מסתובבים סביב אותם הנושאים. והנושאים שלו הם לא משהו גרנדיאוזי, אלא הדברים הקטנים, המשעממים, האפיזודות החיות של החיים שלנו. הוא אמר כך באחד הראיונות:

הגבורה האמיתית מסתתרת בחיי היום יום. אין דבר קל מללכת ולהציל לוויתנים באוסטרליה. הרבה יותר קל ללמד פינגווין מאשר לחנך בן. קשה יותר לענות על שאלות הורינו או ילדינו, מאשר על שאלות של עיתונאי. בחיי היום יום, בקירבתנו, בדברים הקטנים טמון המיסתורין והפתרונות.

ודניאל בורמן הוא באמת חסיד הדברים הקטנים. ואם לא נשים לב לזה, נשתעמם פחד. אם אנחנו אוהבים להתבונן – אז הסרט בשבילנו. הוא מתבונן, ומצייר את הסיפור דרך הדברים הקטנים האלו. אח ואחות, הפכים מושלמים – שניהם כבר מתקרבים לשבעים, חיים בבואנס איירס, אך לאחר מות אימם האחות מוצאת בית זול יותר עבור אחיה מעבר למפרץ באורוגווי הזולה יותר. האח הוא לוזר, האחות – ווינרית. כך לפחות בעיניה. בעיני האח, הוא – רודף אושר, מתמסר להנאות ולעיסוקים יפים, מחפש חברים והרפתקאות קטנות, ואחותו היא קצת מפלצת מוחצנת, שיש להיזהר ממנה, כי היא חושבת את עצמה. וכך הבמאי טווה לנו בלול הקסמים שלו את החוטים הקטנים המתגשמים במארג החיים של האח והאחות  – הוא מוצא את אושרו ללא מאמצים רבים, והיא, למרות שתמיד בחברה, תמיד במרכז העניינים, תמיד חייבת להיות הדמות הראשית, מגלה לתדהמתה עד כמה היא בודדה. סרט, שלא עושה מלודרמה, אלא דוגל באמונה שלמה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. וגם השטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=blhucHm3NXE