הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: יוני 2017

2010 – The Conspirator

שווה 2010 – The Conspirator הקונספירטור – Robert Redford

זאת דרמה היסטורית רצינית. אני מתכוון שמדובר בתוצר מחקר מעמיק ומוצג כראוי של פיסת היסטוריה אמריקאית, מבלי להיכנס יותר מדי לנושאים אישיים אלא מיקוד תשומת הלב של הסרט בעיקר של הנושא. מדובר בהתנקשות על חייו של הנשיא אברהם לינקולן לאחר ניצחון הצפון על דרום ב-1865. בהתנקשות זו הנשיא מת, ומרי סוראט נמצאה אשמה בקשירת קשר והוצאה להורג בתלייה. הסרט נסוב סביב ניסיון להגן על מרי סוראט בבית משפט צבאי. מאז המקרה, נאסר לשפוט אזרחים ע"י בתי משפט צבאיים וכמו במשפט זה ע"י הליך של משפט שדה. הרדיפה באמוק אחר האשמים, הרצון להעניש מידית את האשמים ושריפת כל מה שחשוד כאשם באש הצדק היוקדת למען יראו ויראו ומניעים נוספים מעוררת בי בחילה פיזית של ממש. אני זוכר בימי רצח יצחק רבין עצרו אפילו ספר שמישהו התלונן שהביע דעות מנוגדות ל"מורשת רבין". גם בימינו אני רואה מיקרים בהם מאבטח מכוון אקדח אל ילדה ערבייה בת 13 עם מספריים העומדת על מדרכה ומנופפת מולו במספריים ולא יודעת אנא לברוח ימינה או שמאלה – והמאבטח יורה בשם הגנה נגד מחבלים (במקום להשתלט עליה, לתת לה סתירה ולקחת ממנה המספריים). והמשטרה בעת פינוי בתים לא חוקיים בישוב בדואי בעישון הליל יורה במורה הנמצא ברכב ואח"כ ממציאה סיפור על כך שהוא ניסה לדרוס (הוא אכן דרס שוטר – אחרי שלא שלט ברכבו והיה פצוע מהירי) והיה למעשה מחבל דע"ש…. כל זה כמובן בצל הגנת החוק, בצל הצדק ש"לצדך", ממניעים "נכונים" כמובן. אך כל זה מריח מזיעה מסריחה של המון משולהב המבצע לינץ' – זה מה שאני מריח במקרים אלו ועקב כך מקבל גועל נפש. מרי סוראט נמצאה אשמה כי סומנה ככזאת, והמכונה המשומנת של משפט צבאי דרסה אותה – כי השלטון רצה לינץ'. סרט חכם וחשוב.

מודעות פרסומת

2010 – The Fighter

שווה 2010 – The Fighter  פייטרDavid O. Russell

זהו סיפור אמתי על מתאגרף בשם מיקי וורד ומתאר את הקריירה המוקדמת שלו. מיקי אומן ע"י אחיו למחצה, מתאגרף בזכות עצמו, ונוהל ע"י אימו. המעגל המשפחתי בסרט מסתובב מתפרק ומתלכד שוב. קריסטיאן בייל בתור אחיו של מיקי ומרק וולברג בתור מיקי נותנים הופעה משכנעת. מה שמעניין הוא שמרק וולברג הוא גם חבר של מיקי וורד, והחליט לוותר על כפילים בקרבות, והתכונן 4 שנים עם אימוני כושר ואיגרוף  לסרט זה.

 

2010 – The American

שווה 2010 – The American האמריקאיAnton Corbijn

הסרט במידה מסוימת מעלה נושאים של מערבונים, בעיקר של מערבוני ספגטי, והוא גם כולו מדיף ריח כבד של סרטי סמוראים. וכל זאת בתפאורה מודרנית לגמרי הממוקמת באיטליה באחד הכפרים הציוריים בימינו. ג'ורג' קלוני משחק רוצח שכיר ובונה נשקים מיוחדים אשר מחזיק פרופיל נמוך ומסתתר באחד הכפרים באיטליה. שם הוא טועם את החיים הפשוטים, החיים של אנשים נורמליים, מתאהב בזונה (זה מקסימום של נורמליות שהוא מסוגל להרשות לעצמו) הולך לווידויים אצל הכומר ותוך כדי כך גם בונה רובה על פי הזמנה מיוחדת. קצת מזכיר את In Bruges – וגם כאן אורבת למחסל סכנה. אך אם בברוז' הטיפול הוא עם נגיעות של קומדיה ואבסורד, כאן הטיפול אחר. כאן הכל היה אמור להיות בסדר, אך יש משתנה – משתנה לא צפוי, נורמלי לגמרי, החולשה, האהבה, המפגישה באופן פתאומי את הסמוראי עם המערבון. שווה מאוד.

2010 – Rabbit Hole

שווה 2010 – Rabbit Hole  מחילת הארנבJohn Cameron Mitchell

ניקול קידמן ואהרון אקהרט בעיבוד למסך של מחזה באותו השם מ-2005. הנושא כואב ולא נוח – השכול. זוג איבד את בנם בן ה-5 בתאונת דרכים. הדבר ערער את כל עולמם. הם מנסים לייצב אותו בכל הכוח אך השכול חזק מהם וכך הם עסוקים בכל מיני פעילויות שמנסות למשוך אותם בכוח מהביצה אליה הם שוקעים – הם הולכים לקבוצות תמיכה, הם רואים מקבילה בשכול של אנשים אחרים, היא נפגשת בחשאי עם הבחור שדרס את בנה, הוא מעשן ג'וינטים באוטו עם אישה אחרת גם היא שכולה, וכשבסוף הם מחליטים לערוך ארוחה רגילה לגמרי – הם בוהים אל הריקנות הנשארת אחרי שהאורחים עוזבים. הכל מזכיר להם באיזה מצב הם. לא קל. נשמע כמו סרט די מדכא. מה שעושה אותו ל"עובר מסך" ושווה הוא המשחק של קידמן ששיחקה בצורה נהדרת. הנושא לא קל ואקהרט סיפר שעל מנת להיכנס לדמות הוא התחזה לאב שכול בעצמו והלך לקבוצת תמיכה. ככה.

2010 – The Women on the 6-th floor

שווה 2010 – Les femmes du 6eme etage  The Women on the 6-th floor הנשים בקומה השישיתPhilippe Le Guay

זו קומדיה מקסימה הממוקמת בפריז ב-1965. מדובר על משרתות ספרדיות, המתגוררות בקומה השישית של בניין פריסאי, והיחסים שלהן עם דיירי הבניין, במיוחד עם עובד בורסה אחד, אשר באופן מפתיע נמשך מהקומות התחתונות אל הקומות העליונות ואל מצב הרוח והאמוציות הספרדיות. קומדיות שהדמויות בהן הם זרים בצרפת ויש שם הבדלי מעמדות די פופולריות בצרפת. למשל הקומדיה הכלוב המוזהב מ-2016 מדבר על פורטוגלים בפריז – ורובם או שעובדי בניין או שוערי (למעשה שוערות) בתים – המקבילה הלשונית לאם הבית עם זכויות מופחתות – הם בצרפת כבר המון שנים ויש להם ילדים מבוגרים שנולדו בצרפת – אך הם עדיין חולמים על המולדת, והצרפתים רואים בהם זרים. גם כאן בקומדיה הזו הדבר דומה – הספרדיות הן זרות הן בעיני הצרפתים והן בעיני עצמן שחולמות לחזור לספרד מתישהו. הקומדיה עשויה היטב ומקרינה שיק צרפתי עם האמוציות הספרדיות, הכל מהול בהנאה צרופה של קפה וקרואסון.

2010 – 7 days

שווה 2010 – Les 7 jours du talion 7 days – Daniel Grou

זהו עיבוד לקולנוע של ספרו של פטריק סנקל באותו השם. מדובר בסרט על נקמה. מהסוג הסדיסטי ביותר. ילדה קטנה נאנסת ונרצחת. הפדופיל נתפס. כאשר הוא מובא למשפט, אביה של הילדה, כירורג, חוטף את הרוצח ומחליט לענות אותו שבעה ימים, ולהסגיר את עצמו לאחר מכן. אז מהו מוסר ההשכל? הסרט מותח את הנקמה לאורך זמן ומביא את מבצע הנקמה למסקנה המתבקשת שזה לא היה כדאי. אני לא כל כך בטוח האם זה עובד על כל הצופים, אשר חלקם ללא ספק יפיקו הנאה חולנית לנוכח העינויים הקשים של הרוצח והאנס. סרט מטריד ולא קל לצפייה, אך עשוי היטב ואכן מכריח אותנו להתמודד מול דילמת הנקמה.

2010 – My Afternoons with Margueritte

שווה 2010 – La tête en friche My Afternoons with Margueritte אחר הצהריים בכפר עם מרגריט Jean Becker

זהו סרט שעושה טוב, סרט אנושי, סרט על הטוב שבאנשים. זה תמיד כיף לראות סרטים כאלו ולאו דווקא סרטי פעולה עם אפקטים של מיליונים. סרט על יחסים אנושיים, במיוחד סרטים המחזקים את הערכים האנושיים – ולא מדובר בסרט משפחה רגיל. מדובר על איש פשוט, הנדי מן, שמתקשה בקריאה (ג'ררד דפרדיה) הפוגש בגברת זקנה משכילה שאוהבת לקרוא ספרים. הם נפגשים על ספסל בכיכר והגברת מקריאה לו את הדבר של אלבר קאמי – דבר שעושה מהפך בחייו של הנדי מן – וכך הידידות ביניהם תופחת וגדלה כמו כיכר לחם צרפתית ריחנית.

2010 – Last Night

שווה 2010 – Last Night  אתמול בלילהMassy Tadjedin

אתמול בלילה זהו סרט חכם ומביא נושא מעניין. זוג נשוי – הוא סוכן מכירות, היא סופרת מתחילה (קירה נייטלי). וכל אחד מהם מתמודד עם נושא בגידה ואשמה. הסרט חכם, כי בדרך כלל, כשרוצים מעורבות רגשית של קהל הצופים, עושים מניפולציה על מנת שהקהל ייקח צד בסכסוך ויזדהה עם הגיבור או הגיבורה. במקרה שלנו, היה קל לשים את נושא הבגידה בצד אחד מבני הזוג. אך אתמול בלילה הוא סרט חכם כאמור, ומשווה את המשוואה על מנת שנוכל להתמודד עם הנושא. בכדי שהדבר יהיה מעניין, אין משוואה לגמרי שווה – יש חוסר איזון מסוים בסימטריות הבגידות – כך שבכל זאת הקהל יכול לחפש הזדהות זו או אחרת. אתמול בלילה הוא סרט חכם בגלל עוד דבר – הוא לא מספק את התשובות ומשאיר אותם לנו – מי צודק, מי אשם יותר, האם יש אשמים בכלל, מה עושים הלאה והעיקר – איך עושים הלאה. משחק טוב של הצוות אך בעיקר – אתמול בלילה הוא סרט חכם.

2010 – King of Devil's Island

שווה 2010 – Kongen Av Bastoy  King of Devil's Island מלך אי השטןMarius Holst

זהו סרט נורווגי על האי בוסטוי, שעה במעבורת מאוסלו. האי שימש בית כלא ובית ספר לעבריינים צעירים אשר נודע בשיטות קשוחות ואף אכזריות שלו. ב-1915 הנערים מרדו והחזיקו באי עד שהצבא כבש אותו מחדש. הסרט עוקב בצורה דמיונית כמובן אחר המאורעות האלו. המוסד אגב נסגר בשנות השבעים. כיום הוא משמש ככלא פתוח ומהווה דוגמא על איך מנהלים כלא בתנאי שמירה מינימליים עם תחזוקה אוטונומית של האסירים. איך שהגלגל מתהפך. הסרט עשוי היטב ומעביר בצורה מצמררת את האווירה הקפואה והמתעללת באי בוסטוי בתקופת בית ספר לעבריינים צעירים.

2010 – Hereafter

שווה 2010 – Hereafter מכאן והלאהClint Eastwood

 

חוץ מעובדה שהסרט עשוי היטב, הסרט גם מעורר עניין. הוא מעורר עניין בעיקר בגלל הנושא בו הוא מטפל – המוות, או יותר נכון, החיים אחרי המוות. הסרט מספר 3 סיפורים כשכל אחד בצורה זו או אחרת נוגע במה קורה לאחר המוות. באחד מהסיפורים אנחנו גם פוגשים מדיום המתקשר עם עולם המתים. זו נקודה מסקרנת ביותר. שאלה – מה קורה לאחר שמתים?

 סוקרטס (עפ"י אפלטון) אמר –

או שהתודעה ממשיכה לחיות – אז וודאי אין מה לפחד מהמוות, או שיש חדלון, כלומר אין כלום ואין אפילו הרגשה שיש משהו, אין תודעה – ואז כמובן אין מה לדאוג הרי לא נרגיש שום דבר רע.

המדע המודרני נוטה לקשור את התודעה לביולוגיה וסבור שהתודעה היא תולדה מתהליכים ביולוגיים של המוח, וכך, ברגע שהאדם חווה מוות מוחי, התודעה לא תוכל להתקיים ומתחיל חדלון. אמנם ישנו זרם בפילוסופיה המודרנית שסבור שהמציאות זה לא אוסף של דברים אלא אוסף של חוויות עולם, וכך כשהאדם מת, כל החוויות שלו קיימות וממשיכות לחיות באלוהים (רעיון דומה לעולם האידאות של אפלטון) – הרי שעמדה זו היא די אזוטרית בימינו. רוב הפילוסופים המטריאליסטים מאמינים בקיום אינדיווידואלי, וכך כשאין קיום, אזי יש מות האינדיווידום. אמנם חלק מפסיכולוגים ימלמלו משהו על גשטאלט ותודעה קבוצתית – אך הדבר לא צמח לכדי טענה שהאדם אכן מתקיים בספירת תודעה קבוצתית לאחר מות גופו. אך בעולם הלא מטריאליסטי התמונה שונה עד מאוד. רוב המוחלט של דתות מאמינות בקיום הנשמה לאחר המוות, ויש להן אפילו כתובת מגורים לנשמות האלו – גיהינום וגן עדן. יש ווריאציות רבות ומרחב שלם של משמעויות לגבי גיהינום וגן עדן – אך בכל אופן המוטיבים מאוד דומים אצל מרבית הדתות. מעבר לכך, רוב הדתות דוגלות באופן זה או אחר בתנועת הנשמות בעולם המתים בין העולמות (גיהינום וגן עדן), בתחיית המתים ובגלגול נשמות. ז"א מה שמשותף הוא האמונה בנשמה על-מותית והסירוב להאמין בחדלון.

המצרים הקדומים האמינו שהנשמה הולכת אל ממלכת המתים ושם היא תישפט. ספר המתים היה המדריך ללחשים שאמור היה לעזור לנשמות לזכות בגורל טוב יותר בשדות המתים ולהצטרף אל השמש במעופה היומי בשמיים (ראיתי את ספר המתים במוזיאון הלובר שבפריז באגף המצרי – מרשים ביותר. ובכלל האגף המצרי הוא חובה. בילינו שם יום שלם).

 היוונים הקדמונים האמינו שיש מקום של מטה בו מתקיימות הנפשות לאחר המוות. הנפשות עוברות את נהר הסטיקס – נהר בין החיים והמוות, נשפטות והולכות אל שדות אליזה (המקבילה של גן עדן) או למקום עונשין.

 הרומאים האמינו בדברים דומים ליוונים.

 הוויקינגים גם הם האמינו בעולם הבא בו האנשים מצאו את מקומם על פי מעשיהם בעולם הזה – אחדים הצטרפו אל האל אודין, אחרים, אשר לא היו גיבורים, הלכו לאלים אחרים, ואלו שחיו חיים לא מכובדים ושקריים היו נשלחים לעולם בו עברו עונשים כבדים.

היהדות כבר נקבה לראשונה בכתובות: גן עדן, ושאול, ומאוחר יותר – גאי ינם, או גיהינום. הצדיקים הלכו לגן עדן, וכל השאר – לגיהינום. אך אף אחד לא נשאר בגיהינום, ולאחר תקופה של שהות – הם הלכו לגן עדן. רעיון זה של גיהינום  מזכיר קצת את רעיון בית הסוהר המודרני, ולא בכדי – יש דעות ביהדות שגיהינום זה לא מקום של עונש, אלא של תיקון הנשמה לקראת כניסתה לגן עדן. וכמובן, לראשונה אנחנו שומעים, וגם קוראים על תחיית המתים.

אצל הנוצרים הגישה היהודית קיבלה פיתוחים משלה עם הדגש על תיקון הנשמה. הקשר בין המעשים של האדם בחייו ומקומו בעולם הבא נחלש במקצת – מקומו בגן עדן היה תלוי בחסדי האל, ולא דווקא בפרוטוקול עם קריטריונים – וכך הנצרות שמה דגש חזק על אהבת האל והחסדים. יש גישות שונות לגבי האיך, ומה קורה, ומשמעות של שהייה בכל מקום, ושלבי היטהרות – בין הזרמים הרבים של הנצרות, אך העקרונות דומים. וכן, גם כאן ישנה תחיית המתים.

אצל האסלאם ישנם גם גן העדן (ג'הנה) וגם גיהינום (ג'הנם), והיעד של האדם תלוי אמונתו באלוהים ומעשיו הצדיקים. ביום הדין (שהוא גם סוף העולם) תהיה תחיית המתים (שעד אז הנשמות נמצאות בקברים ומחכות ליום הדין) ומשפט שבסופו כל נשמה תלך לגיהינום או גן עדן לעולמי עד.

אצל דתות המזרח – כמו הינדואיזם ובודהיזם, המצב מעניין יותר. אמנם גם כאן גורל הנשמה תלוי במעשים בעולם הזה, וגם כאן יש תקופת ביניים בה הנשמה מחכה, או מובלת, או עוברת עד למשפט. מה שמעניין, שהנשמה מקבלת את הגלגול הבא – בעולמינו – אך בתור או אדם או חיה – תלוי כאמור במעשיו של האדם. אם כן, העולם הזה והעולם הבא – עולם של מטה וגם העולם של מעלה – הוא אותו העולם – עולמינו אנו.

אם כן – עם מי, והעיקר, איפה המדיומים מתקשרים?  הרי אין מקום אחד, לא? אין כתובת אלקטרונית אחת – בכל דת זה קצת שונה. הייתכן שלמדיומים יש גישה לכל העולמות האלו? והם יכולים להעלות באוב את המצרי הקדום ממרכבתה של השמש, את סוקרטס מנהר  הסטיקס, את משה רבינו מגן עדן תחת הגפנים, את גנדי בחנות שממול בתור מוכר חייכן, את היטלר במעמקי התופת הבוערת, ואת המחבל שהתפוצץ מתוך קיברו בו הוא ממתין לבתולות המובטחות לו בגן העדן? בלגן שלם יש למדיומים. אז מה עושים? הם פתרו אותו בצורה שלהם כמובן – על פי ספיריטואליזם, נפש האדם היא על-מותית כמובן, ולאחר המוות, עוברת מספר מלכויות שמיים, גדלה ומתפתחת מספירות נמוכות עד לספירה עליונה בה הנשמה מצטרפת לאחדות העולם. המדיום היה מסוגל לתקשר עם הספירות האלו ולזמן את רוח הרפאים של המת. הדבר היה מאוד נפוץ במאה השמונה עשרה בחוגים של המעמד העלין, שם הסיאנסים היו נפוצים ביותר. אך עם הזמן, ההתעניינות הרחבה בתופעה דעכה, בעיקר עקב מספר רב של מיקרי רמיה והתחזות. מדיומים זכו לתצפיות של חברה פסיכולוגית בריטית בתחילת המאה העשרים – בלי תוצאות המחזקות את טענת המדיומים (בלשון המעטה). כיום הדעה הרווחת היא שמדיומים הם שקרנים ושרלטנים.

…טוב, כאמור, הנושא מסקרן מאוד, הביצוע לא רע גם כן – בכל זאת קלינט איסטווד.