הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2010 – Hereafter

שווה 2010 – Hereafter מכאן והלאהClint Eastwood

 

חוץ מעובדה שהסרט עשוי היטב, הסרט גם מעורר עניין. הוא מעורר עניין בעיקר בגלל הנושא בו הוא מטפל – המוות, או יותר נכון, החיים אחרי המוות. הסרט מספר 3 סיפורים כשכל אחד בצורה זו או אחרת נוגע במה קורה לאחר המוות. באחד מהסיפורים אנחנו גם פוגשים מדיום המתקשר עם עולם המתים. זו נקודה מסקרנת ביותר. שאלה – מה קורה לאחר שמתים?

 סוקרטס (עפ"י אפלטון) אמר –

או שהתודעה ממשיכה לחיות – אז וודאי אין מה לפחד מהמוות, או שיש חדלון, כלומר אין כלום ואין אפילו הרגשה שיש משהו, אין תודעה – ואז כמובן אין מה לדאוג הרי לא נרגיש שום דבר רע.

המדע המודרני נוטה לקשור את התודעה לביולוגיה וסבור שהתודעה היא תולדה מתהליכים ביולוגיים של המוח, וכך, ברגע שהאדם חווה מוות מוחי, התודעה לא תוכל להתקיים ומתחיל חדלון. אמנם ישנו זרם בפילוסופיה המודרנית שסבור שהמציאות זה לא אוסף של דברים אלא אוסף של חוויות עולם, וכך כשהאדם מת, כל החוויות שלו קיימות וממשיכות לחיות באלוהים (רעיון דומה לעולם האידאות של אפלטון) – הרי שעמדה זו היא די אזוטרית בימינו. רוב הפילוסופים המטריאליסטים מאמינים בקיום אינדיווידואלי, וכך כשאין קיום, אזי יש מות האינדיווידום. אמנם חלק מפסיכולוגים ימלמלו משהו על גשטאלט ותודעה קבוצתית – אך הדבר לא צמח לכדי טענה שהאדם אכן מתקיים בספירת תודעה קבוצתית לאחר מות גופו. אך בעולם הלא מטריאליסטי התמונה שונה עד מאוד. רוב המוחלט של דתות מאמינות בקיום הנשמה לאחר המוות, ויש להן אפילו כתובת מגורים לנשמות האלו – גיהינום וגן עדן. יש ווריאציות רבות ומרחב שלם של משמעויות לגבי גיהינום וגן עדן – אך בכל אופן המוטיבים מאוד דומים אצל מרבית הדתות. מעבר לכך, רוב הדתות דוגלות באופן זה או אחר בתנועת הנשמות בעולם המתים בין העולמות (גיהינום וגן עדן), בתחיית המתים ובגלגול נשמות. ז"א מה שמשותף הוא האמונה בנשמה על-מותית והסירוב להאמין בחדלון.

המצרים הקדומים האמינו שהנשמה הולכת אל ממלכת המתים ושם היא תישפט. ספר המתים היה המדריך ללחשים שאמור היה לעזור לנשמות לזכות בגורל טוב יותר בשדות המתים ולהצטרף אל השמש במעופה היומי בשמיים (ראיתי את ספר המתים במוזיאון הלובר שבפריז באגף המצרי – מרשים ביותר. ובכלל האגף המצרי הוא חובה. בילינו שם יום שלם).

 היוונים הקדמונים האמינו שיש מקום של מטה בו מתקיימות הנפשות לאחר המוות. הנפשות עוברות את נהר הסטיקס – נהר בין החיים והמוות, נשפטות והולכות אל שדות אליזה (המקבילה של גן עדן) או למקום עונשין.

 הרומאים האמינו בדברים דומים ליוונים.

 הוויקינגים גם הם האמינו בעולם הבא בו האנשים מצאו את מקומם על פי מעשיהם בעולם הזה – אחדים הצטרפו אל האל אודין, אחרים, אשר לא היו גיבורים, הלכו לאלים אחרים, ואלו שחיו חיים לא מכובדים ושקריים היו נשלחים לעולם בו עברו עונשים כבדים.

היהדות כבר נקבה לראשונה בכתובות: גן עדן, ושאול, ומאוחר יותר – גאי ינם, או גיהינום. הצדיקים הלכו לגן עדן, וכל השאר – לגיהינום. אך אף אחד לא נשאר בגיהינום, ולאחר תקופה של שהות – הם הלכו לגן עדן. רעיון זה של גיהינום  מזכיר קצת את רעיון בית הסוהר המודרני, ולא בכדי – יש דעות ביהדות שגיהינום זה לא מקום של עונש, אלא של תיקון הנשמה לקראת כניסתה לגן עדן. וכמובן, לראשונה אנחנו שומעים, וגם קוראים על תחיית המתים.

אצל הנוצרים הגישה היהודית קיבלה פיתוחים משלה עם הדגש על תיקון הנשמה. הקשר בין המעשים של האדם בחייו ומקומו בעולם הבא נחלש במקצת – מקומו בגן עדן היה תלוי בחסדי האל, ולא דווקא בפרוטוקול עם קריטריונים – וכך הנצרות שמה דגש חזק על אהבת האל והחסדים. יש גישות שונות לגבי האיך, ומה קורה, ומשמעות של שהייה בכל מקום, ושלבי היטהרות – בין הזרמים הרבים של הנצרות, אך העקרונות דומים. וכן, גם כאן ישנה תחיית המתים.

אצל האסלאם ישנם גם גן העדן (ג'הנה) וגם גיהינום (ג'הנם), והיעד של האדם תלוי אמונתו באלוהים ומעשיו הצדיקים. ביום הדין (שהוא גם סוף העולם) תהיה תחיית המתים (שעד אז הנשמות נמצאות בקברים ומחכות ליום הדין) ומשפט שבסופו כל נשמה תלך לגיהינום או גן עדן לעולמי עד.

אצל דתות המזרח – כמו הינדואיזם ובודהיזם, המצב מעניין יותר. אמנם גם כאן גורל הנשמה תלוי במעשים בעולם הזה, וגם כאן יש תקופת ביניים בה הנשמה מחכה, או מובלת, או עוברת עד למשפט. מה שמעניין, שהנשמה מקבלת את הגלגול הבא – בעולמינו – אך בתור או אדם או חיה – תלוי כאמור במעשיו של האדם. אם כן, העולם הזה והעולם הבא – עולם של מטה וגם העולם של מעלה – הוא אותו העולם – עולמינו אנו.

אם כן – עם מי, והעיקר, איפה המדיומים מתקשרים?  הרי אין מקום אחד, לא? אין כתובת אלקטרונית אחת – בכל דת זה קצת שונה. הייתכן שלמדיומים יש גישה לכל העולמות האלו? והם יכולים להעלות באוב את המצרי הקדום ממרכבתה של השמש, את סוקרטס מנהר  הסטיקס, את משה רבינו מגן עדן תחת הגפנים, את גנדי בחנות שממול בתור מוכר חייכן, את היטלר במעמקי התופת הבוערת, ואת המחבל שהתפוצץ מתוך קיברו בו הוא ממתין לבתולות המובטחות לו בגן העדן? בלגן שלם יש למדיומים. אז מה עושים? הם פתרו אותו בצורה שלהם כמובן – על פי ספיריטואליזם, נפש האדם היא על-מותית כמובן, ולאחר המוות, עוברת מספר מלכויות שמיים, גדלה ומתפתחת מספירות נמוכות עד לספירה עליונה בה הנשמה מצטרפת לאחדות העולם. המדיום היה מסוגל לתקשר עם הספירות האלו ולזמן את רוח הרפאים של המת. הדבר היה מאוד נפוץ במאה השמונה עשרה בחוגים של המעמד העלין, שם הסיאנסים היו נפוצים ביותר. אך עם הזמן, ההתעניינות הרחבה בתופעה דעכה, בעיקר עקב מספר רב של מיקרי רמיה והתחזות. מדיומים זכו לתצפיות של חברה פסיכולוגית בריטית בתחילת המאה העשרים – בלי תוצאות המחזקות את טענת המדיומים (בלשון המעטה). כיום הדעה הרווחת היא שמדיומים הם שקרנים ושרלטנים.

…טוב, כאמור, הנושא מסקרן מאוד, הביצוע לא רע גם כן – בכל זאת קלינט איסטווד.

מודעות פרסומת

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: