הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: פברואר 2018

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

מודעות פרסומת

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

1966 – A Man and a Woman

מומלץ 1966 – Un Homme et Une Femme  A Man and a Woman   גבר ואישה  – Claude Lelouche

 

 

שיא הרומנטיקה של קלוד ללוש. זה לא רומיאו ויוליה. זה גם לא סרט על אהבה ראשונה. גם לא על אהבה בגיל השלישי. לא – זה על גבר ואישה. צולם בשחור ולבן, ספיה וצבע. האמת מאחורי ערבוב הוא הכסף – לדברי קלוד ללוש השחור לבן היה זול יותר. עם זאת, למרות המגבלות, או, בלשון של דוגלים במינימליזם, בזכות המגבלות יצא לנו סרט מסוגנן להפליא. הדבר שם דגש על סיפור סטנדרטי למדי – היא אלמנה, הוא אלמן, שניהם גרים בפריס ולשניהם יש ילדים בפנימייה בדהוויל. הם נפגשים בדהוויל והשאר הורמונים. קלוד ללוש מצליח להזרים רומנטיקה לסיפור פשוט זה ברמה של ריגוש והתפעלות. זה מעלה נשכחות אצל כל אחד שזכה להתאהבות המערבלת חושים – וכך הפשוט (העלילה) הולך יד ביד עם סגנון ושניהם מביטים האחד בשנייה במבט נוגה, ואנחנו מתמוגגים לצלילי מנגינה קיטשית שפתאום כבר לא נשמעת קיטשית לנופי פריס וצרפת – מה יותר רומנטי מזה?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rgk2p4SngMs

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es