הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: מרץ 2018

1977 – Office romance

מומלץ 1977 – Slujebnyy Roman  Office romance  – Eldar Ryazanov

 

 

זהו אחד הסרטים הסובייטים המקסימים שנעשו, לא במפתיע, ע"י מיודענו אלדר ריאזנוב. זאת קומדיה רומנטית שנונה – ואני כידוע מת על סוג זה של קומדיות, כך שאני משוחד. ריאזנוב הביא לסרט זה 2 מכוכבי צחוק הגורל שהוא עשה – עוד קומדיה רומנטית שנונה – את אנדריי מיאגקוב – ששיחק את הגיבור הראשי שם וגם בסרט זה, וגם את ליה אחדז'קובה ששיחקה בצחוק הגורל תפקיד קטן וזוטר אך השאירה רושם אדיר – גם כאן היא משחקת תפקיד צדדי של מזכירה – אך כמעט כל משפט שני שלה נחרט בתרבות הרוסית (כמעט כמו מה שהגשש החיוור השאיר לעברית). למעשה השפה שמשתמשים בסרט היא כל כך שנונה שאתה מחזיק את האוזניים במתח תמידי מרוב פחד שאולי תפסיד איזה פנינה לשונית שנזרקות כאן בתדירות של מכונת ירייה. הסיפור הוא רומן בעבודה – במכון לסטטיסטיקה עובדת מנהלת – אישה שתלטנית, אסרטיבית, אך יבשה, לבושה בלבוש עיסקי ושמרני, לא מטופחת, באה לפני כולם, הולכת אחרי כולם – בקיצור אישה לא נשואה שכנראה היחסים האישיים זה לא בלקסיקון שלה. במחלקה שלה עובד מנהל חשבונות, גרוש שחי עם 2 בניו בדירה, בחור ביישני והעיקר – פוחד פחד מוות מהמנהלת. רצה הגורל והוא, בעצת חברו לעבודה, ע"מ לקבל קידום, מתחיל עם המנהלת. וכאן הכל תופס תאוצה והצחוקים לא נגמרים. למרות שמדובר סה"כ ברומנטיקה פוזיטיבית וסרט עם כוונות טובות – כיום כמובן אי אפשר לעשות דבר דומה עקב כל החוקים ונורמות נגד הטרדות מיניות. ואגב, חבל. אני מתכוונן שרומנטיקה כלואה מאחורי סורג ובריח ע"י תלונה שנעשתה עם כוונות טובות ע"י האחיות רגולציה, פוליטיקלי קורקט ושחרור האישה. ככה זה בחיים – לעתים קרובות הקורבן של החברה הוא היופי והתקווה. טוב- מספיק עם הטפות, בחזרה לסרט. הסרט הוא בעקבות מחזה שריאזנוב כתב עם מיודענו אמיל ברגינסקי עוד ב-1971 שהיווה הצלחה בתאטראות. אמנם רוב הסרט נעשה במקומות סגורים, אך בכל זאת זהו סרט – ריאזנוב נתן לנו הזדמנות להציץ איך מוסקבה הייתה דאז, באמצע שנות השבעים, עם הרחובות שלה, הבניינים, הפקקים (שרק גברו, יש לציין, עם השנים), החנויות, אופנת הלבוש והתסרוקות שנראים לנו כמיושנים לגמרי. אך מה שלוקח את כל הקופה, אלו כאמור המצבים הקומיים אשר מצליחים להחדיר אופטימיות לרומנטיקה והאהבה שמשנה אישה יבשה ומוזנחת לאישה מושכת ופורחת. קלאסיקה סובייטית מקסימה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rX1JWSTTksw

מודעות פרסומת

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1968 – The Producers

מומלץ 1968 – The Producers המפיקיםMel Brooks

 

 

תארו לכם מפיק כושל, שכל עבודתו מאחוריו. הוא חי מכספים שהוא לוקח מזקנות שובבות המבלות איתו וגם אוסף כסף למחזמר שהוא רוצה להפיק. קוראים לו מקס ביאליסטוק. יש גם מנהל חשבונות היסטרי לאו בלום. בלום מגלה שחסרים 2000 דולר במיזם של ביאליסטוק וכך הם הוגים רעיון גאוני – מכיוון שמס הכנסה לבטח לא יבדוק ספרים של מחזמר שנכשל, הם מחליטים להגביר את איסוף הכספים ולמכור מניות של המחזמר לכל אותן הנשים ביותר מ-100%, ולהפיק מחזמר שייכשל. על מנת שהתכנית תצליח ביאליסטוק דואג לקחת תסריט הכי גרוע למחזמר, לגייס צוות לא יוצלחים ומריץ את המחזמר בתקווה שיכשל כבר בלילה הראשון. למחזמר אגב קוראים "אביב להיטלר". כן – יהודים עושים אביב להיטלר  בברודווי . (גם בסרט עצמו – לאו בלום ומקס ביאליסטוק, וגם במציאות – מל ברוקס, ג'ין ווילדר וזירו מוסל).

זהו סרטו הראשון של מל ברוקס כבמאי. הוא היה תסריטאי מצליח עד אז, וניסה לעניין אולפנים גדולים בתסריט שכתב לסרט זה. הוא נדחה על הסף כי האולפנים חשבו את התסריט עשוי בטעם רע, עד שלבסוף אולפן אחד התעניין בו. אחרי שלא מצא במאי, ברוקס הציע את עצמו לביים, על מנות לחסוך בהוצאות. ועוד איזה בימוי זה היה! גאוני. וזה עוד נעשה כמשימה צדדית שברוקס לקח! מאז הוא המריא והביא לנו מורשת מל ברוקס נהדרת.

לכשיצא הסרט הוא נתקל בתגובות מעורבות הנוטות יותר לגנאי על הטעם הרע. ברור שאם קראתם על מה הסרט בהחלט אפשר להבין אותם. אבל… כן, יש גם אבל אחד רציני שבזכותו הסרט הוא ממש מצויין. הסרט הזה מצחיק עד דמעות. לא מומלץ לעמוד או לשבת על כיסא כשאתם צופים בו מחשש שפשוט תפלו על הרצפה מעוויתות הצחוק שיתקפו אתכם. בתור לאו בלום משחק ג'ין ווילדר, עד אז שחקן לא ידוע. הוא גם המשיך וכיכב בעוד שני סרטים של מל ברוקס (אוכפים לוהטים ופרנקשטיין הצעיר הנהדרים). בסרט הזה הוא היסטרי עד דמעות. למעשה כל צוות השחקנים נתנו כאן הופעה נהדרת – אך מעל כולם מתעלה מי ששיחק את מקסזירו מוסל, מיודענו שמואל יואל "זירו" מוסל (הכינוי זירו – אפס – ניתן לו ע"י אימו שהזהירה אותו שאם לא ילמד טוב בבי"ס הוא יסתכם באפס). מוסל היה שחקן ידוע בתאטראות ושיחק תפקידים קומיים וגם רציניים ואפילו את טוביה החולב הוא גילם. אך בסרט זה הוא התעלה על עצמו ועל כולם והציג משחק מוגזם, משחק בטוח, משחק קולני וולגרי להקסים. מקס אומר בסרט "הייתי כל כך זהיר, בחרתי מחזה לא נכון, במאי לא נכון, צוות שחקנים לא נכון …. אז איפה עשיתי משהו נכון?" כן – אביב להיטלר הפך ללהיט! מבקר קולנוע ידוע רוג'ר אברט סיפר על מיקרה שקרה לו – הוא היה במיקרה במעלית עם מל ברוקס ואישתו דאז אן בנקרופט כמה חודשים לאחר שהמפיקים יצא, ואז נכנסה אישה אחת למעלית. לאחר שהיא זיהתה את ברוקס היא אמרה "אני חייבת להגיד לך, מר ברוקס, שהסרט שלך הוא וולגרי". ברוקס חייך והסכים "גבירתי, הוא התעלה מתחת לוולגריות". ברוקס הגדיר מחדש את הוולגריות, בגאונות, בצחוק אדיר, באינטליגנציה וחכמולוגיה. אכן, זה לא עבור כולם – אך נשבע לכם – זהו סרט מאוד מצחיק, למרות שנשמע בטעם רע . לכו עליו ותודו לי אחר כך.

קדימון: : https://www.youtube.com/watch?v=z51xeox0Jlg