הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ספטמבר 2018

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

מודעות פרסומת

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

2005 – El Aura

מומלץ 2005 – El Aura  אאורה  – Fabian Bielinsky

 

 

פביאן ביאלינסקי עזב אותנו מוקדם מדיי.  ב-2000 הוא נתנו לנו מעדן בשם תשע מלכות, ועכשיו הוא מגיש לנו מנת ביניים נהדרת זו. ביאלינסקי לא הספיק להכין לנו לא את המנה העיקרית ולא את הקינוח. הוא עזב אותנו בגיל 47, כאשר יצירות המופת שלו עדיין לא הוגשו לנו – וכל מה שנשאר הוא הבטחה, הבטחה מצוינת בדמות שני הסרטים האלו. הפעם הוא מגיש לנו מותחן, מותחן עם אווירה, מותחן איטי אך מדבק. מדובר במפחלץ הסובל מהתקפי אפילפסיה וחי חיים יבשים ומשעממים ומשתעשע ברעיון של פשע מושלם. וכאשר הפשע מזדמן לו – הוא לא חיפש אותו, הוא לא תיכנן אותו, הוא הגיע אליו כמו פרפר יפה והתיישב על כף ידו – לאחר היסוס מה הוא מחליט להעיז. פשע מושלם הוא פשע לא מפוענח ראשית כל. אך הוא לא מפוענח בזכות דבר אחד – הפושע הוא חכם יותר מהשוטרים ומצליח להערים עליהם. האם קיים פשע מושלם? אם לשפוט על פי ההגדרה שנתתי למעלה, הרי אם הפשע לא מפוענח – הרי אנחנו יכולים לא לדעת על קיומו. ולגבי החכמה – אין ספק שבין השוטרים ישנם גם אנשים חכמים. אך דעתי היא שמרבית האנשים החכמים לא פונים אל שורות המשטרה דווקא. וכך אין לי ספק שישנם פשעים מושלמים. לעומת זאת, הטענה הנגדית אומרת שאין פושע חכם עד כדי כך שלא ישאיר עקבות או לא יעשה טעות – וכך אם הפשע לא מפוענח, הרי זה לא בגלל שהפושע עשה עבודה מושלמת, וכל מה שנשאר לשוטרים זה לעלות על הטעות ולפתור את התעלומה. כמו כן, יש הסוברים שהנסיבות והסביבה לא ניתנים לשליטה מלאה ותמיד, אבל תמיד משהו ישתבש (כן, זיהיתם את מצדדי חוקי מרפי בטענה זו). וכך, נושא מרתק זה זכה ללא מעט וריאציות קולנועיות – ומספיק שניזכר בסרטיו של היצ'קוק כמו אליבי, או החבל (ששם הנושא של הפושע שהוא חכם מהשוטרים מקבל טוויסט נוסף שהפושע חש שהוא נעלה יותר מהאחרים) ורבים אחרים. אאורה הוא סרט מסקרן, מותח ומשרה אווירה מסתורית של סרט אפל מודרני. קסם קטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rw3lZzTy5QE

2004 – The Final Cut

מומלץ 2004 – The Final Cut בסוף הדרךOmar Naim

 

 

החיים בשעתיים

רובין וויליאמס במותחן מדע בדיוני. מותחן שקט מאוד, אגב. אפוף באווירה עצובה. אותי הסרט ריתק כי הוא מטפל במספר נושאים מעניינים. רובין וויליאמס הוא עורך זיכרונות. יש אנשים שמשתילים במוחם מקליט הזיכרונות, ואז אחרי שהם מתים, עורך הזיכרונות מרכיב מהם סרט שמוקרן בהלוויה. כמובן שהסרט מראה את המנוח באור חיובי והרואי – הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם עורך זיכרונות הם עשירים מאוד. תחשבו על פסיכולוג – מה הוא שומע, הוא הרי פח האשפה של הנפש האנושית – כמה השפעה יש עליו מכל הסיפורים שהוא סופג… עכשיו תבינו שעורך הזיכרונות רואה את כל הזיכרונות – את כולם ומחליט מה נשאר לדורות הבאים ומה לא. הרי הוא רואה הרבה יותר ממה שמספרים לפסיכולוג, את כל הסודות הכמוסים ביותר של האדם – ומדובר באנשים לא נעימים במיוחד.. הרי ההשפעה על עורך הזיכרונות הרבה יותר גדולה. מה הוא מרגיש, מה הוא סופג… או כמו שרובין וויליאמס אמר בסרט – אני תרנגול הכפרות ועוזר להם להגיע לגאולה. אני גם חושב אילו הג'וב של עורך הזיכרונות לא היה לעשות סרט זיכרונות חיובי ולהציג את האדם כקדוש – האם השתל שיש לאנשים המקליט את הזיכרונות לא היה משנה את התנהגותם כשהם יודעים שזיכרונותיהם יהיו מוצגים לראווה? האם ההתנהגות שלהם הייתה טבעית או ערוכה מראש? או שמה נגדיר את זה כמפוקחת? הרי מה זה המצפון שמפקח על ההתנהגות? וחוץ מזה הרי אדם מאמין חי בתחושה שאלוהים רואה כל צעד לו – האם זה לא דומה? ובכן – יש דמיון אני מודה עם הבדל קטן שאלוהים לא מפרסם ספר זיכרונות שלך ברבים… ובכל זאת – זה דומה. יש עוד נושא מעניין בסרט – אנחנו מעצבים את הזיכרון. המנצחים כותבים את ההיסטוריה (בסרט זה העשירים), ומה שהיה באמת את מי זה מעניין? מה שחשוב זה להראות שהדברים היו כך ולא אחרת ואז אפשר להציג כל דבר באור הנראה לך וכך לעצב את דעת הדורות הבאים וגם הדור הנוכחי. הנטייה הזאת לשקר ולייפות ולהראות את עצמנו כגיבורים גדולים בקול תרועה רמה ולמחוק את ההיסטוריה הלא רצויה – הרי זו נטייה הטבועה חזק בעולם המוסלמי. לא לצעוק "גזענות" בבקשה. הבמאי הוא לבנוני, והנה מה שהוא אמר על הסרט (שהוא גם כותב התסריט) עפ"י וויקיפדיה – "בסוף הדרך הוא על עריכה וזיכרון. זהו מבט לבנוני על זיכרון ההמונים וזיכרון אנושי סובייקטיבי וראיית העולם. זה בתורו מכתיב איך החברה מתפקדת. אני השלכתי את זה אל רעיונות מדע בדיוניים" (בתרגום חופשי). אך כמובן זה לא ייחודי רק לחברה לבנונית ומוסלמית. כל החברות מתחזקות את המיתוסים הלאומיים שלהם. כיאה לסרט מדע בדיוני טוב, סרט שמכריח אותך לחשוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EM5MzCAZ3OY

2004 – Vera's Driver

מומלץ 2004 – Voditel Dlya Very Vera's Driver נהג לוורהPavel Chukhraj

 

 

ברה"מ, תחילת שנות השישים של המאה שעברה. תקופת שלטונו האיום של סטאלין כבר מאחור ואנחנו נמצאים בתקופת חרושוב שנחשבת חמימה הרבה יותר. זו התפאורה, אך זהו גם הגיבור הראשי. נחזור לזה עוד מעט.

חניך צבאי ממוסקבה מתקבל (כן יש לו שאיפות התקדמות) כנהג אצל גנרל בחצי האי קרים. לגנרל יש מחשבות לגבי הנהג הצעיר – לגנרל יש בת, וורה, קצת צולעת, בהריון מאיזה קובני (קובה הייתה בת ברית עיוורת לברה"מ הרבה שנים), וכאן יכולה להיות עסקה רומנטית טובה לשני הצדדים וכך הגנרל נותן לו ג'וב להיות הנהג של ביתו, בתקווה לנישואין מהירים. הנהג לא מתנגד לנישואי קריירה, אך במהרה עובר לפסים רומנטיים על בסיס של רחמים. כן, ויש גם משולש רומנטי כי בבית הגנרל יש גם משרתת סקסית. אך מי שחשב שמדובר באופרת סבון על נופי קרים הנפלאים טועה – האינטריגות בין הצבא והק.ג.ב. נכנסות לפעולה וגם אינטריגות אישיות בין סגנו של הגנרל לתפקיד הגנרל שבו הוא חושק – וכך הנהג מגוייס למלשינון הק.ג.ב.

והנה חזרנו לגיבור הראשי – תקופת ההתחממות דאז שוקקת באינטריגות ושיטות סטאליניסטיות מתחת לפני השטח – וכך, כשלכל אזרח או לובש מדים תמיד, אבל תמיד יש איזה שדים בארונו, כולם למעשה הם כלי המשחק באינטריגות הנ"ל ואין לך מושג מי איתך מי נגדך ומי שניהם גם יחד. כל אחד יכול להיות הפגיון הננעץ בגב ואין חסינות לאיש, גם ובמיוחד אם אתה גנרל. הסרט ממחיש לא רע את הדילמות האתיות והאנושיות שכולם עוברים בעולם ללא תקווה ודורסני בצורה חמימה זה, והכובד של כף יד של הגורל תמיד על כתפך וכל מה שאתה מנסה לעשות זה לשרוד ואם אפשר אז בתור אדם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y7qbaEbkRDA