הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: ינואר 2019

2012 – Prometheus

מומלץ 2012 – Prometheus פרומתיאוסRidley Scott

 

 

פרומתיאוס זהו סרט מסדרת הנוסע השמיני. בהנוסע השמיני המקורי היו ארבעה סרטים – הנוסע השמיני המדהים, שובו של הנוסע השמיני המדהים לא פחות, הנוסע השמיני 3 שאהבתי גם כן, והנוסע השמיני: התחייה – סרט שקצת נפל מקודמיו. אח"כ באו סרטים של הנוסע השמיני נגד הטורף – סידרת סרטים נפרדת, כאשר ניסו לשדך סידרה מוצלחת אחרת – הטורף – עם הנוסע השמיני – שידוך קוריוזי ומסקרן, בעיקר את אלה שאהבו את שתי סדרות הסרטים. וכאן יש לנו פרומתאוס – עוד סרט על הנוסע השמיני. אך הפעם הוא ממוקם בזמן איפשהו לפני הנוסע השמיני המקורי, ולוקח כיוון שונה לגמרי מאשר השידוך של הנוסע השמיני עם הטורף. הסרט מפוצץ בכל מיני רעיונות מכל כך הרבה כיוונים והשפעות שרק להתחיל לספר על כך ייקח לפחות כאורכו של הסרט.  יש כאן חיפוש אחר המקורות שלנו, של האנושות. מי שאי פעם תהה על כך, יימצא הדים לכל מיני אבני דרך בחיפוש זה – החל ממרכבות האלים של אריק פון דניקן (מוצאנו מגזע חייזרי אחר) ועד לדת )דתות מערביות – למעשה דתות מזרחיות – יהדות, נצרות ואיסלם – גורסות שנוצרנו בצלמו של אלוהים, דתות אחרות גרסו דברים אחרים) וחיפוש אחר האלוהים – בסרטו המופתי של רידלי סקוט בלייד ראנר – שגם הוא מפוצץ ברעיונות – החיפוש אחר היוצר והאדם ההורג את אלוהיו (נושא פילוסופי אירופי שעובד בהמון ספרים וסרטים), כאשר כאן יש לנו גם את ההפך בנוסף לרעיון זה – שהאל מנסה להרוג את האדם. יש כאן התנגשות המדע מול הדת – הגיבורה הראשית, שאמנם לא ריפלי – הגיבורה המקורית של הנוסע השמיני המגולמת ע"י סיגורני וויבר, אך היא דמות מעניינת כשלעצמה – היא מאמינה באלוהים, והעובדה שהיא מגלה שמקורו של המין האנושי בחייזרים לא הורגת את האמונה אלא מחזקת אותה – דבר שאנחנו רואים בכל דת ודת כאשר השכנוע העמוק לא מאפשר לעובדות לבלבל את האמונה, יש יגידו, העיוורת. יש כאן גם הנוסע השמיני כמובן, יש כאן מרדפים נהדרים, ויש כאן תמונה וויזואלית נהדרת של סרט מדע בדיוני כפי שהוא אמור להיות (צולם כולו בתלת מימד אגב). מה שאין כאן זה הקו הברור השזור בכל סרט של הנוסע השמיני – כאן יש לנו מסע חיפוש, כאן יש לנו הצבת התפאורה עם כל הפרטים עם כל הרעיונות והכיוונים, כאשר הנוסע השמיני – הסרטים הקודמים (או, כרונולוגית בעלילה, הבאים אחריו) – הם רק כיוון מסוים בתפאורה זו. נשמע מבלבל? נשמע לא ברור? אך בדיוק בגלל סיבות האלו ובגלל הוויזואליות הנהדרת הסרט הזה מומלץ. רצוי לצפות פעמיים בהרהורים קלים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5UEv03g51kU

מודעות פרסומת

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

2012 – Batman – The Dark Knight Rises

מומלץ 2012 – Batman – The Dark Knight Rises עלייתו של האביר האפלChristopher Nolan

 

 

זהו הסרט המסיים בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולן. לאחר סרט השני המהמם –  האביר האפל – לא חשבתי שצריך לחזור ולהמשיך את הסיפור – אך נולן חשב אחרת בבירור והנה יש לנו את הסרט השלישי. כמה טוב כבר יכול להיות הסרט השלישי לאחר שהשני בטרילוגייה הימם באופל, עומק, דימיון מפחיד למציאות והופעה מחשמלת של הית לדג'ר בתור ג'וקר – הנבל התורן בסרט? ובכן – יש כאלו שיגידו שסרט זה לא פחות טוב. ויש כאלו שיציינו שסרט זה חי בצל אחיו המוצלח יותר. אני משתייך לקבוצה השנייה. מבחינתי סרט זה הוא המשך של הסרט השני (בהפרש שמונה שנים) ומאוד דומה לו כמעט בכל – עושר בדמויות, האווירה האפלה, הפוליטיקה שמעורבבת בטרור ובשחיתות, הדמיון הבלתי נסבל למה שקורה במציאות – ז"א more of the same של הסרט השני. כמובן שחובבי הג'אנר אסור להם לפספס את הסרט זה למרות שגם כאן אין כמעט באטמן, ובתור סרט על גיבורי על, זמן המסך שלהם קטן להחריד, והסרט הוא אפל וכבד מדי בכדי שיהיה כיפי ומהנה – אז זה היה לנו כבר בסרט השני, כך שזו לא הפתעה. הסרט עשוי היטב עם כמה סצנות נהדרות, ונולן הוכיח שגם לאחר שקבע סטנדרט גבוהה ביותר בסרטו השני על באטמן, הוא יכול להמשיך באותה הרמה. אישית הרגשתי שנותנים לי גירסה מעודכנת של הסרט השני בלי הגאוניות שבו – אך רמתו הגבוהה מספיקה בהחלט להמליץ עליו (חוץ מזה, האם זה נכון לזקוף לחובת האח הקטן קיומו של האח הגדול?). נולן לא עשה את זה לבד כמובן, ויש כאן סוללה מכובדת של כוכבים העוזרים להצלחת הסרט: כריסטיאן בייל, מייקל קיין, גארי אולדמן, מורגן פרימן, מריאון קוטילאר,  טום הארדי, ג'וזף גורדון-לוויט, אן האטאווי. גם הצילומים הם באיכות גבוהה – הסרט ברובו צולם בציוד שמצלמים סרטים לאיי-מקס – מסרטה 70 מ"מ. למי שלא ראה את האביר האפל – מצפה לו סרט מהמם, הוא ימצא את עצמו מבולבל (בכל זאת יש המשכיות מסויימת) אך במהרה יכנס אל נפתולי העלילה וימצא את עצמו על המים הגועשים של המלחמה ברוע. הרוע והאופל חדורים כה עמוק בסרט, וכה משקף את המציאות שבה אנחנו חיים, שבמהלך יצירת הסרט כבר נדלקו כמה נורות אזהרה בדמות תאונות קטנות שקרו במהלך ובאתרי ההסרטה – פעם טרקטור נכנס בחזית כניסה לבניין, פעם האופנוע של באטמן ניזוק בתאונת התנגשות, פעם איש פעלולים צלח אל גג בניין, ופעם אחרת התנגש במצלמה (כן, זאת ה-70 מ"מ) והרס אותה. נורות האזהרה כמובן לא הובנו, ובעת הקרנת חצות ב-20 ליולי 2012 בעיירת אורורה שבקולורדו, בחור בן 24 פתח באש באולם הקולנוע והרג 12 אנשים ופצע יותר מ-50. הוא קרא לעצמו הג'וקר. בכדי לא להעיר את הרוע עוד יותר, השיווק ופירסום והקרנת הסרט עברו לפסים שקטים – ובכל זאת הסרט היה לאחד הסרטים הקופתיים ביותר. נולן יצר סיום הולם לטרילוגיה האפלה שלו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rBP-oP0ELA8

2011 – The Skin I live in

מומלץ 2011 – La piel que habito  The Skin I live in   העור בו אני חי  – Pedro Almodovar

 

 

אלמודובר קובל השראתו לסרט מספרו של Thierry Jonquet בשם Mygale משנת 1984, שפורסם בארצות דוברות אנגלית בשם Tarantula ואח"כ בהעור בו אני חי, בעקבות סרטו של אלמודובר עצמו. העלילה של הסרט מפותלת ומסובכת, וצריך ממש להתאמץ ע"מ לעקוב אחריה ולהבין מי נגד מי ולמה. בנוסף, כמו בכל סרטיו של אלמודובר, העלילה כוללת נושאים במחלוקת, מיניות פרוורטית וכדו'. כאן זה יהיה אונס, כפייה, התאבדות, רצח, יחסים מחרידים במשפחה, יד הגורל הצוחק, שינוי מין, דיבוק – כל זה בעטיפת סרט מתח ואימה עם אלמנטים של מדע בדיוני. כאן מדובר ברופא עילוי, שאיבד את אשתו בתאונת דרכים ועושה ניסויים בעור עמיד באש על אנשים.  לא כל אחד אוהב את מה שאלמודובר עושה בסרטיו – בעיקר בגלל הנושאים שהוא מביא אל הסיפור, כמו שלא כל אחד אוהב מה שהאחים כוהן עושים בקולנוע האמריקאי עם כל האלימות מעל ומתחת לשטח של החברה האמריקאית. לא פשוט לצפות בסרטים שלהם. יצא לי לשמוע התרשמות של מישהי שראתה את הסרט ודיברתי איתה למחרת – היא הייתה מזועזעת, אמרה שזה סרט מחריד וחולני. כששאלתי אותה למה היא לא יצאה באמצע – היא אמרה – איך אני יכולה? זה אלמודובר בכל זאת. וזה אמר הכל. הסרט נעשה ביד אומן בוגר, עם סגנון שאי אפשר לטעות בו, עם איכויות גם בצבע, גם בתמונות, גם בעיצוב – שלא ניתן להפסיק לראות באמצע. הוא שובה אותנו הצופים, כמו שהוא שובה דמויות על המסך – ואנחנו מאבדים כל אחיזה באופי שלנו ונשארים לראות עוד. המשחק שאלמודובר מוציא משחקניו הוא ברמה הגבוהה ביותר. הוא גם משאיר בעלילה דברים קטנים שאתה תוהה עליהם ולא יכול להחליט את מה זה משרת – אך הפואנטה היא שאתה תוהה. למשל, כשברוב הסרטים לגיבור הראשי ברור הכל, אם בהתחלה או אם בסוף – הרי כאן הרופא שלנו לא יהיה מודע למספר התפתחויות מפתח – למשל קשריו המשפחתיים עם חלק מציוותו ומאחרים. אפשר לא לשים לב לזה, אך בתת מודע זה מגרד לך את התודעה – משהו לא בסדר. אפשר להגיד על הסרט שהוא לא עבור כל אחד, אך ניצבת לפנינו עבודה של אומן גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EolQSTTTpI4