הפסקה

סרטים ודברים אחרים

1958 – Little Peach

מומלץ 1958 – Anzukko Little Peach – Mikio Naruse

 

 

מיקיו נרוסה חוזר לטפל בנושא שטופל בצורה נפלאה ב- Meshi (Repast)  – הנישואין. אך בהשוואה ל- Meshi, שבו הנישואין הוצגו כרוטינה מתמשכת ומשעממת עבור האישה, ולבסוף השלמה מהולה בעצב ש"לא טוב היות האדם לבדו" עם אופטימיות זהירה, כאן ב-  Anzukko נרוסה כבר מטפל בנושא מתוך עצב כהה שהוא גורלה של האישה. כפי שנאמר בסרט לאישה זה לוקח כל החיים, לגבר שניה אחת. אפשר לקחת את זה כמובן גם להגנת הגבר – הוא בשנייה אחת מאבד את זה. אך לא לזה מתכוון מיקיו נרוסה. חוץ מזה – מה זה ה"זה" הזה, החמקמק? אני חושב ש"זה" מלווה את הסרטים של מיקיו נרוסה כל הזמן – "זה" לא מוגדר, קשה לשים עליו את האצבע. "זה" היא שמחת החיים, האושר, הרגע החולף שלא יחזור, ההמשכיות אל תוך העצבות, העצב הדק המתגבר עם הזמן. מיקיו נרוסה היה רב אומן בציור ה"זה" הזה.

בת לסופר ידוע מתחתנת עם בחור שהיא מכירה מילדות, לאחר שמסרבת לחיזורים של בחורים רבים. הבחור מתקשה לפרנס את המשפחה ורוצה להיות סופר גם כן. שלוש בעיות לבחור – אין לו כשרון כתיבה, הוא שותה והוא גאוותן – לא מעוניין בעזרה. וכך, בהעדר פרוטה והמצב התקוע שבו הוא נמצא הנישואין מדרדרים להם. האבא הדומיננטי אמנם מחשיב את העקשנות של הבחור לנסות ולכתוב כתכונה טובה – אך ליבו כואב על מה שקורה לבת שלו. הוא נותן עצות חכמות, לא פולשות לחיים של ביתו, וכל הסרט בנוי על כך שזה החיים שלה והיא צריכה להחליט אם להישאר או להיפרד. כל זה בעדינות אצילית ממש.

אני חושד שזה נראה כך גם בתקופתו – האצילות של לא להכתיב לילדים ולתת עצות גבוהות – אך להשאיר החלטות לילדים. ז"א שהדרך ההפוכה – להתערב, להנחות, להוביל, לשאת עצה – כנראה הייתה יותר פופולרית – אך לא אצילית. כיום, יש גם את אותה הדילמה – מה עדיף – לתת לילדים לשבור את הראש לבד או להוביל אותם ל"מסקנות נכונות". יש כאלו שבעד זה, ויש שבעד הגישה השנייה. לכולם יש את הטיעונים משלהם – חזקים מאוד. יש כאלו שיגידו שאת ההחלטות האדם עושה לבד עם עצמו. ויש שיגידו שהחלטות טובות האדם צריך לעשות בהתייעצות קשובה. כל אחד עם האמת הכואבת שלו. יש כאלו שמצטערים שלא אמרו להם מספיק ברור. ויש שמצרים על כך שיותר מדי דחפו האף לענייניהם.  או במילים פשוטות – צריך להגיד לילדים או לעזוב אותם לנפשם?

מעבר לדילמה זו הרלוונטית גם כיום, יש כאן מבט מאוד מעניין נוסף. הבחורה התחתנה כי רצתה להתחתן – אך הרצון הזה הוא רצון חברתי, לא שלה אישית. באיזשהו שלב היא גם תוהה על הסיבה האישית ומגיעה למסקנה – בנישואין אני אכיר את הבן אדם. ז"א יש כאן סיבה אמנם שקופה, אך גם עמוקה ולא טריוויאלית – הנישואין היא לא רק מסגרת כלכלית, או חברתית לגידול הדור הבא, וגם לא רק בניית בית לשני נפשות אוהבות, נישואין הן לא רק מה אני אקבל בהם – אלא היא מסגרת להכרת האדם השני. כמה טריוויאלי, אך גם כמה מחייב. הנושא של הקרבה עצמית ע"מ לדעת ולהכיר מיושם כאן על הנישואין. מה שמביא דילמה נוספת – למה היא סובלת? הוא לא שווה את זה, היא צריכה לעזוב אותו. הרי היא אפילו לא אוהבת אותו. אז למה? היא אומרת שתעזוב בתור מפלט אחרון. ז"א שהמסע שלה להבין את האחר עוד לא נגמר, אפילו אם הוא לא נעים – היא עדיין יכולה להמשיך.

מיקיו נרוסה מצייר מלודרמת בצורה ראליסטית – אפשר ללמוד הרבה על חיי יפן – היום-יומיים וגם התרבותיים. האישה למרות שהחופש ישנו – עדיין דואגת לבעלה לכל מחסורו ולמשפחה כולה ואמורה לציית. כיום הגישה הזו יכולה לקומם והרבה רוגז יתעורר – למה היא לא עוזבת את הבחור? אך עם זאת – הסרט רלוונטי גם לזמננו, כי גם בעולם שלנו העצב נמצא – צריך רק נפש עדינה ע"מ לשים לב לנקודת המבט של מיקיו נרוסה.

?ומה אתם חושבים

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: