הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיונים חודשיים: נובמבר 2019

1978 – Interiors

מומלץ 1978 – רגשותWoody Allen

 

 

רגשות הפתיע אותי. זהו סרט רציני, בלי צחוקים, בלי הומור בכלל, וגם וודי אלן לא משחק כאן. המתכונת לא חדשה עבור וודי אלן – הוא יצר סרטים רציניים, הוא יצר סרטים ללא חיוך, והם היו גדולים (ראו את יסמין הכחולה). אז ממה הופתעתי? האמת היא שלא הייתי צריך להיות מופתע – הרי וודי אלן היה צריך להתחיל פעם באיזשהו סרט להיות רציני ולא רק קומיקאי יהודי נאורוטי כמו ברוב הסרטים הקודמים לזה – ואכן זהו הסרט. עוד משנות השבעים. לאחר סדרה של קומדיות וגם סרטים עם הומור דק ווד אלן מנסה את ידו בסגנון ברגמני טיפוסי. המקומות בהם הסרט צולם הם יפים וקוראים לסרטים שמחים יותר – אך כאן הם נראים מרוחקים, לא משמעותיים וחיוורים – כמו מאחורי ווילון אפור. המשפחה המדוברת – הורים ובנותיהם – שהם כבר בשנות השלושים לחייהם – היא משפחה שהייתה עמידה, משפחה שהעריכה ומעריכה גם כיום אמנות, משפחה שלא נזקקה לרדוף אחר פת לחם ועסוקה כולה בהגשמה עצמית. אך גם כאן זה לא נראה כהצלחה גדולה. בהתחלה זה לא נראה שוודי אלן אכן שם ביקורת על הערכים האמריקאים, אלא מתאר תמונה טיפוסית מחיי המשפחה המודרנית במעמד זה. אך כאן בא האב ומחליט להיפרד מאשתו ולחפש אושר משל עצמו. עד עכשיו הוא היה בתפקיד, היה אבא טוב ובעל מסור, אך הגיע הזמן להגשים את עצמו בלהעניק אושר אישי לעצמו. וכך הוא הולך אל אישה אחרת שלא דומה לנשים שמסביבו. כאן התחלתי לחשוד שיש לוודי אלן מה לאמר על הערכים האמריקאים המודרניים – הגשמה עצמית וחיפוש אחר האושר. מה שהוא אומר מתכתב עם ברגמן בעגמומיות ודיכאון קל הנושפים מהמסך. אני לא הבנתי לגמרי מה כן וודי אלן מנסה להגיד לנו כאן – האם הערכים המודרניים לא מתאימים לנו? האם הערכים המודרניים לא תקפים עבור כולם? או האם הערכים זה משהו מלאכותי שלפעמים מתאים ולפעמים לא לאישיות שלנו? והאם האישיות שלנו סובלת בכבלים של ערכים לא משנה איזה? הקומדיה האנושית, או הדרמה הצפויה מראש של מציאות הווייתנו כרקע לכל העלילות של וודי אלן – הן הקלילות יותר והן הרציניות יותר, כאן מחליפה תפקיד מהרקע אל קידמת הבמה. סרט כבד וטוב של וודי אלן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=L9RLNGiCvUI

1973 – The sting

מומלץ 1973 – The sting העוקץGeorge Roy Hill

 

 

זהו אחד הסרטים המענגים והמבדרים ביותר שנוצרו. אפילו עכשיו, לאחר מרחק של כ-50 שנה, רואים אותו, מרגישים אותו, צוחקים איתו ובעיקר מרגישים שיש לפנינו סטייל. וזה לא פלא –  משחקים כאן רוברט רדפורד ופול ניומן. שמעתם טוב. 2 הסופרסטארים, השחקנים עם כריזמה הורסת – באותו סרט. זה כאילו במקום שמש אחת יש לנו מערכת שמש עם 2 שמשות. משהו יוצא מן הכלל. והקסם הזה עובד אפילו בסרט על פשע הממוקם בשיקגו של שנות השלושים. הקסם הזה לא מופרע ע"י אלימות, יריות, רצח, אונס וכו' – כי הם פשוט לא כאן (זה אגב מאפשר בראש שקט להקרין את הסרט למתבגרים ללא מבוכה). מדובר בזוג נוכלים, צעיר ומבוגר, אשר מרימים מבצע של לגנוב כסף רב מבחור עשיר מאוד. ז"א שוד, אך עם חיוך, עם מוסיקה בלתי נשכחת, עם עלילה מורכבת ובניית מעשה התרמית צעד אחרי צעד, כשאנחנו צופים ועדיין לא מבינים עד הסוף איך זה יהיה, למרות שזה ממש מול עינינו. תענוג אינטליגנטי וכיף מרומם רוח. קשה להבין כיום, בעולם של תקינות פוליטית, איך ייתכן שאנחנו מזדהים כל כך עם גנבים, וזה עוד מול כולם, בפרהסיה, עם כולם ביחד. האם גנב מגנב פטור משחק כאן תפקיד שאנחנו כה איבדנו את דרך הישר? האם האישי (רוברט רדפורד ופול ניומן המדהימים) תמיד ינצח את הכלל (אמות המוסר וחוקים חברתיים)? או שפשוט אפשר להפיק כיף מכל דבר, כל עוד זוכרים שזה בידור? ועוד בידור ברמה כזאת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qCQ017S_VrU