הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

מודעות פרסומת

2005 – El Aura

מומלץ 2005 – El Aura  אאורה  – Fabian Bielinsky

 

 

פביאן ביאלינסקי עזב אותנו מוקדם מדיי.  ב-2000 הוא נתנו לנו מעדן בשם תשע מלכות, ועכשיו הוא מגיש לנו מנת ביניים נהדרת זו. ביאלינסקי לא הספיק להכין לנו לא את המנה העיקרית ולא את הקינוח. הוא עזב אותנו בגיל 47, כאשר יצירות המופת שלו עדיין לא הוגשו לנו – וכל מה שנשאר הוא הבטחה, הבטחה מצוינת בדמות שני הסרטים האלו. הפעם הוא מגיש לנו מותחן, מותחן עם אווירה, מותחן איטי אך מדבק. מדובר במפחלץ הסובל מהתקפי אפילפסיה וחי חיים יבשים ומשעממים ומשתעשע ברעיון של פשע מושלם. וכאשר הפשע מזדמן לו – הוא לא חיפש אותו, הוא לא תיכנן אותו, הוא הגיע אליו כמו פרפר יפה והתיישב על כף ידו – לאחר היסוס מה הוא מחליט להעיז. פשע מושלם הוא פשע לא מפוענח ראשית כל. אך הוא לא מפוענח בזכות דבר אחד – הפושע הוא חכם יותר מהשוטרים ומצליח להערים עליהם. האם קיים פשע מושלם? אם לשפוט על פי ההגדרה שנתתי למעלה, הרי אם הפשע לא מפוענח – הרי אנחנו יכולים לא לדעת על קיומו. ולגבי החכמה – אין ספק שבין השוטרים ישנם גם אנשים חכמים. אך דעתי היא שמרבית האנשים החכמים לא פונים אל שורות המשטרה דווקא. וכך אין לי ספק שישנם פשעים מושלמים. לעומת זאת, הטענה הנגדית אומרת שאין פושע חכם עד כדי כך שלא ישאיר עקבות או לא יעשה טעות – וכך אם הפשע לא מפוענח, הרי זה לא בגלל שהפושע עשה עבודה מושלמת, וכל מה שנשאר לשוטרים זה לעלות על הטעות ולפתור את התעלומה. כמו כן, יש הסוברים שהנסיבות והסביבה לא ניתנים לשליטה מלאה ותמיד, אבל תמיד משהו ישתבש (כן, זיהיתם את מצדדי חוקי מרפי בטענה זו). וכך, נושא מרתק זה זכה ללא מעט וריאציות קולנועיות – ומספיק שניזכר בסרטיו של היצ'קוק כמו אליבי, או החבל (ששם הנושא של הפושע שהוא חכם מהשוטרים מקבל טוויסט נוסף שהפושע חש שהוא נעלה יותר מהאחרים) ורבים אחרים. אאורה הוא סרט מסקרן, מותח ומשרה אווירה מסתורית של סרט אפל מודרני. קסם קטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rw3lZzTy5QE

2004 – The Final Cut

מומלץ 2004 – The Final Cut בסוף הדרךOmar Naim

 

 

החיים בשעתיים

רובין וויליאמס במותחן מדע בדיוני. מותחן שקט מאוד, אגב. אפוף באווירה עצובה. אותי הסרט ריתק כי הוא מטפל במספר נושאים מעניינים. רובין וויליאמס הוא עורך זיכרונות. יש אנשים שמשתילים במוחם מקליט הזיכרונות, ואז אחרי שהם מתים, עורך הזיכרונות מרכיב מהם סרט שמוקרן בהלוויה. כמובן שהסרט מראה את המנוח באור חיובי והרואי – הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם עורך זיכרונות הם עשירים מאוד. תחשבו על פסיכולוג – מה הוא שומע, הוא הרי פח האשפה של הנפש האנושית – כמה השפעה יש עליו מכל הסיפורים שהוא סופג… עכשיו תבינו שעורך הזיכרונות רואה את כל הזיכרונות – את כולם ומחליט מה נשאר לדורות הבאים ומה לא. הרי הוא רואה הרבה יותר ממה שמספרים לפסיכולוג, את כל הסודות הכמוסים ביותר של האדם – ומדובר באנשים לא נעימים במיוחד.. הרי ההשפעה על עורך הזיכרונות הרבה יותר גדולה. מה הוא מרגיש, מה הוא סופג… או כמו שרובין וויליאמס אמר בסרט – אני תרנגול הכפרות ועוזר להם להגיע לגאולה. אני גם חושב אילו הג'וב של עורך הזיכרונות לא היה לעשות סרט זיכרונות חיובי ולהציג את האדם כקדוש – האם השתל שיש לאנשים המקליט את הזיכרונות לא היה משנה את התנהגותם כשהם יודעים שזיכרונותיהם יהיו מוצגים לראווה? האם ההתנהגות שלהם הייתה טבעית או ערוכה מראש? או שמה נגדיר את זה כמפוקחת? הרי מה זה המצפון שמפקח על ההתנהגות? וחוץ מזה הרי אדם מאמין חי בתחושה שאלוהים רואה כל צעד לו – האם זה לא דומה? ובכן – יש דמיון אני מודה עם הבדל קטן שאלוהים לא מפרסם ספר זיכרונות שלך ברבים… ובכל זאת – זה דומה. יש עוד נושא מעניין בסרט – אנחנו מעצבים את הזיכרון. המנצחים כותבים את ההיסטוריה (בסרט זה העשירים), ומה שהיה באמת את מי זה מעניין? מה שחשוב זה להראות שהדברים היו כך ולא אחרת ואז אפשר להציג כל דבר באור הנראה לך וכך לעצב את דעת הדורות הבאים וגם הדור הנוכחי. הנטייה הזאת לשקר ולייפות ולהראות את עצמנו כגיבורים גדולים בקול תרועה רמה ולמחוק את ההיסטוריה הלא רצויה – הרי זו נטייה הטבועה חזק בעולם המוסלמי. לא לצעוק "גזענות" בבקשה. הבמאי הוא לבנוני, והנה מה שהוא אמר על הסרט (שהוא גם כותב התסריט) עפ"י וויקיפדיה – "בסוף הדרך הוא על עריכה וזיכרון. זהו מבט לבנוני על זיכרון ההמונים וזיכרון אנושי סובייקטיבי וראיית העולם. זה בתורו מכתיב איך החברה מתפקדת. אני השלכתי את זה אל רעיונות מדע בדיוניים" (בתרגום חופשי). אך כמובן זה לא ייחודי רק לחברה לבנונית ומוסלמית. כל החברות מתחזקות את המיתוסים הלאומיים שלהם. כיאה לסרט מדע בדיוני טוב, סרט שמכריח אותך לחשוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EM5MzCAZ3OY

2004 – Vera's Driver

מומלץ 2004 – Voditel Dlya Very Vera's Driver נהג לוורהPavel Chukhraj

 

 

ברה"מ, תחילת שנות השישים של המאה שעברה. תקופת שלטונו האיום של סטאלין כבר מאחור ואנחנו נמצאים בתקופת חרושוב שנחשבת חמימה הרבה יותר. זו התפאורה, אך זהו גם הגיבור הראשי. נחזור לזה עוד מעט.

חניך צבאי ממוסקבה מתקבל (כן יש לו שאיפות התקדמות) כנהג אצל גנרל בחצי האי קרים. לגנרל יש מחשבות לגבי הנהג הצעיר – לגנרל יש בת, וורה, קצת צולעת, בהריון מאיזה קובני (קובה הייתה בת ברית עיוורת לברה"מ הרבה שנים), וכאן יכולה להיות עסקה רומנטית טובה לשני הצדדים וכך הגנרל נותן לו ג'וב להיות הנהג של ביתו, בתקווה לנישואין מהירים. הנהג לא מתנגד לנישואי קריירה, אך במהרה עובר לפסים רומנטיים על בסיס של רחמים. כן, ויש גם משולש רומנטי כי בבית הגנרל יש גם משרתת סקסית. אך מי שחשב שמדובר באופרת סבון על נופי קרים הנפלאים טועה – האינטריגות בין הצבא והק.ג.ב. נכנסות לפעולה וגם אינטריגות אישיות בין סגנו של הגנרל לתפקיד הגנרל שבו הוא חושק – וכך הנהג מגוייס למלשינון הק.ג.ב.

והנה חזרנו לגיבור הראשי – תקופת ההתחממות דאז שוקקת באינטריגות ושיטות סטאליניסטיות מתחת לפני השטח – וכך, כשלכל אזרח או לובש מדים תמיד, אבל תמיד יש איזה שדים בארונו, כולם למעשה הם כלי המשחק באינטריגות הנ"ל ואין לך מושג מי איתך מי נגדך ומי שניהם גם יחד. כל אחד יכול להיות הפגיון הננעץ בגב ואין חסינות לאיש, גם ובמיוחד אם אתה גנרל. הסרט ממחיש לא רע את הדילמות האתיות והאנושיות שכולם עוברים בעולם ללא תקווה ודורסני בצורה חמימה זה, והכובד של כף יד של הגורל תמיד על כתפך וכל מה שאתה מנסה לעשות זה לשרוד ואם אפשר אז בתור אדם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y7qbaEbkRDA

2004 – In My Father's Den

מומלץ 2004 – In My Father's Den  סודות וצללים  – Brad McGann

 

 

זהי דרמה עם מרכיבים של סרט מתח המתרחש באזור חקלאי בניו-זילנד. הסרט הוא בעקבות ספרו של מוריס גי באותו השם משנת 1972 . הסיפור לוקח אותנו ביחד עם פול – צלם מלחמות – אל ניו זילנד בעקבות מות אביו. פול ברח מהבית בגיל צעיר, ועכשיו בלית ברירה חוזר. הסיפור לוקח אתנו אל העבר ואל ההווה ומפגיש את פול עם עברו ועם מה שהתפתח, עם משפחתו – יש לו אח, עם הבית, ומקום המסתור של אביו – בקתה קטנה מלאה בספרים ותקליטים אליה האבא היה הולך להתאוורר מאשתו, וגם פול היה שבוי בקסמי הבקתה. התסבוכת האנושית הנפרמת מולנו מפתיעה כל פעם מחדש ומכה מתחת לחגורה מדי פעם. הסרט עשוי באווירת מסתורין עם אלמנטים גותיים – וכך הוא מטפל בסיפור המתח המתגולל מולנו. לא – זהו לא סרט מסע לגילוי עצמי, זהו סרט פגישת מחזור מבעיתה, שהגיבור נמנע ממנה כבר הרבה שנים, שממנה מתפתח משהו יפה אך על גבול האסור שנקטע באלימות עקב חוסר ההבנה, חוסר ההקשבה – ואנחנו יושבים על קצה הכורסא, חלקינו כוססים ציפורניים ודבוקים למסך מבלי יכולת לזוז. הצילומים של הסרט עם כל המסתורין תופסים אותך בגרון ולא מרפים. זהו סרטו הראשון של הבמאי, אשר גם כתב את התסריט בעקבות הספר וביצע את המלאכה בצורה מזהירה. כמה חבל שזהו גם סרטו האחרון – הוא מת כעבור שלוש שנים מסרטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=49PBcjtKijU

2004 – Crash

מומלץ 2004 – Crash התרסקותPaul Haggis

 

 

התרסקות עוקב אחר חיים ואפיזודות של אנשים, כביכול לא קשורים האחד לשני, ב-36 שעות בלוס אנג'לס. הסיפורים שכביכול לא קשורים, אך מתנגשים האחד בשני ויכולים להעלות בזכרון  את ספרות זולה המדהים – אולי בגלל אינטנסיביות של סיפורים, הנרטיב התזזיתי ומשחק מעולה עם קצב מסחרר – אך הם שונים, שני הסרטים האלו. הסרט האחר שנזכרתי בו הוא 11:14 – סרט שגם הוא מורכב מאפיזודות, אשר בהתחלה לא מובן מה הקשר ביניהם, אך אח"כ הקשר נרקם. אך גם הסרטים האלו לא דומים. בהתנגשות יש יותר מדי אפיזודות ודמויות עם הסיפורים שלהם, והקשר ביניהם הוא לא הסיפורים עצמם אלא התנגשות בלתי פוסקת בין הדמויות והסיפורים, כשכולם למעשה פרי יצירה של המלחין הנצחי – גזענות, ואחותו הקטנה – דעות קדומות. כולם כאן קורבנות של ראיה גזענית – הבחורים השחורים, במאי הסרטים הכושי ואישתו, השוטרים הלבנים, ההיספני, הפרסי (שהגזענות אפילו מעוורת פני הגזען שחושב שמולו ערבי), הקוריאני…וכולם גם שונאים האחד את השני ומקרבנים עם דעות קדומות – הכושים שונאים, השוטרים הלבנים שונאים, הפרסי שונא, הנתקפת ע"י הכושים שונאת את הלטיני שמחליף לה מנעול וחושבת שהוא שייך לחבורה של עבריינים, וכו' וכו'. וכך כולם מתנגשים בכולם או באופן פיזי (תאונות דרכים) או באופן של מהלך החיים ולא רואים האחד את השני, אלא רק את הסטראוטיפים שיש להם. וכך חוסר ההבנה של האחר, חוסר ההקשבה ודחיית השונה כה עמוקים אצל האנשים האלו – שהם אנשים רגילים, אשר כמובן בכל בית משפט אפשר להאשימם בגזענות – אך אם זה יהיה, צריך יהיה לשים מאחורי סורג ובריח את כל האנשים כולם …. ואולי אנחנו כבר חיים בכלא הזה שדעות קדומות הם הסורגים והגזענות היא השפה שמדברים בכלא? וכך יחסי הגומלין בכלא הזה יוצרים את הניכור – אנחנו כולם ביחד אך לגמרי בודדים. ניסיתי לחשוב האם כאן בישראל אנחנו חיים בסיטואציה דומה – הרי יש כאן יהודים מול ערבים, וגם בתוך היהודים יש עדות המזרח מול אשכנז, ואם לא מספיק אז יש מרוקאים ויש פרסים, יש יקים ויש פולנים, כבר לא לדבר על רוסים ואף חרדים וגם אתיופים… אך לא, זה לא השוואה נכונה – אין לנו את הגיוון של גזעים ולאומים כמו באמריקה, יש לנו הרבה משותף תרבותי ולהם רק הצהרתי, לא – הסיטואציות לא דומות, וקשה לתפוס לנו מה זה הגזענות הזאת. אז לכו לראות את הסרט – סרט הסוחף מבחינה רגשית, סרט עם משחק מעולה, עם הרבה אלימות והתנגשויות בין הסיפורים. חלק לא ייצאו משם בחיים, חלק יחיו. ואלו שיחיו יהיו עם חוויות עמוקות יותר – אפשר אפילו להגיד טובים יותר – גזעניים כמובן, אך האינטראקציה בין האנשים עושה לנו משהו ומכריחה לפעמים לראות האחד את השני.. גם בכלא של דעות קדומות פוקחים עיניים. סרט חזק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=durNwe9pL0E

2003 – Oldboy

מומלץ 2003 – Oldeuboi Oldboy שבעה צעדיםChan-wook Park

 

 

שבעה צעדים זהו סרט דרום קוריאני. אם נלך לפי סטראוטיפים, עוד לפני שצפינו בסרט עצמו, אזי מחכה לנו סרט מקורי ומעניין, ומצד שני מחכה לנו סרט אלים עם גרפיקה לא פשוטה שיש לעכל אותה על בטן ריקה. כל זה ארוז בהצגה חזותית איכותית מופלאה. אני מוכרח להגיד, שסרט זה הוא התגלמות הסטראוטיפים על קולנוע דרום קוריאני, כך שמי שסולד מאלימות על המסך יתקשה ליהנות ממנו. אך מצד שני, מי שיכול לעכל את זה – מחכה לו סרט חזק עם חוויה אנושית עמוקה ושורשית המגרדת מתחת לנשמה ומעירה רבדים של התנסות אנושית המכה מתחת לחגורה.

מדובר בסרט השני בטרילוגיה של פארק על נושא של נקמה (סרטו הראשון בנושא – שלום לנוקם מ-2002 – פתח את הסדרה בפורנוגרפיה של אלימות על המסך שזעזע בעוצמתו והעלה את נושא הנקמה על שולחן המנתחים כשאור הזרקורים מדגיש כל חתך של סכין ואנחנו היינו הצופים, וסרטו השלישי בנושא – שלום לנוקמת – יבוא לסכם את הנקמה ב-2005). הנקמה כאן היא אישית. אך לעומת הסרטים ההוליוודיים הרגילים, מלאי האקשן ולהט רגשות נקמה, שלא ברור מאיפה הוא התלקח, המסתובבים סביב מניע פשוט המובן לכולם, ואז מה שנשאר זה לשתות את מעשה הנקמה, להגיד תודה על המשקה, לנגב השפתיים ולשכוח מכל הסיפור – כאן מדובר בסיפור מורכב עד מאוד, כשהנקמה היא לא ברורה בצדקתה בסופו של יום, ויש כאן ערבוביה חכמה של צדק, כך שאין כאן חד צדדיות של הנקמה. ובנוסף כל זה הבמאי הכניס אלמנטים של מחזה יווני קלאסי כשהביא תסביך אדיפוס בצורה ישירה לסרט.

מדובר בבחור, שהיה שתוי ביום הולדת של ביתו, נחטף ונכלא ל-15 שנה בחדר עם טלוויזיה ושירותים ואוכל שמוכנס לו יום יום, ולפעמים גם גז מרדים שאחריו היה מתעורר בדירה שסידרו וניקו אותה והוא עם תספורת חדשה, ומהטלוויזיה הוא לומד שאשתו נרצחה והוא החשוד המרכזי, וביתו הועברה לאימוץ למשפחה בשוודיה. אין לו מושג למה הוא נכלא ומי כלא אותו. אך הנה הגיע הרגע בו הוא שוחרר לחופשי, וכאן הוא מתחיל בחיפוש אחר כולאו על מנת לנקום, לנקום קשה על מה שעוללו לו. בדרך הוא פוגש בשפית של מסעדת סושי – והאהבה ניצתת. אך החיפוש הזה אחר הנקמה מגלה שהסיפור לא נגמר עבורו, והדברים לא פשוטים אלא מתגלגלים ומגלים שכבות, שכבות של מניעים ויוצרים סיטואציות בלתי נתפסות, שהדרך היחידה לעבור אותם זה למחוק זיכרון על עצם קיומם. הכל קשור בהכל.

מה אוכל להפיק מהסיפור? אני מתכוון חוץ מהחוויה וניתוח אדיפוס של הנקמה. זה שכל צעד שלנו יכול להשפיע, כפו אפקט הפרפר, ואנחנו סה"כ חיים תוצאות הצעדים האלו, יהיו מפתיעים ככל שיהיו? שאם נחשוב על המציאות שזה משהו שאלוהים יוצר ובורא עבורנו, אז אנחנו הוא האלוהים? ושאם אנחנו נבחר בנקמה, פעולה בסיסית, כל כך אנושית, כל כך מחייבת, שאנחנו כמעט התמצית שלה – אזי זה יראה כמו שזה נראה בסרט (למעשה בשלושת הסרטים על נקמה של פארק)? האם הנקמה היא חסרת תכלית למעשה, או שהיא המעצבת את מי שאנחנו?  סרט עם הרבה עצמה ומפתיע בעומק חקירת הדמויות ומשחק מדהים של צוות השחקנים – ראו הוזהרתם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=2HkjrJ6IK5E

2003 – The Barbarian Invasions

מומלץ 2003 – Les Invasions barbares  The Barbarian Invasions  פלישות הברבריםDenys Arcand

 

 

זהו סרט קנדי מקסים על איש אחד שמת ממחלת הסרטן. אפשר להתקומם על ההגדרה – איך ייתכן שמוות מסרטן יכול להיות מקסים? מה זה אם לא יריקה לפרצופם של כל הסובלים ממחלה ארורה זו? ובכן, זה לא יריקה, זה אכן סרט מקסים. זהו סרט חכם למבוגרים, זה לא קומדיה רומנטית וגם לא מערבולת של שטויות על מנת לרצות את ההמונים. לא, זאת אגדה למבוגרים העוטפת הילה של שמחה מסביב למוות. הדתות עשו את זה עידנים בהעניקם תקווה והזדמנות לגאולה בעולם הבא. הסרט הזה מפוקח מדיי על מנת להתעסק בעולם הבא, והוא מביא את העולם הבא לעולם הזה – המוות יכול להיות לא כל כך נוראי. כך שאפשר לראות בטריק עתיק יומין זה כמשהו שמושך קהל על מנת לספר לו סיפור.

וגם הסיפור הוא לא משהו מקורי – מדובר על פרופסור להיסטוריה במונטריאול שהתגרש מזמן, וחבריו כבר רחוקים ממנו, ובנו הוא איש עסקים מצליח בבריטניה והם כמעט ולא מדברים – הפרופסור, אתם מבינים, בז לערכי הקפיטליזם – הוא כמובן שמאלני סוציאל-דמוקרטי. והנה הוא גוסס מסרטן בבית חולים במונטריאול בתוך מערכת הבריאות הקנדית הגוססת בעצמה מבלגן תקציבי ואנדרלמוסיה תפעולית. אז איך הסיפור הזה מעניין? ובכן, מכיוון שהסרט מביא את העולם הבא לכאן, אזי באה גאולה לפרופסור ובנו מוזעק מלונדון ע"י אשתו לשעבר, ופתאום הוא מוקף בחבריו לשעבר ומאהבותיו ומנהל שיחות ערות ומלהיבות כמו שפעם כשהיה צעיר. אז אפשר ללכת מעולם הזה גם בשמחה. כן, אגדה למבוגרים, כבר אמרתי.

אני חוויתי סיטואציה דומה לא מזמן עם חברי מימי האוניברסיטה העליזים, אלכס, שגסס בבית החולים של מערכת הבריאות שלנו. לא היה שום דבר מצחיק או מהולל כאן. אמנם הייתה אגדה למבוגרים גם ביננו – אלכס האמין בכל מאודו שהנה, אחרי פרוצדורה תורנית המצב ישתפר, אך זהו, שלא. אמנם דיברנו דיבורים אינטליגנטיים, סרקסטיים, טון הדיבור היה ענייני, אך כשהיינו לבד יומיים לפני שהלך הוא הסתכל לי בעיניים ואמר "המצב חרא. זהו, נגמר". על קיברו שפכנו בקבוק של קוניאק צרפתי. לא, אין דבר משמח במוות. אך שקיעה של החיים נותנת הזדמנות להתרפק בזיכרונות טובים ונלהבים על העבר המפואר, שהולך ומתרחק. ובסרט החברים ביחד עם הגוסס הם אנשים חכמים, כך שאנו חווים למעשה חוויה אינטלקטואלית מרנינה. אהבתי.

פלישת הברברים בתור שם לסרט ובתור נושא הוא על כך שאחד החברים התפלסף שנפילת התאומים מבחינה היסטורית לא מהווה אירוע רציני כשלעצמו – ולאמר דבר כזה בסרט מערבי היה אמיץ מאוד בתקופה שאמריקה ומערב היו שרויים בהלם מהאירוע.  אך הוא אולי מסמל את פלישת הברברים. זה דורש קצת מחשבה – פלישת הברברים בפיו של איש מלומד מצביע כמובן על הצד השני של האמירה הזו – שקיעתה של הציביליזציה המערבית. שמשול למוות תרבותי. וזה מכיוון שהדובר רואה את עצמו כחלק מאותה התרבות, כחלק מהאליטות, שפלישת הברברים מוחקת אותו. למי שלא זוכר שיעורי ההיסטוריה, ע"י פלישת הברברים מתכוונים לפלישת השבטים הברבריים לאימפריה הרומית שהחלו במאה הרביעית ונמשכו קרוב למאתיים שנה עד למחיקתה של האימפריה הרומית המערבית (האימפריה הרומית המשיכה להתקיים בתור האימפריה הרומית המזרחית – הפעם תחת האמונה הנוצרית עם בירתה קונסטנטינופול – איסטנבול של ימינו). הדבר סיים את התקופה העתיקה והכניס את אירופה ישירות אל ימי הביניים החשוכים. ולמה החשוכים? ובכן, לא אכנס לסגה ארוכה של תיאור המעלות של האימפריה הרומית. רק אומר שהיא הייתה הפסגה של הציביליזציה והתרבות האנושית בכל המובנים ומישורים – תרבות שהתבססה על ערס התרבות המערבית – יוון האלוהית, והתפתחה ופיתחה את כל היבטי האנושות החל מההנדסי ועד לתרבותי והפוליטי. השגשוג העולמי שרר תחת כנפיה הרבים של האימפריה – היא דיכאה את כל המרידות (כולל מרד בר כוכבא שטרד באופן רציני ביותר את הרומאים) והשליטה את שלטון קיסרים לא על שושלת של דם וקירבה משפחתית, אלא ע"י בחירת הקיסר הממשיך ע"י קודמו וכך גם לא היו מלחמות על השלטון. אז אם היה כל כך טוב, אז למה היא נפלה ונכנעה לפלישת הברברים, תשאלו?

אין תשובה חד משמעית למה האימפריה הרומית נפלה, וכך גם אין מענה לשאלה האם האימפריה נפלה בגלל פלישת הברברים, או שהאימפריה נפלה וכך פלשו הברברים. בכל אופן, גולת הכותרת של ימי הביניים, לאחר הקמת ממלכות הברברים, הייתה השיטה הפאודלית. חסל סדר לשיטה של סנאט, של אריסטוקרטיה ומעמד העליון והפקידות המתורבתים, היודעים קרוא וכתוב ושולטים ברזי התרבות. לכאן שייך עצמו הגיבור של הסרט, הברברים באו תיגר על המעמד השלט, התרבותי והאליטיסטי. כמו שהמוות קורא תיגר על החיים. כמו שגוג ומגוג קורא תיגר על האור. ואכן, גוג ומגוג היו הפחד של התרבות מפני הפראיים שאלכסנדר מקדון, הוא אלכסנדר הגדול, הדף אל עבר הרי הקווקז. ואכן, ראו גם בכוזרים והמלכות שלהם שהחלה מהאזור ההוא (ארמניה, גרוזיה, רוסיה, אוקראינה) בהתחלה כברברים, אך לאחר מכן כוזרים הצטיירו כבר אחרת ושימשו מעוז הגנה ראשי מפלישה של ברברים חדשים – הערבים – והכוזרים אכן שמרו את המעבר לאירופה שעובר בקווקז מפני הערבים (מעניין לעשות הקבלה לישראל של היום אשר ניצבת כמעוז המערב נגד המוסלמים במזרח התיכון, והממלכה היהודית החזקה דאז – הכזר). תחת הכינוי "ברברים" מקובל לכנות את ההונים שהחלו את הפלישה לאימפריה הרומית, וגם את השבטים הגרמניים הרבים והמרובים שבאו מאירופה הצפונית, ובמידה מסוימת גם כל מיני עמים סלאביים שבאו בגלים מאוחרים יותר. אך בראש ובראשונה מקובל לכנות כברבריים את ההונים, כאמור. האימפריה ההונית (אכן זו גם כן הייתה אימפריה) השתרעה  על פני כל מזרח רוסיה ומונגוליה, אוקראינה, הבלקן וגרמניה – ושבטים גרמנים היו חלק ממנה. אך הם היו כה שונים בכל המובנים השלטוניים, התרבותיים, המנטליים וחזותיים שהשליטו מורא על כל אנשי התרבות שתיארו אותם באור שלילי ומבחיל. שאלה מעניינת מדוע הם תקפו בכלל את האימפריה הרומית ויש לכך הרבה תשובות. ז"א אין תשובה ניצחת. כנראה שהם היו חבורות, חבורות של בנדיטים שלחמו בהרחבת השליטה החמולית והשליטו את המאפיות כדוגמת מה שקורה כיום במזרח התיכון ללא שליט מרכזי. בכל מיקרה, הם הפילו את האימפריה הרומית שכה קרובה לליבם של המשכילים. אין ספק שליבי מתקמץ בחושבי שאלפי רוכבי סוסים מסריחים ומיוזעים עם ברק רצחני בעיניהם וחרבות שלופים ונוצצים מכתמי דם טרי כשמתחת לאוכפיהם חתיכות בשר מתרככות שהיו להם לארוחת ערב (אגב, מכאן בא סטייק הטרטר הראשון – האוכף לש אותו במשך היום והוא הבשיל וכמעט "התבשל" ונהיה רך – כך שהם אכלו אותו נא בערב) – הם אלו שפלשו ושרפו ורצחו ואנסו את פסגת ההישג התרבותי של האנושות. אני לא  סובל מעשי וונדליזם (אגב, וונדלים היו שבט גרמני ברברי, שפלש לחצי האי האיברי – ספרד כיום, ולצפון אפריקה), שריפת הספרייה באלכסנדריה (ע"י הנוצרים) מעלה לי דם לראש, שריפת הספרים ע"י הנאצים מזכירה לי תמיד שהם צאצאי הברברים שהרסו את האימפריה הרומית (אגב, צרצ'יל, שהוא בעצמו צאצא של שבט ברברי אנגלי משבטים גרמניים, כינה את הנאצים – הונים, ע"מ להזכיר שהם ברברים).

אך יש כאלו שרואים את הדבר קצת אחרת. בתרבות הגרמנית, למשל, לא קוראים לזה פלישת הברברים, אלא נדידת עמים. אירופה דאז מנתה כ-40 מיליון אנשים והברברים – פחות ממיליון, כך שזה יומרני לחשוב שמיליון אחד מוטט והחריב 40. אולי הלך מחשבה זה הוא שמרשה לברברים הישנים לתת מקלט לברברים החדשים (הפליטים ממזרח התיכון ומאפריקה השוטפים את מרחבי אירופה בהכשר וברכה גרמנית)– הם פשוט לא רואים את הדבר כפלישה, אלא כנדידה. גם אחרי שהאימפריה נחרבה (ויש שיגידו שהיא לא נחרבה, אלא עברה שינוי, שינוי טבעי) ולאחר שלטון ההונים עם אטילה ההוני, קמה האימפריה הקרולינגית בימי הביניים במאה התשיעית, שלימים תתפצל לצרפת וגרמניה ולמעשה היא גם הצילה את אירופה מהשקיעה. הדבר היה בעקבות ניצול הזדמנויות כלכליות וניהול רנסנס. איך זה קרה? החליפויות הערביות העריכו מאוד עבדים, בעיקר מהשכנים מצפון וכך התפתח סחר עבדים עצום, כשהמוני סלאבים שהיו נשבים ע"י באי האימפריה הקרולינגית במזרח אירופה, היו מובלים דרומה ונמכרים בכסף טוב לסוחרי העבדים המוסלמים. כך שמי שחושב שעבדות היא כתם שחור על תרבות אמריקאית, כנראה סוגר את עיניו למה שהיה באירופה בימי הביניים ומה שלמעשה הציל את המשטר האירופאי. הרנסנס כאן הוא לא תרבותי, כפי שצפוי עוד להיות באיטליה ושאר רחבי אירופה במאה החמש עשרה, אלא פקידותי – בזמן הזה החלו בלימוד והקניית השכלה לפקידות השלטונית החדשה וכך למעשה החיו חלק מהמסורת של האימפריה הרומית, אך גם בידלו אותה ממנה ולמעשה לראשונה החלו לדבר על ישות "אירופה" תוך כדי הזנחה וקבורה של כל הסממנים של פאר התרבות שגדלה על אגן הים התיכון. ברברים, כאנטי תזה למי שהם, אכן קיבלו על עצמם את מורשת האימפריה הקדומה והחלו ליצור את מה שאנחנו קוראים לו כיום אירופה הקלאסית והמתורבתת. וכיום הברברים החדשים מתדפקים על דלתות האימפריה המערבית ומבצעים התקפות נועזות על סמלי הציוויליזציה המערבית בניין אילבן (11.9 – למחרת הייתי צריך לטוס לאוסטרליה, ופתאום אני רואה בטלוויזיה מטוס נכנס לתאומים ואח"כ מטוס שני נכנס במגדל השני – ואז הם נופלים – בהתחלה חשתי שמדובר בתסריט טלוויזיה לא מוצלח במיוחד – כמו תסכית רדיו על מלחמת העולמות בעקבות ספרו של ה.ג.וולס שהיה באמריקה ויצר בהלה בתקופה טרום טלוויזיונית – ממש סירבתי להאמין למה שעיניי רואות – כה נועזת הייתה ההתקפה של הברברים החדשים) – על פנטגון, על הסנט (זה השתבש כי היה מרד של הנוסעים בטיסה של יונייטד החטופה – שעליו סרט נהדר יונייטד 93) ועל מרכז הסחר הכלכלי (הפלת התאומים). הם מחדירים אימה ע"י עריפת ראשים ע"י כנופיות דע"ש, שצאצאי הברברים מאירופה הצעירים מצטרפים אליהם גם כן, וכמו כן ב"נדידה" אל תוך אירופה ואח"כ אמריקה, ובינתיים צחצוח החרבות במזרח התיכון וניסיון להפיל את סמל התרבות העתיק – יהודים – שעליו מתבסס כל העולם המערבי הנוצרי, ושאותו העתיקו הברברים של אז אל הקוראן ושבשמו וברכתו פועלים כיום אותם הברברים, מחריבי התרבות …

כן, לכל זה התכוון הבחור מהסרט, שראה את עצמו משויך רוחנית לאימפריה הרומית, שיורשתה הרוחנית כיום היא התרבות המערבית. טוב – קצת נסחפתי בחפירות היסטוריות – אך ככה זה, לפעמים נושא שהידהודו העמום חודר יותר מסיפור הסרט, והוא קם אצלי מול העיניים, דורש להוריד אבק, לצחצח אותו ולראות נוכחה במראה שהוא מציב לפניי, בלי קשר לסרט כבר.

והסרט עצמו הוא פנינה חכמה ומשעשעת ואנושית – מומלץ מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xaA2DYav-gI

2003 – I'm Not Scared

מומלץ 2003 – Io non ho paura  I'm Not Scared אני לא פוחדGabriele Salvatores

 

 

איטליה. שנות השבעים. שנות העופרת הידועות לשמצה – יותר מעשור של אנדרלמוסיה וטרור פוליטי משמאל וגם מימין. שנים בהם היו חוטפים אנשים מצפון (הנתפס כעמיד כלכלית) והיו מחזיקים אותם בדרום עד שהיו משלמים כופר או שהיו פשוט רוצחים את החטופים. מישל מבלה את סוף ילדותו ביחד עם ילדי הכפר ואז הוא מגלה משהו שהוא מחליט לשמור כסוד – סוד שלו בלבד – בחווה נטושה הוא מגלה ילד שבוי. הוא ממשיך לבלות את ילדותו ביחד עם הסוד שלו – אך לאט לאט הוא שם לב לשיחות, למילה פה ומילה שם, להתנהגות משונה עד שהאמת לבסוף מחלחלת מבעד למעטה של הילדות – כל הכפר יודע על הילד החטוף, למעשה הם מחזיקים אותו בשבי עד שהכופר יגיע. מה שנורא בעיני מישל הוא שאבא שלו – סמל וגאווה לו ולמשפחתו – גם הוא שוטף לחטיפה. הסרט הוא בעקבות ספר של ניקולו אמאניטי מ-2001. הספר בעצמו הוא בעקבות מיקרה אמתי . רק ב-1978 היה יותר מ-600 חטיפות, לא כולם פוליטיות. סרט על ילדות אמתית עם צילומים יפהפיים של טבע כפרי ענוג ורדום בצל תקופת האי-שקט והרוע השוכן בסביבה פסטורלית שכזו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RAZRVU88viM

2002 – Minority Report

מומלץ 2002 – Minority Report דו"ח מיוחדSteven Spielberg

 

 

והנה עוד עיבוד לאחד מסיפורים של פיליפ דיק – כל כך הרבה נעשו על פי הסיפורים שלו שאפשר לדמיין שהוא התסריטאי הראשי של סרטי מדע הבדיוני בהוליווד. הפעם חובר אל הסיפור סטיבן ספילברג האגדי ומביים בכיכובו של אגדה נוספת – טום קרוז. מה עוד אפשר להגיד על מנת שתצפו בסרט זה? האמת היא שזה כבר מספיק. אין מצב שספילברג יפשל במדע בדיוני עם טום קרוז. ספילברג מת על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. ספילברג גם יודע לספר סיפור. וכאן יש לנו סרט מצויין המשלב בצורה מושלמת פעולה, מתח, טכנולוגיה וסיפור. וזה לא פשוט. למשל, טריפו ויתר על המון סממנים של מדע בדיוני על מנת לספר את הסיפור בפרנהייט 451. רידלי סקוט נכנע למדע בדיוני כשסיפר את הסיפור של בלייד ראנר (אגב של פיליפ דיק, כמובן). ספילברג משפר את היכולות שהציג באינטלגנציה מלאכותית עם כל הפירוטכניקה של מדע בדיוני והסיפור שנמהלו בו 50%-50%, ושם בסרט הזה את המדע בדיוני והפעולה טיפ טיפה ברקע על מנת לדחוף את הסיפור קדימה. צריך כשרון לזה, וברוך השם הוא לא חסר לספילברג. שלא תטעו – זהו כן סרט מדע בדיוני, ויש שם לא מעט פירוטכניקה (כמו למשל הרובוטים הקטנים שעפים לתוך בניין וסורקים אותו מבפנים ומבחוץ, כמו למשל רעיון תצוגה לא על מסך, אלא ישר לפניך עם הידיים שמזיזים את המסכים והמסרים ממש לפני העיניים שלך, כמו למשל פרסומת המותאמת אישית למתבונן ומדברת איתו – רעיון שהצביע על התאמה אישית מירבית של המסרים שאנחנו נכנסים אליה בעידן של הסרת פרטיות טוטלית שישנה בימינו, רעיון שפותח בצורה עוד יותר מזהירה בבלייד ראנר 2049 עם פרסומת הענק המשוחחת עם גיבור הסרט, כמו למשל… לא חסר רעיונות רבים ומדהימים שהסרט משופע בצורה מבורכת בהם) – רק שספילברג לא שם אותה לפנינו במרכז השולחן על מנת שנפלוט "וואו" ונתפעל ממנה – אלה השולחן עצמו הוא הטכנולוגיה, מוטמעת בתוך סביבת הצפייה ותומכת בסיפור המונח על השולחן. האיזון הזה עם הטייה קלה לטובת הסיפור מכניסה אותך עמוק לנבכי העלילה שמתפתלת ומזכירה את הנושאים שהיצ'קוק אהב – אדם שנרדף על לא עוול בכפיו ומנסה להוכיח שהוא לא אשם. נושא שהובא לדרגת מסטרפיס ע"י המיומנות של היצ'קוק, נושא שחבוט בכל כך הרבה סרטי מתח, אך כאן יש לו טוויסט ענקי הנובע מנושא הסרט עצמו. כן, הנושא כאן לא פחות חובה ממדע בדיוני, מפעולה ומתח ומסיפור. הנושא הוא רצון חופשי ודטרמיניזם. לא פחות.

בעולם עתידי, עוד כ-30-40 שנה, אפשר לחזות את הפשע ולמנוע אותו לפני שהוא מתרחש. החיזוי נעשה ע"י 3 מוטנטים שחולמים את הפשע, ויחידה מיוחדת צופה ומגיעה למקום הפשע עוד לפני שהוא התרחש. רעיון מדהים, לא? דמיינו עולם ללא פשע, עולם בטוח, עולם שכולנו היינו רוצים לחיות בו, לא?  פועל יוצא הוא שתופסים וכולאים אדם לא על מה שהוא עשה, אלא על מה שהוא עומד לעשות. בעתיד. הנחת היסוד העומדת בהצדקת כליאת הפושע העתידי היא שהעתיד אכן יתרחש כך, והאדם לא ישנה את מהלך העניינים הזה. ז"א יש גורל, ואם מישהו כבר מכיר את העתיד, זה כמו ספר קדוש – לא תסטה ימינה או שמאלה מהדרך הזו. אין רצון חופשי. הכל צפוי והרשות לא נתונה. זה אגב עומד בסתירה למה שנהוג כיום במשפט – האנשים נשפטים על מעשים שהם ביצעו. אך זה כן מתכתב באופן חיובי עם הנוהג של מנגנונים רבים למנוע פשע או חטא – המשטרה לא מאשרת הפגנות ופעילויות רבות על מנת שהסדר הציבורי לא ייפגע (בעתיד), והדת שמה סייגים רבים למהלך החיים וההתנהגות של המאמין שמא לא יתפתה (בעתיד). הנחת היסוד כאן היא שאם יהיה א' אזי בהכרח זה יגרום ל-ב' – ז"א הכל צפוי. עכב כך – הדואליות של השקפת העולם המודרני – האחריות היא על מה שעשית אך מאידך גם ברור מה תעשה  – נותנת לנו הכלים והאהדה וההבנה של מה קורה כאן עם הרצון החופשי והדטרמיניזם. וכך, שלא באופן מפתיע, ראש היחידה לפשעים עתידיים, מוצא את עצמו כאחד שעומד לבצע פשע, מבלי אפילו להבין מה פתאום הוא הולך להיות פושע, וכך מתחיל המרדף שלו להוכיח את תמימותו, להביא לחקר האמת ולא להתמרד נגד הכל צפוי, אלא לערער על המונח "צפוי" ו"הכל", להשמיט את כיסא האוטוריטה מהמציאות היושבת עליו, למצוא חורים. ז"א שטיפת המח של הכל צפוי מחקה את הרשות הנתונה- אין כאן מרד, אלא הרשות נתונה זה משהו שאנחנו הצופים אומרים, משננים, מרגישים ומקווים שיקרה על המסך – ואכן אנחנו רואים את זה (או שמפרשים שמה שאנחנו רואים זה הרשות נתונה). יש כאן אינטראקציה נהדרת בין המסך לבין הצופה בו בכל המישורים – וגם במישור הפילוסופי הזה. סרט פנטסטי, שצפיתי בו לא פעם. תודה למי שהמליצה לי עליו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lG7DGMgfOb8