הפסקה

סרטים ודברים אחרים

2002 – Minority Report

מומלץ 2002 – Minority Report דו"ח מיוחדSteven Spielberg

 

 

והנה עוד עיבוד לאחד מסיפורים של פיליפ דיק – כל כך הרבה נעשו על פי הסיפורים שלו שאפשר לדמיין שהוא התסריטאי הראשי של סרטי מדע הבדיוני בהוליווד. הפעם חובר אל הסיפור סטיבן ספילברג האגדי ומביים בכיכובו של אגדה נוספת – טום קרוז. מה עוד אפשר להגיד על מנת שתצפו בסרט זה? האמת היא שזה כבר מספיק. אין מצב שספילברג יפשל במדע בדיוני עם טום קרוז. ספילברג מת על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. ספילברג גם יודע לספר סיפור. וכאן יש לנו סרט מצויין המשלב בצורה מושלמת פעולה, מתח, טכנולוגיה וסיפור. וזה לא פשוט. למשל, טריפו ויתר על המון סממנים של מדע בדיוני על מנת לספר את הסיפור בפרנהייט 451. רידלי סקוט נכנע למדע בדיוני כשסיפר את הסיפור של בלייד ראנר (אגב של פיליפ דיק, כמובן). ספילברג משפר את היכולות שהציג באינטלגנציה מלאכותית עם כל הפירוטכניקה של מדע בדיוני והסיפור שנמהלו בו 50%-50%, ושם בסרט הזה את המדע בדיוני והפעולה טיפ טיפה ברקע על מנת לדחוף את הסיפור קדימה. צריך כשרון לזה, וברוך השם הוא לא חסר לספילברג. שלא תטעו – זהו כן סרט מדע בדיוני, ויש שם לא מעט פירוטכניקה (כמו למשל הרובוטים הקטנים שעפים לתוך בניין וסורקים אותו מבפנים ומבחוץ, כמו למשל רעיון תצוגה לא על מסך, אלא ישר לפניך עם הידיים שמזיזים את המסכים והמסרים ממש לפני העיניים שלך, כמו למשל פרסומת המותאמת אישית למתבונן ומדברת איתו – רעיון שהצביע על התאמה אישית מירבית של המסרים שאנחנו נכנסים אליה בעידן של הסרת פרטיות טוטלית שישנה בימינו, רעיון שפותח בצורה עוד יותר מזהירה בבלייד ראנר 2049 עם פרסומת הענק המשוחחת עם גיבור הסרט, כמו למשל… לא חסר רעיונות רבים ומדהימים שהסרט משופע בצורה מבורכת בהם) – רק שספילברג לא שם אותה לפנינו במרכז השולחן על מנת שנפלוט "וואו" ונתפעל ממנה – אלה השולחן עצמו הוא הטכנולוגיה, מוטמעת בתוך סביבת הצפייה ותומכת בסיפור המונח על השולחן. האיזון הזה עם הטייה קלה לטובת הסיפור מכניסה אותך עמוק לנבכי העלילה שמתפתלת ומזכירה את הנושאים שהיצ'קוק אהב – אדם שנרדף על לא עוול בכפיו ומנסה להוכיח שהוא לא אשם. נושא שהובא לדרגת מסטרפיס ע"י המיומנות של היצ'קוק, נושא שחבוט בכל כך הרבה סרטי מתח, אך כאן יש לו טוויסט ענקי הנובע מנושא הסרט עצמו. כן, הנושא כאן לא פחות חובה ממדע בדיוני, מפעולה ומתח ומסיפור. הנושא הוא רצון חופשי ודטרמיניזם. לא פחות.

בעולם עתידי, עוד כ-30-40 שנה, אפשר לחזות את הפשע ולמנוע אותו לפני שהוא מתרחש. החיזוי נעשה ע"י 3 מוטנטים שחולמים את הפשע, ויחידה מיוחדת צופה ומגיעה למקום הפשע עוד לפני שהוא התרחש. רעיון מדהים, לא? דמיינו עולם ללא פשע, עולם בטוח, עולם שכולנו היינו רוצים לחיות בו, לא?  פועל יוצא הוא שתופסים וכולאים אדם לא על מה שהוא עשה, אלא על מה שהוא עומד לעשות. בעתיד. הנחת היסוד העומדת בהצדקת כליאת הפושע העתידי היא שהעתיד אכן יתרחש כך, והאדם לא ישנה את מהלך העניינים הזה. ז"א יש גורל, ואם מישהו כבר מכיר את העתיד, זה כמו ספר קדוש – לא תסטה ימינה או שמאלה מהדרך הזו. אין רצון חופשי. הכל צפוי והרשות לא נתונה. זה אגב עומד בסתירה למה שנהוג כיום במשפט – האנשים נשפטים על מעשים שהם ביצעו. אך זה כן מתכתב באופן חיובי עם הנוהג של מנגנונים רבים למנוע פשע או חטא – המשטרה לא מאשרת הפגנות ופעילויות רבות על מנת שהסדר הציבורי לא ייפגע (בעתיד), והדת שמה סייגים רבים למהלך החיים וההתנהגות של המאמין שמא לא יתפתה (בעתיד). הנחת היסוד כאן היא שאם יהיה א' אזי בהכרח זה יגרום ל-ב' – ז"א הכל צפוי. עכב כך – הדואליות של השקפת העולם המודרני – האחריות היא על מה שעשית אך מאידך גם ברור מה תעשה  – נותנת לנו הכלים והאהדה וההבנה של מה קורה כאן עם הרצון החופשי והדטרמיניזם. וכך, שלא באופן מפתיע, ראש היחידה לפשעים עתידיים, מוצא את עצמו כאחד שעומד לבצע פשע, מבלי אפילו להבין מה פתאום הוא הולך להיות פושע, וכך מתחיל המרדף שלו להוכיח את תמימותו, להביא לחקר האמת ולא להתמרד נגד הכל צפוי, אלא לערער על המונח "צפוי" ו"הכל", להשמיט את כיסא האוטוריטה מהמציאות היושבת עליו, למצוא חורים. ז"א שטיפת המח של הכל צפוי מחקה את הרשות הנתונה- אין כאן מרד, אלא הרשות נתונה זה משהו שאנחנו הצופים אומרים, משננים, מרגישים ומקווים שיקרה על המסך – ואכן אנחנו רואים את זה (או שמפרשים שמה שאנחנו רואים זה הרשות נתונה). יש כאן אינטראקציה נהדרת בין המסך לבין הצופה בו בכל המישורים – וגם במישור הפילוסופי הזה. סרט פנטסטי, שצפיתי בו לא פעם. תודה למי שהמליצה לי עליו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lG7DGMgfOb8

מודעות פרסומת

2002 – Far from Heaven

מומלץ 2002 – Far from Heaven הרחק מגן עדןTodd Haynes

 

 

קטי ופרנק  זוג אמריקאי, גרים בפרברים, בבית יפה, ברחוב יפה, כזה שבסתיו עוטה עלווה אדומה יפהפייה. יש להם בן, הוא מנהל מצליח בתאגיד והיא עקרת בית. אמריקה, קונטיקוט, 1957. התגלמות החלום האמריקאי אין יותר מזה שזוג צעיר יחלום עליו. גן עדן.

 ואז משהו מתנדנד. כנראה שצריך סוג מסוים של אנשים שמורשים להיכנס לגן עדן, כאלו שיתנהגו על פי הנורמה, יהיו קונפורמיסטים מושלמים, ללא מחשבה אחורית כל שהיא, שיחייכו במקומות הנכונים ויבכו כשצריך, ילכו לישון בעשר בלילה, ישתו לשכרה כשצריך להטביע את הצער, יתנשקו ויאהבו ויכעסו במקומות הנכונים, וכל חייהם יזרמו על פי תסריט של ספר מושלם, ספר שלא הם כתבו. גן עדן הוא לא עבור אנשים שינסו להבין מי הם, למצוא את עצמם, לא עבור אלו שנוגסים מי בהיסוס ומי בתאווה בתפוח מעץ הדעת, גם מבלי לדעת על כך.

פרנק מגלה שהוא הומוסקסואל. הוא אמנם מסכים לקחת חלק בתכנית פסיכיאטרית על מנת "להבריא", אך זה לא עוזר. אגב, הומוסקסואלית נחשבה דאז מחלה במיינסטרים המערבי והיו תכניות שונות ומשונות בעיקר פסיכיאטריות במהותם על מנת להחזיר את הסוטה לדרך הטבע הישרה. עם הזמן, הדעה המקצועית השתנתה, וכמו כן אחוזי ההצלחה להחלמה הצטמקו, עד לביטול טוטלי של תכניות אלו בשנות השמונים במערב ובמזרח. הדעה הרווחת כיום אצל בעלי המקצוע שזהו דבר מסוכן מאוד לנסות להניע את האדם מזהותו המינית. למה אני מתעכב על זה? מכיוון שגם כאן בישראל, במאה העשרים ואחת, יש לא מעט אנשי דת שחושבים ואומרים בגלוי שהומוסקסואליות זו מחלה. הם עדיין נצמדים בציפורניהם בגן העדן ומסרבים לראות את האדמה עליהם הם מהלכים. וכך קטי, שלא בדיוק מבינה מה קורה ומה הבעיה (בשנות החמישים לא דיברו על הומוסקסואליות והמודעת הייתה מכאן והלאה) מתרחקת מבעלה מוצאת את עצמה מתעניינת בגבר שחור. גן העדן מתחיל להיעלם והעולם היפה והמיוחל מתחיל לנגוס בשיניו בקטי. בגן העדן של אמריקה אין דבר כזה יחסים בין גזעיים. לא רק שהכושים לא שייכים לגן העדן, כל מי שחש משיכה אל בן או בת הגזע השני מגורש מגן העדן בבושת פנים. ומי שמגרש זה לא האלוהים, וגם לא כותב התסריט של גן העדן. לא, אין צורך בהם על מנת לשמור שבגן העדן כולם יתנהגו כמצופה. יש ברוך השם רכלניות ורכלנים, קובעי דעה ואלו שיעשו שיימינג, חרמות, תוכחה – אתם מכירים אותם, לא? כן, אלו הם שומרי הסף של הדמוקרטיה… סליחה, של גן העדן, והם כמובן ישמרו עליו במינוי עצמי. וכך אנו חוזרים ותוהים מה קורה עם התסריט, מי כתב אותו ועבור מי. האם גן העדן הוא עבור האנשים או עבור שחקנים ששיננו את תפקידם. או שכל מושג החלום הוא שיקרי ונועד להעשיר את מעצבי גן העדן?

דרמה נוגעת ללב.  הסרט מצולם בסגנון של שנות החמישים, ומראה את הטרגדיה של שיברו של החלום האמריקאי מבלי להיכנס אל הצד השיפוטי, ונשאר על פסים תיאוריים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5DA3Fu5z_mc

2002 – Dirty Pretty Things

מומלץ 2002 – Dirty Pretty Things דברים יפים מלוכלכיםStephen Frears

 

 

לונדון. מלון. שוער לילה מתבקש לבדוק סתימה בשירותים. הוא עולה לחדר ומוצא שמה שחוסם את הצנרת זהו לב אנושי. כך מתחיל מותחן דברים יפים מלוכלכים וממשיך בבניית המתח שמשום מה הופך לדרמה. מדוע? מדוע סרט מתח חייב להיות דרמה בסופו של יום? ובכן, אולי כי המבנה הוא מבנה של סרט מתח והנושא הוא דרמה. ואולי כך אפשר למשוך קהל לראות דרמה. לא יודע, בכל אופן יש כאן לא רק מתח ודרמה, יש גם קמצוץ של הומר והרבה חומר חברתי. כי אתם יודעים, שוער הלילה הוא למעשה פליט ניגרי לא חוקי בלונדון, ויש לו 3 עיסוקים – בלילה הוא שוער לילה, ביום הוא נהג מונית, ובשאר הזמן הוא גם מטפל רפואית בפליטים אחרים – כי אתם מבינים, בניגריה הוא היה רופא. במעט הזמן שאין לו הוא ישן על הספה של מהגרת לא חוקית אחרת – מוסלמית מטורקיה, כאשר היא לא נמצאת בדירה. למעשה רוב הדמויות במלון ובסרט הם מהגרים, כאשר משטרת ההגירה בעקבותיהם (מיד אפשר לשאול – למה? הרי הכל מושתת על מהגרים בין כה וכה, אז איזה תועלת משטרת ההגירה מביאה? או שזה במסגרת עבודות יזומות?), וכולם מנסים לנצל אותם בכל הצורות האפשריות. אז מצד אחד אפשר לבקר את כל התופעה של ההגירה עצמה, אך יותר מכך זה מצביע יותר על האוכלוסייה הקולטת. מאז שביטלו את העבדות, האנושות מוצאת צורות יצירתיות יותר לשעבוד. מצד אחד המהגרים יעשו כל דבר להרוויח קצת כסף, ומצד שני ה"לבנים" יוצרים סביבה כזו של ניצול של כל דבר. וכך לונדון מצטיירת ככור התנגשות והיתוך לסתירת לחי לכבוד האנושי. למה בעצם מצטיירת? האם היא לא כזאת? והוא שאמרתי, למה חייבים להפוך סרט מתח לדרמה? למה לקחת מאתנו אסקפיזם ולשים לנו מראה מול הפרצוף? דרמה חזקה ומעניינת עם בחינת האנושיות של הדמויות בחצר האחורית של הממלכה המאוחדת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=7TBThUuyHHw

2002 – City of God

מומלץ 2002 – Cidade de Deus  City of God  עיר האלוהיםFernando Meirelles

 

 

בעיר האלוהים יש סצנת פתיחה אחת הנהדרות שיש בכלל. פאבלות בריאו דה ז'נירו, אחת הכנופיות עורכת סעודה ותרנגולת אחת נמלטת על נפשה, כשכל הכנופיה רודפת אחריה בפאבלות. הקצב, המוסיקה, הצבעים, המעברים והדינמיקה כל כך סוחפים שאפשר לקבל סחרחורת. סצנה מדהימה, המהווה הקדמה, אך עם זאת גם כל התמצית של הסרט. המציאות של פאבלות נושמת סכנה, אבק שריפה, דם וגם תשוקות. אם יש מציאות בה גורלך נקבע מראש אז זה שם, בפאבלות, הנשלטות ע"י כנופיות שמוסרות את המעשר שלה למשטרה שלא נכנסת לשם. קצב ההריגות שם כל כך גבוה שראשי הכנופיה מתחילים להיות כבר נערים צעירים. זו מציאות מסריחה עם אנושיות כלואה באינטריגות של תחרות על כוח, על כבוד כשהתושבים עצמם הם רק עוד מרכיב של הסביבה כמו המדרכה נגיד או קיר או דלת רעועה שאתה בועט בה אם היא בדרכך. סרט מדהים מבחינה וויזואלית, קצב וזרימת האירועים והאותנטיות הבועטת. מספרים שבמאי השתמש על אמת בתושבי הפאבלות בתור שחקנים לסרט כשהעביר להם סדנת משחק במיוחד עבור הסרט הזה. אגב עיר האלוהים זהו שמה של אחת השכונות בפאבלות. הסרט רווי באלימות אם עוד לא ברור.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tQYvxJArZwk

2003 – The Lord of the Rings: The Return of the King

מומלץ 2003 – The Lord of the Rings: The Return of the King  שר הטבעות: שיבת המלך  – Peter Jackson

 

 

ההמלצה בתוך שר הטבעות: אחוות הטבעת

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=r5X-hFf6Bwo

 

 

 

 

2002 – The Lord of the Rings: The Two Towers

מומלץ 2002 – The Lord of the Rings: The Two Towers  שר הטבעות: שני הצריחים  – Peter Jackson

 

 

ההמלצה בתוך שר הטבעות: אחוות הטבעת

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cvCktPUwkW0

2001 – The Lord of the Rings: The Fellowship of the Ring

מומלץ 2001 – The Lord of the Rings: The Fellowship of the Ring  שר הטבעות: אחוות הטבעת  – Peter Jackson

 

 

זהו פוסט על שלושת הסרטים של שר הטבעות.

פעם טולקיין כתב את ההוביט ואת שר הטבעות, שהוא ההמשך של ההוביט. הסאגה נכתבה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. העולם שטולקין יצר – עם ההוביטים, האלפים, הגמדים, האורקים, הפלך, הקוסמים, עם השמות שנשמו רוח קלטית וולשית, עם ההרפתקה של המאבק של הרע בטוב, עם הטבעת האחת שאמורה לשלוט בכל השאר (מכיוון ששר הטבעות פורסם בשנות החמישים, היו כאלו שייחסו את הטבעת האחת לפצצת אטום) – היצירה הרחבה הזו הציתה דמיון לדורות שלמים , והשפעתה על תחום הפנטסיה ניכר עד עצם היום . שלושת החלקים של שר הטבעות הוסרטו ללא הפסקה מ-1999 עד ל-2000 במשך כ-13 חדשים במקביל על כל שלושת הסרטים. הצילומים נעשו בניו זילנד, ארץ הולדתו של הבמאי. זהו אחד הפרויקטים המרהיבים שהועלו על מסך הקולנוע. ישנה בעיה מובנת בלעשות סרט בעקבות ספר. הסיבה נעוצה בכך שכל אחד אשר קרא את הספר דמיין אותו מתוך השורות באופן משלו. וכאן בא הבמאי ומראה את הפירוש שלו לספר, את מה שהוא, הבמאי דמיין. אמנם אני לא מטיל ספק בדמיונו של הבמאי, אך הדבר מזכיר במקצת חבר המספר כמה יפה הייתה הארוחה שאכלת מלפני 20 שנה. הרי אתה הוא זה שזוכר או מדמיין איך היא הייתה, אז מה הוא בא לספר לי עכשיו? כך שהבמאי מראש מאותגר ויש רף גבוה שהוא יצטרך לעבור. וזה ברור לגמרי שהוא לא יעבור אותו אצל כמה אנשים ביקורתיים. עכב כך, הבמאים נוטים לעשות עיבוד משלהם, לעתים אף חופשי, לספר. אך כאן זה לא המקרה הנ"ל. ג'קסון די נצמד למקור והשינויים שהיו הם כאלו שמעריצי טולקיין יכלו לזהות ולהתווכח על כמה הסטייה הייתה חופשית, שירתה את המטרה או גרעה מהנאה. עצם הוויכוח מראה שג'קסון ניסה להיצמד למקור ולהעביר את החזון שלו לטולקיין. הרהב, קסם ההרפתקה, לבטי הנפש והמסע הבא למנוע מהרוע להשתלט –  נארזו בפרויקט שאפתני, המשלב מעורבות כבדה של אפקטים שנעשו במחשוב המתקדם ביותר, עם משחק וסצנות קונבנציונליות – ובסוף קיבלנו את המוצר בטרילוגיית סרטים קסומים (בעקבות ההצלחה של שר הטבעות ג'קסון המשיך בטרילוגיית ההוביט שהייתה כצפוי פחות מוצלחת). מדובר בהרבה שעות צפייה, כך שאני לא מציע לצפות בגרסת הבמאי אלא אם כן אתם שרופים על טולקיין ללא תקנה. הגרסה הרשמית של שלושת הסרטים התארכה לכדי 10 שעות, שמהווים אתגר לא קטן עבור הצופה – וגרסת הבמאי המורחבת מוסיפה עוד שעתיים לצפייה. אז התכוננו להרפתקה ארוכה, התיישבו על הספה, והיא תפליג אל מחוזות המיתולוגיה הטולקיינית, הכירו את אחוות הטבעת שהם ההוביטים פרודו בגינס, סם גמג'י הגנן וחברו הטוב ושומרו (נושא כיליו, אם לדייק בהבחנה), מרי ופיפין, קרובי משפחה שובבים של פרודו, בני האדם אראגורן – טוען לכתר של גונדור, צאצאו של איסידור, המלך משכבר הימים שניצח בקרב היסטורי את סארון, התגלמותו של הרוע שעכשיו מנסה להשתלט על העולם שוב פעם, ובורומיר, את האלף ליגולס והגמד גימלי, וכמובן את הקוסם גנדולף. כולם יוצאים במסע להשמדת הטבעת שניתנו לפרודו ע"י דודו בילבו ההוביט, השמדה שנועדה לשים קץ לתכנית סארון להשתלט על הארץ התיכונה. אתם תצאו למרדפים המתחמקים מהאורקים המבחילים, אתם תראו את היצור גולום, שהיה פעם הוביט בשם סמיגאל, אך הושחת ע"י הטבעת שאחריה הוא מחפש, אתם תצפו בקרבות אפיים שיכו בכם בתדהמה, אתם תראו את טריבירד, אחד האנטים, רועה העצים שהפך בעצמו לעץ, אתם תצפו בקסמים, בסיפורי גבורה וסיפורי אהבה ומעל לכל אתם תהיו חלק ממסע ההרפתקה הכובשת נגד הרוע במחוזות הדמיון של טולקיין והבמאי. אני לא אלאה אתכם בפירושים שונים שאפשר למצוא בסרטים (וספרים) כגון המאבק נגד התיעוש, החזרה אל הטבע, מוטיבים נוצריים חזקים, הנרטיב האנטי מלחמתי, הנושא הברור של הכוח כגורם משחיט ואפילו מקורות השפעה – למשל וולשיים וקלטיים (ג'יקסון גם הוא נתן לזה ביטוי מרומז כששם בסוף הסרט הראשון שיר של אניה – מלכת השירה הקלטית) – לא, אני אשאיר את הפירושים לכם באם תחפצו בכך. אך העיקר כאן, לדעתי, זו ההרפתקה הנהדרת במחוזות דמיון היוצר בעולם שיצר ובדמויות החזקות (ובספר – גם בניב ושפה – שכאן בסרט נשארנו על טהרת האנגלית כמובן). ההשפעה של הספר (וכך גם הסרט) כה חזקים, שאחי אף ביקר בהוביטון שבניו זילנד – אתר שהקימו כמסחטת כספים יעילה ומקום תיירות כדאי אשר מספק את החוויה של כפר ההוביטים (ולעמוקי הכיס גם סעודה הוביטית מסורתית – רק מהרו להזמין מקום מראש כי כל המקומות נמכרים הרבה זמן מראש).

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=keafBh4Qo08

1997 – Children of Heaven

מומלץ 1997 – Bacheha-Ye aseman  Children of Heaven   ילדי גן עדן  – Majid Majidi

 

 

כשראיתי בפעם הראשונה סרט פרסי, הייתי מלא סקרנות. לא מצטער לרגע שנחשפתי לתעשיית הקולנוע האיראנית – כמעט כל סרט שאני צופה בו הוא מיוחד ואיכותי ולמרות שאין בהם דברים מיוחדים, אין פעלולים, אין פעולה פירוטכנית וגם אין נושאים לא ראליסטיים, או אולי מכיוון שאין בהם מהדברים האלו – הם משאירים רושם ארוך תווך וקשה לשכוח אותם. אולי מכיוון שהם מטפלים בנושאים אנושיים. סרט זה לא סוטה מהנאמר כאן. מדובר אולי אפילו בסרט ילדים, אך לא היה אכפתי לי. משפחה ענייה בטהרן, עם קשיי פרנסה, כשכל יום שעובר בלי בעיות הוא יום נפלא, כשהמשפחה קשורה בחבלי אהבה ועזרה הדדית, אני יושב מוקסם ועוקב אחר סיפור על אח ואחות, כשהאח מאבד נעליים של אחותו, ואין כמובן הכסף לעוד זוג, והם מחליטים לשמור את הדבר בסוד מהוריהם, כאשר בבוקר האחות הולכת לבית הספר בנעלי אחיה, ובצהריים כשהיא חוזרת, האח לוקח את הנעליים ורץ לבית הספר.. כל כך הרבה תום ואהבה נשפכים על המסך, וחס ושלום לא בצורת מלודרמה הוליוודית, אלא בסגנון ראליסטי לחלוטין – שאתה שבוי לגמרי בסרט פשוט, בלי חכמות, המוכיח שיש סרטים גדולים ללא תקציבי ענק וללא פעלולים מיוחדים ובלי כוכבים מהוליווד. בראבו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=dqxvZeQsVzY

2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol

מומלץ 2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצלליםBrad Bird

 

 

טוב – מה אפשר כבר לחדש במשימה בלתי אפשרית? והאם בכלל אפשר לסטות מהנוסחה המנצחת? כבר ראינו סרטים בהם הגיבור נכנס לכלא ומבלה שם זמן מה במשימה שלו (גם ברן, גם ג'יימס בונד). כבר ראינו סרטים עם אקשן מסחרר. כבר ראינו סרטים בהם לכל חבר צוות תפקיד מוגדר – אחד גאון במחשבים, השני מוח, השלישי – וכך הלאה. כבר ראינו סצנות אקשן מבוימות בגאוניות בכל מיני סרטים כמו מהיר ועצבני ודומיהם. אז מה, נמאס לנו? לא ולא! אנחנו תמיד פתוחים להצעות, וסרט הזה מביא לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה עם אקשן המטפס לגבהים בלתי נתפסים. תרתי משמע. הפעם מדובר בסצנה בה טום קרוז – נכון, הוא עדיין איתן הוק, והוא רודף אחרי פצצה מלוכלכת שעשתה דרכה לניהיליסט הרוצה לפוצץ את העולם במלחמה גרעינית ע"מ שהעולם ייבנה מחדש – הפעם זו סצנה טיפס על הבניין הגבוה ביותר בדובאי – וטום קרוז עושה את זה ללא כפיל! משוגע על כל הראש! אך למה אני מספר את זה בכלל? יש שם סצנות אקשן סהרוריות, יש שם מתח ודברים שלא ראינו קודם (למשל פיצוץ הקרמלין), יש שם… טוב מספיק להדליף – אם אתם אוהבים את ג'יימס בונד, אזי בעולמינו יש 2 סדרות ג'יימס בונד – נכון, משימה בלתי אפשרית היא סדרה מתחרה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EDGYVFZxsXQ

2006 – Mission: Impossible III

שווה 2006 – Mission: Impossible III משימה בלתי אפשרית 3J.J. Abrams

איכשהו הסרט השלישי בסדרה לא הצליח לשחזר את הצלחה של שני הסרטים הראשונים ומהווה ירידה מסוימת לעומתם, כשהוא כן נופל בפח של יותר מאותו הדבר. עם זאת, האותו הדבר הזה הוא הקסם של טום קרוז עם אקשן נמשך ונמשך במקומות יפים בעולם – שנחאי, ברלין, רומא – במתכונת הקלאסית של סירטי ג'יימס בונד. אין צורך לקחת אותו ברצינות, כמובן. זהו סרט אקשן ללא מעורבות אקטיבית של השכל – אך בזה גם קיסמו, והוא אכן עשוי טוב. שווה.