הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: מומלץ

2010 – Under the Hawthorn Tree

מומלץ  2010 – Shan zha shu zhi lian  Under the Hawthorn Tree   כשתקראי בשמך  – Yimou Zhang

 

 

ג'אנג יימו ידע לעשות גם סרטים רומנטיים ודרמות אנושיות על רקע נופי ההיסטוריה הסינית (ראו הדרך הביתה הנפלא) ולא רק סרטים  הגדולים מהחיים כגון גיבור ומחול הפגיונות. הוא ידע לעשות גם סרטים עדינים, ולא רק דרמות צבעוניות ומטלטלות כגון הפנסים האדומים. כשתקראי בשמך – כך תורגם הסרט, התרגום המילולי הוא תחת עץ העוּזרָד, והוא עיבוד של יימו ג'אנג לספרה של אי מי עץ העוּזרָד לתמיד המבוסס על מיקרה אמתי; עץ העוּזרָד בסרט הוא עץ בכפר שבו נמצאים גיבורי הסרט, שכביכול הושקה בדם סינים שהוצאו להורג ע"י היפנים במלחמת העולם השנייה כשתקראי בשמך הוא סרט שכזה, עדין, רומנטי, דרמה סוחטת דמעות שיימו מביים לאחר פרויקט מגלומני שלו של אולימפיאדת בייג'ין. אנחנו חוזרים לתקופה של חינוך מחדש שהיה נהוג בסין העממית בזמן מאו טצה טונג. כשבברית המועצות אנשים לא ראויים פוליטית היו מוגלים לפלכים נידחים של ברית המועצות במקרה הטוב ולגולאגים במקרה הרע, בסין היו נוהגים גם כן לשלוח את האי יציבים מבחינה פוליטית לאזורים נידחים להתחנך בעבודות הקרובות לעם (אי יציבים פוליטית זה לא מתנגדי המשטר, שאתם הפתרון היה אחר ואלים הרבה יותר, אלה הילדים או הקרובים של אותם המתנגדים, או החשודים בהתנגדות. ההסבר בדקויות הוא עבור האנשים שלא בקיעים במנהגים בעולם הקומוניסטי, שבו גם טרוצקי – אחד ממובילי המהפכה הקומוניסטית הרוסית, לאחר כמה שנים כבר הוטבל כמתנגד המשטר ומחוסל במקסיקו הרחוקה. גורלו כגורל הרבה וותיקי המהפכה שנס חינם בעיני השלטון). בתקופה הזו גם הגיבורים של הסרט מוצאים את עצמם בכפר מרוחק, ומתאהבים. היא תלמידת תיכון והוא בחור בוגר. הם מתאהבים באהבה טהורה, בהסתר, באופן כובש את ליבנו כמו שרק יימו ג'אנג יודע להיכנס אל מסתורי הרגשות על קצות הבהונות כך שלא נשמע, ואז הוא לופת את גרוננו ואנחנו כבר שבויים במה שקורה על המסך, וגם דמעה קטנה כבר לא נראית לנו משהו זר. שפו למסטר הסיני – סרט קטן, שקט ופסטלי אך גדול ברגש, כובש את הנשמה וגם מלטף הנפש, ובעיקר אנושי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=88nn6fn5c04

מודעות פרסומת

2010 – Another Year

מומלץ 2010 – Another Year עוד שנהMike Leigh

 

 

אם אתם רוצים לצפות בסרט אנושי, בלי אקשן, ללא כוכבים זוהרים ,בלי דרמות קורעות, בלי אלימות, בלי פשע, בלי עוני, בלי מאבקים חברתיים, בלי פוליטיקה, ללא חידושים טכנולוגיים, בלי פירוטכניקה על המסך וללא ממחטות לאף ועיניים – אז אתם עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, וחוץ מזה מאיפה תיקחו סרט כזה? הרי זה מריח סרט על החיים, עלינו, על החברים שלנו.

מייק לי בוודאי חשב עליכם כשיצר פנינה אמפטית זו. המשחק הכה משובח של הצוות מיד מכניס אותנו לאווירה אמינה של פרוור לונדוני אל תוך ביתו של זוג מבוגר, אינטליגנטי ועדיין אוהב ומנהל חיים נורמליים. כן, יש חיה כזו, ויש אנשים כאלו, בוודאי חלק מכם גם יזהו כמה שכנים, או אם אתם ממוזלים, גם את עצמכם. וסביבם ישנם אנשים … רגילים, סיטואציות מביכות, סצנות מחיי היום יום. כל זה במשך שנה אחת עם העונות המתחלפות – קיץ, סתיו, חורף ואביב. וישנו כמובן גם נושא – נושא אנשים נזקקים, אנשים ששונאים את עצמם, אנשים ש.. "לא מסתדר" להם בחיים, כאילו שיש דבר כזה. אין תוכחה, אין סדרת חינוך בסרט,  אלא מציגים את הדברים כמו שהם.  אתם לבטח מכירים נוער וצעירים החושבים שהם יודעים יותר טוב מההורים, מהמורים ומאנשים מבוגרים. אמנם חשיבה עצמאית מבורכת בגיל זה ומהווה חלק מהתבגרותנו כאנשים בוגרים, אך העקשנות לדבוק בגישה זו היא כמובן יהירות לשמה, אפילו שהנימוק הוא שאנשים מבוגרים לא מכירים את עולם הצעירים עקב כך אין להם מה לתרום. היהירות הזו לפעמים (התחלתי לחשוד שלעיתים קרובות דווקא) לא עוברת והאנשים הצעירים, ויותר מאוחר, גם בהיותם מבוגרים ואף בגיל מתקדם, חושבים שהם יודעים הכל, ושהסובבים אשמים שלא מתנהגים לפי הציפיות שלהם, והחיים מתאכזרים אליהם, ושסתם אין להם מזל. הם לא מודעים שהבעיה אצלם, ואם מודעים, אז לא ממש, לא באמת. זה המתכון של אנשים נזקקים. יש להם נראות של אנשים עם רחמים עצמיים, או של אנשים בסדר גמור, אפילו בקדמת החיים. אך הם לא. בכלל לא. פגשנו אנשים כאלו בסרט. אמנם צר לנו עליהם – אך מה נוכל לעשות? וכך הזוג שלנו, המאושר בהתנהלות חייהם, הוא לא רק התקווה, אלא גם האוגן של האנשים שמסביבם. ויש להם חברים, כן, אנשים נזקקים כאלו. אתם לבטח מכירים אותם, מדובר בזה, וגם בזו, אתם יודעים אותם וחלקם אפילו חברים שלכם. סרט על החיים, על האמפטיה, על האנושיות, על הנזקקות. נפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ilv0aVRJPps

2009 – Moon

מומלץ 2009 – Moon ירחDuncan Jones

 

 

זהו סרט מדע בדיוני. מהסוג הטוב. אמנם הכל מתרחש בחלל, אך לא רחוק מדי. מדובר בתחנת פיקוח על כרייה המתבצעת על הירח. הגיבור, סם, לקראת סיום חוזה של שלוש שנים בתחנה. למעשה, הוא השחקן היחיד בסרט. שלוש שנים בבדידות, עם כל הטכנולוגיה והבידור האלקטרוני תחת ידיך. חלומו של כל גיק וסיוט של כל אדם מן השורה. טוב, הוא לא לבד. התחנה נשלטת ע"י המחשב – גרטי שמו. מזכיר אודיסאה בחלל  המהולל של קובריק? לא לחינם – יש דמיון רב בתפאורה לסיפור. הכל מאוד ראליסטי, מאוד מאופק, בלי הרפתקאות גדולות או אקשן קורע שמלא בחורים מדעיים המאפיין לא מעט סרטים מדע בדיוניים. סרט זה לא סובל מהם, ברוך השם, ועקב כך הוא גם רציני יותר, מדויק יותר, מלא פרטים קטנים שאתה, כצופה, כבר מתחיל לחפש את האלוהים שנמצא בהם.

הבדידות האין סופית של סם מודגשת ע"י קו תקשורת משובש עם הארץ שבה הוא השאיר אישה וילדה. רק בזכות גרטי הוא יכול לחיות מיום ליום במטלות תחזוקה של התחנה. איזה מן איש ייצא לחוזה של שלוש שנים הרחק מהכל? איזה מן איש תאגיד הכרייה שוכר אנשים לחוזה אכזרי זה?

מי אני, מה אני, איפה אני ומי עשה לי את זה… העימות הבלתי נגמר הזה של אדם בגורלו, בתפקידו, במהותו ובמקורו לובש כאן צורה טכנולוגית מפתיעה ומכניסה לתמונה, איך לא, גם את התאגידים, שאין עליהם, אין להם לא דין ולא דיין וכך זה אנחנו הקטנים מול ההם הגדולים. סרט חכם, סרט עם מחשבה, עם הפתעות – מותחן מדע בדיוני אינטליגנטי מומלץ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=twuScTcDP_Q

2009 – Lebanon

מומלץ 2009 – Lebanon לבנוןSamuel Maoz

 

 

לבנון הוא סרט על מלחמת לבנון. ז"א לא על כל המלחמה, אלא רק קורות טנק אחד עם המשימות שלו בתוך כל הבלגן. לא מדובר פה בגיבורים מצ'ואים המכסחים לערבים את הצורה, אלא על חיילים צעירים, די פוחדים, טועים, מתקנים, מחפשים את דרכם בכל הזוהמה של המלחמה. אין פה התבכיינות לשמה ואין יותר מדי הטפות מוסר – אלא הצגת תמונה. ועל מנת להציג אותה עוד יותר מלחיצה – יש כאן טריק קולנועי מדהים ששמואל מעוז משתמש – הרוב המוחלט של הסרט מתרחש בטנק עצמו. גם מה שמתרחש בחוץ רואים מתוך הצריח דרך משקפות – צריך לראות שמאלה – הצריח מסתובב שמאלה, צריך לראות ימינה, אז יבבת המנועים מזיזה את הצריח ימינה. דחוס ולחוץ בטנק. וחם, חם מאוד. ובוודאי שגם מסריח. אפילו בן אדם אי אפשר לראות בזקיפות קומה – רואים ערבוביה של פנים, גפיים, חלק מגוף. הסגנון הזה מקפיץ את הסרט בלפחות שתי רמות כלפי מעלה. הדחיסות הזאת, הקרבה הזאת, שיתוף הצופה בתוך קלאוסטרופוביה משאיר רושם בל ישוער (הדוגמה האולטימטיבית היא כמובן הצוללת המופתי)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=D-_kE5QD_W4

2009 – Exam

מומלץ 2009 – Exam הבחינהStuart Hazeldine

 

 

כל אחד מאיתנו היה לפחות פעם אחת בבחינה. אנחנו מסתכלים על השעון, מקשיבים לחוקי הבחינה ומחכים לרגע בו נוכל לפתוח את הדף בו כתובה השאלה הראשונה. מאורגנים שביננו גם ידפדפו מהר את כל השאלות על מנת לאמוד את כמות הזמן שישקיעו בתשובות לכל שאלה ושאלה. ויש כמובן מצבים בהם אתה בוהה בשאלה ואין לך מושג ירוק מה שואלים כאן ומה כיוון התשובה. כשניגשנו למבחני מיון, המבחנים כבר היו אחרים ובדקו לא את הידע (הרי ידע אתה חייב בכל מיקרה ולכל הניגשים לבחינה יש אותו) אלא היבטים אחרים כמו מהירות, דיוק, חסכון, עמידה בלחצים, שיתוף פעולה, מנהיגות, איזון, קבלת מרות, תגובה לשינויים וכך הלאה. כשאתה משתתף בבחינה אין לך מושג מה כרגע בודקים בך ואתה לא תמיד יודע מה לעשות – האם לצייר את העץ עם שורשים עמוקים, רחבים או להתמקד בעלים. רק לאחר מספר בחינות ואוי אף קורסי הכנה הדברים נהיים מובנים יותר.

כעבור זמן רב אתה גם מבין שכל יום זהו מבחן.

הסרט הזה גם הוא מתמקד בבחינת מיון לעבודה. בחדר שמונה נבחנים, שולחנות וכסאות, עפרונות, משגיח הבחינה עם נשק ו-3 חוקים בלבד – לא לדבר עם המשגיח, לא להשחית את המחברת ולא לצאת מהחדר – והמטרה – לענות על שאלה אחת. יש שאלות? כשהבחינה מתחילה המועמדים מגלים להפתעתם שהשאלה לא כתובה במחברת הבחינה. אפשר לסכם זאת כך: 80 דקות, 8 מועמדים, תשובה אחת, אין שאלות. וכך נוצר לפנינו ניסוי פסיכולוגי מעניין על שיתוף פעולה ותחרות בין יחידים, כשכל אחד רוצה לזכות, ולמעשה אין בכלל כללים ואין גם שאלות ואין להם מושג מה רוצים מהם בבחינה זאת, וכך הרצון של היחיד להצלחה עומד למבחן – עד כמה רחוק הוא יילך.

יש שאלות?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bkdt2Sygew0

2007 – 3:10 to Yuma

מומלץ 2007 – 3:10 to Yuma ליומה 3:10James Mangold

 

 

3:10 ליומה הוא רימייק לסרט באותו השם מ-1957 אשר בעצמו עיבוד לסיפור קצר מאת אלמור לאונרד מ-1950. זהו מערבון. אנשים אוהבים מערבונים, אני חושב לא מכיוון שהם דרמות מרגשות. האלימות שבהם לא הייתה לשם אלימות, ועד להופעה של המערבון ספגטי, האלימות לא הייתה גרפית יתר על המידה.  מערבונים הם גם לא סרטים הדורשים אינטליגנציה גבוהה להעריך אותם. אני חושב שאוהבים מערבונים מכיוון שיש בהם מפגש פנים מול פנים של טוב ורע, בלי יותר מדי חוכמות. אני חושב שאוהבים את המערבונים מכיוון שיש שם את הערכים המוסריים שלנו בסביבה אנארכית ללא חוק וסדר – המערב הפרוע, ואנחנו הצופים, תוך כדי אותו המפגש של הטוב ברע מייחלים בכל כוחנו שהערכים שלנו (למעשה העולם שלנו) יעמוד איתן מול התוהו ובוהו. בזמנו המערבונים היו נפוצים יותר, אך כיום זהו ג'אנר שהתמעט בסרטים – הייתכן שבגלל שהקהל כבר מעוניין פחות בערכים שלנו, או במפגש בין הטוב לרע? הייתכן שזה הפסיק לעניין אותנו, הצופים, וכל מה שמעניין אותנו זה כמות הקטשופ שישקיעו בסרט וככל שגדל שטח פנים של עור חשוף כך נתבדר יותר? השאלה מעניינת כי אי אפשר לענות עליה בתשובה סטנדרטית של לחם ושעשועים להמונים, ושאלות מורכבות הן עבור קבוצות עלית. הרי רק לפני שישים שנה אותם ההמונים אהבו את המערבונים. תעלומה.

הרימייק הזה שם את המערבונים עם כל המפגש של הטוב והרע ועם דילמות ערכיות שוב על השולחן בחבטה אדירה – אולי כי מדובר במשחק מעולה של ראסל קרואו וכריסטיאן בייל (וגם מוכרחים להודות שהמשחק במערבונים הקלאסיים לא היה הצד החזק של אותם הסרטים), ואולי בגלל שהסרט עשוי כל כך טוב – אפשר להתחיל לשקול מרכיבים כמובן, אך ללא ספק, התוצאה הסופית שאנו רואים ראויה לכל שבח. ויש גם תוספת מבורכת .לא, לא כדוגמת סרטם של האחים כהן, הנהדר כשלעצמו, אומץ אמיתי, שבו התוספות היו סגנון קודר כמו-ראליסטי וגיבורה ילדה. כאן בסרט התוספת היא שזהו סרט אינטליגנטי – זהו לא מערבון מטופש, אלא מערבון המתפתח לכדי דיאלוגים משובחים.

 אז איזה מהערכים עומד כאן במבחן של התוהו ובוהו? גיבור מלחמה, נכה קרבות (בייל) מנסה לנהל חווה ולפרנס את משפחתו, בחוסר הצלחה משווע. בחיים האזרחיים הוא לא גיבור, הוא אחד שלא הולך לו, וכך הוא מצטייר בעיני הסביבה, וגרוע יותר, משפחתו. רצה הגורל (התסריט, נכון יותר) והיה צריך ללוות פושע מועד, שודד עם מוניטין ורוצח לעת מצוא (קרואו) שנתפס, אל רכבת שיוצאת בשלוש ועשרה ליומה, ששם יועמד לדין, וחקלאי שלנו הוא אחד מהאנשים שינסו ללוות אתו (באזיקים כמובן) אל הצדק, כשחבורתו של הפושע יוצאת נגדם וכמו כן כל האי סדר של המערב הפרוע מצטרף גם כן. ובכן – למה החקלאי שלנו פתאום מוצא את עצמו בעמדה זו? התשובה באה לנו לקראת הסוף – הכבוד, הכבוד האנושי שהוא איבד בהיותו כישלון צורב. מה שמפתיע שערך זה לא היה זר לפושע שלנו – וכך יש לנו סרט אקשן גברי מסחרר במחוזות של המערב הפרוע. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZeroJ1BK6GQ

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

2005 – El Aura

מומלץ 2005 – El Aura  אאורה  – Fabian Bielinsky

 

 

פביאן ביאלינסקי עזב אותנו מוקדם מדיי.  ב-2000 הוא נתנו לנו מעדן בשם תשע מלכות, ועכשיו הוא מגיש לנו מנת ביניים נהדרת זו. ביאלינסקי לא הספיק להכין לנו לא את המנה העיקרית ולא את הקינוח. הוא עזב אותנו בגיל 47, כאשר יצירות המופת שלו עדיין לא הוגשו לנו – וכל מה שנשאר הוא הבטחה, הבטחה מצוינת בדמות שני הסרטים האלו. הפעם הוא מגיש לנו מותחן, מותחן עם אווירה, מותחן איטי אך מדבק. מדובר במפחלץ הסובל מהתקפי אפילפסיה וחי חיים יבשים ומשעממים ומשתעשע ברעיון של פשע מושלם. וכאשר הפשע מזדמן לו – הוא לא חיפש אותו, הוא לא תיכנן אותו, הוא הגיע אליו כמו פרפר יפה והתיישב על כף ידו – לאחר היסוס מה הוא מחליט להעיז. פשע מושלם הוא פשע לא מפוענח ראשית כל. אך הוא לא מפוענח בזכות דבר אחד – הפושע הוא חכם יותר מהשוטרים ומצליח להערים עליהם. האם קיים פשע מושלם? אם לשפוט על פי ההגדרה שנתתי למעלה, הרי אם הפשע לא מפוענח – הרי אנחנו יכולים לא לדעת על קיומו. ולגבי החכמה – אין ספק שבין השוטרים ישנם גם אנשים חכמים. אך דעתי היא שמרבית האנשים החכמים לא פונים אל שורות המשטרה דווקא. וכך אין לי ספק שישנם פשעים מושלמים. לעומת זאת, הטענה הנגדית אומרת שאין פושע חכם עד כדי כך שלא ישאיר עקבות או לא יעשה טעות – וכך אם הפשע לא מפוענח, הרי זה לא בגלל שהפושע עשה עבודה מושלמת, וכל מה שנשאר לשוטרים זה לעלות על הטעות ולפתור את התעלומה. כמו כן, יש הסוברים שהנסיבות והסביבה לא ניתנים לשליטה מלאה ותמיד, אבל תמיד משהו ישתבש (כן, זיהיתם את מצדדי חוקי מרפי בטענה זו). וכך, נושא מרתק זה זכה ללא מעט וריאציות קולנועיות – ומספיק שניזכר בסרטיו של היצ'קוק כמו אליבי, או החבל (ששם הנושא של הפושע שהוא חכם מהשוטרים מקבל טוויסט נוסף שהפושע חש שהוא נעלה יותר מהאחרים) ורבים אחרים. אאורה הוא סרט מסקרן, מותח ומשרה אווירה מסתורית של סרט אפל מודרני. קסם קטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rw3lZzTy5QE

2004 – The Final Cut

מומלץ 2004 – The Final Cut בסוף הדרךOmar Naim

 

 

החיים בשעתיים

רובין וויליאמס במותחן מדע בדיוני. מותחן שקט מאוד, אגב. אפוף באווירה עצובה. אותי הסרט ריתק כי הוא מטפל במספר נושאים מעניינים. רובין וויליאמס הוא עורך זיכרונות. יש אנשים שמשתילים במוחם מקליט הזיכרונות, ואז אחרי שהם מתים, עורך הזיכרונות מרכיב מהם סרט שמוקרן בהלוויה. כמובן שהסרט מראה את המנוח באור חיובי והרואי – הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם עורך זיכרונות הם עשירים מאוד. תחשבו על פסיכולוג – מה הוא שומע, הוא הרי פח האשפה של הנפש האנושית – כמה השפעה יש עליו מכל הסיפורים שהוא סופג… עכשיו תבינו שעורך הזיכרונות רואה את כל הזיכרונות – את כולם ומחליט מה נשאר לדורות הבאים ומה לא. הרי הוא רואה הרבה יותר ממה שמספרים לפסיכולוג, את כל הסודות הכמוסים ביותר של האדם – ומדובר באנשים לא נעימים במיוחד.. הרי ההשפעה על עורך הזיכרונות הרבה יותר גדולה. מה הוא מרגיש, מה הוא סופג… או כמו שרובין וויליאמס אמר בסרט – אני תרנגול הכפרות ועוזר להם להגיע לגאולה. אני גם חושב אילו הג'וב של עורך הזיכרונות לא היה לעשות סרט זיכרונות חיובי ולהציג את האדם כקדוש – האם השתל שיש לאנשים המקליט את הזיכרונות לא היה משנה את התנהגותם כשהם יודעים שזיכרונותיהם יהיו מוצגים לראווה? האם ההתנהגות שלהם הייתה טבעית או ערוכה מראש? או שמה נגדיר את זה כמפוקחת? הרי מה זה המצפון שמפקח על ההתנהגות? וחוץ מזה הרי אדם מאמין חי בתחושה שאלוהים רואה כל צעד לו – האם זה לא דומה? ובכן – יש דמיון אני מודה עם הבדל קטן שאלוהים לא מפרסם ספר זיכרונות שלך ברבים… ובכל זאת – זה דומה. יש עוד נושא מעניין בסרט – אנחנו מעצבים את הזיכרון. המנצחים כותבים את ההיסטוריה (בסרט זה העשירים), ומה שהיה באמת את מי זה מעניין? מה שחשוב זה להראות שהדברים היו כך ולא אחרת ואז אפשר להציג כל דבר באור הנראה לך וכך לעצב את דעת הדורות הבאים וגם הדור הנוכחי. הנטייה הזאת לשקר ולייפות ולהראות את עצמנו כגיבורים גדולים בקול תרועה רמה ולמחוק את ההיסטוריה הלא רצויה – הרי זו נטייה הטבועה חזק בעולם המוסלמי. לא לצעוק "גזענות" בבקשה. הבמאי הוא לבנוני, והנה מה שהוא אמר על הסרט (שהוא גם כותב התסריט) עפ"י וויקיפדיה – "בסוף הדרך הוא על עריכה וזיכרון. זהו מבט לבנוני על זיכרון ההמונים וזיכרון אנושי סובייקטיבי וראיית העולם. זה בתורו מכתיב איך החברה מתפקדת. אני השלכתי את זה אל רעיונות מדע בדיוניים" (בתרגום חופשי). אך כמובן זה לא ייחודי רק לחברה לבנונית ומוסלמית. כל החברות מתחזקות את המיתוסים הלאומיים שלהם. כיאה לסרט מדע בדיוני טוב, סרט שמכריח אותך לחשוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EM5MzCAZ3OY