הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: מומלץ

2012 – In the Fog

מומלץ 2012 – V Tumane  In the Fog בתוך הערפלSergei Loznitsa

 

 

דרמה מוסרית מלחמתית.

מלחמת העולם השנייה. רוסיה הלבנה. הכיבוש הנאצי. השנאה התהומית של האוכלוסייה כלפי הכיבוש, וכלפי כל אחד החשוד בעזרה לכובשים. פרטיזנים. הוצאות ההורג של הגרמנים את החשודים בפעילות עוינת. זו הזירה. זו הסביבה. וזה גם הגורל.

גיבורינו נתפס ע"י הגרמנים אך מסרב לשתף פעולה ולהלשין על חבריו. במקום הגורל של חבריו הנתלים בראש חוצות למען יראו ויראו, החוקר משחרר את גיבורינו ושולל ממנו את המוות של הגיבור, ומפקיר את גורלו אל עמו. כן, זה הטריק שגם המשטרה משתמשת בו – משחררת חבר כנופיה, ואז המאפיה כבר עושה את עבודת השחורה. בזה לוחצים את הנתפסים לזמר – ואם לא יזמרו, אז זה יהיה גורלם.

וזה גורל אכזר. מה אתה בוחר? לזמר ולהשתחרר מגורל שחור זה בין עם מוות הרואי מהיר או חיים לאחר מעצר ארוך או שלהיות מנטש, לא לבגוד ולמות כמו בוגד? מה תבחר – למות בתור בן אדם ולחיות עוד, או לחיות בתור בן אדם ולמות?

דילמה ללא מוצא זו מלווה את הגיבור שלנו ביערות רוסיה הלבנה כששני חברים באו לקחת אות ולהוציאו להורג כבוגד. אחד מהמוצאים להורג הוא גם חברו לשעבר. גם אשתו של גיבורנו לא בטוחה האם הוא בגד או לו. כמה שהסיפורים שמוכרים ומאכילים אותנו ומשתלטים עלינו בדו ממדיות שלהם – אויב או תומך, בוגד או גיבור, איש טוב או איש רע. הכל מתערבב בערפל של היערות ואי הוודאות של החיים והסיפורים מציירים לנו קווי מתאר של המציאות שהם מוכרים לנו וכך אנחנו רואים בוגד איפה שישנו גיבור, וכך אנחנו לא רואים כל מה שיש ביניהם. ערפל.

אפשר להגיד שזו הזירה, זו הסביבה. כך היה אז. אפשר. אפשר להאכיל את עצמנו גם בזה ולמשוך את הערפל לעיננו ולמכור לנו שבימים כתיקנם המצב אחר. זה מה שאנחנו עושים. כל הזמן. ערפל. וכצופים מהצד אנחנו, שלא כמו המשתתפים בעלילה, רואים שיש מנטשים ויש בוגדים ויש כל מה שבאמצע – החל ממטומטמים הרצים אחוזי דיבוק לטובת הכלל והורסים את החיים לכולם מבלי להבין, עד לנבלים שמתרצים את נבלותם בזה שהם מבצעים את תפקידם. דרך כל האנשים הרגילים שפעם מאנייקים ופעם טובים. וזה גם בימי המלחמה. וגם בימי השלום. לא מדובר בזירה או סביבה. מדובר בגורל. בגורל שלנו לחיות בערפל. לצעוד בערפל ולא לדעת מי לימינך – חבר או אויב. ומתוך הערפל לכנות את חברך בוגד ולנבלה חבר. איך אפשר להאשים אנשים שלא מעוניינים במציאות זו ולא רוצים להמשיך בחיים האלו? וגם אם הדילמות הן לא כה גורליות, אזי המסקנה המעשית לגבי חיינו היא: אנחנו חיים בערפל, ולא באמת יודעים מה אנחנו חושבים שאנחנו רואים – אז לאט עם השיפוטיות בבקשה.

סרט עצוב ומדכא, מכניס למלנכוליה ומחשבות, נותן לזעם עצור לעלות על פני השטח, עשוי יפהפה. ראיתי אותו בשבת אחת בפסטיבל סרטים בירושלים ולאחר ההקרנה כולם עזבו בשקט, אין פטפוטים, כולם מסוגרים במחשבתם. סרט גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=gS6CnNInivw

מודעות פרסומת

2012 – Prometheus

מומלץ 2012 – Prometheus פרומתיאוסRidley Scott

 

 

פרומתיאוס זהו סרט מסדרת הנוסע השמיני. בהנוסע השמיני המקורי היו ארבעה סרטים – הנוסע השמיני המדהים, שובו של הנוסע השמיני המדהים לא פחות, הנוסע השמיני 3 שאהבתי גם כן, והנוסע השמיני: התחייה – סרט שקצת נפל מקודמיו. אח"כ באו סרטים של הנוסע השמיני נגד הטורף – סידרת סרטים נפרדת, כאשר ניסו לשדך סידרה מוצלחת אחרת – הטורף – עם הנוסע השמיני – שידוך קוריוזי ומסקרן, בעיקר את אלה שאהבו את שתי סדרות הסרטים. וכאן יש לנו פרומתאוס – עוד סרט על הנוסע השמיני. אך הפעם הוא ממוקם בזמן איפשהו לפני הנוסע השמיני המקורי, ולוקח כיוון שונה לגמרי מאשר השידוך של הנוסע השמיני עם הטורף. הסרט מפוצץ בכל מיני רעיונות מכל כך הרבה כיוונים והשפעות שרק להתחיל לספר על כך ייקח לפחות כאורכו של הסרט.  יש כאן חיפוש אחר המקורות שלנו, של האנושות. מי שאי פעם תהה על כך, יימצא הדים לכל מיני אבני דרך בחיפוש זה – החל ממרכבות האלים של אריק פון דניקן (מוצאנו מגזע חייזרי אחר) ועד לדת )דתות מערביות – למעשה דתות מזרחיות – יהדות, נצרות ואיסלם – גורסות שנוצרנו בצלמו של אלוהים, דתות אחרות גרסו דברים אחרים) וחיפוש אחר האלוהים – בסרטו המופתי של רידלי סקוט בלייד ראנר – שגם הוא מפוצץ ברעיונות – החיפוש אחר היוצר והאדם ההורג את אלוהיו (נושא פילוסופי אירופי שעובד בהמון ספרים וסרטים), כאשר כאן יש לנו גם את ההפך בנוסף לרעיון זה – שהאל מנסה להרוג את האדם. יש כאן התנגשות המדע מול הדת – הגיבורה הראשית, שאמנם לא ריפלי – הגיבורה המקורית של הנוסע השמיני המגולמת ע"י סיגורני וויבר, אך היא דמות מעניינת כשלעצמה – היא מאמינה באלוהים, והעובדה שהיא מגלה שמקורו של המין האנושי בחייזרים לא הורגת את האמונה אלא מחזקת אותה – דבר שאנחנו רואים בכל דת ודת כאשר השכנוע העמוק לא מאפשר לעובדות לבלבל את האמונה, יש יגידו, העיוורת. יש כאן גם הנוסע השמיני כמובן, יש כאן מרדפים נהדרים, ויש כאן תמונה וויזואלית נהדרת של סרט מדע בדיוני כפי שהוא אמור להיות (צולם כולו בתלת מימד אגב). מה שאין כאן זה הקו הברור השזור בכל סרט של הנוסע השמיני – כאן יש לנו מסע חיפוש, כאן יש לנו הצבת התפאורה עם כל הפרטים עם כל הרעיונות והכיוונים, כאשר הנוסע השמיני – הסרטים הקודמים (או, כרונולוגית בעלילה, הבאים אחריו) – הם רק כיוון מסוים בתפאורה זו. נשמע מבלבל? נשמע לא ברור? אך בדיוק בגלל סיבות האלו ובגלל הוויזואליות הנהדרת הסרט הזה מומלץ. רצוי לצפות פעמיים בהרהורים קלים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5UEv03g51kU

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

2012 – Batman – The Dark Knight Rises

מומלץ 2012 – Batman – The Dark Knight Rises עלייתו של האביר האפלChristopher Nolan

 

 

זהו הסרט המסיים בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולן. לאחר סרט השני המהמם –  האביר האפל – לא חשבתי שצריך לחזור ולהמשיך את הסיפור – אך נולן חשב אחרת בבירור והנה יש לנו את הסרט השלישי. כמה טוב כבר יכול להיות הסרט השלישי לאחר שהשני בטרילוגייה הימם באופל, עומק, דימיון מפחיד למציאות והופעה מחשמלת של הית לדג'ר בתור ג'וקר – הנבל התורן בסרט? ובכן – יש כאלו שיגידו שסרט זה לא פחות טוב. ויש כאלו שיציינו שסרט זה חי בצל אחיו המוצלח יותר. אני משתייך לקבוצה השנייה. מבחינתי סרט זה הוא המשך של הסרט השני (בהפרש שמונה שנים) ומאוד דומה לו כמעט בכל – עושר בדמויות, האווירה האפלה, הפוליטיקה שמעורבבת בטרור ובשחיתות, הדמיון הבלתי נסבל למה שקורה במציאות – ז"א more of the same של הסרט השני. כמובן שחובבי הג'אנר אסור להם לפספס את הסרט זה למרות שגם כאן אין כמעט באטמן, ובתור סרט על גיבורי על, זמן המסך שלהם קטן להחריד, והסרט הוא אפל וכבד מדי בכדי שיהיה כיפי ומהנה – אז זה היה לנו כבר בסרט השני, כך שזו לא הפתעה. הסרט עשוי היטב עם כמה סצנות נהדרות, ונולן הוכיח שגם לאחר שקבע סטנדרט גבוהה ביותר בסרטו השני על באטמן, הוא יכול להמשיך באותה הרמה. אישית הרגשתי שנותנים לי גירסה מעודכנת של הסרט השני בלי הגאוניות שבו – אך רמתו הגבוהה מספיקה בהחלט להמליץ עליו (חוץ מזה, האם זה נכון לזקוף לחובת האח הקטן קיומו של האח הגדול?). נולן לא עשה את זה לבד כמובן, ויש כאן סוללה מכובדת של כוכבים העוזרים להצלחת הסרט: כריסטיאן בייל, מייקל קיין, גארי אולדמן, מורגן פרימן, מריאון קוטילאר,  טום הארדי, ג'וזף גורדון-לוויט, אן האטאווי. גם הצילומים הם באיכות גבוהה – הסרט ברובו צולם בציוד שמצלמים סרטים לאיי-מקס – מסרטה 70 מ"מ. למי שלא ראה את האביר האפל – מצפה לו סרט מהמם, הוא ימצא את עצמו מבולבל (בכל זאת יש המשכיות מסויימת) אך במהרה יכנס אל נפתולי העלילה וימצא את עצמו על המים הגועשים של המלחמה ברוע. הרוע והאופל חדורים כה עמוק בסרט, וכה משקף את המציאות שבה אנחנו חיים, שבמהלך יצירת הסרט כבר נדלקו כמה נורות אזהרה בדמות תאונות קטנות שקרו במהלך ובאתרי ההסרטה – פעם טרקטור נכנס בחזית כניסה לבניין, פעם האופנוע של באטמן ניזוק בתאונת התנגשות, פעם איש פעלולים צלח אל גג בניין, ופעם אחרת התנגש במצלמה (כן, זאת ה-70 מ"מ) והרס אותה. נורות האזהרה כמובן לא הובנו, ובעת הקרנת חצות ב-20 ליולי 2012 בעיירת אורורה שבקולורדו, בחור בן 24 פתח באש באולם הקולנוע והרג 12 אנשים ופצע יותר מ-50. הוא קרא לעצמו הג'וקר. בכדי לא להעיר את הרוע עוד יותר, השיווק ופירסום והקרנת הסרט עברו לפסים שקטים – ובכל זאת הסרט היה לאחד הסרטים הקופתיים ביותר. נולן יצר סיום הולם לטרילוגיה האפלה שלו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rBP-oP0ELA8

2011 – The Skin I live in

מומלץ 2011 – La piel que habito  The Skin I live in   העור בו אני חי  – Pedro Almodovar

 

 

אלמודובר קובל השראתו לסרט מספרו של Thierry Jonquet בשם Mygale משנת 1984, שפורסם בארצות דוברות אנגלית בשם Tarantula ואח"כ בהעור בו אני חי, בעקבות סרטו של אלמודובר עצמו. העלילה של הסרט מפותלת ומסובכת, וצריך ממש להתאמץ ע"מ לעקוב אחריה ולהבין מי נגד מי ולמה. בנוסף, כמו בכל סרטיו של אלמודובר, העלילה כוללת נושאים במחלוקת, מיניות פרוורטית וכדו'. כאן זה יהיה אונס, כפייה, התאבדות, רצח, יחסים מחרידים במשפחה, יד הגורל הצוחק, שינוי מין, דיבוק – כל זה בעטיפת סרט מתח ואימה עם אלמנטים של מדע בדיוני. כאן מדובר ברופא עילוי, שאיבד את אשתו בתאונת דרכים ועושה ניסויים בעור עמיד באש על אנשים.  לא כל אחד אוהב את מה שאלמודובר עושה בסרטיו – בעיקר בגלל הנושאים שהוא מביא אל הסיפור, כמו שלא כל אחד אוהב מה שהאחים כוהן עושים בקולנוע האמריקאי עם כל האלימות מעל ומתחת לשטח של החברה האמריקאית. לא פשוט לצפות בסרטים שלהם. יצא לי לשמוע התרשמות של מישהי שראתה את הסרט ודיברתי איתה למחרת – היא הייתה מזועזעת, אמרה שזה סרט מחריד וחולני. כששאלתי אותה למה היא לא יצאה באמצע – היא אמרה – איך אני יכולה? זה אלמודובר בכל זאת. וזה אמר הכל. הסרט נעשה ביד אומן בוגר, עם סגנון שאי אפשר לטעות בו, עם איכויות גם בצבע, גם בתמונות, גם בעיצוב – שלא ניתן להפסיק לראות באמצע. הוא שובה אותנו הצופים, כמו שהוא שובה דמויות על המסך – ואנחנו מאבדים כל אחיזה באופי שלנו ונשארים לראות עוד. המשחק שאלמודובר מוציא משחקניו הוא ברמה הגבוהה ביותר. הוא גם משאיר בעלילה דברים קטנים שאתה תוהה עליהם ולא יכול להחליט את מה זה משרת – אך הפואנטה היא שאתה תוהה. למשל, כשברוב הסרטים לגיבור הראשי ברור הכל, אם בהתחלה או אם בסוף – הרי כאן הרופא שלנו לא יהיה מודע למספר התפתחויות מפתח – למשל קשריו המשפחתיים עם חלק מציוותו ומאחרים. אפשר לא לשים לב לזה, אך בתת מודע זה מגרד לך את התודעה – משהו לא בסדר. אפשר להגיד על הסרט שהוא לא עבור כל אחד, אך ניצבת לפנינו עבודה של אומן גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EolQSTTTpI4

2011 – The Descendants

מומלץ 2011 – The Descendants היורשיםAlexander Payne

 

 

הסרט הוא על קבלת החלטות קשות. טוב, זה משפט קצת סתום. מה הכוונה בהחלטות קשות? כאן מדובר בסיפור על משפחה בהוואי. ג'ורג' קלוני משחק עו"ד. הוא בא ממשפחה המחזיקות אדמות רבות בהוואי והוא גם מנהל הקרן המחזיקה באדמות האלו. יש הזדמנות למכור כמה עשרות אלפי דונמים באי קאואי לפיתוח תיירות ומלונאות – וכל הבני דודים בעד העסקה הזו. וג'ורג' קלוני צריך להחליט. כמובן שיש גם לחצים נוספים – למשל לחץ משפטי לגבי בעלות על האדמה, באם לא תימכר. לכאורה החלטה לא פשוטה, אם כי די ברורה ללא מעט אנשים. אך לא לקלוני, שנקלע תוך כדי הסרט לדרמה משפחתית שהוא מנסה לנהל גם כן, אך היא הולכת ומסתבכת. וכך הוא נמצא בכמה דילמות בו זמנית. טוב, אם אמשיך הלאה בתיאור – זה כבר יהיה ספוילרים רציניים. אוכל רק להגיד, שלבסוף קלוני מגיע לפתרון פרטי משלו לכל הדילמות בהחלטה אחת. מתיאור שלי אפשר לחשוב שמדובר בסרט מתח – אך הוא לא – זהו סרט דרמה עם משחק מעולה של קלוני שמשאיר אותנו מעורבים בסיפור אמין הנגלה לפנינו, שבו הערכים הקפיטליסטיים לבסוף מרכינים ראש בפני ערכים אנושיים ומשפחתיים ומורשת. הסרט הוא בעקבות ספרה של קאוי הארט המינגס משנת 2007 באותו השם. סרט אנושי, חם וחכם. מומלץ ביותר.

קדימון:  https://www.youtube.com/watch?v=-OBvd5MgPYA

2011 – The Artist

מומלץ 2011 – The Artist ארטיסטMichel Hazanavicius

 

 

זהו סרט מיוחד, נוסטלגיה רומנטית, מעשייה קסומה. הסיפור הוא על שקיעתו של כוכב קולנוע אילם בזמן המעבר לראינוע ועלייתה של כוכבת על חדשה וצעירה, שכוכב שלנו גילה בזמן קולנוע אילם, והיחסים ביניהם. הזיכרון שמתפרץ לדלת פתוחה הוא כמובן על שדרות סנסט הנהדר של בילי ווילדר – גם שם דובר על כוכבת סרטים אילמים שנשכחה. אך זהו סרט שונה לחלוטין. אם בשדרות סנסט האווירה השלטת היא פסימית  עם קורטוב של רחמים, הרי כאן יש לנו אופטימיות מהולה עם רומנטיקה – זה נכון שהצעירים צריכים להחליף את הזקנים. וזה נכון שצריך להיות פג"ז (פתוח, גמיש וזריז) – או בלשון "זקנה" יותר להיות האיש הנכון בזמן הנכון ולא לסרב להזדמנויות. וזה נכון שרחמים עצמיים לא הביאו אף אחד להצלחה. אך מצד שני, יש בעולם גם טוב לב, יש בעולם גם חיוך וגם, כן, רומנטיקה. הפסימיים יגידו שזו המצאה של אופטימיסטים ללא תקנה, והאופטימיסט יפטיר שיש שני סוגי אנשים בעולם – ראליים אשר חיים במציאות, ואופטימיסטים לא ראליים אשר יוצרים אותה. אך סרט זה לא בא לריב, לא בא לברר עמדות. הוא בא ממקום טוב, למתוח את שפתינו בחיוך, להרחיב את הלב ובעיקר לערבב אותנו טוב טוב באופטימיות זעירה. אה, כן, שכחתי לספר – הסרט הוא .. אילם, ובשחור לבן! ובכלל, הכל, אבל הכל, כולל הכתיב, הכותרות, המוסיקה וסגנון הצילומים הוא בסגנון של פעם. וכמובן, החיוך של ג'אן דוג'רדה (המשחק את כוכב של סרטים אילמים) הוא כובש ללא תקנה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=O8K9AZcSQJE

 

2011 – A Separation

מומלץ 2011 – Jodaeiye Nader az Simin  A Separation   פרידה  – Asghar Farhadi

 

 

במקור הסרט נקרא – הפרידה של נאזר וסימין. נאזר וסימין הם זוג בורגני בטהרן עם בת אחת. סימין רוצה להגר מאיראן ע"מ לאפשר לבת שלה עתיד אחר, אך נאדר מהסס ולבסוף מחליט שלא, וזה מכיוון שאביו שגר אתם הוא חולה אלצהיימר והוא מבקש לסעוד אותו. עקב כך סימין מבקשת להתגרש. כך מתחיל הסרט בטהרן המודרנית. העלילה הולכת ונעשית מסובכת יותר כשעוד אנשים נכנסים למעגל החיים שלהם ואפילו תופסת כיוון של סרט מתח, אך לא במובן המסורתי של המילה. לא אגלה כמובן את העלילה – את זה תצטרכו לגלות בעצמכם  כדאי לכם. חוקי הדת שולטים באיראן בחיים של האנשים ובחיים הרשמיים. אנחנו מורשים להיכנס אל החברה הפרסית המודרנית ולראות מסמך אנושי נדיר, שלא חשבנו שנראה ממדינה זו, אשר מצטיירת לנו כמדינה חשוכה, דתית עם חוקים של ימי הביניים. הבמאי מזכה אותנו בהצצה באנושיות הקיימת בחברה זו – הרי גם בימי הביניים היו אנשים, והדת קיימת עבור בני אנוש מלפני ימימה. וכך, דרך הרגשות הוא מכניס אותנו דרך סמטה צדדית בדלת האחורית אל תוך טהראן. כשאני מהרהר בזה שוב, הרי הסרט יכל היה להיות על כמעט כל חברה בכל זמן – הוא די אוניברסלי, אך בכל זאת מיקומו ומיצובו באסלם הפרסי נותן לסרט סולם לטפס מעלה ומציב אותו בין הסרטים הטובים שראיתי. אין כאן אנשים טובים או רעים במובן המערבי. כולם מנסים להיות הגונים, הגונים עד כאב לפעמים, אפילו לרעתם. ובתוך ההגינות הכלל אנושית הזאת יש לנו דרמה מתפתחת המלמדת שאין אמת אחת. יש הרבה אמיתות. יש הרבה הבנות. וגם אנשים טובים יתנהגו לא טוב בסיטואציות מסוימות. יש הרבה אמפתיה שאנו נחוש בסרט. ואגב, זהו לא סרט תעמולה פרסי – הבמאי לא נתמך ע"י משרד התרבות ואפילו לא נחשב במאי המקורב לשלטון, נהפוך הוא. ובכל זאת הוא מצליח העלות סרט אוהב, סרט אוהד, סרט אנושי, שאם כל הסלידה שייתכן שאנו חשים לחוקים דרקוניים ושלטון הדתי הדיקטטורי, לא נוכל שלא לראות שהאנושיות חיה ובועטת ואף מנהלת חיים נורמליים עד כמה שניתן במציאות לא פשוטה זו. תעודת כבוד לקולנוע האיראני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=B2Sswx_vrWk

2011 – Game of Thrones

מומלץ 2011 – … Game of Thrones משחקי הכס

 

 

זהי סידרת טלוויזיה אמריקאית של HBO בעקבות ספרי הפנטסיה של הסופר ג'ורג' מרטין שיר של אש ושל קרח. הסדרה היא מאוד פופולרית ומאוד מדוברת בארה"ב ובעולם כולו, כולל ישראל. ניסיתי להבין מה הסיבה לכך. האם זה בגלל האלימות המאוד קשה בסדרה? (מעניין יהיה לעשות סטטיסטיקה כמה אנשים מתים בכל פרק. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה) או האם זה בגלל כמות סצנות הסקס והערום? הרי אנחנו מאמינים שסקס ואלימות הם הנוסחאות להצלחה של הרבה סרטי הוליווד, לא? אך כאן זו כנראה לא הסיבה להצלחה. נהפוך הוא, אם יש ביקורת נגד הסדרה, אז זה דווקא בגלל האלימות והערום שבה. אז מה עם כן? מה סוד ההצלחה? אני סבור שזה בגלל שלוש סיבות.

קודם כל הדמויות שבסדרה הן לא שטוחות, ומורכבות מאוד. אם בעונה מסוימת אנחנו לא סובלים דמות מסוימת, אזי משום מה בעונה אחרת אנחנו מסמפתים אותה. כמו כן, מפרק לפרק, בגלל חיסולים רבים של הדמויות (כן, בעיקר של שושלת סטארק, אך גם אחרים), אנחנו, איך לומר? מרגישים קשר כלשהו אל הדמויות שלך תדע, אולי בעוד פרק כבר יירצחו. הדמויות הן רבות, זה לוקח זמן להכיר את כולם, הכל מרתק וססגוני ולרגע לא משעמם. שפכו שם כל כך הרבה סטראוטיפים על הדמויות והמשחק הוא ראוי לשבח – כך שאנחנו נקשרנו אליהם, ואי אפשר לפספס עונה. אני צפיתי כבר ב-7 עונות ומצפה בכיליון עיניים לשמינית שתצא ב-2019.

בנוסף, התפאורה של הסדרה היא פשוט נהדרת. יש כאן ערבוב של כל כך הרבה מיתוסים והיסטוריה אירופית שאמנם אתה מבין שזה איפשהו בימי הביניים, אך לא בדיוק – יש לנו דרקונים, המהלכים, אנשי שלג, השפעות רומיות ויווניות ואפילו מונגוליות. יש כאן מכל טוב, ואתה מזהה פה ושם כל מיני דברים שמצלצלים מוכר לך. דרמות היסטוריות הן תמיד מתכון להצלחה – אנחנו מתים עליהם – הרי אף אחד מאתנו לא אהב במיוחד ללמוד היסטוריה ולשנן את השושלות והתאריכים – אך כאן לוקחים את כל זה וממחיזים מול עיננו, מעלים באוב, שמים אותנו במכונת הזמן – והיישר לתככים והמזימות בימי הביניים.

אמרנו תככים? כן, אנחנו אוהבים אותם, אוהבים סדרות פוליטיות בהם יש מאבקי שליטה – יש שם מאבק הטוב ברע וזה נותן לכולנו משהו להזדהות אתו ולצפות בכיליון עיניים לתרגיל המלוכלך הבא. המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק בסדרה כנראה מושפע ממלחמות בין בית לנקסטר ויורק באנגליה בימי הביניים. ומי לא אוהב לצפות בתככי החצרות?

אם עדיין לא ראיתם – אז כדאי מאוד (לקחת חיסון נגד אלימות לפני כן).

The winter is coming

קדימון (של העונה הראשונה): https://www.youtube.com/watch?v=YinJaXzgzqI

2011 – Contagion

מומלץ 2011 – Contagion  התפשטות  – Steven Soderbergh

 

 

זהו מותחן על מגיפה עולמית. סוף המאה העשרים ותחילת המילניום התאפיינו בכמה וכמה מגפות כאלו – איידס, סארס, וכו' – כך שהנושא מוכר לצופה. אך זהי הפעם הראשונה שאני צפיתי מסרט באורך מלא על הנושא עצמו. הסרט עשוי באופן ראליסטי ביותר, עם משחק טוב וסוללה של שחקנים כוכבים שכל אחד מסוגל להוביל סרט לבדו – מאט דיימון, קייט ווינסלט, ג'וד לאו, מריון קוטילאר, גווינת פלרו. אותי הסרט די זעזע. אנחנו מכירים מוקדי ההעברה של המחלות – שדות תעופה, שדרכם עוברים מיליונים של אנשים. ובכל מגיפה שבאה והולכת אתה שם לב לכמות הולכת וגדלה של אנשים ההולכים במסכות, אנשים שמים על כף ידיהם נוזל מחטא, לוחצים פחות את הידיים ואפילו נעצרים ומוכנסים לבידוד בכל סימן של שיעול וחום. פעם בקונקשיין אחד הלכתי לתומי ליד נקודת ביקורת כזו והשתעלתי במקרה. הלב שלי צנח לתחתונים שמא לא יעצרו אותי וישימו בבידוד. כמו כן, המחשבה שלי כל הזמן חושבת על פיגוע ביולוגי בו במקום מחבל מתאבד עם פצצה שייקח אתו כמה עשרות אנשים, יהיה מחבל עם ווירוס קטלני וכך המחלה תפוזר מסביב לעולם. בדיוק בתרחישים כאלו עוסקים אנשי הבריאות העולמי. הדינמיקה בסרט של התפשטות הווירוס והמרוץ אחר הנוגדן היא כה ראליסטית, שאתה כצופה מתכווץ בכורסא שעד עכשיו הייתה שיא הנוחות, ולא יכול למצוא את הפוזה הנינוחה – כולך קפיץ אחד שדי בסימן של חום על מצחך ואתה טס למיון. בסרט יש גם רעיון נוסף – אמנם צדדי, אך מדליק נורות אדומות – יש אנשים שינסו להרוויח בכל מצב, גם במרמה, בשימוש במדיה חברתית והמונית. וההמונים הבורים יתמכו במהלך זה. מהומות הן נגישות הרבה יותר עם האינטרנט כמלווה מודרני של האוויר לנשימה. אך מה שבאמת מפחיד זה איך הכל יתחיל – למעשה אין צורך במחבלים ביולוגיים – הדבר יכול להתחיל לגמרי במקרה, בלי שיש לנו השפעה כלשהי, ואז, כשהווירוס יצליח להדביק קרבן ראשון, זה רק עניין של זמן עד להתפשטות. מותחן מפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4sYSyuuLk5g