הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: מומלץ

1963 – ½8

מומלץ 1963 –  Otto e Mezzo   8 ½    שמונה וחצי  – Federico Fellini

 

 

 

אומר כבר עכשיו – זהו סרט מופת. אומר עוד דבר – כיום לא יעשו סרט כזה. וגם לא כולם יאהבו אותו. למעשה – אני חושב שרק מעטים יאהבו אותו. זהו לא סרט פעולה, או סרט מתח. זהו גם לא סרט רומנטי. ומעל לכל זהו לא סרט של סיפוקים מידיים שאנו התרגלנו אליהם – בתוך שעתיים הכל ברור. כאן שום דבר לא ברור – זהו אחד הסרטים שאתה צופה בהם, לא מבין על מה כל הסיפור, וזה עדיין מחזיק אותך גם לאחר הסרט ומשדר הרגשה שצפית במשהו גדול, שצפית בהצצה אל נפש הבמאי וגם אל נפשך שלך. כל זה בניצוחו של גדול הבמאים ולצלילים המכשפים של נינו רוטי כשעל המסך גדול השחקנים – מרצ'לו מסטרויאני. מרצ'לו משחק במאי שעושה סרט אך נמצא במדבר יצירתי – כל הרעיונות יבשו, כל דחף היצירה והחיים נמסו ואינם, והוא עובד באינרציה ולא רוצה להיות בובה על חוט הגורל. מי לא חווה את זה? ואיך התגברנו על זה . זה במידה וכן התגברנו. הרבה אנשים שייכנעו את עצמם שהתגברו, אך עדיין זזים בתאטרון החיים בתפקידים שנכתבו להם, מדקלמים שורות שמצפים מהם וגם בלילות הכי חשוכים לא מודים לעצמם שאיבדו את עצמם בחיים האלו. אי אפשר להתעלם מהסצנה בה הבמאי מצעיד את השחקנים שלו במצעד גרנדיאוזי וברגע מסויים אף מחזיק בשוט כמו מאלף חיות בקרקס כשמסביבו מסתובבים כל אנשי סרטו במעגל וצוחקים וצוהלים. אי אפשר כמובן לא להבחין בין ההקבלה של הבמאי לאלוהים אשר מנצח את סימפוניית החיים. וכאן אלוהים איבד את ההשראה שלו, אם תרצו – את ההשגחה הפרטית. מרצ'לו מנסה להביא אל עצמו את ההשראה בדמות מוזה – האישה האידאלית. ובכלל, הוא גם חולם על ארמון שבו כל הנשים שלו, וכל אלו שהוא רצה בהן. החלום האולטימטיבי של כל גבר. אך החלום מתנפץ כשהנשים בארמון עושות קנוניה שנגדו ומתמרדות. בתוך הדמיון של הבמאי עצמו. גאוני! טוב – לא אתחיל לספר על כל סצנה וסצנה – רק אומר שיש הרבה כאלו, בנפש המחפשת את דלת היציאה אל האור. יש שיגידו שכל זה מבולבל ומבלבל (יש שירחיקו לכת יגידו שסרט זה ולה דולצ'ה וויטה סימלו את הנסיקה של פליני אל מחוזות מבולבלים לאחר הפסגות של לה סטרדה) – אך לא נראה לי – פליני אף פעם לא התבלבל וראה את הכל נכוחה. הכל אצלו מלא סמלים ואסוציאציות ודימויים. זה גם עושה את סרטיו לעשירים כל כך. סרט שאפשר לחזור ולראות כל שנה ולגלות עוד פן שלא חשבנו עליו. ברבו, מאסטרו.

אגב, למה שמונה וחצי? זה מכיוון שעד לסרט זה פליני עשה 6 סרטים, 2 אפיזודות ב-2 סרטים עם במאים נוספים, וסרט נוסף עם במאי אחר. שלושת הקטעים האחרונים אפשר להחשיב כ"חצי" סרטים, כך שעד לסרט שמונה וחצי יוצא שפליני עשה שבע וחצי סרטים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PTmiA-uNSD8

מודעות פרסומת

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1960 – The virgin spring

מומלץ 1960 – Jungfrukällan  The virgin spring   מעיין הבתולים Ingmar Bergman

 

 

שבדיה, ימי הביניים. בחורה תמה נשלחת ע"י הוריה להביא נרות לכנסיה. בדרך, ביער, היא נאנסת ע"י שלושה רועי צאן ונעזבת למות. מאוחר יותר האנסים מוצאים את עצמם בבית של הוריה של הנאנסת, ואב המשפחה מגלה את זהותם ואת מעשיהם (מכיוון שהם מנסים למכור את שמלתה היקרה של ביתו), והנקמה באה. זו העלילה בתמציתה. גרסאות אין ספור של הנושא שימשו ועדיין משמשים סרטי נקמה למיניהם , חלקם סוג ג' וחלקם טובים. אך קשה להאשים את הבמאי ביצירת סרט נקמה לשמו. למעשה זהו עיבוד חופשי לבלדה שבדית, ווברגמן משתמש בעלילה הזו ע"מ לפתח את נושא האשמה, בעיקר מהולה ע"י צבעים דתיים, הן נוצריים והן פגאניים. יש שפירשו את הנושאים כאן כדיאלוג על אמונה עצמה. עבורי סיפור הנקמה הממוקם בימי ביניים היה אמין יותר מאשר משבר האמונה. לדעתי נושא האמונה מופיע כאן כמעבר שבדיה מפגאניות לנצרות בהקשר ההיסטורי של התקופה המדוברת.  הצילומים פשוט נהדרים, כיאה לסרטים של ברגמן. אין הרבה דיאלוגים בסרט, והסצנה של האונס מאוד ישירה ובוטה. סרט מעניין, עשוי היטב, ומנגן על הנימים של אשמה וסיפוק אצל הצופה.

סצנה מסרט: https://www.youtube.com/watch?v=MDTbznf26d4

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1949 – Thieves' Highway

מומלץ 1949 – Thieves' Highway גנבים בדרכיםJules Dassin

 

 

זהו בהחלט סרט אפל. רבים יחלקו על כך – זהו סרט נקמה ביסודו, ולא סרט פשע קלאסי, אין לו אלמנטים שאפשר לקרוא להם ממש אפלים, יש בו ראליזם, משחק טוב, עלילה לא מסובכת ומובנת. כל זה נכון, אבל אני בכל זאת חושב שהוא סרט אפל, ולו רק בזכות הבמאי המעולה, הסגנון המקסים ובכל זאת יש כאן פשע. טוב מספיק עם הגדרות. חייל חוזר הביתה לאחר מלחמת העולם השנייה, מלא חלומות על חתונה עם בחורה שלו ועל הקמת עסק. אך המציאות מכה בו בפרצוף והתהילה של הניצחון (במלחמה) פוגשת את מחירה (העורף) ועכשיו יש להתרגל אל המחיר. אביו, התברר, איבד 2 רגליו ואת המשאית שלו כשעבד עבור כריש שוק התפוחים של סן פרנציסקו – והבחור מחליט לנקום. בסרט יש לא מעט דרמה, מתח, התלבטויות מוסרית, סגנון ראליסטי אך כובש, יש כאן תמונה נפלאה של שוק התפוחים בסן פרנציסקו. אני אוהב סרטיו של מיודענו ז'ול דאסין, הן האמריקאים והן האירופאיים (הרי הוא נאלץ להגר לאירופה בגלל רדיפות המקארטיזם  כי היה פעם חבר במפלגה הקומוניסטית. אגב ג'ו דסן, זמר צרפתי ידוע בשנות השבעים אשר מת מוות מוקדם בגיל 42, הוא בנו).

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cyAhdhbQghQ

1948 – State of the Union

מומלץ 1948 – State of the Union – Frank Capra

 

 

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם משנת 1945. מדובר בדרמה פוליטית, על התפכחות מאידאלים ומעקרונות בעקבות מרוץ פוליטי. כאן – המרוץ למועמדות לנשיאות מטעם מפלגה רפובליקנית בארה"ב. הנושא הוא די שחוק אפשר להגיד מרוב עיבודים במדיה ובחיים האמתיים. עד כדי כך שחוק, שחלק מהציבור מקבל את זה, את הספינים הפוליטיים, במיוחד כשמדובר במפלגה או מועמד שהוא תומך בהם (טוב, זה מובן, זאת פוליטיקה, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכדו' ההצדקות שהאיש הפשוט נותן לפוליטיקאים שלו), אך לא מקבל כשמדובר במפלגה היריבה (איזה תרגיל מסריח, אין להם עקרונות, שקרנים, הם ימכרו את האימא שלהם וכו' כיד הדמיון הטובה). העובדה שאיבוד עקרונות זוכה להבנה או לגינוי אצל הבריאות כיום מצביעה שהנושא רלוונטי גם בימינו – ועקב כך הסרט מעניין אותנו לא פחות מאשר מלפני 70 שנה.

נקודה מעניינת נוספת בסרט, רלוונטית לא פחות אם לא יותר, היא מהות המועמד. בסרט מדובר בסוס שחור, איש עסקים שמנסים להריצו למועמדות, איש שלא גדל במסגרות פוליטיות, ונמצא על הפרק בגלל קיפאון במועמדים ומנהיגים אחרים. כנראה שהדמות הזו מבוססת על וונדל לואיס ווילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות מול רוזוולט ב-1940 – הוא היה סוס שחור, עו"ד ואיש עסקים. מכיוון שהיה איש עסקים, הרי ידע מתי לחבור למי – ויצר עם רוזוולט, אשר נבחר כמובן, שותפויות פוליטיות ותמך בו. הרלוונטיות היא כמובן בגלל סוס שחור אחר של המפלגה הרפובליקנית – דונאלד טראמפ, אשר ניצח מול כל התחזיות גם במפלגתו, למרות מפלגתו, וגם במרוץ לנשיאות עצמו, למרות המדיה ודעת הקהל כביכול, שהתבררה כדעת שמאלניים קולניים בלבד אשר קיבלה במה רחבה בימי הנשיא אובמה, אשר מציאות לא עניינה אותו, אלא רק אידאולוגיה (אני בטוח שהוא היה עושה חייל במהפכה הקומוניסטית ברוסיה).

הסרט אמנם דרמה פוליטית, אך אפוף בציניות מבדרת ומבוצע באופן נפלא ע"י הזוג האגדי – ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-mn4eS8ih4c