הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: מומלץ

1997 – Children of Heaven

מומלץ 1997 – Bacheha-Ye aseman  Children of Heaven   ילדי גן עדן  – Majid Majidi

 

 

כשראיתי בפעם הראשונה סרט פרסי, הייתי מלא סקרנות. לא מצטער לרגע שנחשפתי לתעשיית הקולנוע האיראנית – כמעט כל סרט שאני צופה בו הוא מיוחד ואיכותי ולמרות שאין בהם דברים מיוחדים, אין פעלולים, אין פעולה פירוטכנית וגם אין נושאים לא ראליסטיים, או אולי מכיוון שאין בהם מהדברים האלו – הם משאירים רושם ארוך תווך וקשה לשכוח אותם. אולי מכיוון שהם מטפלים בנושאים אנושיים. סרט זה לא סוטה מהנאמר כאן. מדובר אולי אפילו בסרט ילדים, אך לא היה אכפתי לי. משפחה ענייה בטהרן, עם קשיי פרנסה, כשכל יום שעובר בלי בעיות הוא יום נפלא, כשהמשפחה קשורה בחבלי אהבה ועזרה הדדית, אני יושב מוקסם ועוקב אחר סיפור על אח ואחות, כשהאח מאבד נעליים של אחותו, ואין כמובן הכסף לעוד זוג, והם מחליטים לשמור את הדבר בסוד מהוריהם, כאשר בבוקר האחות הולכת לבית הספר בנעלי אחיה, ובצהריים כשהיא חוזרת, האח לוקח את הנעליים ורץ לבית הספר.. כל כך הרבה תום ואהבה נשפכים על המסך, וחס ושלום לא בצורת מלודרמה הוליוודית, אלא בסגנון ראליסטי לחלוטין – שאתה שבוי לגמרי בסרט פשוט, בלי חכמות, המוכיח שיש סרטים גדולים ללא תקציבי ענק וללא פעלולים מיוחדים ובלי כוכבים מהוליווד. בראבו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=dqxvZeQsVzY

מודעות פרסומת

2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol

מומלץ 2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצלליםBrad Bird

 

 

טוב – מה אפשר כבר לחדש במשימה בלתי אפשרית? והאם בכלל אפשר לסטות מהנוסחה המנצחת? כבר ראינו סרטים בהם הגיבור נכנס לכלא ומבלה שם זמן מה במשימה שלו (גם ברן, גם ג'יימס בונד). כבר ראינו סרטים עם אקשן מסחרר. כבר ראינו סרטים בהם לכל חבר צוות תפקיד מוגדר – אחד גאון במחשבים, השני מוח, השלישי – וכך הלאה. כבר ראינו סצנות אקשן מבוימות בגאוניות בכל מיני סרטים כמו מהיר ועצבני ודומיהם. אז מה, נמאס לנו? לא ולא! אנחנו תמיד פתוחים להצעות, וסרט הזה מביא לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה עם אקשן המטפס לגבהים בלתי נתפסים. תרתי משמע. הפעם מדובר בסצנה בה טום קרוז – נכון, הוא עדיין איתן הוק, והוא רודף אחרי פצצה מלוכלכת שעשתה דרכה לניהיליסט הרוצה לפוצץ את העולם במלחמה גרעינית ע"מ שהעולם ייבנה מחדש – הפעם זו סצנה טיפס על הבניין הגבוה ביותר בדובאי – וטום קרוז עושה את זה ללא כפיל! משוגע על כל הראש! אך למה אני מספר את זה בכלל? יש שם סצנות אקשן סהרוריות, יש שם מתח ודברים שלא ראינו קודם (למשל פיצוץ הקרמלין), יש שם… טוב מספיק להדליף – אם אתם אוהבים את ג'יימס בונד, אזי בעולמינו יש 2 סדרות ג'יימס בונד – נכון, משימה בלתי אפשרית היא סדרה מתחרה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EDGYVFZxsXQ

2000 – Mission: Impossible II 

מומלץ 2000 – Mission: Impossible II  משימה בלתי אפשרית 2John Woo

 

 

כן, יש המשך למשימה בלתי אפשרית. טום קרוז הפך את הסיפור לסרטי המשך. יש לא מעט סרטים כאלו שהפכו לסדרות בעקבות סרט ראשון שהצליח. יש שיגידו קלישאה, שהסרטים הבאים בסדרה לא משתווים לסרט הראשון. ובכן, זאת קלישאה. יש לא מעט סדרות שסרטי ההמשך משתווים גם משתווים, ויש גם העולים על הסרט הראשון. אך אין ספק שיש להם משימה קשה, משימה בלתי אפשרית – לשחזר את ההצלחה של הסרט הראשון. המלכודת האמתית היא לא ליפול בפח של יותר מאותו הדבר. סרט זה נופל במלכודת זו. למעשה אפשר להגיד שהוא צועד לתוכה בעיניים פקוחות, עם חיוך ממזרי, עם סכין קומנדו בין השיניים, ברק בעיניים ואבק שריפה בתור בושם. ולמה הוא עושה את זה? ובכן, למזלנו, כשיש הצלחה, ניתן לבדוק איך לשכפל אותה. ובמקרה שלנו, כאן היה אף שיפור מסוים. יש לנו אקשן ללא הפסקה, יש לנו חתיך בדמותו של טום קרוז המשחק את איתן הוק, סוכן הכוח של משימה בלתי אפשרית, המתעקש לעשות פעלולים בלי כפיל בסצנות מסמרות שער, יש לנו אדרנלין גבוה המשוחזר מהסרט הראשון, יש לנו עלילה קצת פחות מבולבלת מאשר בסרט הראשון, ויש לנו כאן הנאה צרופה ללא מחשבה על המפגן הפירוטכני שמתרחש מול עיננו. ויש לנו גם נערת ג'יימס בונד הרבה יותר משמעותית מאשר בסרטי הג'יימס בונד. כן, יש מתחרה לסדרה האלמותית, והפעם היא לוקחת אותנו לסידני על מנת להציל את העולם מסכנה ביולוגית. אני לא בטוח שתזכרו את העלילה לאחר נגיד שנה, אך את ההנאה תזכרו גם תזכרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=vIpqpRuGrq4

1996 – Mission: Impossible

מומלץ 1996 – Mission: Impossible משימה בלתי אפשריתBrian De Palma

 

 

 

אם אתם מחפשים סרט עדין, סרט רגיש, סרט עם עומק, עם דרמה מרגשת, או אפילו קומדיה קלילה – אז זה לא הסרט. גם אם אתם חייבים להבין כל דבר וכל פרט, אחרת אתם מאוכזבים – חפשו לכם סרט אחר. סרט זה הוא ממשפחת הג'יימס בונדים – ז"א אקשן, מקומות יפים וגיבור המציל את העולם עם בחורה על זרועו. נשמע שטויות במיץ עגבניות וקישקוש בלבוש כמובן. וזה בדיוק הסרט בכיוון מהנה זה. טום קרוז אהב את סדרת הטלוויזיה משימה בלתי אפשרית שהייתה מאוד פופולרית באמריקה בשנות השישים במאה העשרים, ולאחר שהקים חברת הפקות, החליט לעשות מזה סרט. הוא עד כדי כך אהב את זה, שהוא גם שיחק בו את התפקיד הראשי, וגם ביצע בו את מרבית הפעלולים של הגיבור ללא כפיל. ויש להוריד כובע על כך – הסרט מלא פעלולים, יש לו קצב מסחרר שלא נותן זמן להרהור ובדיקת העלילה, וקטעי האקשן והמרדפים הם הטובים ביותר שנראו עד אז על המסך – כולל סירטי הג'יימס בונד. הקטע בסוף עם הליקופטר ורכבת בתעלה בין צרפת לאנגליה ממש גדול. כמובן שיש גם עלילה – צוות של המשימה בלתי אפשרית מחפש חפרפרת שחדרה לארגון, ושורד אחרון בצוות – איתן הוק (טום קרוז) ממשיך לחפש את החפרפרת, תוך כדי מנוסה מצוותי משימה בלתי אפשרית האחרים הרודפים אחריו בחושבם כי הוא החפרפרת. וכך יש לנו אלמנטים מסרט היצ'קוק, המקשרים בין קטעי האקשן. לשבת, למזוג בירה, לקחת גרעינים וליהנות ממיצג אקשן ללא מחשבה מיותרת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QBavzf2_ook

 

1996 – Gabbeh

מומלץ 1996 – Gabbeh גאבהMohsen Makhmalbaf

 

 

גאבה זהו סרט הדומה לפיוט על מסך. הוא קצר, הוא פשוט, הוא מספר סיפור, הוא צבעוני בצורה מוגזמת, הוא פיוטי בדיאלוגים, והוא גם פיוטי במסרים. הסיפור הוא של בחורה צעירה הנוהרת אחר ליבה ורוצה להתחתן מאהבה. אך יש לה דוד, שצריך להתחתן לפניה והוא כבר לא צעיר בכלל, והיא לא יכולה להתחתן עדיין, ובטח שלא מתוך אהבה אלא מתוך שידוך. והסיפור שלה מתרחש בחלקים נידחים וכפריים של אירן, לא בלב הציוויליזציה – וכך מובנת יותר ההתנגשות של ערכים מסורתיים מול ערכים צעירים שרוצים לשבור את הישן וליצור את החדש. אנחנו כאנשים מודרניים מזדהים כמובן עם הבחורה. אך לאחר שנים, אנחנו מתחילים להזדהות יותר עם מצדדי המסורת. למעשה אנחנו גם כיום כנראה מצודדים במה שהבחורה רוצה, אך זו נהייתה כבר מסורת, והצעירים של ימינו מתחילים לשבור את המסורת הרומנטית ומתחילים להיות מחושבים יותר בבחירתם. הגלגל מתחיל להתהפך. מוחסן מחמלבאף הבמאי היה פעם אסיר בימי שלטונו של השאח הפרסי – הוא היה דתי ואיסלאמיסטי מידיי לשלטון המודרני והחילוני של השאח – אבל הוא פרח בזמן ההייטולות. עוד הפעם אנו רואים גלגל מתהפך הפעם אצל יוצר הסרט. שם הנערה הוא גאבה והיא מופיעה מתוך שטיח שזוג סוחבים אל הנחל לרחוץ ולנקות. היא מספרת את הסיפור של השטיח. השטיח הוא שטיח בסגנון כפרי – קצת גס, קצת נאיבי כמו ציורים של ילדים קטנים – שטיח שהיה נהוג באזורים מרוחקים של אירן. לשטיח כזה קוראים בפרסית גאבה. היו מכינות אותו נשים והוא היה מלא בצבע, חיספוס ועבודה ידנית. זהו לא שטיח פרסי שהוא מלאכת מחשבת, עדין ומאוד מודרני גם כיום למרות שנחשב מסורתי. רוב הפרסים מלפני דור או שניים היו גדלים על שטיח גאבה, אך כיום הוא לא נחשב וספק אם הפרסים בימינו יודעים מה זה. עוד הפעם הגלגל מסתובב. כמה מסרים אפשר למצוא בפשטות, ועדיין לזהות חוט מקשר אחד, כמו חוט שוזר שטיח צבעוני – גאבה. פשטות פיוטית, פשטות סיפורית, רוח תחושות ורגשות הקוראות לדרור הטבע הנושב בנפשך בעת הצפייה הכמו-חולמנית ביצירה זו.

קדימון: https://vimeo.com/47184738

1994 – The Shawshank Redemption

מומלץ 1994 – The Shawshank Redemption חומות של תקווהFrank Daraboun

 

 

איש צווארון לבן נכנס לכלא למאסר עולם על רצח אשתו ומאהבה. הוא לא ביצע את הרצח. עד כאן זה מבשר על דרמת בית סוהר. ובכן, אכן יש כאן דרמת בית סוהר, אך לא במובן הרגיל. במפתיע, הסרט מתפתח להיות אחד הסרטים המצוינים שתראו.  אין כאן יותר מדי אלימות גרפית (הכל יחסי כמובן). אין כאן הרבה אקשן. מדובר בסרט אנושי. על הידידות המתפתחת בין איש הצווארון הלבן לבין אסיר עולם נוסף – ידידות הנמשכת עשרות שנים. מדובר כאן על סרט על נחישות האדם, בתנאים קשים, לשרוד ולהתגבר על איוולות התנאים. מדובר כאן על לא לאבד תקווה – תקווה למה, אפשר לשאול. האם תקווה לצאת לחופשי? ובכן גם זה, אך לא בדיוק (אחד האסירים משוחרר אחרי עשרות שנים בגיל מבוגר, ומכיוון שהעולם בחוץ הוא זר לו והוא לא מוצא את עצמו בו, לעומת כותלי בית הסוהר בהם הייתה לו תעסוקה ותכלית, ודווקא בעולם החופשי הוא שם קץ לחייו). אז תקווה למה? תקווה לכבוד עצמי, להערכה עצמית. גם בתוך מסגרת השוללת ממך את הכל, החופש, הגנה פיזית, הגנה נפשית וגם את הכבוד העצמי. אני לא יודע מה עובד בסרט עבור אנשים רבים שרואים בו סרט נהדר, אני בכל אופן רואה את גדולתו בניסיון של רוח האדם לנהל חיים אנושיים במסגרת מאתגרת זו. הסרט הוא סרט ביכורים של הבמאי (שאפו) והוא עיבוד לנובלה של סטפן קינג מ-1982 בשם Rita Hayworth and Shawshank Redemption . ריטה היוורט (כוכבת ענקית ופם פטל אולטימטיבית  של סרט גילדה שהוקרן בבית הכלא) כיכבה על הפוסטר התלוי על הקיר – ופוסטר זה הסתיר את התעלה שחפר האסיר ע"מ לברוח מהכלא. כמה סמלי – אנחנו נמלטים מהכלא בו אנחנו חיים אל החופש דרך הקולנוע. כל אחד כאן זוכה לגאולה אישית משלו – האסיר של הצווארון הלבן דרך נחישותו לא לאבד את האנושיות שהחזיקה אותו מעל השקיעה אל הבהמיות ומאבק לשרוד בלבד (באחד משיאי הסרט הוא מחליט להשמיע במערכת הכריזה קטע מתוך האופרה נישואי פיגארו מאת מוצארט) ובנתה אותו בתור דמות אנושית, אשר שימשה את החבר שלו כגאולה דרך הידידות ביניהם. ובכן, הדרך אל החופש רצופה בעבודה קשה, עבודה תמידית, טיפוח האנושיות, אי השלמה עם הרוע וחברות אמת. לפחות עפ"י הסרט הזה. אני יודע, קצת סופרלטיבים – אז אם לא ראיתם – לכו על הסרט ותודו לי אח"כ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6hB3S9bIaco

1993 – Much Ado about nothing

מומלץ 1993 – Much Ado about nothing מהומה רבה על לא דברKenneth Branagh

 

 

קומדיה מקסימה, רעננה, רבת יופי חיוכים ואהבה.

סיציליה. הימים ימי רנסנס (כנראה). העלילה היא קומדיה של מעשי קונדס ושובבות סביב זוגות אוהבים – פעם המעשים מפרידים אותם ופעם מחזירים האחד לחיקה של השנייה. הקומדיה נושמת כולה רעננות, טריות וחיוניות – עדיין בימינו אנו. ומדובר בעיבוד לקולנוע של מחזה של שייקספיר שכתב אותו ב-1599. קנת ברנה, שגם משחק בסרט, ביים את המחזה בצורה נגישה, מבדרת ומושכת. התגייסו למלאכה הזו הרבה כוכבים – אמה תומפסון – אשתו של ברנה דאז, דנזל וושינגטון, קיאנו ריבס, קיית בקינסייל ועוד. אני נהניתי מאוד מהחיבור הבוער של ברנה ואמה תומפסון (שבעיניי היא שחקנית נהדרת) על המסך ומכל נפתולי העלילה. ניסיתי לחשוב מה הדבר הרציני שאפשר להסיק מהקומדיה הזו. אמנם אני לא אוהב לקלקל את ההנאה מדברים חביבים ומצחיקים, אך נרתמתי למשימה של עצמי והדבר היחיד שאוכל לחשוב עליו הוא התדמית של האישה של תקופת שייקספיר. הוא מצייר את הגברים כאנשים הנאמנים לאהבתם שלוקחים אותה ברצינות, ואת הנשים כקלות דעת שיבגדו בהזדמנות הראשונה. הרי על זה נסובה עלילת הסרט. דבר מעניין נוסף שקראתי הוא שיש משחק מילים מרובה בשם המחזה. בימיו של שייקספיר nothing היו מבטאים בדיוק כמו noting אשר אכן פירושה היה "שום דבר", "כלום". אך בנוסף פירושה היה "לציין". וכמו כן לרשום תווים (תווי מוסיקה). אך יש עוד פירוש – no-thing או O-thing– בסלנג של תקופת שייקספיר כך כונה הפות. וכך מהומה רבה על… מקבלת טוויסט חדש, שאכן גם מתאים לנושא של הקומדיה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bYj-2vFLbtc

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4

1991 – Raise the Red Lantern

מומלץ 1991 – Da hong deng long gao gao gua  Raise the Red Lantern   הפנסים האדומים  Yimou Zhang

 

 

 

יפהיפה.

סין. בין 2 מלחמות העולם. שנות העשרים של המאה העשרים. כבר לא קיסרות, אך עדיין לא רפובליקה. תקופה של אנדרלמוסיה פוליטית וצבאית. תקופה של אנשים חזקים ועשירים. הם העוגן, לטוב ולרע. בחורה צעירה, שהספיקה ללמוד קצת לימודים גבוהים, פתאום מוצאת את עצמה נישאת (נמכרת) לאיש שכזה. ולא, היא לא ה-אישה. יש לאיש כבר אישה ועוד 2 מאהבות, הגרות באותו הבית, כשלכל אחת יש את האגף שלה. והנערה שלנו מצטרפת בתור האישה הרביעית, המאהבת השלישית, או הפילגש הרביעית. כי גם האישה הראשונה היא למעשה פילגש. האדון מחליט אל מי יבוא הלילה, ואז הפילגש הזו זוכה ליחס מועדף באותו היום, עיסוי רגליים, תפריט לארוחה, קנאה מהפילגשים האחרות, ולקראת הערב מדליקים את הפנסים האדומים ברוב טכס בפתח האגף של הפילגש. וכך יש תחרות סמויה וגם פתוחה בין הפילגשים על תשומת לב האדון. כך נקלעת הבחורה שלנו לתככים ואינטריגות בין כל נשות הבית, כולל המשרתת האישית שלה. יחסי ידידות מתפתחים ליחסי עוינות (יש לה פנים של בודה ולב של עכביש – מגדירה הפילגש הרביעית את הפילגש האחרת), והמעבדה הקטנה הזו לבניית יחסי אנוש במסגרת החוקים והמסורות מצליחה לסגור על הסחורה בקירות הכלא המעיק של החיים עד לסיום הטרגי. אפשר לראות את הסרט במסננת הפמיניסטית של ביקורת על החברה הסינית נגד נשים (האישה היא רק בגד של האדון, שפעם לובש אותו ופעם משליך אותו – אומרת הפילגש הרביעית), ואפשר גם לראות את הסרט כסיפור דרמה אישית המסופר להפליא, או אפילו לראות אותו כבחינת הנפש האנושית בתנאי מעבדה (הצטרפות למרוץ החיים והרצון לנצח, המתחלף במיאוס מהמרוץ וההכרה הכואבת באיך שהמרוץ שינה אותנו, עד לאיבוד עצמך לדעת מטראומת החיים האכזריים) . לא משנה איזה כיוון הצופה יבחר, ילווה אותו היופי המדהים של הסרט, הצבעים העזים והחושניות הנשית המלטפת את הסרט לאורך כל הזמן. הדרמה האישית, המסגרת הנוקשה של החוקים עם היופי המדהים לא ישאירו אף צופה אדיש למתרחש על המסך. הסרט בא בעקבות ספרו של סו טונג "נשים ופילגשים" מ-1990. מאוחר יותר, הסרט גם עובד לבלט ע"י הבלט הלאומי של סין, אף הוא בבימוי של הבמאי. בראבו, מאסטרו ימו ז'אן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=x8kwb4qFrT4

1991 – Cape Fear

מומלץ 1991 – Cape Fear פסגת הפחדMartin Scorsese

 

 

רי-מייק של סקורסזה לסרט משנת 1962. גיבורי הסרט המקורי – רוברט מיטשם וגרגורי פק – מופיעים גם כאן בתפקידים קצרים. הכוכבים כאן הם רוברט דה-נירו וניק נולטה. הסיפור הוא סיפור נקמה. או סיפור על הרוע האנושי. או סיפור על התמקדות טוטלית למשימה. שכל הסיפורים האלו מתגבשים עד לפחד גדול. מפגש החיים עם השטן, הרודף אותם. אסיר משוחרר לאחר ריצוי מאסר ארוך, ומנסה לפגוע בעו"ד שהגן עליו. האסיר מנסה לעשות הכל, אבל הכל, ע"מ לפגוע בעו"ד דרך הסובבים אותו, דרך משפחתו, ביתו. דבר לא עוצר בעדו. הוא גם לא אסיר טיפוסי – הוא למד משפטים בבית הסוהר, הוא חכם, כך שהוא נזהר לעשות את צעדיו – והעו"ד המתגונן נשאר חסר הגנה מכיוון החוק וכך המאבק ביניהם הפך למאבק אישי כשהמשטרה וטחנות הצדק נשארו מחוץ לתמונה – כך דאג האסיר המשוחרר לעשות. וכך יש לנו – הוא, הרודף, ועו"ד הנרדף. הרוע בהתגלמותו, הלא כן? אך התמונה לא שחור לבן – מתברר שהעו"ד פישל בהגנה על האסיר, ובגלל זה הוא הושלך לכלא. והאסיר הבין זאת – הרי הוא למד עריכת דין גם כן. וכך, אם חשבנו במונחים של שחור ולבן, אזי הסרט מציע לנו לחשב את המסלול מחדש. וכך אפשר לראות בו סרט נקמה, ולא סרט על הרוע – נכון? ובכן, זאת המלכודת שמפיל אותנו סקורסזה – הרי גם סרט הנקמה הוא בעצם שחור ולבן – הנה האסיר נוקם בעו"ד על זה שהתרשל… אז האם התרשלות אמורה להביא אותנו לנקמה? אפילו אם מדובר ביקר לנו מאוד – החופש? או החיים עצמם (נגיד שמדובר ברופא שהתרשל)? האם זה באמת עין תחת עין? ולא חשוב מי מוציא למי? ז"א כל פגיעה בי תזכה לפגיעה מצידי? או האם מדובר על מידתיות – ז"א באמת עין תחת עין ולא מעבר לזה? והאם אפשר לשמור על מידתיות כאשר נמצאים במסע הנקמה? והאם הנבל הוא זה שלא שומר על מידתיות ועובר את הגבול? האסיר שלנו, למשל? אך מה גורם לו לא לשמור על מידתיות? האם מידתיות מנבל אמיתי היא בסדר, אך אלימות לשמה מנבל אמיתי היא לא בסדר? נכון… החוק בוחן את המעשים, אך אנחנו בוחנים את האופי – נבל הוא נבל… אך עוד הפעם, גם העו"ד לא טלית שכולה תכלת. מסובך. וכך, מחלחל בנו הפחד שגם אנחנו, אנשים לא מושלמים בהגדרה, שטעינו, טועים ונטעה אין ספור פעמים – גם אנחנו יכולים להיות בסיטואציה של נרדף ע"י נבלים שנפגעו מטעותנו. סרט חזק ומפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xe9o_IwY3Fs