הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: מומלץ

1954 – On the Waterfront

מומלץ1954 – On the Waterfront חופי הכרך Elia Kazan

 

 

יש שיגידו שהסרט הוא על שחיתות. יש שיגידו הוא על מאבק של איש אחד נגד כולם. יש שיציינו שמדובר על מהפך הקורה לאדם ויש שיעירו שמדובר על סרט על אהבה. וכמובן כולם יגידו שמדובר על סרט על מצפון.

טרי מלוי הוא סוור ומקבל ג'ובים קלים בנמל. זה מכיוון שיש לו אח צ'ארלי שהוא יד ימינו של פרנדלי, ראש וועד הסוורים בנמל. הוועד הוא מושחת עד היסוד ומנהל את הנמל ביד קשה. אין מי שיתנגד או יעביר ביקורת כי הוא מיד מושתק. לפעמים לצמיתות. בגלל זה אין מי שילך וילשין, למרות שהכומר המקומי נושא דרשות ומשכנע את הסוורים לדווח למשטרה על השחיתות. כולם נוקטים שיטה של לא ראיתי לא שמעתי. הפחד השתלט על הנמל. ואז קורה משהו המשנה את טרי מלוי. הוא השתתף בהפחדה של סוור אחד, אך לא ידע שיחסלו אותו. ואז הוא פוגש את אחותו ומתחיל להתאהב בה. אז מתחיל השינוי והמצפון מתחיל לנגן עד שטרי מלוי קם מול אחיו ופרנדלי ומחליט להעיד על השחיתות. (ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים בוואריאציות אלו או אחרות שהחלטתי שזה לא ספוילר, אלא תיאור הזירה והסביבה).

מי שמשחק את מלוי הוא מרלון ברנדו ואת אחיו צ'ארלירוד סטייגר. המשחק הוא פשוט נהדר ואפילו עכשיו, 65 שנה מאוחר יותר, הסרט עדיין חזק ומדבר אלינו, אפילו שהנושאים לא חדשים והשחיתות אופפת כל פינה בקיומנו – ולמרלון ברנדו יש תפקיד ניכר למה הסרט כיום עדיין סרט מומלץ (טוב… כמובן שלכל האחרים יש תפקיד קובע גם כן בהצלחת הסרט – תראו אותו ותבינו שאני לא מתלוצץ, הצילומים, המוסיקה, הסצנות – חלקם הפכו לאייקוניות – למשל סצנה בה מרלו מדבר עם אחיו על איך הוא היה יכול להיות מתמודד לתואר – הוא עסק באגרוף פעם, המשחק המשובח של השחקנים והשחקניות… אך מרלו הוא מרלו). כשהוא עשה את הסרט הזה – הוא כבר היה כוכב גדול – הוא עלה כמטאור לכס הכוכבות בעקבות חשמלית ושמה תשוקה – שגם הוא בויים ע"י איליה קאזאן. אגב הבמאי (והוא לא מיודענו, הוא יווני שנולד באיסטנבול ומשפחתו היגרה לארה"ב) – הוא היה ידוע בתור במאי שביים סרטים עם הקשרים חברתיים ונושאים "קשים", וביים בכישרון גדול המוציא משחקניו את המקסימום על המסך. רצה הגורל וקאזאן העיד נגד כמה מחברו למקצוע שהם קומוניסטים. הימים היו צייד המכשפות של מק'רטי. הנזק שנעשה לו בעקבות ההלשנה היה עצום – הליברלים מאגף השמאלי סלדו ממנו. הסלידה הייתה כה עמוקה שהיא המשיכה לאורך זמן – כשב-1999 הוא קביל אוסקר של כבוד, היו הפגנות נגד והרבה שחקנים בחרו שלא למחוא כפיים. זה בדיוק הנושא שקאזאן רצה להראות בחופי הכרך – והיו אנשים שראו בסרט אקט של הסבר עצמי של קאזאן לגבי ההלשנה שלו – וכך הם לא התייחסו אל הסרט כפי שהוא ראוי לו. הצלם של הסרט – בוריס קאופמן (הוא כן מיודענו, ואח ל-2 יוצרי סרטים מפורסמים בברה"מ – מיכאל קאופמן ו-דז'יגה וורטוב) – עשה עבודה נפלאה וזו היא לו סרט ראשון שהוא מצלם. המוסיקה, אגב, של לאונרד ברנשטיין

ובכן, אנחנו חזרנו לשאלה הפותחת – על מה הסרט. אין ספק ששאלת המצפון משחקת כאן תפקיד מפתח. ובעקבותיו באים המהפך ביחיד ומאבק היחיד. למעשה זה היה גם ההסבר של איליה קאזאן לעדותו – הוא הבין שהקומוניזם זה תנועה מסוכנת לארה"ב ובגלל זה מצפונו הנחה אותו להעיד. הנושא הזה מעניין במיוחד מכיוון שכולנו (בהכללה) נגד השחיתות, ואיננו רואים בעדות נגדה כמעשה מכפיש, נהפוך הוא. אך כאשר מדובר בעדות נגד משהו שאתה מזדהה אתו (מי שאנחנו מכנים כיום "שמאלנים" לבטח לא יאהבו השתנקרות נגדם) – אז אתה מחרים את המלשין ומכפיש את שמו. דו-פרצופי המצפון הזה.

אפשר כמובן לדבר על עוד נושאים ומסקנות. למשל הקלישאה – הרוע לא מתקיים לבד, נותנים לו לשלוט (כאו ע"י נקיטת עמדה של "לא ראיתי לא שמעתי"). והמסקנה המתבקשת הנוספת – אל תשתין מהמקפצה (וועד הסוורים נקט בשיטות אלימות מדיי וחיסל את המתנגדים לו. לו היה נוקט עמדה מכילה ופשרת, ומחלקת חלק מריווחי השחיתות בין כולם וכך יוצרת אינטרס אישי – האנשים קרוב לוודאי לא יקומו נגד ואפשר להמשיך בשחיתות). וכך נולדת הטקטיקה של ניהול ההמונים, ניהול החרמות – שיטות בולשביקיות ידועות, שחלחלו גם לחברה שלנו ולזמננו אנו. סרט רלוונטי (ועוד משהו – הסרט הוא בעקבות אירועים אמתיים וחלק מדמויות מבוססות על דמויות שהיו)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QOLHbQjtSFs

מודעות פרסומת

1950 – All about Eve

מומלץ 1950 – All about Eve הכל עודות חווה Joseph L. Mankiewicz

 

 

ב-1950 יצאו 2 סרטים נפלאים – שדרות סנסט של בילי ווילדר, וסרט זה. כיום זכור יותר הסרט של בילי ווילדר, אולי כי הוא במאי טוב יותר ומסקרן בהרבה ממנקביץ'. ואולי זה בגלל ההופעה מדהימה של גלוריה סוואנסון בסרט הבלתי נשכח ההוא. ואולי זה בגלל הנושא – כוכבת העל שמזדקנת, למעשה שהזדקנה, אך חיה בעבר של התהילה שלה. ואולי מכיוון שהעבר היה סרטים אילמים וכך יש לנו משחק מוגזם על גבול הפאתטי של גלוריה סוואנסון, מה שעובד לא רע במציאות שלנו עם הגוזמה שאנו עדים לה מעל גבי מסכי הטלוויזיה או בכל מדיה אחרת, כולל במות פוליטיות כשפוליטקלי קורקט פשט את הרגל. אגב הסרט ארטיסט גם הוא נסוב על נושא דומה של שחקן סרטים אילמים אשר המציאות של סרטים עם פס הקול דחקה אותו מגדולתו והכוכבים החדשים תופסים את מקומו (סרט מודרני נהדר, העשוי שחור לבן, וגם אילם בנוסף לכל – הומאז' גדול לז'אנר. אגב, צ'אפלין הימר בגדול כשהמשיך לעשות סרטים אילמים בעידן של סרטים מדברים. לצ'אפלין זה הצליח).  הכל אודות חווה נסוב על נושא דומה – כוכבת מזדקנת כשהמציאות דוחקת אותה הצידה ואת מקומה מנסה לתפוס כוכבת צעירה.

בזה הדמיון מסתיים, כי לא מדובר בכוכבת זקנה – סה"כ בסביבות ה-40. ולא מדובר בסרטים, אלא בתאטרון. ולא מדובר בהחלפת דורות סתם – אלא בסיטואציה בה הכוכבת הצעירה היא לא אחרת מאשר בת טיפוחה של הכוכבת, אשר על פני השטח היא שיא התמימות, אך היא חורשת מזימות. מזימות שאגב לא התחמקו מעיניה של הכוכבת. אז מה אתם אומרים, האם הכוכבת נלחמה? הפתעה. אז לא כל כך. ז"א היא סלדה מהתנהגות של חווה, אך האם היא נלחמה? טוותה מזימות נגדיות? לא. היא לא התקוממה נגד הגורל. יש חיים ואושר לאחר גיל הארבעים. ונראה שהיא תרד מהבמה בעדינות אצילית, אפילו אם הבמה עומדת להיכבש ע"י הנחשית המניפולטיבית שבאה מביתה. לכוכבנית הצעירה קוראים חווה. אמנם מכותרת הסרט  אפשר היה לחשוב שמדובר על כל המין הנשי, ומהתפתחות הסרט אפשר היה גם להוסיף שמדובר בכותרת שוביניסטית המציגה את כל הנשים  נגועות בכוונות של שטן. אך לכוכבת המזדקנת קוראים מרגו. ולמעשה הסרט הוא לא על חווה אלא על מרגו. ויותר מזה, היא על כל הכוכבים המזדקנים שהכוכבים הצעירים זוממים לתפוס את מקומם. ואף יותר מזה – כל הדור המבוגר שיצטרך לפנות את הבמה לדור הצעיר ממנו.

הסרט אינטליגנטי מעין כמותו עם משחק נהדר של כל צוות השחקנים. את חווה משחקת אן בקסטר (שאגב בשנות השבעים שיחקה גם ב-Applause – מחזמר בעקבות הכל אודות חווה – רק הפעם היא שיחקה את מרגו) שקיבלה מועמדות לאוסקר על סרט זה. את מרגו משחקת במשחק חייה שזכור לי כתפקיד שלא הרבה שחקנים מסוגלים לשחק ככה, לא אחרת מאשר הכוהנת הגדולה של המשחק – בטי דיוויס. בטי דיוויס באה לתפקיד זה כבר מבושלת – אין לי מושג האם ההזדהות שלה עם הדמות היא שיצרה משחק משובח זה, או להיפך – כשרונה להיכנס אל הדמות הוא כה גדול שהיא משיגה הזדהות מוחלטת עם הדמות. תהיה סיבה אשר תהיה – אך משחק זה היה אדיר. אם היה לי אלף כובעים, הייתי מוריד אחד אחד לכבודה. באמת שאפו. סרט זה גם עשה, כנראה כמה מהפכים בחייה – אן בקסטר הפכה להיות חברה שלה לשנים שיבואו, בסרט היא גם הכירה את בעלה הרביעי והאחרון גרי מריל. כמו כן, אחרי הסרט לקראת אמצע שנות החמישים בטי דיוויס לקחה הפסקה מהקריירה הפורייה מאוד שלה, וחזרה אליה בשנות השישים. אפשר לחפש קווים מקבילים בינה לבין מרגו (אגב בטי דיוויס אימצה בת ביחד עם בעלה הטרי וקראה לה בשם מרגו), ואפשר לראות אותם גם כשהם לא שם. זה, אני חושב, מכיוון שהכל אודות חווה, שלא כמו שדרות סנסט שדיבר על לחיות בעבר ובסרטים, מדבר כאן על החיים עצמם, על מאבק חילופי המשמרות יהיה מגעיל ככל שיהיה. כל אחד יוכל לזהות בסרט זה כמה דמויות שהוא מכיר, כך שהוא מומלץ ביותר לצפייה עבורנו. או, כפי שמרגו אמרה בציטוט הכי ידוע מהסרט, "תחגרו חגורות בטיחות, הלילה יהיה מלא מהמורות".

בעקבות סיפור קצר מעט מארי אור מ-1946 בשם החוכמה של חווה שבעצמו מבוסס על מיקרה אמיתי שקרה לשחקנית בריטית אליזבת ברגנר בשנות ארבעים כששחקנית צעירה שהיא טיפחה ניסתה להשתלט על חייה ותפקידיה של אליזבת. אגב מרלין מונרו הופיעה בתפקיד קטנטן בסרט זה גם כן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LSntQerk8cQ

1948 – The Fallen Idol

מומלץ1948 – The Fallen Idol – Carol Reed

 

 

זהו סרט אפל המצולם להפליא ומבויים בגאוניות ע"י במאי (גאון, נו איך לא) על פי סיפור קצר של גאון אחר – גרהם גרין.

הסרט מספר סיפור דרך העיניים של פיל – ילד, בנו של דיפלומט צרפתי. לא ניתן להמשיך הלאה בקריאה מבלי לעבור ספויילרים. הילד מוקסם ממשרת בשגרירות – מר ביינס – המספר לו מעשיות שקריות על מעלליו באפריקה והרפתקאותיו. דמותו של ביינס היא דוגמא עבור פיל – אך במהרה הוא מגלה שביינס למעשה בוגד באשתו. לא ברור עד הסוף איך פיל מרגיש כלפי זה, אך את אשתו של ביינס הוא לא אוהב – היא לא דמות חביבה עליו – אך הוא נכנס לדילמה טראומטית כשמגלה שבייינס הרג אותה לאחר וויכוח. טוב, למעשה ביינס לא הרג אותה, והיא מתה בתאונה – אך פיל משוכנע שזה הוא. אך כאן מתגלה גם הקשר העמוק ביניהם – כל אחד עסוק בשקרים למשטרה – ביינס מנסה להוציא את ג'ולי (המאהבת של ביינס) מהתמונה, ופיל מנסה לשקר לטובתו של ביינס, למרות שהוא חושב שהוא הרוצח. השקרים אגב לא עוזרים ומשקיעים את ביינס עמוק יותר ויותר בחשדות המשטרה, עד שגם האמת נראית שקר בין כל השקרים האפשריים. השקרים כאן רק הדגשה שהקשר האישי והידידות וחברות הם מעל לחוק. ולשקר לפעמים זה טוב. מדובר בנקודת הראות של ילד, תזכרו. זה שכמבוגרים אנחנו משקרים אין סוף פעמים ביום, אנחנו שוכחים שהייתה תקופה של שבר, כשגלינו שההורים שלנו, הדמויות הנערצות על עולמינו, שיקרו לנו ועוד במצח נחושה. לרבים זה זיכרון צורב, לאחרים זה זיכרון שנשכח – אך עבור פיל הלימוד הזה שהשקרים הם כלי, ולא מציאות, זה צעד גדול לקראת ההתבגרות, לקראת ההתפכחות, לקראת תום עידן התום.

כאמור – יש ניצוץ של גאוניות בסרט לאורך כל אורכו – הצילומים, המשחק, העלילה, נקודת המבט הלא שגרתית, טיפול בנושאים מעניינים באופן כמעט פרוידיאני – כמו הטיפול בשקרים וסודות (פיל הוא הרי ילד של דיפלומט כאמור – כך ששקרים וסודות הם הקרקע הפורייה עליה הוא גדל. כמו כולנו, לא?), אך לא רק. בימינו, הסרט לא היה עובר בשקט על היותו, באופן פרוידיאני כמעט, מציג גבריות כדבר חיובי ונשיות כמשהו פגום – האימא של הילד היא למעשה חולה, רוזי המדובבת את הילד בתחנת המשטרה – היא זונה, גברת ביינס – אשתו של ביינס – היא מכשפה היסטרית וזה מצדיק כמובן את הבגידה של ביינס, וג'ולי – המזכירה שביינס מנהל עמה רומן – היא הרי הורסת משפחה, לא? – והנאמנות והאבירות הגברית בולטים כאן לנוכח המחסור החיובי בנשיות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZU8nIwPEpus

 

1947 – Out of the Past

מומלץ1947 – Out of the Past מתוך העבר    Jacques Tourneur

 

 

מבוסס ע"פי ספרו של דניאל מיינווארינג מ-1946 בנה את הגרדום גבוה.  זהו אחד הסרטים האפלים הטובים שנעשו בשנות הארבעים. מדובר באדם (רוברט מיטצ'ום) הבורח מעברו ומנסה להתחיל הכל מחדש. עכשיו – לרוברט מיטצ'ם יש מבט כזה מצועף והוא כולו משדר חוסר אכפתיות למה שקורה, למה שאנשים עושים לו או אפילו למה שהוא עושה – שזה מדהים, וכל כך מתאים לסרטים אפלים שאפשר לחשוב שמיטצ'ם נולד ע"מ להופיע בהם. אפשר כמובן לחשוב על לא מעט נושאים בכל סרט אפל, גם זה. אבל הבולט כאן (ובהרבה סרטים אחרים) הוא השימוש בפאם פטאל (שהיא כמובן גילגול של חווה מבראשית, זאת עם התפוח והנחש – היא יפהפייה, היא מפתה, היא סקסית, היא כובשת אותך ומסובבת אותך ולבסוף היא תמכור אותך לשטן) – כאן משחקת אותה ג'יין גריר – חברה של גנגסטר (קירק דאגלאס במשחק מעולה), שיורה בו ובורחת עם ארבעים אלף דולר. והוא שולח את מיטצ'ם – שהוא היה בלש פרטי בניו יורק – למצוא אותה. מיטצ'ם חושש שהוא רוצה לרצוח אותה, אך הגנגסטר מרגיע אותו – לא, אני רוצה אותה בחזרה, אתה תראה אותה ותבין. ולאחר שהבלש מוצא אותה, הוא מבין וגם מבין, עד כדי כך שהם בורחים ביחד מהגנגסטר. טוב, אין טעם לספר את העלילה – שהיא מתפתלת ומתפתלת כיאה לסרט אפל – פשוט תלכו ותראו את הסרט, אם עדיין לא ראיתם. האווירה המתאימה היא ספה בחדר מוחשך וכוס וויסקי ביד כמעט אמרתי גם – ופאם פטאל לצידך. לא תצטערו. אגב סרט זה משופע בהומור סרקסטי מאוד ועדין בדיאלוגים (טוב, לא מדובר בדיאלוגים ארוכים, אלא יותר במשפטים בודדים שהגיבורים מסננים בין שיניהם האחד לשני) – צריך ממש לעקוב אחריהם ע"מ להרגיש את זה. ומכיוון שכמעט לא מרגישים את זה (למשל הגנגסטר מציע לבלש – סיגריה? והוא עונה – מעשן – כשהוא מראה את הסיגריה. בסרט הזה כולם כל הזמן מעשנים. אז אני מניח שהם התבדחו) – אז זה בכל זאת קיים, זה נותן מגע סופי של קסם לסרט זה. נהדר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qiIB8Y8PBe8

1941 – The Maltese Falcon

מומלץ1941 – The Maltese Falcon הנץ ממלטה – John Huston

 

 

 

סרט אפל בכיכובו של המפרי בוגארט נעשה עפ"י הספר של דשיאל האמט מ-1930. למעשה, זהו סרט שהציב סטנדרטים לסרט אפל, וסטנדרט איך חוקר פרטי צריך להיות ולהיראות. ואת הסטנדרט הזה קבע בוגארט – ששיחק את הבלש הפרטי. למעשה זה התפקיד שהקפיץ אותו למעלה, לספירות של סופרסטאר. את הסטנדרט הזה גם קבע ג'ון יוסטון, שזהו לו סרט ראשון ולאחריו יבואו הצלחות רבות. אם כבר מדברים על דברים ראשוניים – הרי בזה זה לא נגמר בסרט הזה – כאן יש לנו הופעה קולנועית ראשונה של סידני גרינסטריט – שחקן במות, שמן ו…בן 61. הוא הולך לשחק ביותר מ-20 סרטים בתשע השנים הבאות – ביניהם קזבלנקה המופתי. אז כן, הסרט הזה מסמל לא מעט התחלות מצליחות.

הנץ ממלטה, העשוי מזהב ומצופה באבנים יקרות היה מתנה של הטמפלרים למלך ספרד, אך הפיראטים תפסו אותו ומאז אבדו עכבותיו. אפשר להתחיל לספר את העלילה של הסרט, אפשר לעקוב אחר העלילה בתוך הסרט, אך אני מציע דרך אחרת לצפות בסרט, מכיוון שהעלילה היא פתלתלה ובכלל לא העיקר כאן. מה שעושה את הסרט זה הסגנון, הצילומים, האווירה המחשמלת ובניית דמויות. דמות הבלש הפרטי למשל היא דמות של איש קשוח, הניגש לדברים ללא רגשות וללא שום רגשנות.  הוא לפעמים מתפוצץ, לפעמים שותה, לפעמים מרביץ ללא סיבה ובעיקר מבסוט מעצמו. אך מתחת לחזית לא-אכפת-לי-מכלום מבצבצת נשמה שרוטה.  לאחר תפקיד זה, בוגארט שיחלל את הדמות הזאת עוד ועוד עד שהיא הייתה בלתי נפרדת ממנו, כמו דמות הנווד וצ'רלי צ'אפלין. גם כשהוא אוהב – וחייבים לזכור שמדובר בסרט אפל, אז הוא לבטח אוהב את הפושעת עצמה – אזי הוא לא מתכוון להתבכיין. הוא אומר לה "כל הסיכויים שתקבלי מאסר עולם. זה אומר שאם תהיי ילדה טובה, תשתחררי בעוד עשרים שנה. אני אחכה לך. אם הם יתלו אותך, אני תמיד אזכור אותך." כן, בייבי. בלי דמעות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=phUxnXGhEiI

 

 

 

 

 

 

 

 

2012 – In the Fog

מומלץ 2012 – V Tumane  In the Fog בתוך הערפלSergei Loznitsa

 

 

דרמה מוסרית מלחמתית.

מלחמת העולם השנייה. רוסיה הלבנה. הכיבוש הנאצי. השנאה התהומית של האוכלוסייה כלפי הכיבוש, וכלפי כל אחד החשוד בעזרה לכובשים. פרטיזנים. הוצאות ההורג של הגרמנים את החשודים בפעילות עוינת. זו הזירה. זו הסביבה. וזה גם הגורל.

גיבורינו נתפס ע"י הגרמנים אך מסרב לשתף פעולה ולהלשין על חבריו. במקום הגורל של חבריו הנתלים בראש חוצות למען יראו ויראו, החוקר משחרר את גיבורינו ושולל ממנו את המוות של הגיבור, ומפקיר את גורלו אל עמו. כן, זה הטריק שגם המשטרה משתמשת בו – משחררת חבר כנופיה, ואז המאפיה כבר עושה את עבודת השחורה. בזה לוחצים את הנתפסים לזמר – ואם לא יזמרו, אז זה יהיה גורלם.

וזה גורל אכזר. מה אתה בוחר? לזמר ולהשתחרר מגורל שחור זה בין עם מוות הרואי מהיר או חיים לאחר מעצר ארוך או שלהיות מנטש, לא לבגוד ולמות כמו בוגד? מה תבחר – למות בתור בן אדם ולחיות עוד, או לחיות בתור בן אדם ולמות?

דילמה ללא מוצא זו מלווה את הגיבור שלנו ביערות רוסיה הלבנה כששני חברים באו לקחת אות ולהוציאו להורג כבוגד. אחד מהמוצאים להורג הוא גם חברו לשעבר. גם אשתו של גיבורנו לא בטוחה האם הוא בגד או לו. כמה שהסיפורים שמוכרים ומאכילים אותנו ומשתלטים עלינו בדו ממדיות שלהם – אויב או תומך, בוגד או גיבור, איש טוב או איש רע. הכל מתערבב בערפל של היערות ואי הוודאות של החיים והסיפורים מציירים לנו קווי מתאר של המציאות שהם מוכרים לנו וכך אנחנו רואים בוגד איפה שישנו גיבור, וכך אנחנו לא רואים כל מה שיש ביניהם. ערפל.

אפשר להגיד שזו הזירה, זו הסביבה. כך היה אז. אפשר. אפשר להאכיל את עצמנו גם בזה ולמשוך את הערפל לעיננו ולמכור לנו שבימים כתיקנם המצב אחר. זה מה שאנחנו עושים. כל הזמן. ערפל. וכצופים מהצד אנחנו, שלא כמו המשתתפים בעלילה, רואים שיש מנטשים ויש בוגדים ויש כל מה שבאמצע – החל ממטומטמים הרצים אחוזי דיבוק לטובת הכלל והורסים את החיים לכולם מבלי להבין, עד לנבלים שמתרצים את נבלותם בזה שהם מבצעים את תפקידם. דרך כל האנשים הרגילים שפעם מאנייקים ופעם טובים. וזה גם בימי המלחמה. וגם בימי השלום. לא מדובר בזירה או סביבה. מדובר בגורל. בגורל שלנו לחיות בערפל. לצעוד בערפל ולא לדעת מי לימינך – חבר או אויב. ומתוך הערפל לכנות את חברך בוגד ולנבלה חבר. איך אפשר להאשים אנשים שלא מעוניינים במציאות זו ולא רוצים להמשיך בחיים האלו? וגם אם הדילמות הן לא כה גורליות, אזי המסקנה המעשית לגבי חיינו היא: אנחנו חיים בערפל, ולא באמת יודעים מה אנחנו חושבים שאנחנו רואים – אז לאט עם השיפוטיות בבקשה.

סרט עצוב ומדכא, מכניס למלנכוליה ומחשבות, נותן לזעם עצור לעלות על פני השטח, עשוי יפהפה. ראיתי אותו בשבת אחת בפסטיבל סרטים בירושלים ולאחר ההקרנה כולם עזבו בשקט, אין פטפוטים, כולם מסוגרים במחשבתם. סרט גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=gS6CnNInivw

2012 – Prometheus

מומלץ 2012 – Prometheus פרומתיאוסRidley Scott

 

 

פרומתיאוס זהו סרט מסדרת הנוסע השמיני. בהנוסע השמיני המקורי היו ארבעה סרטים – הנוסע השמיני המדהים, שובו של הנוסע השמיני המדהים לא פחות, הנוסע השמיני 3 שאהבתי גם כן, והנוסע השמיני: התחייה – סרט שקצת נפל מקודמיו. אח"כ באו סרטים של הנוסע השמיני נגד הטורף – סידרת סרטים נפרדת, כאשר ניסו לשדך סידרה מוצלחת אחרת – הטורף – עם הנוסע השמיני – שידוך קוריוזי ומסקרן, בעיקר את אלה שאהבו את שתי סדרות הסרטים. וכאן יש לנו פרומתאוס – עוד סרט על הנוסע השמיני. אך הפעם הוא ממוקם בזמן איפשהו לפני הנוסע השמיני המקורי, ולוקח כיוון שונה לגמרי מאשר השידוך של הנוסע השמיני עם הטורף. הסרט מפוצץ בכל מיני רעיונות מכל כך הרבה כיוונים והשפעות שרק להתחיל לספר על כך ייקח לפחות כאורכו של הסרט.  יש כאן חיפוש אחר המקורות שלנו, של האנושות. מי שאי פעם תהה על כך, יימצא הדים לכל מיני אבני דרך בחיפוש זה – החל ממרכבות האלים של אריק פון דניקן (מוצאנו מגזע חייזרי אחר) ועד לדת )דתות מערביות – למעשה דתות מזרחיות – יהדות, נצרות ואיסלם – גורסות שנוצרנו בצלמו של אלוהים, דתות אחרות גרסו דברים אחרים) וחיפוש אחר האלוהים – בסרטו המופתי של רידלי סקוט בלייד ראנר – שגם הוא מפוצץ ברעיונות – החיפוש אחר היוצר והאדם ההורג את אלוהיו (נושא פילוסופי אירופי שעובד בהמון ספרים וסרטים), כאשר כאן יש לנו גם את ההפך בנוסף לרעיון זה – שהאל מנסה להרוג את האדם. יש כאן התנגשות המדע מול הדת – הגיבורה הראשית, שאמנם לא ריפלי – הגיבורה המקורית של הנוסע השמיני המגולמת ע"י סיגורני וויבר, אך היא דמות מעניינת כשלעצמה – היא מאמינה באלוהים, והעובדה שהיא מגלה שמקורו של המין האנושי בחייזרים לא הורגת את האמונה אלא מחזקת אותה – דבר שאנחנו רואים בכל דת ודת כאשר השכנוע העמוק לא מאפשר לעובדות לבלבל את האמונה, יש יגידו, העיוורת. יש כאן גם הנוסע השמיני כמובן, יש כאן מרדפים נהדרים, ויש כאן תמונה וויזואלית נהדרת של סרט מדע בדיוני כפי שהוא אמור להיות (צולם כולו בתלת מימד אגב). מה שאין כאן זה הקו הברור השזור בכל סרט של הנוסע השמיני – כאן יש לנו מסע חיפוש, כאן יש לנו הצבת התפאורה עם כל הפרטים עם כל הרעיונות והכיוונים, כאשר הנוסע השמיני – הסרטים הקודמים (או, כרונולוגית בעלילה, הבאים אחריו) – הם רק כיוון מסוים בתפאורה זו. נשמע מבלבל? נשמע לא ברור? אך בדיוק בגלל סיבות האלו ובגלל הוויזואליות הנהדרת הסרט הזה מומלץ. רצוי לצפות פעמיים בהרהורים קלים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5UEv03g51kU

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

2012 – Batman – The Dark Knight Rises

מומלץ 2012 – Batman – The Dark Knight Rises עלייתו של האביר האפלChristopher Nolan

 

 

זהו הסרט המסיים בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולן. לאחר סרט השני המהמם –  האביר האפל – לא חשבתי שצריך לחזור ולהמשיך את הסיפור – אך נולן חשב אחרת בבירור והנה יש לנו את הסרט השלישי. כמה טוב כבר יכול להיות הסרט השלישי לאחר שהשני בטרילוגייה הימם באופל, עומק, דימיון מפחיד למציאות והופעה מחשמלת של הית לדג'ר בתור ג'וקר – הנבל התורן בסרט? ובכן – יש כאלו שיגידו שסרט זה לא פחות טוב. ויש כאלו שיציינו שסרט זה חי בצל אחיו המוצלח יותר. אני משתייך לקבוצה השנייה. מבחינתי סרט זה הוא המשך של הסרט השני (בהפרש שמונה שנים) ומאוד דומה לו כמעט בכל – עושר בדמויות, האווירה האפלה, הפוליטיקה שמעורבבת בטרור ובשחיתות, הדמיון הבלתי נסבל למה שקורה במציאות – ז"א more of the same של הסרט השני. כמובן שחובבי הג'אנר אסור להם לפספס את הסרט זה למרות שגם כאן אין כמעט באטמן, ובתור סרט על גיבורי על, זמן המסך שלהם קטן להחריד, והסרט הוא אפל וכבד מדי בכדי שיהיה כיפי ומהנה – אז זה היה לנו כבר בסרט השני, כך שזו לא הפתעה. הסרט עשוי היטב עם כמה סצנות נהדרות, ונולן הוכיח שגם לאחר שקבע סטנדרט גבוהה ביותר בסרטו השני על באטמן, הוא יכול להמשיך באותה הרמה. אישית הרגשתי שנותנים לי גירסה מעודכנת של הסרט השני בלי הגאוניות שבו – אך רמתו הגבוהה מספיקה בהחלט להמליץ עליו (חוץ מזה, האם זה נכון לזקוף לחובת האח הקטן קיומו של האח הגדול?). נולן לא עשה את זה לבד כמובן, ויש כאן סוללה מכובדת של כוכבים העוזרים להצלחת הסרט: כריסטיאן בייל, מייקל קיין, גארי אולדמן, מורגן פרימן, מריאון קוטילאר,  טום הארדי, ג'וזף גורדון-לוויט, אן האטאווי. גם הצילומים הם באיכות גבוהה – הסרט ברובו צולם בציוד שמצלמים סרטים לאיי-מקס – מסרטה 70 מ"מ. למי שלא ראה את האביר האפל – מצפה לו סרט מהמם, הוא ימצא את עצמו מבולבל (בכל זאת יש המשכיות מסויימת) אך במהרה יכנס אל נפתולי העלילה וימצא את עצמו על המים הגועשים של המלחמה ברוע. הרוע והאופל חדורים כה עמוק בסרט, וכה משקף את המציאות שבה אנחנו חיים, שבמהלך יצירת הסרט כבר נדלקו כמה נורות אזהרה בדמות תאונות קטנות שקרו במהלך ובאתרי ההסרטה – פעם טרקטור נכנס בחזית כניסה לבניין, פעם האופנוע של באטמן ניזוק בתאונת התנגשות, פעם איש פעלולים צלח אל גג בניין, ופעם אחרת התנגש במצלמה (כן, זאת ה-70 מ"מ) והרס אותה. נורות האזהרה כמובן לא הובנו, ובעת הקרנת חצות ב-20 ליולי 2012 בעיירת אורורה שבקולורדו, בחור בן 24 פתח באש באולם הקולנוע והרג 12 אנשים ופצע יותר מ-50. הוא קרא לעצמו הג'וקר. בכדי לא להעיר את הרוע עוד יותר, השיווק ופירסום והקרנת הסרט עברו לפסים שקטים – ובכל זאת הסרט היה לאחד הסרטים הקופתיים ביותר. נולן יצר סיום הולם לטרילוגיה האפלה שלו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rBP-oP0ELA8

2011 – The Skin I live in

מומלץ 2011 – La piel que habito  The Skin I live in   העור בו אני חי  – Pedro Almodovar

 

 

אלמודובר קובל השראתו לסרט מספרו של Thierry Jonquet בשם Mygale משנת 1984, שפורסם בארצות דוברות אנגלית בשם Tarantula ואח"כ בהעור בו אני חי, בעקבות סרטו של אלמודובר עצמו. העלילה של הסרט מפותלת ומסובכת, וצריך ממש להתאמץ ע"מ לעקוב אחריה ולהבין מי נגד מי ולמה. בנוסף, כמו בכל סרטיו של אלמודובר, העלילה כוללת נושאים במחלוקת, מיניות פרוורטית וכדו'. כאן זה יהיה אונס, כפייה, התאבדות, רצח, יחסים מחרידים במשפחה, יד הגורל הצוחק, שינוי מין, דיבוק – כל זה בעטיפת סרט מתח ואימה עם אלמנטים של מדע בדיוני. כאן מדובר ברופא עילוי, שאיבד את אשתו בתאונת דרכים ועושה ניסויים בעור עמיד באש על אנשים.  לא כל אחד אוהב את מה שאלמודובר עושה בסרטיו – בעיקר בגלל הנושאים שהוא מביא אל הסיפור, כמו שלא כל אחד אוהב מה שהאחים כוהן עושים בקולנוע האמריקאי עם כל האלימות מעל ומתחת לשטח של החברה האמריקאית. לא פשוט לצפות בסרטים שלהם. יצא לי לשמוע התרשמות של מישהי שראתה את הסרט ודיברתי איתה למחרת – היא הייתה מזועזעת, אמרה שזה סרט מחריד וחולני. כששאלתי אותה למה היא לא יצאה באמצע – היא אמרה – איך אני יכולה? זה אלמודובר בכל זאת. וזה אמר הכל. הסרט נעשה ביד אומן בוגר, עם סגנון שאי אפשר לטעות בו, עם איכויות גם בצבע, גם בתמונות, גם בעיצוב – שלא ניתן להפסיק לראות באמצע. הוא שובה אותנו הצופים, כמו שהוא שובה דמויות על המסך – ואנחנו מאבדים כל אחיזה באופי שלנו ונשארים לראות עוד. המשחק שאלמודובר מוציא משחקניו הוא ברמה הגבוהה ביותר. הוא גם משאיר בעלילה דברים קטנים שאתה תוהה עליהם ולא יכול להחליט את מה זה משרת – אך הפואנטה היא שאתה תוהה. למשל, כשברוב הסרטים לגיבור הראשי ברור הכל, אם בהתחלה או אם בסוף – הרי כאן הרופא שלנו לא יהיה מודע למספר התפתחויות מפתח – למשל קשריו המשפחתיים עם חלק מציוותו ומאחרים. אפשר לא לשים לב לזה, אך בתת מודע זה מגרד לך את התודעה – משהו לא בסדר. אפשר להגיד על הסרט שהוא לא עבור כל אחד, אך ניצבת לפנינו עבודה של אומן גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EolQSTTTpI4