הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון קטגוריה: ספרים

…from "The book of disquiet", 189…

לעתים אני חושב, בעונג עצוב, שאם באחד הימים, בעתיד שכבר לא אשתייך אליו, המשפטים האלו שאני כותב ישרדו ושבח בצדם, יהיו לי סוף סוף אנשים ש"יבינו" אותי, אנשים משלי, משפחה אמיתית להיוולד בה ולהיות אהוב בה. אך הרחק מן האפשרות להיוולד בה, כבר אהיה מת מזה זמן רב. יבינו אותי רק כקלסתר, כאשר החיבה כבר לא תפצה את המת על חוסר החיבה, שרק היא הייתה לו בחייו.

באחד הימים אולי יבינו שמילאתי, כפי שלא עשה זאת איש, את חובתי המולדת להיות פרשן של חלק מן המאה שלנו; וכאשר יבינו זאת, יכתבו שבתקופתי לא הייתי מובן, שלמרבה הצער חייתי בין חוסר חיבה לגילויים של קור, ושחבל שכך קרה לי. ומי שיכתוב כך יהיה, בתקופה שיכתוב זאת, בלתי מבין את האדם המקביל לי באותו זמן עתיד, ממש כמו אלה המקיפים אותי. כי בני-האדם מבינים רק לתועלתם של אבות-סביהם, שכב מתו. רק את המתים יודעים אנו ללמד את כללי החיים האמיתיים.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת,מתוך 189

מודעות פרסומת

…from "The book of the disqueit", 187…

כל מה שקיים ייתכן שהוא קיים בגלל קיומו של דבר-מה אחר. שום דבר איננו כך סתם, כל הדברים קיימים יחד: אולי זהו הדבר הנכון. אני חש שלא הייתי קיים בשעה זו – או לכל הפחות, שלא הייתי קיים באופן שבו אני קיים כעת, עם התודעה הנוכחת הזו של עצמי, שמכוח היותה תודעה ומכוח היותה נוכחת הרי שברגע זה היא לחלוטין אני – נראה שלא הייתי קיים אלמלא היתה מנורת הקנים ההיא דולקת שם, במקום אחר, מגדלור שאינו מראה דבר מתוך זכות-יתר כוזבת של גובה. …

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 187

…from "The book of disqueit", 186…

אני חי תמיד בהווה. את העתיד איני מכיר. העבר כבר איננו איתי. האחד מכביד עלי כמו האפשרות לכל דבר, והאחר כמו המציאות של לא-כלום. אין לי תקוות ואין לי נוסטלגיות. מתוך שאני מכיר את מה שהיו חיי עד כה – פעמים כה רבות ובדברים כה רבים הפוכים למה שרציתי – מה יכול אני לצפות מחיי מחר, מחוץ לכך שיהיו מה שאיני מצפה לו, מה שאיני רוצה בו, מה שקרה לי מבחוץ, אפילו מבעד לרצוני? אין לי דבר בעברי שאזכור מתוך הרצון חסר התועלת לחזור עליו. מעולם לא הייתי אלא זכר ומראית-עין של עצמי. העבר שלי הוא כל מה שלא הצלחתי להיות. התחושות של רגעי העבר, אף הן אינן מעוררות בי נוסטלגיה: מה שאתה חש דורש את הרגע; ובחלוף הרגע, יש להפוך את הדף והסיפור נמשך, אך לא הטקסט.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 186

…from "The book of disquiet", 183…

בצללים המעורפלים של האור העומד לגווע בטרם יקדים אחר-הצהריים ויהפוך ללילה, אני נהנה לשוטט בלי לחשוב בינות למה שהעיר הופכת להיות, ואני מתהלך כאילו אין תקנה לשום דבר. העצב הפזור המלווה אותי נעים יותר לדמיוני מאשר לחושי. אני משוטט לי ומדפדף בתוכי, בלי לקרוא, בספר עם טכסט שפזורות בו תמונות מהירות, ואני מגבש עליהן מושג שלעולם אינו מגיע לכלל שלמות.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 183

1937 – Little golden America

1937 – Odnoetazhnaia Amerika  Little Golden America אמריקה החד-קומתית Ilf & Petrov

Ilf-Here-is-America

אילף ופטרוב אלו הם צמד עיתונאים-סופרים-סטיריקנים שפעלו בברה"מ בשנות העשרים והשלושים במאה הקודמת. אילף ופטרוב זהו השם בהם מכירים אותם. השמות הם איליה אילף ו-יבגני פטרוב. אלו השמות שבהם הם היו מפורסמים – אך גם הם לא אמתיים. זו תופעה די נפוצה בקרב סופרים ואנשי אמנות לאמץ שמות עט. למעשה אני די מתפלא שהתופעה היא לא רחבה יותר בקרב האמנים. הרי יש את לנון, מק'רתני, הריסון וסטאר שאימצו לעצמם את השם חיפושיות. אמנם קשה להפריד בין השמות של האנשים האלו לבין המפעל שקוראים לו חיפושיות – אך ההפרדה הייתה קיימת – משפטית, אישית, רגשית, מנטלית – הם היו גם אנשים פרטיים וגם חיפושיות. כך שחיים תחת שני שמות (או יותר) זה כביכול דבר שמתבקש. גם אצל אומן בודד קיימת ההפרדה הזו בין האדם לבין האמן – וכך אף טבעי הוא לאמץ שם אחר להיותך אמן. כיום התופעה היא כלל עולמית ולא רק לאמנים – אנשים בוחרים בכל מיני שמות וכינויים עבור צ'טים, רשתות חברתיות ואפילו דואר אלקטרוני. לאור כל זאת קיימת התהייה שלי מדוע תופעת שם עט היא לא רחבה יותר.

בכל אופן, יבגני פטרוב הוא לא אחר מאשר יבגני פטרוביץ' קטאייב (השם האמצעי ברוסייה מציין את שם האב – פטרוביץ' מצביע על כך שלאביו של יבגני קראו פטר – ז"א בעברית זה יבגני בן-פטר). הוא היה אחיו של סופר סובייטי מפורסם וולנטין קטאייב. אצל אילף שם העת הוא יותר ססגוני.  איליה אילף הוא שמו של איליה ארנולדוביץ' פיינזילברג, או איליה ארייביץ  (בן אריה) פיינזילברג, או בשמו היהודי יחיאל לייב פיינזילברג. וכך לפי מיטב המסורת היהודית לתת שמות קצרים שהם ראשי תיבות (הרמב"ם, הרמב"ן, כ"ץ וכו'), איליה נתן לעצמו שם עט אילף (Ilf) שברוסית אלו ראשי התיבות של שמו היהודי. לפחות כך אני חושב שקרה לשמו – אילף. היה לו גם אח – צייר קוביסטי שחי ב-פאריז, ששם העט שלו היה סנדרו פזיני (שרול או שאול פיינזילברג. נספה באושוויץ)

אילף ופטרוב נולדו באודסה (עיר נהדרת על שפת הים השחור עם מסורת יהודית-רוסית עמוקת שורשים. גם יצחק בבל היה מ-אודסה ופעל בערך באותה התקופה כמו אילף ופטרוב) אך נפגשו רק במוסקבה כאשר עבדו כבר כעיתונאים בעיתון גודוק. שיתוף הפעולה ביניהם מיד הוליד את יצירת המופת שנים עשר הכיסאות (דרך אגב, התרגום האחרון לעברית של הספר מאת דינה מרקון מ-2007 בהוצאת כנרת פשוט נהדר) ,ויותר מאוחר גם את המשכו – עגל הזהב – אשר היו ספרים הומוריסטיים שרשמו סטירה נוקבת על אורח החיים ברוסיה. בזמן הטרור של סטאלין הספרים שלהם היו אסורים (למרות שכל העם הרוסי הכיר אותם היטב) ופורסמו מחדש רק בתחילת שנות השישים. תקופת אמריקה החד-קומתית היא ממש לפני הטרור הסטאליניסטי אשר קצר את מיטב האינטליגנציה של ברה"מ באותה התקופה (גם בבל מיודענו הוצא להורג על ריגול לאחר עינויים). למזלם של אילף ופטרוב ההשפעה של טרור זה עליהם לא הייתה גורלית – אילף נמנע מכך כמעט לגמרי – הוא מת בגיל 40 משחפת מיד אחרי שפורסם הספר אמריקה החד-קומתית, פטרוב כמעט לא כתב אחרי שאילף מת ועבד כעיתונאי, ב-1939 התקבל למפלגה הקומוניסטית (ע"מ לשרוד בתקופת הטרור) ונהרג בגיל 40 ב-1942 כאשר הנאצים הפילו את המטוס בו הוא חזר מדיווח עיתונאי בזמן המלחמה.

אמריקה החד קומתית נולד כספר בעקבות ביקור של אילף ופטרוב באמריקה כשליחיו של העיתון פרבדה ב-1935. הספר מתאר את המסע בן שלושה חודשים שלהם בין חוף לחוף במכונית פורד. הכתבים הגיעו לאמריקה ע"מ לגלות אותה. כן, לגלות את אמריקה. אמריקה לא הייתה ידועה לרוסי איש מהרחוב. לא מזמן נחתמו יחסים דיפלומטיים – והגיע הזמן להכיר את אמריקה. וכך נולד המסע הזה. לאחר שהספר התפרסם ברוסיה, זאת הייתה ההיכרות היחידה של הרוסי הממוצע עם האמריקה המודרנית. הספר נכתב בלשון הומוריסטית וזורם להפליא. למרות שזה ספר מסע בעיקרו, הוא לא משעמם לשנייה – להפך, מתוך הכתיבה אני לומד הרבה הן על אמריקה דאז, והן על הכותבים עצמם. החיפוש אחר אמריקה האמתית התחיל בניו-יורק – אך אמרו להם ש-ניו-יורק זה לא אמריקה. אז הם נסעו לעיר אחרת וגם שם אמרו שזה לא האמריקה האמתית. לבסוף הם קנו מכונית, שכנעו זוג אמריקאים – מיסטר אדמס ואשתו בקי – להצטרף אליהם ויצאו לגלות את אמריקה כשהם חוצים אותה למערב מצפון, ובחזרה למזרח מדרום. הם עוברים עיירה עיירה, עד שכבר לא מבחינים בהבדל ביניהם – מיין סטריט, בתים חד או דו-קומתיים (מכאן השם של הספר), דראגסטור, אותם ארוחת בוקר צהריים וערב, אותו בית קולנוע, תחנת דלק. רק השמות של הערים משתנים. באיזשהו שלב אילף ופטרוב מגיעים למסקנה, שאמריקה האמתית היא הצטלבות בין שני דרכים אין סופיים, תחנת דלק, כמה שלטים, עמודי חשמל ופרסומת.  לפעמים אמריקה האמתית לוקחת הפסקה בדמות ערים כמו ני-יורק, שיקגו, סן פרנסיסקו – אך רובה היא דרך אחת גדולה נוחה וישרה בין אין ספור מופעים של אותה עיירה מנומנמת וחד קומתית המונה כמה מאות אנשים. בדרך הם פוגשים כושים, אינדיאנים, מבקרים בבתי חרושת של פורד, מבקרים בתעשיית הקולנוע הוליבוד, צופים בפוטבול האמריקאי, ולוקחים כל הזמן טרמפיסטים.

בספר יש לא מעט ביקורת על אמריקאים ואורח החיים שלהם – מקצתה כנראה פוליטית ומטעם שופר המפלגה, מקצתה אף שבלונית המתארת אמריקני ממוצע כאינפנטיל פרגמטי וברברי מבוית, אך עם לב וכוונות טובות. אך ברובה הביקורת הייתה  עם מבט חודר הן אידאולוגית והן אנושי ואפילו אקטואלי גם בימינו (למשל הראיה החודרת של אילף ופטרוב באורח החיים של האמריקאי הממוצע כשיש לו כביכול הכל, אך ההכול הזה הוא בתשלומים וכך הוא משועבד לאורח החיים הזה, ולא באמת חופשי לבחור כפי שהוא חושב). אמריקה דאז הייתה לקראת הסוף של השפל הכלכלי, ואילף ופטרוב ראו את אמריקה בלי כיסויים מזויפים – אמריקה כפי שהיא. חלק מהביקורת הייתה דרך העיניים של הסוציאליזם הרוסי שנשבע לבנות אדם חדש, וחלק אחר הייתה ביקורת עם עיניים אוהדות את הארץ האפשרויות האין סופיות. למעשה, האהבה והאהדה לאמריקה בולטים כמעט בכל פרק ופרק, ואילף ופטרוב לא חדלים לשבח את הסרביס האמריקאי, את הגישה העניינית, את הנחישות והעמידה במילה. מה שמפתיע במידה מסוימת זה שהספר הצליח להתפרסם ברוסיה. ואפילו גרף ביקרות טובות והתפעלות. בהתחלה. עד שעינם הצופה של הטרוריזם הסטניליסטי הבחינה בו והביקורות בין לילה התהפכו. אילף היה צלם חובב והתכוון לפרסם את התמונות שלו בתוך הספר. אך הדבר לא יצא לדרך. ישנו ספר אחר שיצא עם התמונות – אך לא ביחד. התמונה בראש הדף היא של אילף (פטרוב סיפר שהיה לו חבר אילף והיה לו כסף בכיס. חברו אילף רצה לצלם אך לא הייתה לו מצלמה. אז הוא, פטרוב נתן לו כסף לקנות מצלמה. ועכשיו אין לו הכסף, ואין לא את אילף – הוא עסוק תמיד בלהקליק איפשהו עוד ועוד תמונה).

מיסטר אדמס, השותף לדרך של אילף ופטרוב, הוא איש חביב, מפוזר, שמנמן, אופטימיסט ללא תקנה, אוהב גדול של לנהל שיחה, יודע ובקיא כמעט בכל תחום ובוער ברצון בלתי נשלט לפתוח בשיחה בכל הזדמנות. כמעט בכל הזדמנות הוא רוצה להראות לאילף ופטרוב משהו חדש – "או לא, ג'נטלמנים, אל תגידו ככה! או, נו נו, זה כואב לי כשאתם אומרים שאין לכם זמן לבקר ב… אם אתם לא תראו את… אתם לא תכירו את אמיקה האמיתית! כן כן, ג'נטלמנים – אמריקה האמיתית! ותרשמו את זה בפנקס שלכם!". מיסטר אדמס בספר הוא לא אחר מאשר שלמה טרון, ואשתו של אדמסבקי – היא אשתו של שלמהפלורנס. שלמה היה מהנדס בחברת ג'נרלס אלקטריק, הוא אף השתתף בבניית תשתיות החשמל הנרחבות של ברה"מ בשנות העשרים. אהדתו לרוסיה לא עברה בשקט באמריקה ובזמן המקרתיזם שלמה היה מוחרם.

ההשפעה של הספר על הרוסי הייתה כנראה עמוקה מאוד – הרי זהו כמעט מקור האינפורמציה היחיד שהיה בבריה"מ על אמריקה ואמריקאים. עד היום יש אצל הרוסי הממוצע אהדה בלתי מוסברת לכל מה שהוא אמריקאי. כמו כן, בעקבות המסע של אילף ופטרוב, עד ימינו אנו כל עשור או שניים קם סופר או עיתונאי אחר ומשחזר את המסע המיתולוגי ע"מ לגלות מה השתנה.

עד היום לא יצא לי לקרוא את הספר (אילף ופטרוב לא הוציאו הרבה ספרים לצערי, ומרב החומר שלהם הוא כתבות לעיתון – אך כשהם כבר כתבו ספר – הם מיד פתחו בנכס צאן ברזל – 12 הכיסאות עם אוסטפ בנדר העלמותי) ובמירוץ המטורף אחר פנינות תרבותיות מכל הכיוונים קצת נשכח לבושתי קיומו של הספר. לאחרונה שמחתי להשלים את החסר – וההנאה הייתה שלמה – ספר נהדר עם ההומור של אילף שלא ניתן לטעות בו. למעשה לא קראתי בספר עצמו, אלא שמעתי בצורה של אודיובוק. וכך, כמו שאילף ופטרוב שמעו בנסיעתם בת השלושה חודשים את מיסטר אדמס מבוקר עד ערב, אני שמעתי את אמריקה החד קומתית בתור שותף לפקקי הבוקר של ישראל – שותף לדרך חכם, רצוי, מבדר, מצחיק ונהדר.

(מי שרוצה לקרוא עוד על הספר, אזי מיכאל הנדלזלץ כתב בהארץ לפני 7 שנים http://www.haaretz.co.il/misc/1.1423303)

 

…from "The book of disquiet", 182…

חוק של החיים הוא שאנו יכולים וגם חייבים ללמוד מכל אדם. יש דברים רציניים על אודות החיים שאנו יכולים ללמוד משרלטנים ונוכלים, יש , פילוסופיות שטיפשים מלמדים אותנו, ויש שיעורים בנחישות ובחוק שבאים במקרה ואשר שייכים ליד המיקרה, הכול נמצא בכל דבר.

ברגעים מסויימים של הרהור, רגעים בהירים מאוד כמו הרגעים בראשית אחר-הצהריים, שבהם אני משוטט ברחובות, כל אדם מביא לי חדשה, כל בית מעניק לי חידוש ולכל שלט יש הודעה בשבילי.

הטיול השקט שלי הוא שיחה מתמדת, וכולנו, בני-אדם, בתים, אבנים, שלטים ושמים, המון גדול ומיודד, נתקלים מרפק למרפק במלים לאורך התהלוכה הגדולה של הגורל.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 182

…from "The book of disquiet", 181…

… אה, מי יצילני מקיום? לא את המוות מבקש אני וגם לא את החיים: זה דבר-מה אחר הזוהר בעומק הכמיהה כיהלום אפשרי במערה שלא ניתן לרדת אליה. זהו כל המשקל וכל הצער של היקום הממשי והבלתי אפשרי הזה, של שמיים האלו שבם דגל של צבא אלמוני, של הגוונים האלה שמחווירים והולכים באוויר הבדוי, שבו הסהר הדמיוני עולה בלובן חשמלי דומם, גזור בריחוק ובלתי מוחש.

זהו כל החוסר באל אמיתי שהוא הגופה החלולה של השמים הגבוהים ושל הנפש הנעולה. כלא אינסופי – משום שאתה אינסופי לא ניתן להימלט ממך!

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת 181

…from "The book of disqueit", 175…

… המועקה אינה מחלת השעמום של מי שאין לו מה לעשות, אלא המחלה הגדולה שהיא התחושה שאין טעם לעשות דבר. והיות שכך, ככל שיש יותר מה לעשות, ניתן לחוש במועקה רבה יותר…

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 175

…from "The book of disqueit", 171…

ממייני הדברים, שהם אותם אנשי מדע שמהות המדע שלהם היא למיין ותו-לא, אינם יודעים בדרך-כלל שמה שניתן למיון הוא אינסופי ולכן אי-אפשר למיינו. אך מה שמדהים אותי הוא שאין הם יודעים שקיימים דברים הניתנים למיון ואינם מוכרים, דברים של הנפש ושל התודעה אשר נמצאים בפרצות של ההכרה.

אולי זה משום שאני חושב יותר מדי או חולם יותר מדי, אבל האמת היא שאיני מבחין בין המציאות הקיימת לחלום, שהוא מציאות שאינה קיימת. וכך אני משלב בהרהורי על אודות השמים והארץ דברים שאינם בוהקים בשמש ושלא דורכים עליהם ברגליים – פלאות זורמים של הדמיון.

אני מזהיב את עצמי בשקיעות משוערות, אך מה שהוא משוער חי כאשר מדמיינים אותו. נפשי נוטה להיפותזות מגוונות, אך להיפותזות הללו יש נפש משלהן, ומתוך כך הן נותנות לי את מה שיש להן.

אין בעיה פרט לבעיה של מציאות, ובעיה זו חיה ובלתי פתירה.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 171

…from "The book of disqueit", 170…

הו לילה שבו הכוכבים משקרים אור, הו לילה, דבר יחיד בגודל היקום, הפוך אותי, בגוף ובנפש, לחלק מגופך, כך שאובד באפלה ותו-לא ואהפוך גם אני ללילה, ללא חלומות שיהיו ככוכבים בתוכי, וללא שמש מקווה שתאיר מן העתיד.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 170