הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: אלן דילון

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1976 – Mr. Klein

שווה 1976 – Mr. Klein  מר קלייןJoseph Losey

Star 7

אלן דילון בתפקיד מעולה של זהות שגוייה. הוא משחק את קליין, סוחר אמנות צרפתי שבזמן מלחמת העולם השנייה מנצל את המצב וקונה פריטי אמנות במחירים זולים מהיהודים. הוא לא עושה זאת עם טינה או שימחה לאיד – לא, הוא מתייחס לזה כאל הזדמנות עיסקית עם אדישות קלה למה שמסביב. יותר מאוחר טועים בו עם מר קליין אחר, יהודי. וכך מר קליין מנסה לחפש ולמצא את מר קליין האחר, היהודי ובסופו של דבר מוצא את עצמו בדרך למחנות השמדה. ביקורת מעולה על חברה צרפתית שעברה על סדר היום את גירוש יהודיה.