הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: אלפרד היצ'קוק

1947 – The Paradine Case

שווה 1947 – The Paradine Case – Alfred Hitchcock

Star 6

 

 

דרמת בית משפט. מדובר במקרה בו הסנגור (גרגורי פק) מתאהב בלקוחה שלו – יפהפייה זרה המואשמת ברצח ע"י הרעלה של בעלה המבוגר, איש צבא בדימוס. מה שעושה את המקרה מיוחד הוא שעו"ד הוא איש נשוי ואשתו מבינה שליבו של בעלה יילקח לנצח אם הלקוחה שלו תימצא אשמה. היא מעודדת את בעלה אם כן להגן על הלקוחה – רק כיוון בלתי אפשרי זה מסמן איזה עמימות של תיקווה עבור יחסיהם. הדבר מדהים מבחינתי, מכיוון שהוא מלמד שאין לנטוש את התקווה גם במצבים בלתי אפשריים.

1956 – The Man Who Knew Too Much

שווה 1956 – The Man Who Knew Too Much האיש שידע יותר מידיAlfred Hitchcock

Star 7

מדובר על מזימת חיסול של אישיות בכירה בלונדון, וזוג אנגלים (ג'יימס סטיוארט ודוריס דיי) שנקלע בלי כל כוונה ללב המאורעות. מה שמסקרן הוא שזה רי-מייק של היצ'קוק לסרט שהוא בעצמו עשה כבר ב-1934. כשפרנסואה טריפו אמר לו בראיון שערך עימו שהוא אוהב את הרי-מייק יותר, היצ'קוק ענה לו שאת הראשון עשה חובב כישרוני, ואת השני – מקצוען. ובכן לא ראיתי את זה מ-1934 אז אין לי למה להשוות. ולגבי הגירסה של 1956 – הוא אכן שווה. העלילה מותחת ותופסת תאוצה לקראת סוף הסרט. אחת הסצנות המרתקות הן באולם הקונצרטים ברואיל אלברט הול. הסרט קצת איטי לסטנדרטים של היום, אך המתח שהיצ'קוק יוצר עדיין עובד.

1954 – Rear Window

מומלץ 1954 – Rear Window חלון אחוריAlfred Hitchcock

Ten

 

 

rear window 1

ג'יימס סטיוארט וגרייס קלי בדירה, עם חלון אחורי אל החצר, מציצים לחלונות האחוריים של השכנים – זאת הסביבה בה קורה סיפור מתח בסרט מופתי זה של היצ'קוק.

יצירת מופת זו (עיבוד לסיפור קצר של קורנל וולריץ' זה חייב להיות רצח מ-1942) היא בית ספר לאיך שהמתח נבנה לאורך כל הסרט עד לסופו. אין כאן סצנות מרדף, אין כאן קרבות עקובים מדם, גם לא מזימות ריגול, אין כאן גם זרימה של העלילה עם הפתעות ותהפוכות. הכל מתרחש בדירה בגריניץ' ווילז', כאשר הגיבור (ג'יימס סטיוארט) מרותק לכיסא גלגלים כי שבר את רגלו השמאלית – הוא צלם מקצועי. כל מי שהוא פוגש זה את ארוסתו (גרייס קלי הסטייליסטית בתפקידה השני אצל היצ'קוק) ואחות שהוצמדה אליו מביטוח הרפואי. וכל מה שהוא רואה זה המראות הנשקפים מהחלון האחורי של דירתו – אל החצר אל הבניינים המקיפים את אותה החצר ואל החלונות האחוריים של הדירות באותם הבתים. וכך הוא מבלה את זמנו ע"י צפייה ומעקב אחר שכניו ומה שנעשה בעזרת משקפת ומצלמה. מתוך תפאורה סטטית זו מבלי לטייל מהדירה – אנחנו חווים את אחד מסרטי המתח הטובים ביותר שנוצרו. מתוך המעקב אחר השכנים ג'יימס סטיוארט חושד שנעשה רצח ע"י אחד מהם והוא מנסה לשכנע את כולם בתאוריה זו, בהתחלה רק ע"י שיחות, ואח"כ ע"י מעשים. אני ישבתי על הספה מבלי שהרגשתי כמה שהיא רכה, מבלי יכולת לזוז לכאן או לשם, מבלי לשמוע מה קורה מסביבי (אני בטוח שהגנבים יכלו לרוקן לי את הבית ולא הייתי שומע) בוהה במסך ומחכה במתח מה יהיה הצעד הבא. מתח ממגנט ומבדר.

אך יש יותר מרובד אחד בסרט זה. אפשר להשאר בפשט, ולהנות מסרט מתח שהוא יצירת מופת. ואפשר לתהות על משמעויות מעבר לכך. רוג'ר אלברט,rear window 3 מבקר קולנוע ידוע, כתב ביקורתו על הסרט, שפעם בימיו הראשונים של הקולנוע, הבמאי הרוסי קולישוב עשה ניסוי מפורסם, כאשר הוא השתמש באותה התמונה של האדם עם עוד תמונות. למשל כאשר היא הייתה עם תמונה של אוכל, האנשים אמרו שהאיש רעב, וכך הלאה. המשמעות היא שבהתאם לקולאז' אנשים נותנים משעמויות (שונות) לאותו הנושא. כך גם הגיבור, ראה תמונות קולאז' מדירתו דרך החלונות והרכיב את הפירוש שלו בו הוא הסיק שהיה רצח. אך הנושא קצת עמוק יותר – מה שקורה הוא שההקשר הוא שנותן את המשמעות, ולא הנושא עצמו. וכך אנחנו כל הזמן כאשר רצים אחר המשמעויות, בעצם מחפשים את ההקשר. יש לזה השלכה מעניינת – זה מסביר את הצורך שלנו ברכילות, זה מסביר את התופעה של הלשונות הרעים, זה מסביר למה קשה לנקות את שימך אך קל יותר להכתים אותו, זה גם בסופו של יום מסביר למה קשה להסביר משהו לאנשים לאחר שיש להם דעה מוקדמת בנושא – אנחנו מחפשים את ההקשר, ולאחר שיש לנו אותו, קשה להזיז אותנו משם – אך זה כשלעצמו אולי לא קשור לסרט. מה שכן קשור – זה הרצון שלנו להציץ. אנחנו מציצים ואוהבים את זה. אומנות הקולנוע בנויה על האהבה הזו – אנחנו לא נראים וצופים מתמונות על המסך – בדיוק כמו ג'יימס סטיוארט בעזרת המצלמה והמשקפת מציץ לחלונות האנשים. (אפשר ללכת עד להאח הגדול בצורך של האנשים להציץ – הרי אם לא היה הצורך, גם התכנית לא היתה מצליחה כפי שהיא מצליחה). הסרט הוא על ההצצה שלנו. אנחנו מציצים דרך העיניים של ג'יימס סטיוארט.

קראתי קצת ב-החלון האחורי של אלפרד היצ'קוק מאת ג'ון בלטון – ושם הוא מציג אנליזות מעניינות ומורכבות לסרט זה. לא אלעה בתאוריות מאודrear window 2 מעניינות אך כבדות. אספר רק על אחת. למשל הוא מסב את תשומת הלב שהצלם לא רוצה להתחייב לקשר עם ארוסתו. הוא אפילו אומר בסרט שאם הוא יתחתן אזי הוא לא יוכל כבר לנסוע לשום מקום. הוא גם עסוק במציצנות דרך החלון במקום לתת את תשומת הלב אל גרייס קלי שנמצאת באותו החדר ולהיות איתה בקשר. (כאן יש נושא אחר שתופס לא מעט שיח בימינו – המציצנות הורגת את הקשר האישי – אנשים קבורים במסכים במקום לדבר אחד עם השני – היצ'קוק הציג את המצב הזה כבר ב-1954). הפחד הזה מלאבד את החופש ועקב כך לא לקחת אחריות (דרך אגב כבר ב-1946 באלו חיים נפלאים הנהדר של פרנק קפרה, ג'יימס סטיוארט ששיחק את התפקיד הראשי גם שם, רצה מאוד לעזוב את העיירה, אך נשאר בה בגלל המשפחה והקהילה – ז"א האחריות כובלת) – זה נושא אוניברסלי שרבים מאיתנו חווים או רואים מסביבנו. אצל ג'ון בלטון יש את הסיפור הבא. אינגריד ברגמן התאהבה בצלם צבאי רוברט קפה בפריס ב-1945. כאשר היא חזרה להצטלם בהוליווד ב-1946 בהנודעת אצל היצ'קוק, רוברט קפה בא עימה, ועשה עליה סדרת צילומים עבור מגזין לייף (גם ג'יימס סטיוארט בהחלון האחורי עובד בתור צלם במגזין לייף). אינגריד רצתה להתחתן אך רוברט קפה פחד להתחייב וסירב בתוקף (כנראה כי חשב שזה יפריע לו בקריירה הצילומית). מאוחר יותר הם נפרדו, כנראה על רקע הסירוב להתחייב. לאלפרד היצ'קוק היו פנטזיות ותשוקות אל אינגריד ברגמן כבר מ-1945 מאז כבלי השיכחה, והוא באמת ובתמים לא הבין איך צלם יכול לסרב לאישה כמו אינגריד ברגמן, כאשר הוא, במאי מפורסם, יכול רק לחלום עליה. ועוד משהו, קצת גרוטסקי – רוברט קפה כשבועיים לפני שהחלון האחורי יצא אל המסכים, עשה עבודה ליד הנוי ויאטנם, כאשר עלה על מוקש. הוא קיבל פצעים בחזה ורגלו השמאלית נקטעה לו. הוא מת בדרך לבית חולים. בהחלון האחורי ג'יימס סטיוארט היה מגובס ברגלו השמאלית.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=m01YktiEZCw

1954 – Dial M for Murder

מומלץ 1954 – Dial M for Murder אליביAlfred Hitchcock

Star 8

הפשע המושלם. נסיון לרצח של גרייס קלי. האם זה יצליח?

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם של פרדריק נוט, שהיה קודם בטלוויזיה dial m for murder 1ב-בי.בי.סי. ואח"כ על בימות התאטרון. הסרט עוקב די במדוייק אחר המחזה.

הסיפור הוא סיפור של פשע מושלם. פשע משלם הוא נושא מעניין, בעיקר אינטלקטואלית, ויוצר תמיד דילמה מוסרית אצל הקוראים או הצופים. הרי בכל זאת מדובר בפשע – אז זה רע, נכון? אך זהו פשע מושלם – ז"א זה מערב הרבה שכל, פיכחות, תעוזה – ואם הוא יצליח – גם יוצאים מזה בשלום. אז זה טוב, לא? ובכן, הדילמה כבר עמוק בתוך הנושא, וכך גם קונים את תשומת הלב והמעורבות של הצופים – חלק יזדהה עם הפושע ויעקוב במתח והערצה אחר התכנית לפשע המושלם, וחלק יהיה נגדו, ויעקוב במתח עם תקווה שהפשע המושלם לא יצליח. וכמו ברוב המוחלט יצירות על פשעים ופשע מושלם, יש תמיד הנחת יסוד שלא ניתן להיות מושלם ושהפושע תמיד ישאיר סימן המפליל אותו, או תמיד תהיה טעות בכל תכנית המושלמת ביותר, או שתמיד משהו ישתבש. הנחת היסוד הזו עושה חסד עם אלו המגנים את הפשע ומאכזבת תמיד את אלו שבלב ליבם מזדהים עם הפושע – הרי בגלל טעות קטנה כזו הפשע המושלם לא יצליח.

כמובן שעל מנת לגלות את אותה הטעות הקטנה צריך להיות מינימום שרלוק הולמס. ומכיוון שכנראה אין הרבה שרלוק הולמסים במשטרה – הרי במציאותdial m for murder 3 אני מניח שלא חוקרים הרבה מיקרים אלו. המזל הוא שכמות הפושעים המאוד חכמים גם היא לא גדולה. אך אם חושבים על זה – גם אם נניח הנחה (שיש יגידו שהיא מופרחת) שאחוז החכמים במשטרה הוא כאחוז החכמים מחוץ למשטרה, הרי מבחינה אבסולוטית יש יותר אנשים חכמים מחוץ למשטרה. וכך גם כנראה יותר פושעים חכמים מאשר חוקרים חכמים. זה מראה על כך שפשעים "מושלמים" קיימים ומצליחים. זה גם מסביר את הפרונויה של המשטרה המניחה הנחה נסתרת שכולם פושעים. טוב – זה סטייה מהנושא עצמו – שהוא איך שובים את הצופים במתח סביב אותו הנושא משתי צידי המתרס – המעורבות

היצ'קוק כבר עשה סרט על פשע מושלם – החבל מ-1949. פשע המושלם שם היה ע"מ להוכיח את העליונות של הפושע מול הנחיתות של הקורבן. גם שם הסרט היה בעקבות מחזה וצולם בפנטהאוס במנהטן. בגלל ההתנשאות של הפושע בסרט ההוא הצד שבו לקחו הצופים (נגד הפושע כמבן) היה צפוי – הרי אף אחד לא אוהב שאומרים לו שהוא נחות והשני הוא החכם, העליון. ההתנשאות הזו, אפילו שיש לה על מה להתבסס, פוגעת ברגשות ומייד מכריחה אותנו לקחת צד.

אך כאן היצ'קוק עושה משהו ייחודי משלו – הוא מערבב את הנושא המוסרי בצורה כזו שהמעורבות הריגשית לאיזה צד אני שייך – האם אני רוצה שהפשעdial m for murder 2 יצליח או לא – הוא לא דבר מובן אפילו לנו. מדובר על נסיון רצח של אישה שבעלה מתכנן – ומתכנן בקפידה, בתור פשע מושלם, בלי מעורבות אישית ופיזית שלו. אך זהו – הוא עושה את זה אמנם בגלל הכסף, אך מה שגרם לו ללכת בכיוון הוא שאישתו היא לא נאמנה לו ומנהלת תקופה ארוכה רומן מהצד. היצ'קוק לא מייפה את זה, ולא מצדיק את הבגידה של האישה. וזה מה שמסבך את דילמת המעורבות שלנו לאיזה צד אנחנו נוטים. הרי אם הרצח יצליח אז יהיה פה פשע, אך הרי זה אולי מגיע לה, הרי אם הפשע לא יצליח זה כאילו לתת לנואפת פרס על הניאוף.ומה שמסבך אותנו עוד הוא שהנואפת היא גרייס קלי היפהפיה, הנהדרת, המלכותית. אז מה אם היא בגדה, תראו איך היא לבושה, איזה אישה אצילית ונהדרת זאת, בטח לא היה לה טוב עם בעלה. אך זה, בעלה, שתיכנן את הרצח המושלם, לאחר שהמעשה נכשל עקב שיבוש שחל במהלך התכנית, בעלה מוצא דרכים לתיקון ולתכנית חליפית לא פחות מושלמת. האילתור הגאוני שלו ברקיחת הפרטים הקטנים גם הוא ראוי להערצה, לא? וכך המאסטרו הגדול מוביל אותנו בנבכי נשמתנו ומוסריותנו הנקרעים וחורקים תחת יסורי המצפון שלנו בין אם מודעים ובין אם לא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=JWP_hrNHSN4

1964 – Marnie

שווה 1964 – Marnie מארניAlfred Hitchcock

Star 6

מותחן פסיכולוגי של היצ'קוק. קלי גרייס בסופו של דבר סירבה לשחק בו – היא פרשה מהמשחק בעקבות לחץ מהבית – ממונקו (אפשר לראות את זה בסרט גרייס). שון קונורי מסוקרן להבין גנבת כפייתית וסוחט אותה להתחתן איתו מאשר ללכת לכלא, וכך הוא מנסה לגלגל את החוט עד למקור כל הבעיות. אני מוצא את המשל שייתכן שלא היה שם בכוונה על נישואין לא כעל מוסד לשני אנשים אוהבים, או ליחידה כלכלית, אלא מסגרת להבנה אנושית – כמעניין מאוד.

1955 – To Catch a Thief

שווה 1955 – To Catch a Thief לתפוס גנבAlfred Hitchcock

Star 6

רומנטיקה ומתח – היצ'קוק עשה לא מעט סרטים בתחום זה. גנב תכשיטים שפרש מזמן מהמקצוע, אך חשוד בסדרת גניבות בריביירה הצרפתית. ע"מ להוכיח את חפותו הוא נאלץ לחפש אחר הגנב האמיתי. קרי גראנט וגרייס קלי בסרט אחרון שלה עם היצ'קוק. סוכריה עטופה בצלופן.

1950 – Stage fright

שווה 1950 – Stage fright פחד במהAlfred Hitchcock

Star 7

סרט מתח כיפי של המאסטרו – ד"א סרט בריטי, למרות שהיצ'קוק מזמן גר בהוליווד. מרלן דיטריך הנפלאה, תהפוכות בעלילה, תעלול קטן שהיצ'קוק עשה לצופים – כל זה מסתכם לסרט לא מחייב ויפה.

1941 – Suspicion

שווה 1941 – Suspicion חשדAlfred Hitchcock

Star 6

? האם בעלי רוצח אותי

מותחן פסיכולוגי נוסף של המאסטרו. ג'ואן פונטיין, בחורה עם כסף רב, פוגשת בפלייבוי מקסים – קרי גראנט. אחרי שהם מתחתנים מתחיל משחק החתול ועכבר בין היצ'קוק לבין הקהל – האם קרי גראנט מנסה לרצוח את אשתו או לא? המשחק הפסיכולוגי נמשך עד לסופו של הסרט כאשר אנחנו פעם חושבים שהוא רוצח, ופעם – שלא. היו שני סיומים הפוכים לסרט. אחד מהם נפסל ע"י הצנזורה (אני מקווה שכולם יודעים שהייתה צנזורה ב-הוליווד). אתם תנחשו מיד איזה מהם, אחרי שתראו את הסיום שאושר.

1960 – Psycho

מומלץ 1960 – Psycho פסיכו  – Alfred Hitchcock

   פסיכו יצא חדשים ספורים לאחר Peeping Tom של מייקל פואוול, והיצ'קוק מאוד חשש מהכישלון בעקבות המפלה של מייקל פואוול בקופות. המפלה הקופתית נבעה בחלקה psychoבקטילה של המבקרים המוקדמת אשר לא המליצה לקהל המבקרים לראות את הסרט. היצ'קוק למד את הלקח וביטל הקרנות מוקדמות עבור מבקרי הקולנוע וכך הם נאלצו לראות את הסרט ביחד עם כולם – כך שלא הייתה להם השפעה מוקדמת. אמנם הסרט זכה לביקורות לא מתלהבות מדיי, אך מכיוון שהקהל נהר ונהר לראות את הסרט, הביקורות שינו את אופיין גם הן. מה שמלמד בדיוק על טיב הביקורות בעולם ומדיה מסחרית.

יש שיסווגו אותו כסרט אימה, אחרים יגידו שזהו סרט מתח, אך כולם יסכימו שזהו סרט גדול, עם הפתעה בסוף, עם המתח הנבנה לאורך כל הסרט, עם סצנות בלתי נשכחות (המקלחת, הווילון והרצח עם הסכין המונפת – אחת הסצנות המפורסמות בכל הזמנים). גם הסרט הזה כמו הסרט של מייקל פואוול הביא את האימה לפתח בית של הצופה ושם אותה עם בטון עמוק בחצר האחורית שלנו. בסרט זה – במוטל דרכים. אחרי שני הסרטים האלו כבר אי אפשר לשכוח שהרשע, האי שפיות, הסכנה המידית, האימה הם בננו, מהלכים בשקט מבלי שאנחנו יודעים על כך. עד שהסרטים האלו יצאו, האימה הייתה אי שם בטירה בטראנסלווניה, אך הסרטים האלו שחררו את פרנקנשטיין להלך בננו.

הסרט הוא עיבוד לספרו של רוברט בלוך מ-1959. הספר עצמו מדבר על מקרה אמיתי של הרוצח אד גיין. הדמות של אד גיין השפיע לא רק על הדמות הראשית של פסיכו, אלא היוותה השראה להמנסרים מטקסס ושתיקת הכבשים.

הסרט היה בתקציב יחסית נמוך מכיוון שבהוליווד לא האמינו שהסרט יצליח ולא רצו שהיצ'קוק יביים – והיצ'קוק נאלץ לגייס כספים בעצמו ואף מימן בכספו חלק ניכר מהתקציב. כמו כן הוא הסכים לא לקבל שכר תמורת בעלות חלקית על הסרט. וכך נעשה הסרט בקצת יותר משמונה מאות אלף דולר. זאת אחת הסיבות שהסרט בשחור לבן. הסיבה הנוספת היא הרושם החזק שהיצ'קוק קיבל מסרטו של הנרי ג'ורג' קלוזו Les Diaboliques שגם הוא צולם בשחור לבן. ובכלל, סרטו של קלוזו היווה השראה לפסיכו – הרי היצ'קוק ניסה בעצמו לרכוש את זכויות הסרט Les Diaboliques אך קלוזו הקדים אותו ממש בכמה שעות.

מספרים שהכוכבת הראשית של הסרט, ג'אנט לי, לאחר שצפתה בסצנת רצח במקלחת בה היא השתתפה, הושפעה קשות מהצפיה ומאז יש לה פחד להתקלח. היא נוהגת לנעול את כל הדלתות, ולסגור את כל החלונות לפני שנכנסת למקלחת.

עוד סיפור מעניין על הסרט הוא שהיצ'קוק הציב תנאי של איסור כניסה באיחור. בהתחלה בתי הקולנוע לא אהבו את זה, אך לאחר שראו תורים ארוכים לפני בתי הקולנוע, דווקא נהיו מרוצים. למעשה גם טריק זה היה במקור של קלוזו עבור סרטו Les Diaboliques.

הסרט, לעומת סרטי אימה עכשוויים, דווקא עובד. אפשר להגיד – נו מה רצית, זהו היצ'קוק. מה שנכון נכון. אך מה היצ'קוק עשה כאן על מנת שסרט אימה יעבוד? טוב, חוץ מטכניקות שבוודאי אפשר לנתח בלימודי קולנוע, היו פה אלמנטים של הפתעה, והזדהות. ההפתעה היא פעמיים – זהות הרוצח, והעובדה שהגיבורה הראשית נרצחה כבר במחצית הראשונה של הסרט. וכאן הסרט לא נגמר, אלא היו חילופי גיבורים ראשיים! כן, היצ'קוק ידע להונות את הקהל שלו ועשה זאת בערמומיות גדולה. ההזדהות הוא נושא יותר מורכב כאן. מדובר באדם שהוא לא פושע, לא קרימינל, הנקלע לסיטואציה בה הוא מבצע פשע. על מנת להקל עלינו להזדהות, הגיבורה הראשית גונבת כסף מנבל למען האהבה שלה. למרות הפשע שביצעה, אנחנו מזדהים איתה. ובעצם למה? מכיוון שהיצ'קוק רצה כך. הוא שם למעשה אותנו – אנשים רגילים – ביחד איתה. אז לגנוב זה טוב? לא. אך מנבל? למען מטרה טובה? למען האושר? יש בננו כאלו שבאופן אוטומטי יגידו מה פתאום? זה לא טוב. אך יש כאלו שיהססו. ועל ההיסוס הזה היצ'קוק מהמר. הוא גם מכניס את הגיבורה לחרטה – על מנת לתת לנו לכולנו הזדמנות להזדהות עם הגיבורה. ואז הוא רוצח אותה! על מנת להעביר את המסר שאין פשע ללא עונש. גם עבור אנשים רגילים. ואז באופן מפתיע ההזדהות שלנו משום מה נודדת אל הגיבור הבא. לא שאנחנו מחבבים אותו או את מעשיו או אישיותו – אלא אנחנו מרחמים עליו ומזדהים עם רגשות החרטה, האשמה והצער של הדמות. אך גם כאן היצ'קוק מעניש אותנו כאשר הוא הורג גם את ההזדהות שלנו. וזה עובד. סרט נהדר של היצ'קוק.

1959 – North by Northwest

מומלץ 1959 – North by Northwest מזימות בינלאומיותAlfred Hitchcock

 אני זוכר שנהניתי נורא בסרט זה. קרי גראנט בתפקיד מעולה. המתח עולה בהדרגה, העלילה מלאת הפתעות ותהפוכות, יש רומנטיקה, יש קונספירציה, יש מרדפים, והעיקר –north by northwest 1קצב מסחרר – אם זה לא היה סרט של היצ'קוק, אפשר היה לטעות בו כסרט הג'יימס בונד הראשון. מה שמבדיל כמובן בין סרטי הג'יימס בונד לבין מזימות בינלאומיות – מי תרגם את זה לשם כל כך בנלי? אמנם שם הסרט באנגלית גם הוא לא מי יודע מה, ולקח הרבה ניסיונות להגיע אליו, שכנראה גם אין הרבה משמעות לו מעבר לכך שהוא קליט ביותר לאוזן האנגלוסקסית, אבל מזימות בינלאומיות?? באמת…  –  מה שמבדיל הוא שג'יימס בונד הוא מרגל מקצועי והמשימות שלו בדרך כלל כוללות הצלת העולם, וכאן הגיבור הוא "נחשב" כמרגל ע"י טעות בזיהוי, והוא למעשה לוקח את התפקיד כ"חובבן" ולא מקצוען, וכמו כן הוא מנסה לפתור תעלומה, לנקות את שמו (התפקיד של בלש פרטי למעשה, לא של מרגל) ולהשתתף בהרפתקה – הצלת העולם הוא משהו שולי כאן. זה עובד חזק על תאוריות הקונספירציה – הרי הוא הגיבור מנסה לספר לכולם במה הוא מסובך ובכל המאורעות הפנטסטיים שהוא מעורב בהם, אך אף אחד לא מאמין. מלבד אותנו, קהל הצופים, שלא מפקפק לשניה בקונספירציה הנרקמת סביב הגיבור. בסרט יש הרבה סצנות נהדרות, אך שתיים זכורות במיוחד. האחת היא הסצנה של מרדף המטוס הנהדרת: http://www.youtube.com/watch?v=GbpUcAI86MY, והשנייה היא הסצנה המסיימת את הסרט בהר ראשמור בדקוטה הדרומית – הר בו חצובים הפנים של ארבעת הנשיאים של ארה"ב (וושינגטון, ג'פרסון, רוזוולט ולינקולן) בגובה ענק של 18 מטרים. בסרט יש עוד סצנה אחת מעניינת – הסצנה הסופית, המתרחשת לאחר מרדף בהר ראשמור, בה רואים את הגיבור עם הגיבורה מתנשקים בקרון השינה של רכבת, ואז באופן מיידי הפריים עובר לרכבת הנכנסת למערה, היא, עפ"י הראיון שהיצ'קוק נתן, היא הסצנה החצופה ביותר שלו בהוליווד (הפוריטנית). הנה היא: https://www.youtube.com/watch?v=DPt-4Nwght0. סרט היצ'קוקי אולטימטיבי.

north by northwest 2