הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: אקירה קורוסאווה

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

מודעות פרסומת

1985 – Runaway Train

מומלץ 1985 – Runaway Train  רכבת לחופשAndrey Konchalovskiy

Star 8

 

 

Runaway Train

המאבק לחופש כנגד כל הסיכויים.

סרט שמקובל לסווג כסרט חזק. בריחה מבית סוהר באלסקה. השתלטות על רכבת מסע. מרדף. דרמה בתוך הרכבת בין 2 בורחים והאישה שהיתה עליה. דרמה בין הסוהר הרודף ולבין שודד הבנקים הנמלט. אנרגיה חשופה החורכת את המסך לאורך כל הסרט. אין תיחכום, אין חוכמות, אין רגע מזוייף או מבוזבז – הכל נמצא על השולחן תחת אור יוקד של הריכוז שלנו שמסרב למצמץ שמא נפסיד משהו. כזה כח רצון לחיות, ועוד יותר – כזה כח רצון לחופש בכל מחיר, גם של החיים עצמם – קשה לבקש מסרט משהו טוב יותר. טוב, זה לא פלא – הסיפור הוא סיפור של אקירה קוראסאווה, המשחק הוא של ג'ון ווגט (כן ההוא מקאובוי של חצות, ד"א גם אביה של אנג'לינה ג'ולי) הווירטואוזי ומדהים של שודד הבנקים, ובימוי ייצרי וקשוח של אנדריי קונצ'לובסקי – בן של הסופר סרגיי מיכלקוב ואחיו של במאי רוסי מפורסם אחר – ניקיטה מיכלקוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LUo2UtlxTS0

1980 – Kagemusha

מומלץ 1980 – Kagemusha  קאגמושהAkira Kurasawa

Ten

Kagemusha 1

יפן. סוף עידן הסונגוקו – תקופה בה יפן היא מפורזת ומחולקת בין פאודלים חזקים יותר או פחות, יפן לקראת האיחוד האלים, לקראת תקופת אדו. טקדה שינגן הוא פאודל מאוד נחשב ומכובד בתקופה זו. הוא ידוע הן כאחד שיש לכבד ולפחד ממנו מבחינה צבאית, אך גם לסמוך עליו בתקופת שלום. על דגלונים צבאיים של שבט טקדה חקוקות המילים פו-רין-קה-זאן שהם רוח-יער-אש-הר – קיצור של ציטוט מאמנות המלחמה של סון טצו

מהיר כרוח, שקט כיער, פראי כאש, איתן כהר

טדקה הוא הכוח הבולם לפאודל אחר – אודה נובונגה, פאודל המעוניין לכבוש ולאחד את יפן. והוא אכן גם יעשה זאת, בסוימו את התקופה הסוערת הזו.  הוא יעשה את זה ביחד עם פאודלים נוספים –  טוקוגאווה יאסו ו-טויוטומי הידיושי שהיה פאודל מישני של אודה והעריץ אותו. שירה מינימליסטית יפנית (בת שלוש שורות) מתארת את אודה, הידיושי ו-טוקוגאווה כך (באותו הסדר)

אם הקוקיה לא שרה, הרוג אותה

אם הקוקיה לא שרה, שכנע אותה

אם הקוקיה לא שרה, חכה לה

התיאור של הפאודלים הוא כזה, מכיוון שאודה היה ידוע כמהיר מעשה ומיליטנטי, והיה הרוח החיה באיחוד יפן, הידיושי היה ידוע כממשיכו של אודה בבניית כמה מסמלי יפן והשכנת שלום, Kagemusha 3וטוקוגאווה זכה לשלוט על יפן המאוחדת והקים את שלטון השוגון שבט הטוקוגאווה ששלט ביפן עד למאה התשע עשרה.

נגד האנשים האלו נלחם פאודל טדקה בהצלחה לא מבוטלת. כאשר טדקה מת, בנו קטצויורי טדקה תפס שילטון בשבט הטדקה והמשיך ביריבויות נגד אודה
וטוקוגאווה עם הצלחות לרוב. המהפך היה במה שידוע בתור קרב נגשינו ב-1575, בה אודה ו-טוקוגאווה הביסו את טדקה. קטצויורי טדקה עדיין המשיך במאבקו, אך הוא נחלש לגמרי לאחר קרב נגשינו, ולאחר מספר שנים, בהמשך להפסדים בקרבות נוספים, ביצע עם משפחתו אקט של חרקירי, וכך פסקה השרשרת המפוארת של בית טדקה.

Kagemusha 17

קרב נגשינו היה ייחודי. טדקה צר על טירה מסויימת עם כ-15,000 לוחמים. אודה וטוקוגאווה באו לעזרת הטירה עם צבא של 38,000 לוחמים. טדקה פנה לקרב איתם עם 12,000 לוחמים (בהשאירו 3,000 על המשך מצור הטירה). טדקה שינגן היה ידוע ב-24 הגנרלים שלו וחיל הפרשים שהיה מכניס מורא לאויביו. הוא הוריש את אלו לבנו. אך אודו היה פאודל עם הרבה השראה גם כן. היה לו כ-3,000 כלי ירייה. כלי ירייה הוצגו ליפן לראשונה ע"יKagemusha 2 הפורטוגזים ב-1543. יפנים יצרו דגם משלהם – טנגשימה. זהו למעשה אב-טיפוס מגושם של הרובה – כלי נשק שהחזיקו ביד, היה לוקח הרבה זמן להטעין אותו (בזמן הטעינה קשת מיומן היה משלח 15 חיצים), היה יורה ירייה אחת, לא ממש מדוייקת (קשתים מיומנים היו מאוד מדוייקים), טווח הפגיעה היה עד 100 מטר (לקשתים היה טווח ארוך בהרבה) שבמרחק כזה גם לא היה תמיד מצליח לחדור את השריון של הלוחמים. היה לטנגשימה ייתרון אחד על הקשת – Kagemusha 4הוא לא היה צריך לוחם מיומן שהתברך בכוח פיזי ואימונים רבים – גם איכר עם הדרכה קצרה היה יכול לירות. אפילו טדקה שינגן האב – זה שהקים את כוח הפרשים הטוב באיזור, ראה בטנגשימה כלי מלחמה שהולך לשנות את שדה הקרב. וכאן, יריבו אודה הצליח בזה. הוא בנה גדרות מסביב לכוח שהפעיל את טנגשימה – גדרות ששימשו כמכשול לפרשים, לכידונים, לכח הרגלים, והכניס שיטה חדשה של יריות במטחים. כאשר קודם לכן כל אחד פשוט היה יורה כשיכל ואח"כ היה מנקה ומטעין את כלי הירייה, הרי אודה רקח טכניקה חדשה של שלוש שורות – שורה ראשונה יורה בבת אחת, עוברת לאחור ומטעינה, שורה שנייה מתקדמת ויורה גם היא במטח אחד, ועוברת לאחור ומטעינה, שורה שלישית עושה אותו הדבר, והשורה הראשונה עוד הפעם מתקדמת להיות ראשונה כאשר היא כבר הטעינה. זה יוצר אפקט של אש כמעט בלתי פוסקת עם אפקט פגיעה הרבה יותר קטלני מאשר אש לא מסודרת. החיילים של אודה נתנו לחיל הפרשים להתקרב לכ-50 מטרים והיו יורים. כך נהרגו כ-10,000 חיילים של טדקה, וכך קרב אחד שינה איך שהקרבות הבאים ביפן ייראו.

Kagemusha5

ההקדמה הארוכה הזו, שרוב פרטייה נדלו מ-וויקיפדיה – באה לשים את התפאורה ההיסטורית הראויה לקגמושה של קורוסאווה. קגמושה – שבמתירגום מילולי זה תרמית פוליטית – עוקבת אחר טדקה שינגן בשלהי דרכו, ועד לתבוסה עקובה מדם של בנו בקרב נגשינו. הסיפור מערב גם דמות נוספת – הכפיל של טדקה שינגן, שהפאודל המכובד היה סבור שצריך שיהיה למיקרה שימות, ושיוביל את יריביו שולל בחושבם שהוא עוד חי, וזה ייתן זמן לבנו להתארגן. קגמושה. הסרט הזה הוא עוד אפוס היסטורי רחב על סמוראים, מעין הקדמה לראן המופתי, אך הוא מופת בפני עצמו. לאחר כס הדמים קורוסאווה היה שבוי בקונספציות של שקספיר בימי הביניים של יפן – אך עד שהוא יביא את זה למימוש במלך ליר (ראן), הוא עושה את קגמושה. לקח לו המון זמן למצוא את התקציב לסרט – הוא היה לא אהוד ביפן מאמצע שנות השישים, עשה ניסיון התאבדות לא מוצלח, ורק הזמנה של הרוסים לעשות את דרסו אוסלה הנפלא הצילה במשהו את יוקרתו. אך גם לאחר הצלחת הסרט לא היה לו עדיין קל לגייס כספים (רק מאוחר יותר פרנסיס פורד קופולה וג'ורג' לוקאס יעזרו למצוא משקיעים אמריקאיים לסרטו). בינתיים קגמושה התבשל לו במוחו הקודח במשך עשור, והוא עבד על הסרט בעזרת תמונות שהוא צייר. קורוסאווה החל את הקריירה שלו כאמן בתור צייר דווקא, ועבר לסרטים מאוחר יותר. זה לא ייחודי לקגמושה – כך הוא עשה עם לא מעט סרטים, כאשר היה מעצב את פלטת הצבעים בהם רצה לראות את הסרט, את הדמויות והסצנות. כך כל הסרטים שלו יצאו אסטטיים וגרפיים – מה שמקבל הרבה תנופה וויזואלית בסצנות הקרבות שהן נהדרות, סוחפות ומשאירות אותך פעור פה – הפורנוגרפיה של אכזריות ומוות לובשות גלימה אסטטית רבת יופי אצל קורוסאווה. וכך הוא גם מכניס אלמנט דימיוני לתוך דרמה היסטורית – את הקגמושה בעצמו.

Kagemusha 7

Kagemusha 8Kagemusha 9Kagemusha 10Kagemusha 11Kagemusha 12Kagemusha 13Kagemusha 14Kagemusha 15Kagemusha 16ולמה צריכים אותו בכלל, את הקגמושה? למה לא לצלם סתם סרט היסטורי מבלי להכניס אלמנט בדוי וזהו? כנראה שקורוסאווה היה עסוק בשאלה, כמו לא מעטים אחרים – למה האדם יבחר לצאת למלחמה, למות, להילחם כל חייו ולמות עם חיוך על שפתיו עבור תהילת מלכו, אדונו, מדינתו? מה יש באדם שאפשר להפעיל בצורה כה בוטה כך שיוותר על היקר מכל הקיים – חירותו וחייו? האם מדובר בכך שכמה שהאדם פחות משכיל, פחות עצמאי ופחות עשיר, אז ניתן לשחק בו יותר והוא יחפש את האדון וישמח בשמחתו ויהיה גאה בתהילתו? זו טענה טעונה, עם קונוטציות פוליטיות ואידאולוגיות, ויהיו רבים שיגנו על הטענה בלהט ושצף וברק בעיניים. היא גם עושה שכל כמו שאומרים, ואפשר להביא דוגמאות היסטוריות לכך שהטענה נכונה. אך קורוסאווה משום מה לא חרט את הטענה הזו על דיגלו. עבור נושא מרכזי לאורך הסרט, הוא מוצא טענה בסיסית יותר – תן לאדם (משכיל או לא, עשיר או לא, עצמאי או נזקק) אמונה ואתה מאחד אותם. נושא האמונה עצמו לא חייב להיות קיים (ראה דתות שונות), נושא האמונה גם לא חייב להיות נכון, הוא גם יכול להיות שיקרי לגמרי – כמו הקגמושה שלנו – אך אם יאמינו, יאמינו באמת – אז יזיזו הרים וגבהות. אז אפילו השקר יכול להאמין שהוא האמת – וכך גם הקגמושה שלנו נדבק בשאיפה לשרת את השבט. זה לא משנה במה מאמינים, זה לא משנה אם מה שמאמינים בו הוא אמיתי – העיקר שהמאמינים מאמינים שזה כך, ואז האמונה מדבקת .

אני תוהה אם קורוסאווה כאן מביע עמדה בעד האמונה, או נגדה ככוח ההרס הגדול של תוצר הטיפשות האנושית.

 יצירת מופת.

Kagemusha 6

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NIw1obsIPyw

1957 – Throne of Blood

שווה 1957 – Kumonosu jo Throne of Blood כס הדמים – Akira Kurasawa

Star 7

איזה שלושים שנה מאוחר יותר, קורסאווה ייצור יצירת מופת – ראן – עיבוד מלא דם שלו למלך ליר של שייקספיר, הממוקם ביפן הפאודלית. כאן זהו ניסיון ראשון של קורוסאווה לעיבוד של שייקספיר ביפן הפאודלית – הפעם מדובר במקבת. מאוד נהניתי מאיך שקורוסאווה מספר וממחיש את הסיפור  שהוא כמובן מדהים בפני עצמו. משחק טוב, פיתוח דמויות מצוין, צילומים יפים, סיפור מושך – מה בן אדם צריך יותר?

1985 – Ran

מומלץ1985 – Ran ראןAkira Kurasawa 

ran 2

המלך ליר ביפן הפאודלית של המאה ה-16! הפאודליזם בתקופה ההיא מאופיין ע"י שבטים ששלטו על שטח מסוים. כל שבט התנהל כמו ממלכה קטנה, כשהשליט היה ראש השבט, חצרו היה מנוהל בטירה גדולה, היה לו צבא, מסחר, חקלאות וייצור. המלחמות היו כלי מאוד נפוץ בין השבטים (לצד דיפלומטיה) והן בתוך השבט (ראש השבט הייתה "משרה" נחשקת עבור הטוענים ל"כתר") – וכך השטח היה בתנועה מתמדת בין השבטים, ובחלוקה הפנימית של השבט עצמו. אני צריך פעם לשבת כמו שצריך לקרוא על ההיסטוריה ההיא. מסופר שהרעיון לסרט בא לאקירה קורוסאווה בעקבות האגדה המיוחסת לאחד מראשי השבטים האלו (מורי מוטונארי מהמאה ה-16), שהיו לו שלושה בנים. הוא נתן חץ לכל ילד וביקש לשבור אותו. לאחר שהם ללא מאמץ שברו כל חץ לשניים, הוא נתן להם שלושה חצים ביחד וביקש לשבור אותם. הם לא הצליחו. וכך הוא אמר להם שכל אחד לחוד מהם אפשר לשוברו, אך אם יאגדו כוחות ביחד – הם יהיו בלתי מנוצחים. סצנה זו גם מצאה את מקומה על המסך בסרט. אקירה קורוסאווה שאל את עצמו ומה יקרה אם הבנים לא יהיו נאמנים וטובים? וכך יצא לו לדרך ראן – שיש לו גם קווי דמיון מאוד ברורים ל-המלך ליר .

זהו סרט מאוד פסימי – הוא מראה איך מרוץ אחר הכוח משחית כל דבר והורס עד להשמדה של דבר העומד בפני הרצון לכוח, הרצון לשלוט. גם ערך המשפחה לא עומד מול הכוח לשלוט ובגידה זו הדרך היחידה להתנהל בעולם כזה. וכך, שלושת החצים כן נשברים – כי כל אחד רוצה להיות החץ. והעולם עולה בלהבות הגיהינום בעקבות מלחמת הכוח.

 אפשר לדבר הרבה על המוטיבים הפסימיים בסרט, אקירה קורוסאווה פעם אמר שראש השבט הידטורה הוא בעצם הוא עצמו. כךran 3 שאפשר לצמצם את הפירושים לנקודת מבטו של קורוסאווה. הידטורה בסרט חילק את השליטה על שבטו בין שלושת בניו, כאשר נתן את הראשות לאחד מהם. מטרתו של הידטורה עצמו כל חייו היה להשיג ולהחזיק בראש השבט ע"י מלחמות, בגידות, אינטריגות. אך כאן, לקראת סוף חייו הוא נותן את הממלכה לשלושת בניו וגם חושב שהם יחזיקו בממלכה במשותף. קצת נאיבי, לא? הרי כל החיים שלו לימדו אותו בגידה והרג ע"מ להשיג את הכוח. אז אולי טיפשי? לא – אי אפשר להיות ראש שבט ולהיות טיפש. אז מה, התפכחות "אידאולוגית"? מלחמה זה לא טוב, שלום זה טוב? אך גם זה סוג של טיפשות – ע"מ שאידאולוגיה תצליח צריך בסיס רחב (ראה את אריק שרון ז"ל – הנסיגה החד צדדית מעזה הביאה גל של רקטות במקום אגרות שלום). אם כן מהו? מהו הדבר שגרם להידטורה לחשוב שפתאום כל העולם יהיה שלום וכולם יאהבו אחד את השני ויפעלו ביחד למען ה-מה?, למען ה-ביחד? אני אישית סבור שמדובר ביוהרה. כן, היוהרה בהכרה שהנה אני יודע, אני למדתי, אני התנסיתי, והנה אני אומר לכם וברור שאתם תעשו מה שאני אומר – כי אני כזה יודע, כזה רגיש, כזה מנוסה וכזה גדול. זהו. שכרון ושיגעון הכוח הוא זה הגורם לכך.

אקירה קורסאווה עשה את הסרט הזה בגיל 75. זהו לו הסרט הרביעי ב-20 שנה. כשלפני כן, ב-20 שנה קודם לכן, הוא זכה לכל התהילה ונהיה "גדול". אך בעשרים השנה שקדמו לסרט הוא נחשב מיושן, לא מעניין, והרגיש כנבגד ע"י הקהל, ע"י התעשייה, ע"י החיים. קשה היה להשיג תקציבים לסרטים שלו. הוא אף ניסה להתאבד – ללא הצלחה. אפשר להתחיל לשים לב לקווי הדמיון הרגשיים בין ראש השבט ול-קורסאווה. קורוסאווה גם לא משאיר הרבה לאחר שמעביר חורבן טוטלי על השבט בעקבות המלחמות לכוח. קורוסאווה היה פסימי מאוד לגבי עתידה של האנושות בעקבות הופעה של הנשק הגרעיני, ולאחר שהנשק האחר רק השתכלל והשתכלל. פעם הוא התבטא שהטכנולוגיה שכל הזמן מתקדמת, מייעלת את שיטות ההרג ההמוני עוד ועוד (אמנם ימי הביניים של יפן לא ראו עדיין זוועות הירושימה ונגסקי, אך כבר אז התחיל השימוש בנשק חם, אשר הובא ליפן מאירופה ע"י הסוחרים הפורטוגזיים. כאשר לפני כן קרבות הסמוראים היו אקט הירואי, אפילו בדו קרב, ולמנצח חילקו כבוד והכירו בשמו והיללו את נצחונו, עכשיו שורות הסמוראים קצרו שורות סמוראים אחרים ב-מוסקטים, ולא נשאר מי שיריע למנצחים, האלמוניים, בלי שם)  ואם כל זה לא מספיק, אזי אשתו מתה במהלך עשיית הסרט. דרך אגב, Ran יש לו מספר מובנים ביפנית – הפיכה, בילבול, כאוס.

זהו גם סרט אפי. סצנות הקרבות בו שוכללו לדרגות עליונות – אין ספק שאקירה קורסאווה ידע לביים קרבות באופן מזהיר. זהו גם סרט צבעוני מאוד – את התלבושות עיצבה מעצבת האפנה אמי וודה – היא זאת שמאוחר יותר תעשה קסמים בתלבושות בגיבור ומחול הפגיונות הנפלאים של ימו ז'אנג. ראן הייתה ירית פתיחה – ועוד איזה יריה. כל כך הרבה צבעוניות על מסך עשו אותי ממש שיכור וויזואלית.

ran4אני ראיתי את ראן מספר פעמים כבר. בוודאי אראה עוד. מיותר לציין שזו יצירת מופת לטעמי.

1975 – Dersu Uzala

מומלץ1975 – Dersu Uzala שומר היערותAkira Kurasawa

dersu uzala 1

זהו סרט לא רגיל של קורוסאווה. קודם כל זוהי הפקה סוביטית – יפנית. זהו גם סרט שלא דובר יפנית (רובו רוסי). ולבסוף זהו ניסיון יחיד שלו בצילום של סרט 70 מ"מ (למי שלא מודע – זהו צילום באיכות מאוד גבוהה למסך רחב. בגלל הטכנולוגיה היקרה, סרטים ספורים משתמשים בטכניקה זו – בעיקר למסך IMAX). זהו גם סרט ראשון לאחר ניסיון התאבדות כושל של קוראסאווה. מדובר על גרסה קולנועית לזכרונות של מגלה ארצות רוסי וולדימיר ארסיניב על מסעותיו בחבל ארץ אי שם במזרח הרחוק הרוסי, ועל איש מקומי בשם דרסו אוזלה. זהו סרט שניתן לכמה וכמה פירושים. אפשר לראותו כפשט גמור וליהנות מהסיפור האנושי, מאהבת הרעים המתפתחת בין דרסו אוזלה לבין ארסיניב, מהרפתקה גדולה של רוסיה בסיביר. אני אישית אכן כך ראיתי את הסרט ומבלי להעניק לו פירושים אחרים. אך בהחלט אפשר לראות את הסרט כעל סיפור הזדקנות כואב – דרסו אוזלה היה חי חיים מלאים ושלמים אם כי מסוכנים לטעמו הבורגני המודרני של יושב פרברי הערים, ואז, עם ההזדקנות, כבר קשה לקבל את העולם שדוהר קדימה כרכבת שלא ניתן לעצרה, ודרסו כבר זקן מדיי ע"מ לקפוץ על הרכבת הזו ונשאר כהפרעה על מסילה שבה החיים המודרניים פשוט דורסים אותו. ויש אף כאלו שלוקחים אתdersu uzala 2 הסרט לכיוון מניפסט של ירוקים – נושאים כמו הגנת הסביבה, כמו האלטרנטיבה מול הקדמה המודרנית הדורסנית – דרסו חי כמו דג במים בשיתוף עם הטבע והתמזג עם הטונדרה באופן מושלם – למעשה הוא היה חלק מהטבע עצמו. אך חיי השותפות הללו נרמסים ע"י רצון האדם לשלוט בטבע ולהכניעו למטרות לא ברורות של קידמה אנושית אשר תוצאותיה הרות אסון למושגים כמו שיתוף ומיזוג, והמקסימום שציביליזציה מוכנה לסבול זהו "שילוב" – כמובן בתנאים של הכיבוש האנושי. אני לא בטוח שקורוסאווה אכן חשב במושגים כאלו כאשר עשה את היצירה הזו. אבל אי אפשר להתעלם מהיופי המרהיב,מהעצמה של הטבע, מהגודל והרוחב של הטונדרה הרוסית  מול קומץ שברירי של אנשים – זהו כן שיר הילל להדר הטבע, לידידות שצמחה – וקשה להישאר אדיש מול השילוב העצמתי הזהdersu uzala 3

1964 – A fistful of dollars

מומלץ 1964 – Per un pugno di dollari A Fistful of Dollars  בעבור חופן דולריםSergio Leone

מערבון ספגטי. זהו ז'אנר מערבונים איטלקיים שהתחיל עם הסרט הזה. עד עכשיו המערבונים היו רעים מול טובים, הטובים תמיד מנצחים, המוסר של הטובים היה לבן ושל הרעים שחור, היריות היו נקיות והמוות היה מהיר, המערב של ארה"ב היה מוצג כארץ מלאת אפשרויות ואופטימיות בלי סוף מהולה A Fistful of Dollarsברומנטיקה מתקתקה ורצון להגשמה עצמית ועצמאית – החלום האמריקאי בהתגלמותו. הסרט הזה טורף את הקלפים – הטובים הם לא בדיוק טובים, גם הרעים הם די בני אדם, האבק והלכלוך והערבוביה המזוהמת של דם, יזע ובהמיות מוצאים כל רומנטיקה מהמערב. מה עוד, האלימות חוגגת וצבעונית.

הסרט דחף את הקריירה של שלוש דמויות שצופה להם עתיד גדול: אניו מוריקונה – כותב המוזיקה, סרג'יו ליאונה – הבמאי, וקלינט איסטווד. הדמות אותה שיחק איסטווד בסרט במידה רבה גם עיצבה את כל הדמויות שאיסטווד שיחק מאז – גבר קשוח, עצור, עם הומור יבש, שמדבר מעט – כמו שאומרים, Cool. השלישייה הזאת המשיכה הלאה בסרטים הצלפים והטוב הרע והמכוער. שלושת הסרטים האלו לפעמים מסווגים כטרילוגיה על האיש ללא שם.

זה דורש קצת הסבר – הסרט יוג'ימבו של אקירה קורוסאווה נוצר עם השפעות חזקות של מערבונים שקורוסאווה כל כך אהב ומתרחש ביפן במאה התשע עשרה. בעבור חופן דולרים הוא למעשה עיבוד מערבי ליוג'ימבו שלוקח את העלילה מ-יפן של אמצע המאה התשע עשרה בחזרה אל המערבונים. ביוג'ימבו, לגיבור הסרט הסמוראי אין שם, וכאשר לוחצים עליו, אז הוא נותן שם שבתירגום חופשי זה תות עץ בן שלושים. כך שלמעשה הוא דמות בלי שם. וכך זה משום מה דבק בגיבור שלושת הסרטים האלו – איש ללא שם (למרות שיש לו כאן שם – שמו ג'ו – אך למה לבלבל עם העובדות).

העלילה פשוטה – אקדוחן מגיע לעיירה מקסיקנית הנשלטת ע"י שתי כנופיות, ומוכר את שירותיו לחלופין לכל כנופיה, וכך הוא מרוויח מהמצב של מלחמה בין הכנופיות. אמנם הסרט לא ברמה של יוג'ימבו, אך זהו עיבוד מהנה ופתיחה טובה לטרילוגיה.

1954 – Seven samurai

מומלץ 1954 – Shichinin no samurai Seven samurai  שבעת הסמוראיםAkira Kurasawa

   סרט מופת. זה די מוזר לקרוא לסרט פעולה ועוד על סמוראים מהמאה ה-16 סרט מופת – אך הוא כזה. לאקירה קוראסאווה הייתה נטייה מעניינת להיות משפיע על דברים seven samurai 1שיבואו – סרטו הטירה הנעלמת השפיע על ג'ורג' לוקס כשיצר סטנדרטים חדשים עם מלחמת הכוכבים, סרטו יוג'ימבו השפיע על סרטי מערבונים ספגטי ואף זכה לגרסה מערבית בעבור חופן של דולרים עם קלינט איסטווד. וסרט שבעת הסמוראים גם זכה לעיבוד מערבי בתור שבעת המופלאים (יצא ב-1960 וכאשר ראיתי אותו כילד חשבתי שזה אחד הסרטים הגדולים) וגם גלגולים אחרים על אותו הנושא. כנראה זה היה מכיוון שאקירה קוראסאווה היה הבמאי היפני המערבי ביותר שיש בתקופתו, ועקב כך משך תשומת הלב של המערב הרבה יותר מבמאים יפניים אחרים.

הסיפור הוא סיפור פשוט וידוע – ידוע כמובן מכיוון שזכה לגלגולים רבים מאז שאקירה קוראסאווה שם אותו למסך – אך לזמנו זה היה סיפור חדש כמובן. אקירה קוראסאווה רצה לעשות סיפור על סמוראים (שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שקוראסאווה עשה על סמוראים), ונתקל בסיפור על סמוראים המגינים על כפריים. הסיפור בסרט הוא שכפר יפני במאה ה-16 נמצא על הכוונת של חבורת פושעים ושודדים שנוהגים לשדוד אותו, כמו גם את הכפרים האחרים, לאחר תקופת היבול. הכפר מחליט לשכור לעצמו הגנה בדמות סמוראים, אך מכיוון שאין לכפר כסף לשלם, הוא מחפש סמוראים שמוכנים להלחם תמורת ארוחה וגג. וכך הנציגים של הכפר יוצאים לדרך לחפש את הסמוראים המסכנים והמיואשים ביותר ע"מ להרכיב מהם את כח ההגנה לכפרם. ואם זה מזכיר כל מיני סרטים כמו  תותחי נברון, שנים עשר הנועזים והרבה סרטים אחרים בהם מרכיבים כוח למטרה מסוימת מנפולת האנושית – זה לא לחינם – שבעת הסמוראים היה הסרט הראשון שעשה זאת. ומאז הוא קבע את הנוסחה המנצחת שבשימוש גם כיום.

המשך הסיפור הוא שהסמוראים מנהלים את קו ההגנה, משתפים ומארגנים את הכפריים בכוח ההגנה ולבסוף, לאחר אבדות, מתגברים על הפושעים. הסרט היה מחדש ופורץ דרך באיך מספרים סיפור בשפה הקולנועית וכאמור אלמנטים רבים ממנו מככבים בסרטים שבאו לאחריו ואף עד היום. אך זה לא הדבר היחיד שמעניין בסרט. למעשה הסרט עוסק גם במעמדות – כאן מעמד האיכרים ומעמד הסמוראים. המעמדות האלו לא בדיוק חברים. האיכרים באותה תקופה היו מנהלים הרבה מרידות והתנגשו עם הסמוראים לא מעט (התקופה של הסרט היא תקופה לא שקטה ביפן והתאפיינה בלחימה של כ-150 שנה) – וגם בסרט לאיכרים הייתה היסטוריה אלימה עם הסמוראים. בנוסף לכך, הסמוראים ללא אצולה או אדון לשרת, היו למעשה מה שנקרה רונין. במות האדון, קוד הבושידו של הסמוראים היה מחייב אקט של חרה-קירי. מי שלא בחר במוצא כבוד זה ובחר בחיים, נקרא רונין. רונינים היו סמוראים לא מכובדים. רבים מהם פנו לדרך הפשע והשוד – כמו השודדים שהיו עורבים לכפר שבסרט. כך שלאיכרים ההבחנה בין הרונין בתור מגינים עליהם לבין רונין ששדדו אותם היתה מלאכותית – מבחינתם זה אותו החומר. כך שהפניה לסמוראים להגן עליהם מפני סמוראים אחרים היתה מצד הכפריים למעשה צעד של יאוש. המשל המערבי הקרוב ביותר לזה הוא לתת לחתול לשמור על השמנת. ובכל זאת כאן הם פועלים ביחד כי יש להם אינטרס משותף – האיכרים מקבלים הגנה מהפושעים, והסמוראים מקבלים אוכל. אך איזה מין אינטרס זה – לקבל אוכל ולהקריב תמורת זה את החיים? מתוך שבעת הסמוראים נשארו בחיים רק שלושה. אז למה? כנראה בגלל התרבות המאפיינת את יפן שבה הכבוד, ההמשכיות והמסורת הן מעל לכל. אז אם אתה סמוראי – תעשה את מה שאתה אפילו תמורת אגורה – כי זו העבודה שלך. הסצנות הקטנות והמפורטות בין הסמוראים לבין הכפריים הן לדעתי לא פחות משמעותיים מהסיפור עצמו ואף מציגים אותו באור היסטורי נכון. כמו כן הסיטואציה החדשנית (ליפנים) שהסמוראים – שהם מעמד אצולה לוחם למען האצולה עצמה – כאן לוחמים למען הכפריים – המעמד הנמוך ביותר – הסיטואציה הזו היא חדשה. אפילו שמדובר בסמוראים שירדו במעמדם ואיבדו את האצולה שלהם שיש להגן עליה – עדיין השילוב שלהם עם הכפריים הוא לא שגרתי.

 אחד הסמוראים נמצא במערכת עם בת של איכר. אמנם סמוראים היו רשאים להתחתן עם פשוטי העם (רק המעמד התחתון של הסמוראים – וגם זה רק עם אישור של המפקדים ובליווי נדוניה שמנה ממשפחת הכלה) אך הם המשיכו להיות סמוראים. כאן הסמוראי המאוהב והבחורה לא עם האיכרים ולא עם הסמוראים. זהו מצב שכמובן לא היה יכול להיות ביפן – אך אצל אקירה קוראסאווה הוא קיים. הרעיון הזה של שבירת מוסכמות וההליכה נגד המסורת והאינדיווידואליזם – שכל כך מנוגדים לתרבות יפנית – אך קרוב ללב הציוויליזציה המערבית – הוא זה שכנראה שם הכשר על אקירה קוראסאווה בעיני המבקרים המערביים וכך הוא סלל הכרה לבמאים יפניים אחרים – עוד השפעה מבורכת של קוראסאווה. דבר נוסף, שעזר עם ההכרה המערבית, הוא שקוראסאווה לא הכניס יותר מדי פוליטיקה יפנית אל תוך התרבות שהוא ניסה להציג. זה לא שאין אותה – כל יפני בוודאי יזהה אותה, אך היא לא מובלטת בשום אופן ולא מהוה חלק מהסיפור – שלא כן סרטי סמוראים גדולים אחרים כמו 47 הרונינים, ודוגמאות מאוחרות יותר. הפוליטיקה הפאודלית היפנית היתה די זרה לעין המערבית. וכאן יש לנו סיפור פשוט, נטול פוליטיקה, למעט התנגשות מעמדית, שהמערב עוד יכל להבין.

שבעת הסמוראים הוא סרט אפי של שלוש וחצי שעות – אך לא משעמם אף לדקה. פיתוח הדמויות הראשיות נעשה כמו בסרטי הדרמה הגדולים והן דמויות חיות ונושמות, שלא כמו בסרטי אפוס אחרים. בגלל זה האורך של הסרט. שווה כל שנייה. בנוסף להיותו סרט דרמה מעולה, הוא גם סרט סמוראים לא שגרתי. אפשר לצפות לסרט סמוראים שבו יהיו קרבות עם פירוטכניקה אישית גבוהה, קרבות חרבות מתוחכמים ומין ווריאציה על סרטי הקונג-פו הסיניים. אך כל זה לא נמצא כאן. זה לא שאין כאן סצנות של קרבות – למעשה בגלל הסצנות האלו אני מחשיב את הסרט כסרט אפי – הקרבות הן ממש נפלאים ומצולמים בצורה כוראוגרפית נהדרת אך כיאה למסר של הסרט – באופן די קודר עם גשם כבד תוך כדי קרב – בכלל, קוראסאווה היה במאי קרבות מעולה שבמעולים וממש תענוג לראות את סצנות הקרבות בסרטים שלו.

מעניינת במיוחד האמירה בסוף הסרט של הסמוראי: " טוב. עוד הפעם הובסנו. הכפריים ניצחו. לא אנחנו" אפשר לקחת אותה לכל מני כיוונים על סמך הסרט – מלחמת המעמדות, היחסים בין לקוח וספק, היאוש המובנה של הלוזרים, אמירה אנטי-מלחמתית וקדושת החיים, הכניעה העצובה מול הגורל הגורם ליפנים להתמיד במלאכתם , ראיה לעתיד של העלמות המעמד הסמוראי וכך הלאה לפי הדמיון של המפרש.

seven samurai 3

seven samurai 2

1952 – To live

מומלץ 1952 – Ikiru To Live איקירוAkira Kurasawa

 זהו סיפור על אדם שלא עושה שום דבר משמעותי בחיים שלו ועסוק במשימות ומטלות ורוטינות שאף אחד לא צריך או מעריך. רק לאחר שהוא מבין שהוא הולך למות הוא ממהר לבצע לפחות דבר אחד אפילו קטן שיהיה לו משמעות.

ikiru 1

"אתה בטח רותח מזעם, כאשר הם דורכים עליך ככה. לא. אני לא יכול להרשות לעצמי לשנוא אנשים. אין לי את הזמן לזה" זהו סרט השראה. סרט שאפשר למצוא בו רבדים רבים אחד מתחת לשני. סרט שעושה טוב. סרט שהכל בו נפלא – הסיפור, המשמעויות, הפירושים, הטכניקה. "אני פשוט לא יכול למות. אני לא יודע למה חייתי כל השנים האלו" מדובר בפקיד שמגלה שהוא עומד למות מסרטן. ומנסה למצוא משמעות לחייו. לא לפני שהוא מנסה לטעום מהחיים שהוא חש פתאום שהוא לא חי. החיפוש שלו נראה בהתחלה כפאתטי אך עם הזמן אנחנו לגמרי איתו.  ב"שבעה" היפנית, אחרי מותו, מגלים עוד ועוד פרטים דרך פלאשבקים, איך הוא מצא משמעות, ואיך הוא בכל זאת שינה, שינה הרבה יותר כאשר עמד למות, מאשר כאשר היה בריא. ולמעשה כל אחד יכול, גם אם הוא איזה פקיד. לשנות. למען החיים עצמם. קוראסאווה מתעלה לדון במשמעות החיים של האיש הפשוט – ומוצא אותה. סרט חזק, מלא תקווה.

כשפעם ראשונה ראיתי סרט של אקירה קוראסאווה – זה היה ראן – הייתי כולי תדהמה. לא הבנתי איך אפשר היה לקחת את שקספיר (המלך ליר) ולמקמם אותו ביפן של ימי הביניים. זה היה מעבר לבינתי – אך לא מעבר לבינתו הגאונית של קורוסאווה. אחרי סרט אחד כזה הוא מייד תפס מקום של אחד הגדולים אצלי. אקירה קוראסאווה ידוע לכולם על סרטיו על הסמוראים – מה שלפעמים משכיח את העובדה שהוא פרץ לעולם כאחד הבימאים החשובים שיש דווקא בראשומון ובאיקירו. מאז הוא סלל את הדרך להכרה של המערב בקולנוע היפני. אני כבר קד קידה רק עבור זה – הקולנוע היפני הוא מעניין מרגש ונפלא ועבודות נפלאות של במאים קלאסיים כגון קנג'י מיזוגוצ'י, מיקיו נרוסה, יסוג'ירו אוזו ושל במאים מודרניים יותר כמו שוניי אימאמורה והרבה אחרים נסלל אל הכרת המערב בזכות הפריצה של קורוסאווה לתודעה. תודה לך אקירה, על הסרטים הנפלאים. היית השראה להרבה טובים, והסרט הזה איקירו מהווה סרט השראה גדול.

יצירת מופת.ikiru2

1950 – Rashomon

מומלץ 1950 – Rashomon ראשומוןAkira Kurasawa

עפ"י שני סיפורים של ריונוסוקה אקוטגאווהראשומון מ-1915 ובחורשה מ-1922 . יצירת מופת של אקירה קורוסאווה . האמת החמקמקה. והרצון הלא מוסבר שלנו לדעת את האמת. בהתחלת הסרט אחד מגיבוריו – חוצב העצים שהיה עד לאירועים המדוברים – אמר שהוא "לא מבין את rashomonזה". אך אנחנו כצופים, ממשיכים לצפות, ומה שמניע אותנו זה הדחף להבין. אבל למה? הרי הדמות המרכזית אמרה לנו עוד בהתחלה שהוא לא מבין את זה. אך לא, אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו נצפה ונבין. היוהרה שלנו כאנשים עומדת כאן במבחן. אז מה? הבנו לבסוף? האם הגענו לאמת? הצופה האינטלקטואל המחפש כנות עם עצמו בוודאי יתבייש ביוהרתו. האיש האינטליגנטי המחפש הצדקות לדחפיו בוודאי יענה בחיוב וייתן הסברים מלומדים יותר או מלומדים פחות. שהסיפור הוא רצח הסמוראי ואונס אשתו, המסופר ע"י ארבעה אנשים – חוצב העצים, הבנדיט שחשוד ברצח, אשתו של הסמוראי, הסמוראי עצמו (בעזרת מתווך עם העולם המת) ושוב חוצב העצים. כל סיפור שונה ממשנהו. על אותם האירועים עצמם. אז נשאלת השאלה – האם הסיפור האחרון בסרט הוא האמת? אקירה קורוסאווה נותן תשובה חלקית באוטוביוגרפיה שלו: "האנשים לא יכולים להיות אמתיים עם עצמם על עצמם. הם לא מסוגלים לדבר על עצמם מבלי לייפות". ז"א כל סיפור הוא סובייקטיבי ולא מייצג את האובייקטיביות העובדתית, אלא את האינטרפרטציה האישית שלנו לא נטולת אינטרסים אישיים. וזאת התשובה של אקירה לאינטליגנטיים שביננו המשוכנעים שמה שיש לפניהם זו האמת לאמיתה. הדבר החשוב שאפשר להפנים על מהות האמת מסרט זה הוא שהדברים הם לא כפי שהם נראים. אני מנסה (לפעמים ללא הצלחה) כל הזמן להזכיר את זה לעצמי.

יש דימוי אחד שעולה לי לראש ע"מ להסביר את הסוגיה החמקמקה הזו – הדימוי שנהוג להסביר את מגבלות המדע. דימוי רשת הדגים. אתה יכול לתפוס ברשת את הדגים שהם גדולים יותר מהחורים של הרשת בלבד. יש שלוש מסקנות מהדימוי הנ"ל: האחת – אנו בונים את הרשת ע"מ לתפוס את הדגים שאנחנו רוצים לתפוס (ז"א אנחנו רואים את המציאות דרך המשקפיים בצבע שאנחנו בוחרים), השנייה – לא חשוב כמה שנקטין את החורים של הרשת – עדיין יהיו דגים שלא נתפוס (ז"א לא ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית גם אם נעשה הכל בשביל זה), והשלישית – שהיא המסקנה מרחיקת לכת מכולן – אמנם נוכל לדעת כמה דגים תפסנו אך מעולם לא נוכל לדעת כמה לא תפסנו (ז"א אף פעם לא נדע כמה שקר וכמה אמת יש בתפיסות שלנו). ותחשבו על זה, כמו שז'וז'ו חלסטרה נהג לומר. אפשר להגיע רחוק עם זה – עד למיסטיקה. פעם קראתי אמרה שדי שעשעה אותי – אך כיום היא נראית יותר ויותר רצינית – האמת היא עניין של דמיון.

הסרט עושה שימוש נהדר בשפה צילומית עם המון אור, וגם טכניקות מסרטים אילמים (שבהם הרגשות היו מועברים ללא דיבור אלא בשפת גוף – מעלה הנחשבת מאוד בעיני קורוסאווה) ושימוש חדשני לזמנו בפלאשים מהעבר ע"מ לספר סיפור. סרט מדהים ששם את אקירה קורוסאווה בשורה של הבמאים החשובים ביותר.

סרט מאיר עיניים לגבי מהי בעצם האמת, ומפשיט אותה בכדי שנוכל להצביע ולצעוק – המלך ערום!.

יצירת מופת.