הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: בן קינגסלי

1992 – Sneakers

שווה 1992 – Sneakers סניקרסPhil Alden Robinson

מותחן היי-טק סטנדרטי (רק לזכור שהסרט מלפני הרבה שנים, אז קצת הנחות, בבקשה). האקר עובד עם צוות בפריצת הגנה של בנקים שהם בעצמם מזמינים ע"מ לבדוק את חוסן ההגנה. וכאן הוא גם מתבקש ע"י NSA לגנוב עבורם מכשיר שמפצח כל קוד שבעולם. הדברים הם לא כפי שנראים, והאנשים הם לא מה שהם אומרים, והאקר שלנו נמצא במרוץ נגד העולם ונגד עברו. אמנם ראינו סרטים דומים, אך הוא בכל זאת מצליח לבדר, וזאת כי הוא עובד על פי נוסחאות בדוקות – תרכיב צוות שכל אחד טיפוס בפני עצמו ויודע לעשות דבר אחד (נוסחה עובדת עוד מסרטים על פעולות בעורף האויב במלחמת העולם השנייה), תסבך את העלילה, אך לא יותר מדי, ותאייש תפקידים עם כמה כוכבים – כאן אלו רוברט רדפורד, דן אקרויד ובן קינגסלי.

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

1982 – Gandhi

מומלץ1982 – Gandhi גנדיRichard Attenborough

Gandhi

גנדי. איש שכולו אגדה. איש שלמעשה שחרר את הודו במו ידיו מהאימפריה הבריטית בלי יריה אחת מצד הודים. איש מרשים. וזהו סרט עליו – סרט אפי, גדול, רחב – כמו שכל סרט על הודו או על גנדי צריך להיות. סרט שתענוג לראות אותו. הוא גם מספר את הסיפור של הודו – שרואה בגנדי "אבא" (כינוי של גנדי בהודו זה Bapu שזה אבא).

ההתנגדות הלא אלימה שואבת את מימיה מה-Ahisma – התפיסה הדתית של המזרח לאי-אלימות . ההתנגדות הלא אלימה ראתה הצלחה אדירה בשחרור הודו. אמנם השיטה הייתה די ידועה גם לפני כן, והיו לה שורשים גם דתיים, וגם, ככל שהדבר ישמע מוזר, גם שורשים אנרכיסטיים (כמי שמשתקף בדעותיו של לב טולסטוי. אפרופו טולסטוי – הוא כתב מכתב לעם ההודי והציע אהבה כדרך התנגדות לא אלימה ע"מ להשתחרר מהקולוניאליזם הבריטי. גנדי ניהל עם טולסטוי תכתובת ערה לאחר מכתב זה והושפע עמוקות מדעותיו)– אך היא לא רשמה הצלחה מוכרת מעל דפי ההיסטוריה לפני שחרור הודו. אך מאז שחרור הודו, השיטה זוכה לכבוד רב אצל כל התנועות החברתיות אשר חלקן אף אימצו את השיטה להתנגדות פסיבית. עם זאת, כמה שאוטופית ו"טובה" נראת לנו השיטה של חוסר אלימות – יש גם עליה ביקורת בכמה מישורים. וזה די טבעי – זה נראה יותר מדי טוב, חייבים להיות פגמים, לא? וכן, כמובן, רוב המהפכנים לא דגלו בה, וליכלכו את הידיים בדם. חלקם האמינו שהאי-אלימות היא נחלתם של יפי הנפש הבורגניים (והמהפכנים כמובן סלדו מהם), חלקם התווכחו, שלא ניתן לנצח במלחמה בלי יריות. וחלקם העלו טיעונים פוליטיים שהגנה עצמית היא זכות בסיסית של אדם, וכך היו מכשירים את האלימות. ולגבי מבחן התוצאה – הרי אי אפשר להתווכח שהשיטה כשיטה הצליחה בהודו במיוחד – הרי גם במבחן התוצאה יש כמה חורים. הגדול שבהם – השיטה יכולה להצליח אם אין בצד שני דיקטטורה ויש חופש עיתונות ומידע. ז"א, אם זו לא האימפריה הבריטית שהייתה שולטת בהודו, אלא מישהו אחר עם שיטות דיכוי יותר חזקות בלי עיתונות חופשית – אזי לא נראה שלהתנגדות לא אלימה היה סיכוי להצליח. הביקורת לא עוצרת בניתוח השיטה, אלא גם עוברת אל המהות עצמה –  יש כאלו שטוענים שהאלימות של החברה שלנו היא בגלל דיכוי המוני וגורף של האלימות עצמה – ז"א שהאלימות היא תוצאה של החינוך לאי-אלימות!! (לתשומת לבכן הגברות ממשרד החינוך – הבולשביזם הצדקני והלוחמני נגד האלימות שהנהגתן לילדינו – יש הטוענים שהוא מסוכן לבריות! ). והם מביאים לדוגמא את הודו עצמה! אשר בסה"כ חונכה על ברכי האי-אלימות, חונכה לריסון עצמי, ואפילו זכתה לעצמאותה ע"י האי-אלימות כהתנגדות שהנהיג גנדי – ראו את הודו זאת, שבכל פעם שיש התנגשויות דתיות שם בין הינדים למיניהם ומוסלמים – האלימות היא קשה והאנשים מאבדים כל רסן ומתנהגים כרוצחים המוניים – האם זהו הפרצוף האמיתי של אדם אשר שטוף בחנוך לאי-אלימות? האם זה העניין של ריסון לאורך זמן שמתפוצץ כפצצה שהגיעה זמנה ?

אפרופו התנגשויות עם המוסלמים  – גם גנדי עצמו לא הצליח ליישב את הסכסוכים הנ"ל באופן לא אלים – והוא ניסה, וגם בסרט הדבר קיבל תהודה. ואז, ע"מ למנוע שפיכות דמים עתידית, הוחלט (למרות התנגדותו של גנדי למהלך) על הטרנספר הגדול ביותר בהיסטוריה מודרנית – וכך במקום הודו אחת, נוצרו הודו, פקיסטאן ובנגלדש. מיליונים (אומדים את המספר כ-12 מיליון) של בני אדם יצאו מביתם – ההינדים עברו להודו, והמוסלמים – לפקיסטאן. זאת הדוגמה המנצחת והמשכנעת ביותר לרעיון הטרנספר כפותר סכסוכים בין העמים. לתשומת הלב ולמורת רוחם של השופכים קיתונות על רחבעם זאב גנדי ז"ל (האם זה מיקרי שיש להם אותו השם?) והרעיון שלו לעשות טרנספר גם באזורנו. אמנם כ-חצי מיליון נרצחו בטרנספר זה במהומות דתיות שליוו את התהליך – והודו ופקיסטאן מתקיימות במתח הדדי גם כיום, אך זה המצב העדיף מעל פני המצב שיכל להיות – שפיכות דמים מתמדת. גנדי כאב את ההפרדה הזו וכאב עוד יותר את השנאה הדתית שהייתה אז, אשר נמשכת גם כיום. הוא אפילו נתפס כאוהד מוסלמים ע"י קיצונים הינדים לאומניים, וזאת הסיבה בגינה הוא גם נרצח בהתנקשות פוליטית.

גנדי גם יצא נגד הפליית הקסטות – דבר שורשי מאוד בתרבות ההודית. ואכן במבחן התוצאה אפשר לרשום לזכותו הישג – הרגולטור קבע חוקים נגד אפלייה, והקסטות הנמוכות זוכות לזכויותי שקודם לכן לא היו מוענקות להן. הדברים לא פשוטים, כמובן. והרגולטור ואפילו ה"אבא" כמו גנדי לא יכול לשנות את הילכות העם ההודי, וכך בחיי הפרט ההודים שומרים על הקסטות ולא מתערבבים בנישואי תערובת. אפשר כמובן להבין ולהגיד שלא ניתן לשנות את העם והתרבות כל כך מהר. אך לזה יש דוגמא דווקא מישראל – ספרדים ואשכנזים – נישואי התערובת העלימו ברובה את ההפרדה העדתית – ובעוד דור או שניים כבר לא יהיה ניתן לדבר ברצינות על אשכנזים וספרדים. ז"א כן ניתן לפתור בעיות כאלו. אצל ההודים זה פשוט לא הצליח ב-100%.

אין ספק שגנדי היא דמות מעניינת ממדרגה ראשונה, דמות שכדאי ללמוד עליה, דמות שטוב שעושים סרטים עליה.

2008 – Elegy

שווה 2008 – Elegy חולשה ליופיIsabel Coixet

פנלופה קרוז ובן קינסלי נותנים הופעה משכנעת בעיבוד לספר של פיליפ רות. אשמאי זקן המפתה בחורות צעירות ובחורה צעירה המעדיפה מבוגרים נופלים ברשתו של השני והרגשות גועשים