הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דסטין הופמן

1996 – Sleepers

שווה1996 – Sleepers – Barry Levinson

זהו סרט נקמה. בעקבות ספרו של לורנצו קרקטרה מ-1995 באותו השם. מדובר בנערים בניו יורק, אשר גדלים בשכונה מפוקפקת ובעקבות מעשי קונדס על גבול הפלילי, שבמהלכו בטעות נפגע מישהו, מוכנסים למוסד לילדים ועוברים התעללות, גם מינית. הנקמה כאן תופסת מקום מרכזי ומחפשת הצדקה, ואפילו מקבלת אותה, אפילו לאחר הרבה שנים, אפילו כששניים מהנערים שהתבגרו כבר פושעים בעצמם. ז"א אונס הומוסקסואלי גרוע יותר מפשע. אמנם מסר בעייתי כשלעצמו בעולם הפוליקלי קורקט, אך כנראה חזק מספיק בשביל לעבור את המסך האמריקאי. מתוחזק ע"י כוכבים כמו דסטין הופמן, רוברט דה נירו, בראד פיט.

מודעות פרסומת

1976 – Marathon Man

שווה 1976 – Marathon Man איש המרתון – John Schlesinger

סרט מתח מסחרר. לורנס אוליבייה בתפקיד נהדר בתור נאצי לשעבר הנאלץ להיכנס לארה"ב לאחר שאחיו נהרג בתאונת הדרכים. אחיו היה נוהג לנהל את העניינים הכספיים, ועכשיו, כאשר הוא איננו, יש צורך להציל את היהלומים ששימשו להם כהון פיננסי. היהלומים הם יהלומים שנלקחו מיהודים בגרמניה. יש סצנה מצמררת כשאוליבייה הולך ברחוב 42 במנהאטן ואז אישה אחת מזהה אותו בתור המלאך הלבן במחנות ההשמדה. לצידו של אוליבייה משחק גם דאסטין הופמן שנרדף מכל הכיוונים בלי שהוא (ויש להודות גם לפעמים אנחנו) מבין למה. סרט שלא משאיר לך דקה לנשום, מותח ומשאיר אותך דבוק לכורסא בלי שתרגיש כמה היא נוחה. שווה ביותר.

2003 – Confidence

שווה 2003 – Confidence משחקי אמוןJames Foley

נוכל וחבורתו מגלים שאת ה-$150,000 שהם הרימו עכשיו שייכים לבוס המאפיה המקומי – דסטין הופמן. הנוכל לא ממצמץ, מופיע אצל ראש המאפיה, מבטיח להחזיר הכסף – אך מבקש עוד $200,000 כי יש לו תכנית גאונית איך יוכלו להרים עוד יותר כסף.. חוצפה, לא? הופמן במקום לירות בו בראש מלווה לו את הכסף! כמובן, הוא בטח חושב מי לא יחזיר לו, לראש המאפיה המקומית את הכסף? וכך אנו נכנסים לסרט מהיר בתככים ותרמיות קרימינליות – בידור פשע לא מזיק, עשוי היטב ואף מהנה (אם עוקבים אחר כל פיתולי העלילה)

2010 – Barney's Version

מומלץ 2010 – Barney's Version הסיפור ע"פ בארני – Alejandro Gonzalez Inarritu

Star 8

 

 

barneys-version

זהו עיבוד קולנועי לספר של מרדכי ריכלר מ-1957. זהו מסוג אותם הסיפורים שכיף לקרוא אותם, אך לא ברור איך אפשר לעשות מזה סרט טוב. הרי מדובר בחיי בחור שמתחתן ומתגרש מ-שלוש נשים, שכולן אוהבות אותו, בחור די גס ופעמים אף קצת דוחה בהתנהגות שלו, הסיפור כמובן קצת משוגע, בדרך הוא (כנראה) מצליח להרוג חבר שלו וגם לחטוף אלצהיימר. ובכן – סיפור ללא מוסר השכל ברור, ללא עלילה ברורה, סיפור שכולו סובב סביב סגנון ואיך לספר סיפור ולרתק אנשים מבלי שיש דברים גדולים – אלא סתם, הוויה אנושית וסיפור החיים הקצת משוגעים אך רגילים לגמרי. אז איך עושים מזה סרט? לבמאי הפתרונות – כי יצא לו סרט נהדר (והבמאי יש לציין גם הוא קאליבר רציני). יש גם הופעה טובה של דאסטין הופמן והופעה מדהימה של פול גיאמאטי בתור בארני. אולי זה עושה את הסרט? הרי לא ברור למה אני יושב שעתיים ומשהו וצופה באיש הזה, בארני, עם נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, אך ללא מעלות נראות לעין – כך שלי לא ברור בכלל למה הנשים שלו אהבו אותו כל כך. אולי מכיוון שהוא אהב אותן – לא הוא לא היה אמן, הוא אפילו הצהיר אהבה לאישתו השלישית בחתונתו לאישתו השנייה – אך הוא לא היה מזוייף, הוא היה אמיתי. ובכל זאת זו תעלומה בעיניי. ועד שיתעורר פון ניומן שבי, הסרט ישאר עבורי אניגמה לא מפוענחת – שלא הייתי מפספס אותה, כפי שניחשתם. סרט טוב מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nsfjXNMQt8I

2008 – Last Chance Harvey

שווה 2008 – Last Chance Harvey  הזדמנות אחרונה לאהבה  – Joel Hopkins

Star 7

 

יש כאן 2 שחקנים נהדרים – דאסטין הופמן ואמה תומפסון (אני מת עליה, עם המבטא הבריטי, עם הג'ינג'יות המתפרצת ברגשנות עצורה, עם המשחק הבוטח והכובש שלה) – הוא גרוש, אבא לכלה שמחליטה שמישהו אחר ימסור את ידה לארוסה, טס ללונדון לחתונה, והיא בחורה פשוטה עובדת בשדה תעופה כמראיינת נוסעים עבור סקרים. וכך הם נפגשים והאהבה מתחילה בבישנות והססנות. כאמור – לראות את שניהם ועוד ביחד – זאת כבר סיבה שווה לראות את הסרט.

1969 – Midnight Cowboy

מומלץ1969 – Midnight Cowboy קאובוי של חצותJohn Schlesinger

midnight cowboyזהו סרט עצוב. אפשר לחשוב עליו כעל הצגה של החברה האמריקאית. אפשר כעל פיסת היסטוריה בזמן ובמקום של החברה האמריקאית. ואפשר כסיפור על שני לוזרים ועל הידידות ביניהם. אפשר הרבה – איך שלא נפרש – סרט עצוב, ויש שיגידו – נורא. בחור מטקסס מגיע לניו יורק בתלבושת קאובוי על מנת להיות ג'יגולו. ניו יורק מפרקת אותו לעט לאט מאשליותיו ומנאיביות שלו והוא נשאר בלי כסף, כאשר הוא מתיידד תוך כדי כך – וחס וחלילה להגיד להתיידד – הרי לא ניתן להודות בפה מלא בשם של היחסים – צריך להיות קשוח בניו יורק, הרי איך אפשר לכנות משהו כידידות כאשר אשיות התרבות האמריקאית הן סקס, כסף וניכור – לא, נקרא לזה – יחסים עסקיים במקום ידידות. וכך סצנה אחרי סצנה הגיבורים מסתובבים בסמטאות צדדיות של החיים הניו-יורקיים עד לסוף בלתי נמנע – אמנם הנאיביות שורדת, אך עם חבורות ופנסים כחולים. משחק מעולה של דסטין הופמן וג'ון וויט (שד"א הוא אבא של אנג'לינה ג'ולי), אשר מקבעים את הסרט בזיכרון שצף ועולה גם לאחר שנים.