הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

מודעות פרסומת

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

1966 – A Man and a Woman

מומלץ 1966 – Un Homme et Une Femme  A Man and a Woman   גבר ואישה  – Claude Lelouche

 

 

שיא הרומנטיקה של קלוד ללוש. זה לא רומיאו ויוליה. זה גם לא סרט על אהבה ראשונה. גם לא על אהבה בגיל השלישי. לא – זה על גבר ואישה. צולם בשחור ולבן, ספיה וצבע. האמת מאחורי ערבוב הוא הכסף – לדברי קלוד ללוש השחור לבן היה זול יותר. עם זאת, למרות המגבלות, או, בלשון של דוגלים במינימליזם, בזכות המגבלות יצא לנו סרט מסוגנן להפליא. הדבר שם דגש על סיפור סטנדרטי למדי – היא אלמנה, הוא אלמן, שניהם גרים בפריס ולשניהם יש ילדים בפנימייה בדהוויל. הם נפגשים בדהוויל והשאר הורמונים. קלוד ללוש מצליח להזרים רומנטיקה לסיפור פשוט זה ברמה של ריגוש והתפעלות. זה מעלה נשכחות אצל כל אחד שזכה להתאהבות המערבלת חושים – וכך הפשוט (העלילה) הולך יד ביד עם סגנון ושניהם מביטים האחד בשנייה במבט נוגה, ואנחנו מתמוגגים לצלילי מנגינה קיטשית שפתאום כבר לא נשמעת קיטשית לנופי פריס וצרפת – מה יותר רומנטי מזה?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rgk2p4SngMs

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1960 – The virgin spring

מומלץ 1960 – Jungfrukällan  The virgin spring   מעיין הבתולים Ingmar Bergman

 

 

שבדיה, ימי הביניים. בחורה תמה נשלחת ע"י הוריה להביא נרות לכנסיה. בדרך, ביער, היא נאנסת ע"י שלושה רועי צאן ונעזבת למות. מאוחר יותר האנסים מוצאים את עצמם בבית של הוריה של הנאנסת, ואב המשפחה מגלה את זהותם ואת מעשיהם (מכיוון שהם מנסים למכור את שמלתה היקרה של ביתו), והנקמה באה. זו העלילה בתמציתה. גרסאות אין ספור של הנושא שימשו ועדיין משמשים סרטי נקמה למיניהם , חלקם סוג ג' וחלקם טובים. אך קשה להאשים את הבמאי ביצירת סרט נקמה לשמו. למעשה זהו עיבוד חופשי לבלדה שבדית, ווברגמן משתמש בעלילה הזו ע"מ לפתח את נושא האשמה, בעיקר מהולה ע"י צבעים דתיים, הן נוצריים והן פגאניים. יש שפירשו את הנושאים כאן כדיאלוג על אמונה עצמה. עבורי סיפור הנקמה הממוקם בימי ביניים היה אמין יותר מאשר משבר האמונה. לדעתי נושא האמונה מופיע כאן כמעבר שבדיה מפגאניות לנצרות בהקשר ההיסטורי של התקופה המדוברת.  הצילומים פשוט נהדרים, כיאה לסרטים של ברגמן. אין הרבה דיאלוגים בסרט, והסצנה של האונס מאוד ישירה ובוטה. סרט מעניין, עשוי היטב, ומנגן על הנימים של אשמה וסיפוק אצל הצופה.

סצנה מסרט: https://www.youtube.com/watch?v=MDTbznf26d4

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk