הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

2012 – Beasts of the southern Wild

שווה 2012 – Beasts of the southern Wild  חיות הדרום הפראי  – Benh Zeitlin

בראש ובראשונה סרט זה יכול להתהדר בהישג צילומי – הסרט מהפנט, יפה, פורט על נימי הנשמה הנסתרים ביותר שלא חשדת שקיימים אצלך, משהו בראשיתי. גם העלילה היא קצת מבולגנת, דרמטית ולא מסובכת אך רחוקה ממחוזותינו של הציוויליזציה המערבית – היא שוכנת בשוליים – גם חברתיים וגם תרבותיים. מדובר באב וביתו – האשפאפי בת השש –  המנסים לשרוד בתעלות של לואיזיאנה בהתקרב הסופה התורנית. המושג בית קיים, אך מתפורר. המשפחה היא משפחה מורחבת של הקהילה המתמודדת ביחד מול האיומים, וחיה את חייה בעת רגיעה. והחיים הם לא הישגיים, תרבותיים או בעלי משמעות – לא, הם פשוט חיים ועסוקים בלשרוד. בסרט את הקהילה אכן משחקים אנשי קהילה רגילים ולא שחקנים מקצועיים. הסרט בא בעקבות מופע תאטרון יחיד בשם Juicy and Delicious. אני לא התחברתי למסרים ולעלילה למרות שהן פשוטות מספיק על מנת לשמש אלגוריות לכל מיני כיוונים, הן ברורים (הקהילה שחיה בצידי הציוויליזציה, חיה לא רע ואפילו באושר, ללא כל עזרי הציוויליזציה שאנחנו כה רגילים להסתמך עליהם) והן לא כל כך (מה שחשוב לאדם זה לא הסממנים שהוא מוכן לשרוף אותם, אלא הדבר האמיתי והחיפוש אחריו) – אך הצילומים החזיקו אותי שבוי בדימויים, מוקסם מהתמונות ומהופנט ע"י הילדה הקטנה האשפאפי.

מודעות פרסומת

2011 – The Iron Lady

שווה 2011 – The Iron Lady אשת הברזלPhyllida Lloyd

אשת הברזל. מרגרט טאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה הקשוחה. לא קל היה לטאצ'ר לעלות לשלטון בריטניה. קודם היא כבשה את ראשות ההנהגה של המפלגה הקונסרבטיבית. זה רק מעיד על קשיחות של הגברת. היא הייתה קשוחה יותר מהרבה גברים שליטים בימיה לפניה וגם אחריה. טאצ'ר היא דמות שנויה במחלוקת, לפחות בבריטניה. היא הובילה את ארצה מ-1979 עד 1990 – זמן ארוך מאוד, ובזמן הזה ארצה כמו גם העולם ידע משברים קשים. היא תיזכר לרעה בגלל עמדתה הקשוחה בעת שביתת הכורים. היא גם לא זכורה לטובה בגלל מלחמתה נגד ארגנטינה בהגנה על איי פוקלנד. כאנטיתזה לשלטונה מפלגת הלייבר עלתה לגדולה באנגליה. אך מצד שני, אי אפשר שלא לכבד את יציבותה, עמידתה האיתנה בעת המשברים הגובלת בעקשנות קשת עורף. דמות מעניינת שאי אפשר להתעלם ממנה. הסרט לא נוקט עמדה סיפורית, אידאולוגית או שיפוטית – זהו חולשתו אך גם חסינותו מקטילה. מה שעושה אותו לשווה, אם דמותה של טאצ'ר עצמה לא עושה לכם את זה, הרי שזו הופעה מזהירה של מריל סטריפ בתור מרגרט טאצ'ר.

2011 – The Ides of March

שווה 2011 – The Ides of March   משחקי שלטוןGeorge Clooney

דרמה פוליטית עם השלכות לכל כיווני החיים. מסע בחירות בארה"ב, הנמשך ונמשך ונמשך. במהלך המסע המועמדים מאבדים את הכוונות האמתיות בשמם הם טוענים למרוץ, והעובדים הבכירים מאבדים כל קשר למצפון חברתי או אישי. או שמא "מאבדים" זאת מילה נאיבית, ולא היה להם את זה מלכתחילה? הכל פה מתערבב, האישי מול מערכת הבחירות, המעשים הטובים עם הרעים. המטרה מקדשת את האמצעים בכל החזיתות, וגם המטרה היא לא מי יודע מה ברורה לאחר מסע ממושך. אז למה זה קורה? בגלל שהמסע ארוך מדי? בגלל שהכח משחיט? בגלל שטיפת המח שהמטרה מקדשת הכל? או בגלל שמלכתחילה אל הפוליטיקה נמשכים אנשים שאין להם את זה מראש? ג'ורג' קלוני, בהיותו דמוקרט מושבע, בכוונה לא זורק את הדילמה אל המחנה הרפובליקני ועורך חשבון נפש דווקא במחנה הדמוקרטי, על מנת להראות שהדילמה המוסרית ושבירת הערכים לא קשורה למחנה מסוים. כמו כן, לא יכולתי להתעלם מכך שזה לא רק הפוליטיקאים, אלא כולם שנמצאים באותה צלחת של איבוד הערכים הבסיסיים – יועצי התקשורת, התקשורת עצמה.. דרמה חזקה, שאמנם לא מחדשת הרבה לאדם המבין שהוא חי בעולם אכזרי, אך מחדדת איך זה קורה במרוץ פוליטי. המסקנה היחידה היא שייתכן שמי שנכנס למרוץ עדיין מחזיק באידאלים וערכים, אך לאחר המרוץ הוא יכול רק לשדר סיסמאות – כל הערכים כבר הופשטו מהמועמד.

2011 – Warriors of the Rainbow

שווה 2011 – Sai de ke ba lai Warriors of the Rainbow לוחמי הקשת בענןTe-Sheng Wei

הסרט הוא בעל שני חלקים –  Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 1: The Sun Flag Sai de ke · ba lai: Tai yang qi  והחלק השני Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 2: The Rainbow Bridge  Sai de ke · ba lai: Cai hong qiao. אמנם ישנה גם גרסה מקוצרת ומאוחדת, המיועדת בעיקר להפצה בין לאומית, אך אני משום מה באופן לא מוסבר צפיתי בשני הסרטים המקוריים והלא מקוצצים. זהו אפוס רחב יריעה וארוך (כחמש שעות על שני חלקיו) על פיסת היסטוריה של טאיוון עם הילידים האבוריגניים שלה, אשר ב-1930 מרדו בכובש היפני באותה התקופה במה שידוע בתור "תקרית מושה", כאשר התוצאה של המרד הייתה ברורה מראש, גם לאבוריגנים. האבוריגנים מהווים כ-2% מאוכלוסיית טאיוון ומדובר על כ-14-30 שבטים שונים של אבוריגנים. הסרט מתמקד בשבט מסוים אחד – סיג'יק (Seediq) שגם הוא מחולק לכמה חמולות מרכזיות. כיום שבט הסיג'יק מונה פחות מ-10,000 אנשים. הפרטים המעטים האלו דליתי מ-וויקיפדיה – אני נוהג לקרוא וקצת להתעמק בעקבות כל סרט, ופעמים לא מעטות אני פותח דלתות לידע שלא חשדתי בקיומו. למשל כמו בסרט הזה. לא אגיד שעכשיו אני שולט בהיסטוריה הטאיוונית, או בתולדות האבוריגנים בטאיוון – אך גם המעט שיש לי עכשיו הוא הרבה יותר מלא כלום שהיה לי לפני כן. הסרט עצמו מעניין את מי שלא שולט בהיסטוריה של טאיוון בעיקר בזכות הצילומים הנהדרים שלו ואווירה ג'ונגלית מהפנטת שהוא יוצר בתיאור החיים האבוריגניים עם חוקים, קצב ומסורת משל עצמם. מי שישרוד עד סוף הסרט, יימצא סיפוק וגמול על סובלנותו (ומי שחושש מאורכם של החלקים המקוריים, מוזמן לנסות את הגרסה המקוצרת)

2011 – Moneyball

שווה 2011 – Moneyball מאניבולBennett Miller

הסרט הוא על המשחק המשעמם ביותר שהמציא האדם – הבייסבול. הוא גם מהווה תעלומה לא פתורה – מתברר שהוא  המשחק האהוד ביותר על אמריקאים. אני לא מבין מדוע – אך האמריקאים מסתדרים יפה מאוד בלי הבנה שלי בנעימים שעות רבות בימי הראשון באצטדיונים של בייסבול. כך שאני מודה – הסרט הזה לבטח תפס את אהדתם של האמריקאים יותר משלי.  אך למזלי – הסרט הזה, בסתירה למה שהכרזתי בהתחלה – הוא לא על בייסבול. הוא בעד ניצחון המתמטיקה והסטטיסטיקה על הקנונים האנושיים – דעות, הערכות ומסורת רבת שנים שהשתרשה. הוא ניצחון המדעים המדויקים על מדעי הדשא. הוא זיקוק המונח ניצחון במונחי העסקים. הוא שם על סצנת הזרקורים שיטת ליהוק שחקנים על ביצועיהם במשחקים הקודמים, ולא דווקא על תדמיתם כשחקנים ואהדתם בציבור. שיטה מוזרה, שפיתח חנון שמן שמעולם לא שיחק את המשחק עצמו (מגולם בצורה מזהירה ע"י ג'ונה היל) שמיושמת ע"י מנהל קבוצה כושלת בליגה שמשכנע את ההנהלה לקבל את השיטה לליהוק. והקבוצה מתחילה לטפס במעלה הליגה! אך מה שקנה אותי זה לא המשחק של בראד פיט ששיחק את המנהל, לא המעשייה על ניצחון השכל על הרגש – אלא העובדה שזהו גם סיפור אמתי. אם כך, אז באמת שווה.

2011 – The Flowers of War

שווה 2011 – Jin líng shí san chai  The Flowers of War  פרחי מלחמהYimou Zhang

כיאה לסרטים של ג'אנג יי-מו, גם סרט זה הוא מרהיב וויזואלית וסוחף נרטיבית. כל סרט של ג'אנג  ראוי לצפייה – יש לו חותם ייחודי שמעלה את רף הציפייה מעלה מעלה. הפעם הוא בוחר להתעכב על היסטוריה סינית של מה שידוע כטבח ננג'ינג או האונס של ננג'ינג. ננג'ינג (אז שמה היה ננקינג) הייתה בירת סין אשר נכבשה ע"י היפנים במלחמת סין יפן השנייה ובה צבא אימפריאלי יפני ביצע פשעי מלחמה, טבח אוכלוסייה המוני ואונס נשים המוני ב-1938. המספרים נעים בין 40,000 לבין 300,000 אזרחים סינים שנטבחו וכ-20,000 נשים שנאנסו. הסרט בא בעקבות נובלה של סופרת סינית גלינג יאנג בשם 13 הפרחים של ננג'ינג. ג'אנג יביים סרט נוסף (ונהדר) בעקבות ספרה של יאנג ב-2014 – לשוב הביתה. 13 הפרחים של ננג'ינג מבוססים, על פי וויקיפדיה, בצורה חופשית על יומניה של מיני ווטרין – מסיונרית אמריקאית בסין, אשר הצילה אלפי חיים סיניים שמצאו את מקלטם במיסיון שלה. אמנם קשה לי להאמין שאירועים בתוך הסרט קרו אצל מיני ווטרין, אך אין ספק שהיא הייתה עדה להתרחשויות קשות ועשתה הכל למען עזרת הנזקקים. לאחר שחזרה לארה"ב היא התאבדה לאחר זמן מה – כנראה לא קל היה להמשיך ולחיות עם המטען הכבד שסחבה מננג'ינג. סין העניקה לה לאחר מותה אות הג'ייד הכחול על חלקה בהצלת האנשים של ננג'ינג. ובאשר לסרט – הוא מספר את הסיפור של ננג'ינג דרך סיפורם האישי של מספר תלמידות ומספר זונות אשר מצאו את מקלטם במיסיון קטן. סיפור נוגע ללב המסופר ביד אומן וויזואלי.

2011 – J. Edgar

שווה 2011 – J. Edgar ג'יי אדגרClint Eastwood

ג'. אדגר הובר. ראש האפ.בי.אי. האגדי והידוע לשמצה – תלוי מאיזה רקע אתם באים. פטריוט ללא פשרות, נוקט בשיטות על גבול ומעבר לגבול של המותר. האיש שהעלה את החקירות לרמה מקצועית גבוהה, האיש שהכניס לחקירות אלמנטים מדעיים כמו טביעות אצבעות, בדיקות דם וכו’ האיש שממנו פחדו כולם. הסרט מספר על עלייתו לגדולה, על חייו אהבותיו נטיותיו בסצנות דחוסות מההיסטוריה של ארה"ב. מי שלא מכיר – כדאי קצת לקרוא עליו לפני הסרט בכדי שיחושו את ההקשרים והעומק. הופעה נהדרת כתמיד של לאונרדו דיקפריו.

2011 – A Dangerous Method

שווה 2011 – A Dangerous Method שיטה מסוכנתDavid Cronenberg

הסרט בא בעקבות מחזה מ-2002, שהוא בתורו בא בעקבות ספר מ-1993 ע"י ג'ון קר בשם "שיטה מסוכנת ביותר: סיפור על יונג, פרויד וסבינה ספירלין". כן – מדובר אכן בסיפור הנסוב על פסיכואנליזה, או ליתר דיוק, לידתה של פסיכואנליזה. כיום זוכרים את פרויד ואת יונג כאבות המייסדים של פסיכואנליזה. אך לסבינה ספירלין היה תפקיד לא קטן, שנקבר בתודעה המודרנית. סבינה בתחילה הייתה פציינטית של יונג, לאחר מכן מאהבת שלו, ולבסוף חוקרת פסיכולוגיה בזכות עצמה. הסרט מספר על התקופה שבה היא הייתה פציינטית עד לפריסת כנפיים לעצמאות. הסיפור שלה הוא מרתק – סבינה נולדה ברוסיה למשפחות יהודיות, עברה לשוויץ ע"מ ללמוד, טופלה ע"י יונג, קיימה קשרים גם עם פרויד (שבאותה תקופה יחסיו עם יונג היו ידידותיים וקולגיאליים, כשפרוייד סימן את יונג כממשיך דרכו. רק מאוחר יותר יחסיהם השתבשו), היא נכנסה למערכת יחסים רומנטית עם יונג, הייתה עוזרת בבי"ח של יונג, למדה באוניברסיטה, פירסמה מאמרים משפיעים ביותר בפסיכולוגיה בשוויץ, ברלין וברה"מ. היא הוצאה להורג ע"י הנאצים ביחד עם בנותיה ב-1942 בהיותה בת 56, ביחד עם שאר יהודי רוסטוב-על-הדון כשנפלה תחת הכיבוש הנאצי. המעבר שלה לברה"מ בעצת פרויד בשנות ה20 ביחד עם מותה המוקדם השכיחו אותה מעל דפי ההיסטוריה. סרט זה בא לכפר במקצת. משחק מצויין של קירה נייטלי ווויגו מורטנסן. ראו קישור לכתבה על סבינה ב-וויינט – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4952969,00.html

2010 – The way

שווה 2010 – The way המסע האחרוןEmilio Estevez

זהו סרט מסע. מסע לאורך קמינו דה סנטיאגו – דרך של כ-1000 ק"מ מדרום צרפת דרך נופים עוצרי נשימה של פירינאיים אל קתדרלה של סנטיאגו דה קמפוסטלה שבגליציה במערב ספרד ליד האוקיינוס האטלנטי. כמו כל סרט מסע, הוא מדמה את מסענו בחיים, אך משמיט את הפרטים הרבים של החיים אשר מסבכים את המיקוד, מפשיט מכל הסביבה ומשאיר אותנו עם המסע הפנימי של הגיבורים, אשר צועדים כל אחד עם סיבותיו הוא, ומה שמלכד אותם זה המסע עצמו, או אלגורית – החיים עצמם. עקב כך יש כאן זיקה לנגיעות "רוחניות" – מה עוד שמדובר בדרך ששימשה דרך עלייה לרגל בימי הביניים לנוצרים (ביחד עם הדרך לרומא ולירושליים הם היו הדרכים המפורסמות של העולם הנוצרי. הדרך הזו איבדה מהפופולריות שלה לאחר מגפת המוות השחור באירופה וזעזועים רפורמיים בעולם הנוצרי שהתפרק לכמה כיוונים אמוניים) – עפ"י האמונה אחד משניים עשר השליחים של ישוג'יימס הקדוש – קבור בקתדרלה זו. האמת – לאחר שראיתי את הסרט גם בי התעורר הרצון לצעוד בחלקים של דרך זו – ואולי גם אעשה זאת.

העלילה היא פשוטה – בנו של רופא עיניים, שהיה לו חילוקי דעות קשים עם אביו על דרך חיים, כמו לכולנו, יוצא למסע לקמינו דה סנטיאגו, אך נהרג בתאונה בתחילת הדרך. האב טס להביא את הגופה הביתה לארה"ב, אך נשאר ומחליט לעבור את הדרך בעצמו לזכרו של בנו. שם הוא חובר ל-3 חברים למסע של כל אחד יש את הסיבה שלו לעשות את הדרך – האחת שהוא מספר לאחרים ואחת פנימית משלו, בדיוק כמו לרופא העיניים, בדיוק כמו לכל אחד מאיתנו.

נקודה מסקרנת בסרט היא המגע המשפחתי שבו – מרטין שיין משחק את האב, אמיליו אסטבז הבמאי משחק את בנו, והוא גם בנו של מרטין שיין בחיים, והוא גם כתב את התסריט, שקיבל השראה ממסע בדרך דה סנטיאגו שבנו שלו – הנכד של מרטין שיין – עשה. גם אחותו וביתו של מרטין שיין – רנה אסטבז מופיעות בסרט.

2010 – The Conspirator

שווה 2010 – The Conspirator הקונספירטור – Robert Redford

זאת דרמה היסטורית רצינית. אני מתכוון שמדובר בתוצר מחקר מעמיק ומוצג כראוי של פיסת היסטוריה אמריקאית, מבלי להיכנס יותר מדי לנושאים אישיים אלא מיקוד תשומת הלב של הסרט בעיקר של הנושא. מדובר בהתנקשות על חייו של הנשיא אברהם לינקולן לאחר ניצחון הצפון על דרום ב-1865. בהתנקשות זו הנשיא מת, ומרי סוראט נמצאה אשמה בקשירת קשר והוצאה להורג בתלייה. הסרט נסוב סביב ניסיון להגן על מרי סוראט בבית משפט צבאי. מאז המקרה, נאסר לשפוט אזרחים ע"י בתי משפט צבאיים וכמו במשפט זה ע"י הליך של משפט שדה. הרדיפה באמוק אחר האשמים, הרצון להעניש מידית את האשמים ושריפת כל מה שחשוד כאשם באש הצדק היוקדת למען יראו ויראו ומניעים נוספים מעוררת בי בחילה פיזית של ממש. אני זוכר בימי רצח יצחק רבין עצרו אפילו ספר שמישהו התלונן שהביע דעות מנוגדות ל"מורשת רבין". גם בימינו אני רואה מיקרים בהם מאבטח מכוון אקדח אל ילדה ערבייה בת 13 עם מספריים העומדת על מדרכה ומנופפת מולו במספריים ולא יודעת אנא לברוח ימינה או שמאלה – והמאבטח יורה בשם הגנה נגד מחבלים (במקום להשתלט עליה, לתת לה סתירה ולקחת ממנה המספריים). והמשטרה בעת פינוי בתים לא חוקיים בישוב בדואי בעישון הליל יורה במורה הנמצא ברכב ואח"כ ממציאה סיפור על כך שהוא ניסה לדרוס (הוא אכן דרס שוטר – אחרי שלא שלט ברכבו והיה פצוע מהירי) והיה למעשה מחבל דע"ש…. כל זה כמובן בצל הגנת החוק, בצל הצדק ש"לצדך", ממניעים "נכונים" כמובן. אך כל זה מריח מזיעה מסריחה של המון משולהב המבצע לינץ' – זה מה שאני מריח במקרים אלו ועקב כך מקבל גועל נפש. מרי סוראט נמצאה אשמה כי סומנה ככזאת, והמכונה המשומנת של משפט צבאי דרסה אותה – כי השלטון רצה לינץ'. סרט חכם וחשוב.