הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

מודעות פרסומת

1966 – A Man and a Woman

מומלץ 1966 – Un Homme et Une Femme  A Man and a Woman   גבר ואישה  – Claude Lelouche

 

 

שיא הרומנטיקה של קלוד ללוש. זה לא רומיאו ויוליה. זה גם לא סרט על אהבה ראשונה. גם לא על אהבה בגיל השלישי. לא – זה על גבר ואישה. צולם בשחור ולבן, ספיה וצבע. האמת מאחורי ערבוב הוא הכסף – לדברי קלוד ללוש השחור לבן היה זול יותר. עם זאת, למרות המגבלות, או, בלשון של דוגלים במינימליזם, בזכות המגבלות יצא לנו סרט מסוגנן להפליא. הדבר שם דגש על סיפור סטנדרטי למדי – היא אלמנה, הוא אלמן, שניהם גרים בפריס ולשניהם יש ילדים בפנימייה בדהוויל. הם נפגשים בדהוויל והשאר הורמונים. קלוד ללוש מצליח להזרים רומנטיקה לסיפור פשוט זה ברמה של ריגוש והתפעלות. זה מעלה נשכחות אצל כל אחד שזכה להתאהבות המערבלת חושים – וכך הפשוט (העלילה) הולך יד ביד עם סגנון ושניהם מביטים האחד בשנייה במבט נוגה, ואנחנו מתמוגגים לצלילי מנגינה קיטשית שפתאום כבר לא נשמעת קיטשית לנופי פריס וצרפת – מה יותר רומנטי מזה?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Rgk2p4SngMs

1961 – Yojimbo

מומלץ 1961 – Yojimbo  יוג'ימבו  – Akira Kurasawa

 

 

זוכרים בעבור חופן דולרים של סרג'יו לאונה? עם קלינט איסטווד בתור איש ללא שם? ובכן – יוג'ימבו הוא המקור. (בעבור חופן דולרים לא הסדיר זכויות היוצרים עם האולפן היפני, וזכה לתביעה מצדו, אשר דחתה יציאתו למסך הגדול). כן, אמנם בעבור חופן דולרים הוא מערבון, מערבון ספגטי, אך הוא לוקח את שורשיו מאמצע המאה ה-19 של יפן, סוף השוגון של טוקוגאווה, וגם סוף עידן הסמוראים. רונין (סמוראי ללא אדון לשרת אותו) משוטט ברחבי יפן, ללא הווה, ללא עתיד, ללא כסף, עם הכבוד של ימי עברו ומיומנות חרב. כאן הוא נקלע לעיירה, בה 2 מחנות יריבים מחזיקים אותה בפחד ואימה, ומתמודדים מחנה מול מחנה על השליטה. רונין שלנו מוצע להיות יוג'ימבו (שומר ראש) של מחנה אחד, ואח"כ המחנה השני. וכך הוא, בחוסר מוסריות בוטה, לוקח את העבודה משני המחנות, אך בפועל לא מבצע אותה בעבור אף אחד מהם, כאשר הוא גם זה המאיץ את החידלון של שני המחנות. כן, קורוסאווה ידע לעשות סרטי סמוראים, וזהו אחד הטובים שלו, אשר היווה מקור לא אכזב לחיקויים, רי-מייקים והשפעות. גם הסרט עצמו לא מקורי לדברי קורוסאווה ומושפע מסרט אפל מ-1942 בשם The Glass Key.  ההצלחה של הסרט והשפעתו על הבאים אחריו מזכירה במקצת סרט סמוראים אחר שלו – שבעת הסמוראים. אך הסרט עצמו שונה לגמרי ממנו, ואכן מזכיר מערבון, גם בגרסה היפנית. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y_1iT_GmHTE

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1960 – The virgin spring

מומלץ 1960 – Jungfrukällan  The virgin spring   מעיין הבתולים Ingmar Bergman

 

 

שבדיה, ימי הביניים. בחורה תמה נשלחת ע"י הוריה להביא נרות לכנסיה. בדרך, ביער, היא נאנסת ע"י שלושה רועי צאן ונעזבת למות. מאוחר יותר האנסים מוצאים את עצמם בבית של הוריה של הנאנסת, ואב המשפחה מגלה את זהותם ואת מעשיהם (מכיוון שהם מנסים למכור את שמלתה היקרה של ביתו), והנקמה באה. זו העלילה בתמציתה. גרסאות אין ספור של הנושא שימשו ועדיין משמשים סרטי נקמה למיניהם , חלקם סוג ג' וחלקם טובים. אך קשה להאשים את הבמאי ביצירת סרט נקמה לשמו. למעשה זהו עיבוד חופשי לבלדה שבדית, ווברגמן משתמש בעלילה הזו ע"מ לפתח את נושא האשמה, בעיקר מהולה ע"י צבעים דתיים, הן נוצריים והן פגאניים. יש שפירשו את הנושאים כאן כדיאלוג על אמונה עצמה. עבורי סיפור הנקמה הממוקם בימי ביניים היה אמין יותר מאשר משבר האמונה. לדעתי נושא האמונה מופיע כאן כמעבר שבדיה מפגאניות לנצרות בהקשר ההיסטורי של התקופה המדוברת.  הצילומים פשוט נהדרים, כיאה לסרטים של ברגמן. אין הרבה דיאלוגים בסרט, והסצנה של האונס מאוד ישירה ובוטה. סרט מעניין, עשוי היטב, ומנגן על הנימים של אשמה וסיפוק אצל הצופה.

סצנה מסרט: https://www.youtube.com/watch?v=MDTbznf26d4

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1949 – Thieves' Highway

מומלץ 1949 – Thieves' Highway גנבים בדרכיםJules Dassin

 

 

זהו בהחלט סרט אפל. רבים יחלקו על כך – זהו סרט נקמה ביסודו, ולא סרט פשע קלאסי, אין לו אלמנטים שאפשר לקרוא להם ממש אפלים, יש בו ראליזם, משחק טוב, עלילה לא מסובכת ומובנת. כל זה נכון, אבל אני בכל זאת חושב שהוא סרט אפל, ולו רק בזכות הבמאי המעולה, הסגנון המקסים ובכל זאת יש כאן פשע. טוב מספיק עם הגדרות. חייל חוזר הביתה לאחר מלחמת העולם השנייה, מלא חלומות על חתונה עם בחורה שלו ועל הקמת עסק. אך המציאות מכה בו בפרצוף והתהילה של הניצחון (במלחמה) פוגשת את מחירה (העורף) ועכשיו יש להתרגל אל המחיר. אביו, התברר, איבד 2 רגליו ואת המשאית שלו כשעבד עבור כריש שוק התפוחים של סן פרנציסקו – והבחור מחליט לנקום. בסרט יש לא מעט דרמה, מתח, התלבטויות מוסרית, סגנון ראליסטי אך כובש, יש כאן תמונה נפלאה של שוק התפוחים בסן פרנציסקו. אני אוהב סרטיו של מיודענו ז'ול דאסין, הן האמריקאים והן האירופאיים (הרי הוא נאלץ להגר לאירופה בגלל רדיפות המקארטיזם  כי היה פעם חבר במפלגה הקומוניסטית. אגב ג'ו דסן, זמר צרפתי ידוע בשנות השבעים אשר מת מוות מוקדם בגיל 42, הוא בנו).

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cyAhdhbQghQ

1948 – State of the Union

מומלץ 1948 – State of the Union – Frank Capra

 

 

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם משנת 1945. מדובר בדרמה פוליטית, על התפכחות מאידאלים ומעקרונות בעקבות מרוץ פוליטי. כאן – המרוץ למועמדות לנשיאות מטעם מפלגה רפובליקנית בארה"ב. הנושא הוא די שחוק אפשר להגיד מרוב עיבודים במדיה ובחיים האמתיים. עד כדי כך שחוק, שחלק מהציבור מקבל את זה, את הספינים הפוליטיים, במיוחד כשמדובר במפלגה או מועמד שהוא תומך בהם (טוב, זה מובן, זאת פוליטיקה, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכדו' ההצדקות שהאיש הפשוט נותן לפוליטיקאים שלו), אך לא מקבל כשמדובר במפלגה היריבה (איזה תרגיל מסריח, אין להם עקרונות, שקרנים, הם ימכרו את האימא שלהם וכו' כיד הדמיון הטובה). העובדה שאיבוד עקרונות זוכה להבנה או לגינוי אצל הבריאות כיום מצביעה שהנושא רלוונטי גם בימינו – ועקב כך הסרט מעניין אותנו לא פחות מאשר מלפני 70 שנה.

נקודה מעניינת נוספת בסרט, רלוונטית לא פחות אם לא יותר, היא מהות המועמד. בסרט מדובר בסוס שחור, איש עסקים שמנסים להריצו למועמדות, איש שלא גדל במסגרות פוליטיות, ונמצא על הפרק בגלל קיפאון במועמדים ומנהיגים אחרים. כנראה שהדמות הזו מבוססת על וונדל לואיס ווילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות מול רוזוולט ב-1940 – הוא היה סוס שחור, עו"ד ואיש עסקים. מכיוון שהיה איש עסקים, הרי ידע מתי לחבור למי – ויצר עם רוזוולט, אשר נבחר כמובן, שותפויות פוליטיות ותמך בו. הרלוונטיות היא כמובן בגלל סוס שחור אחר של המפלגה הרפובליקנית – דונאלד טראמפ, אשר ניצח מול כל התחזיות גם במפלגתו, למרות מפלגתו, וגם במרוץ לנשיאות עצמו, למרות המדיה ודעת הקהל כביכול, שהתבררה כדעת שמאלניים קולניים בלבד אשר קיבלה במה רחבה בימי הנשיא אובמה, אשר מציאות לא עניינה אותו, אלא רק אידאולוגיה (אני בטוח שהוא היה עושה חייל במהפכה הקומוניסטית ברוסיה).

הסרט אמנם דרמה פוליטית, אך אפוף בציניות מבדרת ומבוצע באופן נפלא ע"י הזוג האגדי – ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-mn4eS8ih4c