הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

1997 – Children of Heaven

מומלץ 1997 – Bacheha-Ye aseman  Children of Heaven   ילדי גן עדן  – Majid Majidi

 

 

כשראיתי בפעם הראשונה סרט פרסי, הייתי מלא סקרנות. לא מצטער לרגע שנחשפתי לתעשיית הקולנוע האיראנית – כמעט כל סרט שאני צופה בו הוא מיוחד ואיכותי ולמרות שאין בהם דברים מיוחדים, אין פעלולים, אין פעולה פירוטכנית וגם אין נושאים לא ראליסטיים, או אולי מכיוון שאין בהם מהדברים האלו – הם משאירים רושם ארוך תווך וקשה לשכוח אותם. אולי מכיוון שהם מטפלים בנושאים אנושיים. סרט זה לא סוטה מהנאמר כאן. מדובר אולי אפילו בסרט ילדים, אך לא היה אכפתי לי. משפחה ענייה בטהרן, עם קשיי פרנסה, כשכל יום שעובר בלי בעיות הוא יום נפלא, כשהמשפחה קשורה בחבלי אהבה ועזרה הדדית, אני יושב מוקסם ועוקב אחר סיפור על אח ואחות, כשהאח מאבד נעליים של אחותו, ואין כמובן הכסף לעוד זוג, והם מחליטים לשמור את הדבר בסוד מהוריהם, כאשר בבוקר האחות הולכת לבית הספר בנעלי אחיה, ובצהריים כשהיא חוזרת, האח לוקח את הנעליים ורץ לבית הספר.. כל כך הרבה תום ואהבה נשפכים על המסך, וחס ושלום לא בצורת מלודרמה הוליוודית, אלא בסגנון ראליסטי לחלוטין – שאתה שבוי לגמרי בסרט פשוט, בלי חכמות, המוכיח שיש סרטים גדולים ללא תקציבי ענק וללא פעלולים מיוחדים ובלי כוכבים מהוליווד. בראבו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=dqxvZeQsVzY

מודעות פרסומת

1996 – Gabbeh

מומלץ 1996 – Gabbeh גאבהMohsen Makhmalbaf

 

 

גאבה זהו סרט הדומה לפיוט על מסך. הוא קצר, הוא פשוט, הוא מספר סיפור, הוא צבעוני בצורה מוגזמת, הוא פיוטי בדיאלוגים, והוא גם פיוטי במסרים. הסיפור הוא של בחורה צעירה הנוהרת אחר ליבה ורוצה להתחתן מאהבה. אך יש לה דוד, שצריך להתחתן לפניה והוא כבר לא צעיר בכלל, והיא לא יכולה להתחתן עדיין, ובטח שלא מתוך אהבה אלא מתוך שידוך. והסיפור שלה מתרחש בחלקים נידחים וכפריים של אירן, לא בלב הציוויליזציה – וכך מובנת יותר ההתנגשות של ערכים מסורתיים מול ערכים צעירים שרוצים לשבור את הישן וליצור את החדש. אנחנו כאנשים מודרניים מזדהים כמובן עם הבחורה. אך לאחר שנים, אנחנו מתחילים להזדהות יותר עם מצדדי המסורת. למעשה אנחנו גם כיום כנראה מצודדים במה שהבחורה רוצה, אך זו נהייתה כבר מסורת, והצעירים של ימינו מתחילים לשבור את המסורת הרומנטית ומתחילים להיות מחושבים יותר בבחירתם. הגלגל מתחיל להתהפך. מוחסן מחמלבאף הבמאי היה פעם אסיר בימי שלטונו של השאח הפרסי – הוא היה דתי ואיסלאמיסטי מידיי לשלטון המודרני והחילוני של השאח – אבל הוא פרח בזמן ההייטולות. עוד הפעם אנו רואים גלגל מתהפך הפעם אצל יוצר הסרט. שם הנערה הוא גאבה והיא מופיעה מתוך שטיח שזוג סוחבים אל הנחל לרחוץ ולנקות. היא מספרת את הסיפור של השטיח. השטיח הוא שטיח בסגנון כפרי – קצת גס, קצת נאיבי כמו ציורים של ילדים קטנים – שטיח שהיה נהוג באזורים מרוחקים של אירן. לשטיח כזה קוראים בפרסית גאבה. היו מכינות אותו נשים והוא היה מלא בצבע, חיספוס ועבודה ידנית. זהו לא שטיח פרסי שהוא מלאכת מחשבת, עדין ומאוד מודרני גם כיום למרות שנחשב מסורתי. רוב הפרסים מלפני דור או שניים היו גדלים על שטיח גאבה, אך כיום הוא לא נחשב וספק אם הפרסים בימינו יודעים מה זה. עוד הפעם הגלגל מסתובב. כמה מסרים אפשר למצוא בפשטות, ועדיין לזהות חוט מקשר אחד, כמו חוט שוזר שטיח צבעוני – גאבה. פשטות פיוטית, פשטות סיפורית, רוח תחושות ורגשות הקוראות לדרור הטבע הנושב בנפשך בעת הצפייה הכמו-חולמנית ביצירה זו.

קדימון: https://vimeo.com/47184738

1994 – The Shawshank Redemption

מומלץ 1994 – The Shawshank Redemption חומות של תקווהFrank Daraboun

 

 

איש צווארון לבן נכנס לכלא למאסר עולם על רצח אשתו ומאהבה. הוא לא ביצע את הרצח. עד כאן זה מבשר על דרמת בית סוהר. ובכן, אכן יש כאן דרמת בית סוהר, אך לא במובן הרגיל. במפתיע, הסרט מתפתח להיות אחד הסרטים המצוינים שתראו.  אין כאן יותר מדי אלימות גרפית (הכל יחסי כמובן). אין כאן הרבה אקשן. מדובר בסרט אנושי. על הידידות המתפתחת בין איש הצווארון הלבן לבין אסיר עולם נוסף – ידידות הנמשכת עשרות שנים. מדובר כאן על סרט על נחישות האדם, בתנאים קשים, לשרוד ולהתגבר על איוולות התנאים. מדובר כאן על לא לאבד תקווה – תקווה למה, אפשר לשאול. האם תקווה לצאת לחופשי? ובכן גם זה, אך לא בדיוק (אחד האסירים משוחרר אחרי עשרות שנים בגיל מבוגר, ומכיוון שהעולם בחוץ הוא זר לו והוא לא מוצא את עצמו בו, לעומת כותלי בית הסוהר בהם הייתה לו תעסוקה ותכלית, ודווקא בעולם החופשי הוא שם קץ לחייו). אז תקווה למה? תקווה לכבוד עצמי, להערכה עצמית. גם בתוך מסגרת השוללת ממך את הכל, החופש, הגנה פיזית, הגנה נפשית וגם את הכבוד העצמי. אני לא יודע מה עובד בסרט עבור אנשים רבים שרואים בו סרט נהדר, אני בכל אופן רואה את גדולתו בניסיון של רוח האדם לנהל חיים אנושיים במסגרת מאתגרת זו. הסרט הוא סרט ביכורים של הבמאי (שאפו) והוא עיבוד לנובלה של סטפן קינג מ-1982 בשם Rita Hayworth and Shawshank Redemption . ריטה היוורט (כוכבת ענקית ופם פטל אולטימטיבית  של סרט גילדה שהוקרן בבית הכלא) כיכבה על הפוסטר התלוי על הקיר – ופוסטר זה הסתיר את התעלה שחפר האסיר ע"מ לברוח מהכלא. כמה סמלי – אנחנו נמלטים מהכלא בו אנחנו חיים אל החופש דרך הקולנוע. כל אחד כאן זוכה לגאולה אישית משלו – האסיר של הצווארון הלבן דרך נחישותו לא לאבד את האנושיות שהחזיקה אותו מעל השקיעה אל הבהמיות ומאבק לשרוד בלבד (באחד משיאי הסרט הוא מחליט להשמיע במערכת הכריזה קטע מתוך האופרה נישואי פיגארו מאת מוצארט) ובנתה אותו בתור דמות אנושית, אשר שימשה את החבר שלו כגאולה דרך הידידות ביניהם. ובכן, הדרך אל החופש רצופה בעבודה קשה, עבודה תמידית, טיפוח האנושיות, אי השלמה עם הרוע וחברות אמת. לפחות עפ"י הסרט הזה. אני יודע, קצת סופרלטיבים – אז אם לא ראיתם – לכו על הסרט ותודו לי אח"כ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6hB3S9bIaco

1991 – The Double Life of Veronique

מומלץ 1991 – La Double vie de Véronique  The Double Life of Veronique   חייה הכפולים של ורוניק  – Krzysztof Kieslowski

 

 

שירה קולנועית מהפנטת

האם יש לי נפש תאומה? או, יותר נכון, האם אני הוא היחיד או יש עוד אני? נושא מסתורין זה זוכה כביכול לעיבוד קולנועי כאן – ורוניקה מוורשה וורוניק מפריס מרגישות אחת את השנייה, הן חולקות את אותו עולם הרגש, הן נראות אותו הדבר (משחק משובח של אירן ג'קוב), הן חוות את העולם במישורים מקביליים. מצד אחד – מדובר בנושא מתחום הפנטסיה. אך אצל קישלובסקי העלילה או הפירוש המידי והמתבקש הם לא במרכז תשומת ליבו. למעשה הוא גם לא מסביר לנו כלום בנידון, ונותן לנו לחוש, לחוות. ובחזרה לשאלה המקורית והנועזת – האם יש עוד אני? שאני לא מודע לו, או מודע בעדינות, בקווים כלליים של הרגשות? אני חושב שלקישלובסקי הייתה לזה תשובה – והאם זה משנה? הרי כולנו אני, כולנו מקושרים ברגשות. השפות שונות. המינים שונים. הלבוש שונה. הדת שונה. הפוליטיקה שונה. אך הרגשות – הם אותם הרגשות. אצל כולם. תמיד יש לנו לפעמים הרגשה של דז'ה וו במקומות שאנחנו לא היינו, אך הם מצלצלים איפשהו בפעמוני הזיכרון העמום. תמיד יש לנו מישהו שיש לנו תחושה מוזרה שכבר פגשנו אותו. ויש לפעמים הרגשה פנימית שאנחנו גם שם וגם כאן. וכך, אם נשיל מאתנו את מלבושי ההבדלים של דת גזע מין גיל ותרבות, ואם רק נפתח את הקולטים ונגביר את הווליום – נתחיל לקלוט כמה אנחנו דומים האחד לשני, כמה אנחנו זה אנחנו אי שם – בוורשה או בפריס… וכך העלילה הופכת להיות פחות רלוונטית, והחוויה של לחוש ולחיות ולחוות תופשת את קידמת הבמה תחת ניצוחו המדהים של קז'ישטוף קישלובסקי. אם היה במאי שידע לעשות קסם בקולנוע – אז זה הוא. זהו לא קולנוע שמח, גם לא קורה שם הרבה, הייתי אומר שהוא גם עצוב ומלנכולי. אך הוא נוגע, הוא חודר מתחת לעור ומתחת לעצמות למרחב שמי יודע איפה שוכן בנפשנו. הוא גאון ויוצר קולנוע יפהפה. הוא גם עבד עם אותם האנשים לרוב – גם השחקנים, גם תסריטאי החצר שלו – קז'ישטוף פיזיביץ' שיצר אתו את כל הסרטים הגדולים, גם מלחין הבית שלו – זביגנייב פרסנר שהלחין מוסיקה לכל הסרטים הגדולים שלו. גם השחקנית אירן ג'קוב המשיכה לעבוד אתו בשלושת הצבעים: אדום הנהדר שלו. קישלובסקי יצר כאן סרט יפה להפליא, מעין קסם קולנועי.

תמונות וצלילים מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=Hbe4FMGmDug

קטע מהפנט של מופע מריונטות מהסרט: https://www.youtube.com/watch?v=TEVlDb43v-4

1991 – Raise the Red Lantern

מומלץ 1991 – Da hong deng long gao gao gua  Raise the Red Lantern   הפנסים האדומים  Yimou Zhang

 

 

 

יפהיפה.

סין. בין 2 מלחמות העולם. שנות העשרים של המאה העשרים. כבר לא קיסרות, אך עדיין לא רפובליקה. תקופה של אנדרלמוסיה פוליטית וצבאית. תקופה של אנשים חזקים ועשירים. הם העוגן, לטוב ולרע. בחורה צעירה, שהספיקה ללמוד קצת לימודים גבוהים, פתאום מוצאת את עצמה נישאת (נמכרת) לאיש שכזה. ולא, היא לא ה-אישה. יש לאיש כבר אישה ועוד 2 מאהבות, הגרות באותו הבית, כשלכל אחת יש את האגף שלה. והנערה שלנו מצטרפת בתור האישה הרביעית, המאהבת השלישית, או הפילגש הרביעית. כי גם האישה הראשונה היא למעשה פילגש. האדון מחליט אל מי יבוא הלילה, ואז הפילגש הזו זוכה ליחס מועדף באותו היום, עיסוי רגליים, תפריט לארוחה, קנאה מהפילגשים האחרות, ולקראת הערב מדליקים את הפנסים האדומים ברוב טכס בפתח האגף של הפילגש. וכך יש תחרות סמויה וגם פתוחה בין הפילגשים על תשומת לב האדון. כך נקלעת הבחורה שלנו לתככים ואינטריגות בין כל נשות הבית, כולל המשרתת האישית שלה. יחסי ידידות מתפתחים ליחסי עוינות (יש לה פנים של בודה ולב של עכביש – מגדירה הפילגש הרביעית את הפילגש האחרת), והמעבדה הקטנה הזו לבניית יחסי אנוש במסגרת החוקים והמסורות מצליחה לסגור על הסחורה בקירות הכלא המעיק של החיים עד לסיום הטרגי. אפשר לראות את הסרט במסננת הפמיניסטית של ביקורת על החברה הסינית נגד נשים (האישה היא רק בגד של האדון, שפעם לובש אותו ופעם משליך אותו – אומרת הפילגש הרביעית), ואפשר גם לראות את הסרט כסיפור דרמה אישית המסופר להפליא, או אפילו לראות אותו כבחינת הנפש האנושית בתנאי מעבדה (הצטרפות למרוץ החיים והרצון לנצח, המתחלף במיאוס מהמרוץ וההכרה הכואבת באיך שהמרוץ שינה אותנו, עד לאיבוד עצמך לדעת מטראומת החיים האכזריים) . לא משנה איזה כיוון הצופה יבחר, ילווה אותו היופי המדהים של הסרט, הצבעים העזים והחושניות הנשית המלטפת את הסרט לאורך כל הזמן. הדרמה האישית, המסגרת הנוקשה של החוקים עם היופי המדהים לא ישאירו אף צופה אדיש למתרחש על המסך. הסרט בא בעקבות ספרו של סו טונג "נשים ופילגשים" מ-1990. מאוחר יותר, הסרט גם עובד לבלט ע"י הבלט הלאומי של סין, אף הוא בבימוי של הבמאי. בראבו, מאסטרו ימו ז'אן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=x8kwb4qFrT4

1991 – Cape Fear

מומלץ 1991 – Cape Fear פסגת הפחדMartin Scorsese

 

 

רי-מייק של סקורסזה לסרט משנת 1962. גיבורי הסרט המקורי – רוברט מיטשם וגרגורי פק – מופיעים גם כאן בתפקידים קצרים. הכוכבים כאן הם רוברט דה-נירו וניק נולטה. הסיפור הוא סיפור נקמה. או סיפור על הרוע האנושי. או סיפור על התמקדות טוטלית למשימה. שכל הסיפורים האלו מתגבשים עד לפחד גדול. מפגש החיים עם השטן, הרודף אותם. אסיר משוחרר לאחר ריצוי מאסר ארוך, ומנסה לפגוע בעו"ד שהגן עליו. האסיר מנסה לעשות הכל, אבל הכל, ע"מ לפגוע בעו"ד דרך הסובבים אותו, דרך משפחתו, ביתו. דבר לא עוצר בעדו. הוא גם לא אסיר טיפוסי – הוא למד משפטים בבית הסוהר, הוא חכם, כך שהוא נזהר לעשות את צעדיו – והעו"ד המתגונן נשאר חסר הגנה מכיוון החוק וכך המאבק ביניהם הפך למאבק אישי כשהמשטרה וטחנות הצדק נשארו מחוץ לתמונה – כך דאג האסיר המשוחרר לעשות. וכך יש לנו – הוא, הרודף, ועו"ד הנרדף. הרוע בהתגלמותו, הלא כן? אך התמונה לא שחור לבן – מתברר שהעו"ד פישל בהגנה על האסיר, ובגלל זה הוא הושלך לכלא. והאסיר הבין זאת – הרי הוא למד עריכת דין גם כן. וכך, אם חשבנו במונחים של שחור ולבן, אזי הסרט מציע לנו לחשב את המסלול מחדש. וכך אפשר לראות בו סרט נקמה, ולא סרט על הרוע – נכון? ובכן, זאת המלכודת שמפיל אותנו סקורסזה – הרי גם סרט הנקמה הוא בעצם שחור ולבן – הנה האסיר נוקם בעו"ד על זה שהתרשל… אז האם התרשלות אמורה להביא אותנו לנקמה? אפילו אם מדובר ביקר לנו מאוד – החופש? או החיים עצמם (נגיד שמדובר ברופא שהתרשל)? האם זה באמת עין תחת עין? ולא חשוב מי מוציא למי? ז"א כל פגיעה בי תזכה לפגיעה מצידי? או האם מדובר על מידתיות – ז"א באמת עין תחת עין ולא מעבר לזה? והאם אפשר לשמור על מידתיות כאשר נמצאים במסע הנקמה? והאם הנבל הוא זה שלא שומר על מידתיות ועובר את הגבול? האסיר שלנו, למשל? אך מה גורם לו לא לשמור על מידתיות? האם מידתיות מנבל אמיתי היא בסדר, אך אלימות לשמה מנבל אמיתי היא לא בסדר? נכון… החוק בוחן את המעשים, אך אנחנו בוחנים את האופי – נבל הוא נבל… אך עוד הפעם, גם העו"ד לא טלית שכולה תכלת. מסובך. וכך, מחלחל בנו הפחד שגם אנחנו, אנשים לא מושלמים בהגדרה, שטעינו, טועים ונטעה אין ספור פעמים – גם אנחנו יכולים להיות בסיטואציה של נרדף ע"י נבלים שנפגעו מטעותנו. סרט חזק ומפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xe9o_IwY3Fs

1987 – Wings of Desire

מומלץ 1987 – Der Himmel uber Berlin  Wings of Desire   מלאכים בשמי ברלין  – Wim Wenders

 

 

סרט זה כל כך מיוחד, שכנראה רק מבקרי הקולנוע (אולי) מחשיבים אותו כיצירת מופת. ואחרים? הוא עושה רושם כבד, זה מה שהוא, אך מצד שני, אם לא עייפים מדי, אם רק מנסים לקלוט אותו, הוא מחבק אותך, הוא מסובב אותך, הוא משאיר אותך קצת מבולבל, קצת לא מבין, והרבה חושב – מה היה לנו שם? אז מה שהיה זה שני מלאכים שעוקבים אחר אנשים, רואים מה הם עושים, מקשיבים, זוכרים, מתעדים את ההיסטוריה שלנו. הם היו שם מזמן, מלפני שנולדנו, מלפני שנולדו האנשים, הם רואים אך אינם נראים. למעט בעיני ילדים. זה קורה בברלין. כשהם רואים – אז זה שחור לבן, וכשהאנשים רואים – זה בצבע. ברלין מצטיירת בצבעי שחור לבן באופן הגותי, כמעט הייתי אומר מגמתי. כן, יש כאן אהבה לברלין, יש כאן יסודות של תרבות וותיקה, יש כאן פיוט.  יש כאן תיעוד. לא לחינם יש בסרט סצנה  בתוך ספרייה ענקית של ברלין. לפני האינטרנט – הספרייה הייתה המקום של תיעוד. אך תיעוד של מה? מה המלאכים מתעדים? נכון – את החיים האנושיים, את הרגשות שלהם, את האכזבות, את האהבות… עד שגם הם רוצים להפוך לאנשים ולעזוב את האל-מוות, את העולם של תיעוש. נעשה ונשמע. כל כך יהודי. וגם כל כך נוצרי. הסימבוליקה נמצאת בכל מקום בסרט. הוא מהפנט ברמות. יש כאן גם הופעה של ניק קייב מאלבומו הראשון – באותה תקופה הוא יצר בברלין ולמעשה היה חלק ממנה. הנה ההופעה: https://www.youtube.com/watch?v=ZS_GagmpfvU

היו סרטים על מלאכים שומרים גם לפני סרטי זה – למשל חיים נפלאים הנהדר – אך סרט זה זונח את הכיוון של קומדיות ומציג את הנושא באור רציני, לצלילי הגורל הבלתי מנוצח כמעט, אלא רק ע"י המוות עצמו . איך אחרת אפשר להסביר את הכמיהה להיות אנושי רק באופן זמני ואח"כ למות? לטעום רק מהפרי האסור ולמות? והאם הרגשות הן העיקר? לא הידע – הרי אותו אפשר לשים בספרים, אך רגשות יש להרגיש? האם שלום עכשיו במקום שיקול הדעת? האם הריגוש מעל לנאמנות והתמדה? האם האהבה מעל להמשכיות? או אולי בכל זאת – זאת היא ההמשכיות? הרי היא מתועדת ע"י מלאכים בני האל-מוות וכך הופכת להיות אל-מותית בעצמה. והאם הבחירה של המלאך, לאחר אלפי שנים שהוא צופה, בחיים בני חלוף, ככה פתאום מלמדת משהו על החיים? על הבחירה? על המלאך עצמו? האם ההשגחה העליונה, כאן גם פרטית, מתעדת את החיים וזו תפקידה? הרי בהחלט היא לא מתעלת.  בשביל מה היא קיימת בכלל, ההשגחה הפרטית הזו? האם זו סדרת החינוך להשגחה עליונה בעצמה? או שיש כאן אמירה שהמציאות זה לא מה שאנחנו רואים מסביבנו, או לא רואים? זה לא מה שאנחנו לומדים, וזה גם לא מה שאנחנו שומרים בספריות שלנו? ושזה רק צעד ראשון? ושהמציאות זה אוסף החוויות שלנו שגם הן מתועדות ונשמרות בחיים של מעלה? ושהחיים של מעלה בסופו של יום מבינים שהם צריכים להתמחזר אל החיים של מטה ולהפוך לנו, לאנשים? ושאנחנו לא רק קורצנו מחומר של הכוכבים (הרי בפיסיקה המטריאליסטית על פי המפץ הגדול, הכל נוצר שם, כל החומר הקיים ביקום, ושהכוכבים פולטים אותו כל הזמן, כך שהאטומים המרכיבים אותך ואותי יצאו מתישהו מכור ההיתוך של הכוכבים), אלו אנחנו גם האלים בכבודם ובעצמם (המלאכים שמקנים בנו, בחוויות שלנו, ברגשות שלנו, ומחליטים להפוך לאנשים, ז"א להיות אנחנו). כן, הרבה סימבוליקה, הרבה מחשבות אפשר לחשוב בעקבות סרט זה.

יצירת מופת קולנועית. שירה קודרת על אהבה ועל משמעות הקיום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=HVu940UWV3U

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer