הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

2011 – A Separation

מומלץ 2011 – Jodaeiye Nader az Simin  A Separation   פרידה  – Asghar Farhadi

 

 

במקור הסרט נקרא – הפרידה של נאזר וסימין. נאזר וסימין הם זוג בורגני בטהרן עם בת אחת. סימין רוצה להגר מאיראן ע"מ לאפשר לבת שלה עתיד אחר, אך נאדר מהסס ולבסוף מחליט שלא, וזה מכיוון שאביו שגר אתם הוא חולה אלצהיימר והוא מבקש לסעוד אותו. עקב כך סימין מבקשת להתגרש. כך מתחיל הסרט בטהרן המודרנית. העלילה הולכת ונעשית מסובכת יותר כשעוד אנשים נכנסים למעגל החיים שלהם ואפילו תופסת כיוון של סרט מתח, אך לא במובן המסורתי של המילה. לא אגלה כמובן את העלילה – את זה תצטרכו לגלות בעצמכם  כדאי לכם. חוקי הדת שולטים באיראן בחיים של האנשים ובחיים הרשמיים. אנחנו מורשים להיכנס אל החברה הפרסית המודרנית ולראות מסמך אנושי נדיר, שלא חשבנו שנראה ממדינה זו, אשר מצטיירת לנו כמדינה חשוכה, דתית עם חוקים של ימי הביניים. הבמאי מזכה אותנו בהצצה באנושיות הקיימת בחברה זו – הרי גם בימי הביניים היו אנשים, והדת קיימת עבור בני אנוש מלפני ימימה. וכך, דרך הרגשות הוא מכניס אותנו דרך סמטה צדדית בדלת האחורית אל תוך טהראן. כשאני מהרהר בזה שוב, הרי הסרט יכל היה להיות על כמעט כל חברה בכל זמן – הוא די אוניברסלי, אך בכל זאת מיקומו ומיצובו באסלם הפרסי נותן לסרט סולם לטפס מעלה ומציב אותו בין הסרטים הטובים שראיתי. אין כאן אנשים טובים או רעים במובן המערבי. כולם מנסים להיות הגונים, הגונים עד כאב לפעמים, אפילו לרעתם. ובתוך ההגינות הכלל אנושית הזאת יש לנו דרמה מתפתחת המלמדת שאין אמת אחת. יש הרבה אמיתות. יש הרבה הבנות. וגם אנשים טובים יתנהגו לא טוב בסיטואציות מסוימות. יש הרבה אמפתיה שאנו נחוש בסרט. ואגב, זהו לא סרט תעמולה פרסי – הבמאי לא נתמך ע"י משרד התרבות ואפילו לא נחשב במאי המקורב לשלטון, נהפוך הוא. ובכל זאת הוא מצליח העלות סרט אוהב, סרט אוהד, סרט אנושי, שאם כל הסלידה שייתכן שאנו חשים לחוקים דרקוניים ושלטון הדתי הדיקטטורי, לא נוכל שלא לראות שהאנושיות חיה ובועטת ואף מנהלת חיים נורמליים עד כמה שניתן במציאות לא פשוטה זו. תעודת כבוד לקולנוע האיראני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=B2Sswx_vrWk

מודעות פרסומת

2011 – Game of Thrones

מומלץ 2011 – … Game of Thrones משחקי הכס

 

 

זהי סידרת טלוויזיה אמריקאית של HBO בעקבות ספרי הפנטסיה של הסופר ג'ורג' מרטין שיר של אש ושל קרח. הסדרה היא מאוד פופולרית ומאוד מדוברת בארה"ב ובעולם כולו, כולל ישראל. ניסיתי להבין מה הסיבה לכך. האם זה בגלל האלימות המאוד קשה בסדרה? (מעניין יהיה לעשות סטטיסטיקה כמה אנשים מתים בכל פרק. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה) או האם זה בגלל כמות סצנות הסקס והערום? הרי אנחנו מאמינים שסקס ואלימות הם הנוסחאות להצלחה של הרבה סרטי הוליווד, לא? אך כאן זו כנראה לא הסיבה להצלחה. נהפוך הוא, אם יש ביקורת נגד הסדרה, אז זה דווקא בגלל האלימות והערום שבה. אז מה עם כן? מה סוד ההצלחה? אני סבור שזה בגלל שלוש סיבות.

קודם כל הדמויות שבסדרה הן לא שטוחות, ומורכבות מאוד. אם בעונה מסוימת אנחנו לא סובלים דמות מסוימת, אזי משום מה בעונה אחרת אנחנו מסמפתים אותה. כמו כן, מפרק לפרק, בגלל חיסולים רבים של הדמויות (כן, בעיקר של שושלת סטארק, אך גם אחרים), אנחנו, איך לומר? מרגישים קשר כלשהו אל הדמויות שלך תדע, אולי בעוד פרק כבר יירצחו. הדמויות הן רבות, זה לוקח זמן להכיר את כולם, הכל מרתק וססגוני ולרגע לא משעמם. שפכו שם כל כך הרבה סטראוטיפים על הדמויות והמשחק הוא ראוי לשבח – כך שאנחנו נקשרנו אליהם, ואי אפשר לפספס עונה. אני צפיתי כבר ב-7 עונות ומצפה בכיליון עיניים לשמינית שתצא ב-2019.

בנוסף, התפאורה של הסדרה היא פשוט נהדרת. יש כאן ערבוב של כל כך הרבה מיתוסים והיסטוריה אירופית שאמנם אתה מבין שזה איפשהו בימי הביניים, אך לא בדיוק – יש לנו דרקונים, המהלכים, אנשי שלג, השפעות רומיות ויווניות ואפילו מונגוליות. יש כאן מכל טוב, ואתה מזהה פה ושם כל מיני דברים שמצלצלים מוכר לך. דרמות היסטוריות הן תמיד מתכון להצלחה – אנחנו מתים עליהם – הרי אף אחד מאתנו לא אהב במיוחד ללמוד היסטוריה ולשנן את השושלות והתאריכים – אך כאן לוקחים את כל זה וממחיזים מול עיננו, מעלים באוב, שמים אותנו במכונת הזמן – והיישר לתככים והמזימות בימי הביניים.

אמרנו תככים? כן, אנחנו אוהבים אותם, אוהבים סדרות פוליטיות בהם יש מאבקי שליטה – יש שם מאבק הטוב ברע וזה נותן לכולנו משהו להזדהות אתו ולצפות בכיליון עיניים לתרגיל המלוכלך הבא. המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק בסדרה כנראה מושפע ממלחמות בין בית לנקסטר ויורק באנגליה בימי הביניים. ומי לא אוהב לצפות בתככי החצרות?

אם עדיין לא ראיתם – אז כדאי מאוד (לקחת חיסון נגד אלימות לפני כן).

The winter is coming

קדימון (של העונה הראשונה): https://www.youtube.com/watch?v=YinJaXzgzqI

2011 – Anonymous

מומלץ 2011 – Anonymous אנונימיRoland Emmerich

 

 

אתם מכירים תאוריות הקונספירציה, נכון? יש הרבה כאלו והן גרות לא רע ברחבי האינטרנט. והנה יש לנו אחת (למעשה שתיים) כאלו בסרט נהדר זה. שייקספיר לא כתב את מחזות שייקספיר. שמעתם נכון, האומן ב"ה" הידיעה של השפה האנגלית ואחד המחזאים הגדולים של האנושות… לא כתב את מה שכתב. מי שלמעשה היה כותב אותם זהו הרוזן מאוקספורד, אדוארד דה ויר, רוזן הולל, איש חצר של המלכה אליזבת, משורר, מחזאי, פטרון אמנות עם מזג אימפולסיבי וכמעט לא נשלט. יתירה מזה, תאוריית הקונספירציה השנייה בסרט היא שהרוזן מאוקספורד היה מאהבה של המלכה אליזבת והיה להם בן לא חוקי שגדל להיות הנרי, הרוזן השלישי לסאות'המפטון. יש גם קונספירציה בתוך קונספירציה, הגורסת שאדוארד דה ויר הוא למעשה גם בנה של המלכה אליזבת (מי שלא זוכר, המלכה אליזבת היא ביתו של הנרי השמיני ואחרונה לבית המלוכה טיודור) וכך יוצא שאדוארד הוא אביו של אחיו. תאוריות הקונספירציות האלו זכו לתמיכה של לא מעט אנשים והם מבססים אותם כמובן  (למשל, הסונטה הראשונה ששייקספיר פירסם – וונוס ואדוניס – מוקדשת להנרי, הרוזן השלישי של סאות'המפטון) – לא אחפור ביותר מדי פרטים, אציין רק שבין אנשי האקדמיה וההיסטוריונים תאוריות אלו מהוות קשקוש בלבוש. זה מסביר התקפות רבות על הסרט – שלקח את הקונספירציות האלו אל לב ליבה של ההתרחשות והתסריט (הבמאי ככל הנראה תומך נלהב של הקונספירציות, ויצא לעימותים חזיתיים בראיונות נגד האליטה האקדמית המהוה סמכות מקצועית בנושא), זה גם מסביר קרירות בה הסרט התקבל ע"י המבקרים הרבים – הרי, אחרי הכל, הוא מרים יד על הקדוש ביותר לשפה האנגלית.

כל זה מרתק ללא ספק ומסקרן במידה בלתי יאומנת. והסרט לא נשאר חייב – הוא משחזר את התקופה האליזבתית ואת לונדון של אותם הימים בפרטי פרטים – מי שרוצה לטעום את רוח התקופה יתמוגג בסרט הזה (לא נהיה קטנוניים ונסלח לאי דיוקים היסטוריים קטנים שהיו בסרט, חוץ מכמובן תאוריות הקונספירציה עצמן). התסריט לא פשוט ודורש אינטליגנציה היסטורית מהצופה ומשאיר אותנו מוצפים בעובדות, תפניות, פרטים ושמות – כך שטוב יעשה צופה ויוריד אבק מספרי ההיסטוריה של התקופה ולפחות ידפדף את דפי הספר ויכיר את הנפשות הפועלות של הזמן ההוא, שהיה מרתק וסוער לפחות כמו הקונספירציות. המשחק המעולה של כל הצוות הוא כה אמין, שאתה כבר כמעט ומאמין לקונספירציה עצמה. חוויה מרוממת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4j9OebzwVlw

2010 – Womb

מומלץ 2010 Womb  הרחם  – Benedek Fliegauf  

 

 

סרט מדהים, אבל לא כל אחד יאהב אותו. בגלל הסגנון ובגלל הנושא. לטעמי יש בסרט כמה מגרעות, אך לא בסגנון ולא בנושא. הסגנון הוא מאוד איטי עם מעט מאוד דמויות והכל מתפתח לאט – כמעט כמו בסרטים היפניים הישנים בהם ממד התנועה והזמן היו זניחים לעומת התפתחות הדמויות. הזירה היא אי, עם צבעים קרים, ים, גשם, חול, מרחבים פתוחים ורחבים. הצילומים – פשוט מ-ד-ה-י-מ-י-ם – משתמשים בעומק שדה קטן ופוקוס מדויק – ממש צילומים רומנטיים בסביבה קרה המשרים אווירה של עצב עמוק.

הנושא –אהבה. האם אפשר להמשיך איתה גם לאחר המוות. והאם זו אותה האהבה. כאמור רומנטיקה המתכתבת עם הסגנון. אך כפי שהסגנון  גם מכתיב – זה נגמר בעצב. זה למעשה גם חי בעצב. עצב אסתטי, רומנטי  אך עצב שגורלו נגזר.  הפגם לטעמי הוא בגורל שנגזר – אנחנו אוהבים לצחוק על סרטים הוליוודיים שהסיום הוא כמעט תמיד אופטימי בלי קשר להגיון שבכך, אך בסרטים האירופאיים הם נוקטים בגישה הפוכה, מבלי קשר אם אפשר היה להתאמץ ולהגיע לסיומת אחרת. הפגם הוא בפוליטיות התרבותית של הסיום. לבד מכך זה היה יכול להיות סרט מושלם.

יש גם היבטים פילוסופיים מעניינים שאם מתעכבים עליהם – עולם שלם של הגות נפתח לפנינו. האם אפשר לשחזר אהבה? האם אפשר לחיות את אותו הדבר פעמיים? אמנם אנו יודעים שאם מפרידים תאומים זהים – הם עשויים לגדול כשני אנשים שונים – ז"א הסביבה תעצב את ההתנהגות (או הפוך, עפ"י דרווין – הגנטיקה תתאים את עצמה לסביבה על מנת לשרוד). אך מה יקרה אם ננסה לבטל את משתנה הסביבה במשוואה זו ונשים את התאומים באותה הסביבה – האם אז התאומים הזהים יגדלו להיות אותו בן אדם או יהיו שונים? האם האהבה בסביבה דומה תהיה אותה האהבה, או שתשנה את מהותה? האם אפשר לקרוא לתסביך אדיפוס אהבה?

סרט עדין, עצוב, יפהפה, מגרה מחשבתית, סרט שנשאר אתך ברגעים השקטים וצף למעלה כגלגל הצלה. משחק מהפנט של אווה גרין. מומלץ בחום.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=0M-pN2PDfT8

2010 – Under the Hawthorn Tree

מומלץ  2010 – Shan zha shu zhi lian  Under the Hawthorn Tree   כשתקראי בשמך  – Yimou Zhang

 

 

ג'אנג יימו ידע לעשות גם סרטים רומנטיים ודרמות אנושיות על רקע נופי ההיסטוריה הסינית (ראו הדרך הביתה הנפלא) ולא רק סרטים  הגדולים מהחיים כגון גיבור ומחול הפגיונות. הוא ידע לעשות גם סרטים עדינים, ולא רק דרמות צבעוניות ומטלטלות כגון הפנסים האדומים. כשתקראי בשמך – כך תורגם הסרט, התרגום המילולי הוא תחת עץ העוּזרָד, והוא עיבוד של יימו ג'אנג לספרה של אי מי עץ העוּזרָד לתמיד המבוסס על מיקרה אמתי; עץ העוּזרָד בסרט הוא עץ בכפר שבו נמצאים גיבורי הסרט, שכביכול הושקה בדם סינים שהוצאו להורג ע"י היפנים במלחמת העולם השנייה כשתקראי בשמך הוא סרט שכזה, עדין, רומנטי, דרמה סוחטת דמעות שיימו מביים לאחר פרויקט מגלומני שלו של אולימפיאדת בייג'ין. אנחנו חוזרים לתקופה של חינוך מחדש שהיה נהוג בסין העממית בזמן מאו טצה טונג. כשבברית המועצות אנשים לא ראויים פוליטית היו מוגלים לפלכים נידחים של ברית המועצות במקרה הטוב ולגולאגים במקרה הרע, בסין היו נוהגים גם כן לשלוח את האי יציבים מבחינה פוליטית לאזורים נידחים להתחנך בעבודות הקרובות לעם (אי יציבים פוליטית זה לא מתנגדי המשטר, שאתם הפתרון היה אחר ואלים הרבה יותר, אלה הילדים או הקרובים של אותם המתנגדים, או החשודים בהתנגדות. ההסבר בדקויות הוא עבור האנשים שלא בקיעים במנהגים בעולם הקומוניסטי, שבו גם טרוצקי – אחד ממובילי המהפכה הקומוניסטית הרוסית, לאחר כמה שנים כבר הוטבל כמתנגד המשטר ומחוסל במקסיקו הרחוקה. גורלו כגורל הרבה וותיקי המהפכה שנס חינם בעיני השלטון). בתקופה הזו גם הגיבורים של הסרט מוצאים את עצמם בכפר מרוחק, ומתאהבים. היא תלמידת תיכון והוא בחור בוגר. הם מתאהבים באהבה טהורה, בהסתר, באופן כובש את ליבנו כמו שרק יימו ג'אנג יודע להיכנס אל מסתורי הרגשות על קצות הבהונות כך שלא נשמע, ואז הוא לופת את גרוננו ואנחנו כבר שבויים במה שקורה על המסך, וגם דמעה קטנה כבר לא נראית לנו משהו זר. שפו למסטר הסיני – סרט קטן, שקט ופסטלי אך גדול ברגש, כובש את הנשמה וגם מלטף הנפש, ובעיקר אנושי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=88nn6fn5c04

2010 – Another Year

מומלץ 2010 – Another Year עוד שנהMike Leigh

 

 

אם אתם רוצים לצפות בסרט אנושי, בלי אקשן, ללא כוכבים זוהרים ,בלי דרמות קורעות, בלי אלימות, בלי פשע, בלי עוני, בלי מאבקים חברתיים, בלי פוליטיקה, ללא חידושים טכנולוגיים, בלי פירוטכניקה על המסך וללא ממחטות לאף ועיניים – אז אתם עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, וחוץ מזה מאיפה תיקחו סרט כזה? הרי זה מריח סרט על החיים, עלינו, על החברים שלנו.

מייק לי בוודאי חשב עליכם כשיצר פנינה אמפטית זו. המשחק הכה משובח של הצוות מיד מכניס אותנו לאווירה אמינה של פרוור לונדוני אל תוך ביתו של זוג מבוגר, אינטליגנטי ועדיין אוהב ומנהל חיים נורמליים. כן, יש חיה כזו, ויש אנשים כאלו, בוודאי חלק מכם גם יזהו כמה שכנים, או אם אתם ממוזלים, גם את עצמכם. וסביבם ישנם אנשים … רגילים, סיטואציות מביכות, סצנות מחיי היום יום. כל זה במשך שנה אחת עם העונות המתחלפות – קיץ, סתיו, חורף ואביב. וישנו כמובן גם נושא – נושא אנשים נזקקים, אנשים ששונאים את עצמם, אנשים ש.. "לא מסתדר" להם בחיים, כאילו שיש דבר כזה. אין תוכחה, אין סדרת חינוך בסרט,  אלא מציגים את הדברים כמו שהם.  אתם לבטח מכירים נוער וצעירים החושבים שהם יודעים יותר טוב מההורים, מהמורים ומאנשים מבוגרים. אמנם חשיבה עצמאית מבורכת בגיל זה ומהווה חלק מהתבגרותנו כאנשים בוגרים, אך העקשנות לדבוק בגישה זו היא כמובן יהירות לשמה, אפילו שהנימוק הוא שאנשים מבוגרים לא מכירים את עולם הצעירים עקב כך אין להם מה לתרום. היהירות הזו לפעמים (התחלתי לחשוד שלעיתים קרובות דווקא) לא עוברת והאנשים הצעירים, ויותר מאוחר, גם בהיותם מבוגרים ואף בגיל מתקדם, חושבים שהם יודעים הכל, ושהסובבים אשמים שלא מתנהגים לפי הציפיות שלהם, והחיים מתאכזרים אליהם, ושסתם אין להם מזל. הם לא מודעים שהבעיה אצלם, ואם מודעים, אז לא ממש, לא באמת. זה המתכון של אנשים נזקקים. יש להם נראות של אנשים עם רחמים עצמיים, או של אנשים בסדר גמור, אפילו בקדמת החיים. אך הם לא. בכלל לא. פגשנו אנשים כאלו בסרט. אמנם צר לנו עליהם – אך מה נוכל לעשות? וכך הזוג שלנו, המאושר בהתנהלות חייהם, הוא לא רק התקווה, אלא גם האוגן של האנשים שמסביבם. ויש להם חברים, כן, אנשים נזקקים כאלו. אתם לבטח מכירים אותם, מדובר בזה, וגם בזו, אתם יודעים אותם וחלקם אפילו חברים שלכם. סרט על החיים, על האמפטיה, על האנושיות, על הנזקקות. נפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ilv0aVRJPps

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

2004 – Vera's Driver

מומלץ 2004 – Voditel Dlya Very Vera's Driver נהג לוורהPavel Chukhraj

 

 

ברה"מ, תחילת שנות השישים של המאה שעברה. תקופת שלטונו האיום של סטאלין כבר מאחור ואנחנו נמצאים בתקופת חרושוב שנחשבת חמימה הרבה יותר. זו התפאורה, אך זהו גם הגיבור הראשי. נחזור לזה עוד מעט.

חניך צבאי ממוסקבה מתקבל (כן יש לו שאיפות התקדמות) כנהג אצל גנרל בחצי האי קרים. לגנרל יש מחשבות לגבי הנהג הצעיר – לגנרל יש בת, וורה, קצת צולעת, בהריון מאיזה קובני (קובה הייתה בת ברית עיוורת לברה"מ הרבה שנים), וכאן יכולה להיות עסקה רומנטית טובה לשני הצדדים וכך הגנרל נותן לו ג'וב להיות הנהג של ביתו, בתקווה לנישואין מהירים. הנהג לא מתנגד לנישואי קריירה, אך במהרה עובר לפסים רומנטיים על בסיס של רחמים. כן, ויש גם משולש רומנטי כי בבית הגנרל יש גם משרתת סקסית. אך מי שחשב שמדובר באופרת סבון על נופי קרים הנפלאים טועה – האינטריגות בין הצבא והק.ג.ב. נכנסות לפעולה וגם אינטריגות אישיות בין סגנו של הגנרל לתפקיד הגנרל שבו הוא חושק – וכך הנהג מגוייס למלשינון הק.ג.ב.

והנה חזרנו לגיבור הראשי – תקופת ההתחממות דאז שוקקת באינטריגות ושיטות סטאליניסטיות מתחת לפני השטח – וכך, כשלכל אזרח או לובש מדים תמיד, אבל תמיד יש איזה שדים בארונו, כולם למעשה הם כלי המשחק באינטריגות הנ"ל ואין לך מושג מי איתך מי נגדך ומי שניהם גם יחד. כל אחד יכול להיות הפגיון הננעץ בגב ואין חסינות לאיש, גם ובמיוחד אם אתה גנרל. הסרט ממחיש לא רע את הדילמות האתיות והאנושיות שכולם עוברים בעולם ללא תקווה ודורסני בצורה חמימה זה, והכובד של כף יד של הגורל תמיד על כתפך וכל מה שאתה מנסה לעשות זה לשרוד ואם אפשר אז בתור אדם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=y7qbaEbkRDA

2004 – In My Father's Den

מומלץ 2004 – In My Father's Den  סודות וצללים  – Brad McGann

 

 

זהי דרמה עם מרכיבים של סרט מתח המתרחש באזור חקלאי בניו-זילנד. הסרט הוא בעקבות ספרו של מוריס גי באותו השם משנת 1972 . הסיפור לוקח אותנו ביחד עם פול – צלם מלחמות – אל ניו זילנד בעקבות מות אביו. פול ברח מהבית בגיל צעיר, ועכשיו בלית ברירה חוזר. הסיפור לוקח אתנו אל העבר ואל ההווה ומפגיש את פול עם עברו ועם מה שהתפתח, עם משפחתו – יש לו אח, עם הבית, ומקום המסתור של אביו – בקתה קטנה מלאה בספרים ותקליטים אליה האבא היה הולך להתאוורר מאשתו, וגם פול היה שבוי בקסמי הבקתה. התסבוכת האנושית הנפרמת מולנו מפתיעה כל פעם מחדש ומכה מתחת לחגורה מדי פעם. הסרט עשוי באווירת מסתורין עם אלמנטים גותיים – וכך הוא מטפל בסיפור המתח המתגולל מולנו. לא – זהו לא סרט מסע לגילוי עצמי, זהו סרט פגישת מחזור מבעיתה, שהגיבור נמנע ממנה כבר הרבה שנים, שממנה מתפתח משהו יפה אך על גבול האסור שנקטע באלימות עקב חוסר ההבנה, חוסר ההקשבה – ואנחנו יושבים על קצה הכורסא, חלקינו כוססים ציפורניים ודבוקים למסך מבלי יכולת לזוז. הצילומים של הסרט עם כל המסתורין תופסים אותך בגרון ולא מרפים. זהו סרטו הראשון של הבמאי, אשר גם כתב את התסריט בעקבות הספר וביצע את המלאכה בצורה מזהירה. כמה חבל שזהו גם סרטו האחרון – הוא מת כעבור שלוש שנים מסרטן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=49PBcjtKijU