הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: דרמה

2012 – Haute Cuisine

שווה 2012 – Les saveurs du Palais Haute Cuisine הטבחית של הנשיא Christian Vincent

זהו סרט המספר סיפור אמיתי של  Danièle Mazet-Delpeuch , שפית שנבחרה להיות השפית האישית של הנשיא מיטראן בארמון אליזה לכמה שנים, שפית שגם לאחר מכן הלכה לבשל לקבוצה של חוקרים בקוטב הצפוני למשך 14 חודשים במנותק מציוויליזציה ומקשר עם העולם החיצון. איך הדברים קשורים, והאם הסרט נותן מענה על כך, תשאלו? אני לא מצאתי קשר חוץ מרצון השפית לקחת על עצמה את 2 האתגרים האלו. אבל למה לחפור עמוק? הסרט הוא מאוד יפה אסתטית, ואם אתם הולכים לצפות בו – אל תבואו על קיבה ריקה כמובן. הוא קומדיה דרמטית קטנה, ארוזה באלגנטיות מינימליסטית כמו מעדן שוקולד קטן שאתה מתענג עליו. בון אפטיט.

מודעות פרסומת

2012 – Holy Motors

שווה 2012 – Holy Motors  – מנועים קדושים Leos Carax

טוב, הגיע הזמן למשהו שונה לגמרי, אם להשתמש בפרפרזה על מונטי פייטון. סרט באסכולת הקולנוע הניסיוני אם תרצו. המבקרים היו באקסטזה מסרט זה. הוא כולו סגנון, בילבול, קולאז' של סצנות המסתובבות סביב שחקן אחד, ללא עלילה הנתפסת כהמשכית לאן שהוא, מאיפה שהוא, למרות שיש הבטחה כזו, אך האנרכיה שאנו עדים לה על המסך לא נכנסת כצפוי להגדרות של עלילה. האם זה מפריע? את זה הצופה צריך לגלות לבדו. יש כאלו שמה שמחזיק אותם עם זיק של עניין זה הסיפור, העלילה. ויש כאלו שהסיפור פחות מדבר אליהם והם עמוק בתוך הסגנון, ויש כאלו הסבורים שסיפור טוב יש לספר בסגנון לא פחות טוב. שווה לגלות איזה מין צופה אתה.

2012 – Flight

שווה 2012 – Flight הטיסהRobert Zemeckis

דנזיל וושינגטון באחד מהתפקידים הטובים ביותר שלו. הוא משחק טייס וותיק, אלכוהוליסט וצורך סמים. באחת הטיסות, במזג אוויר מזופת, כשהוא שיכור, המטוס מתחיל לצלול אל האדמה. אמנם הכבידה קוראת, אך הצלילה נגרמה, כפי שהחקירה העלתה מאוחר יותר, מתקלה מכנית. הטייס השיכור שלנו מתעורר ומול עינינו המעריצות מצליח לייצב את המטוס ולהנחית אותו נחיתת חירום בשדה פתוח. המיומנות המדהימה הזאת מצילה כמעט את כל נוסעי וצוות המטוס, כשרק אחדים נהרגים. זו אחת הסצנות של תעופה הטובות שראיתי. מכאן מתחילה הדרמה כשבהתחלה הטייס הוא גיבור, לאחר מכן חרושת השמועות והאשמות סובבות אותו עד לשימוע שלו לקבוע את גורלו ואת מה שאירע בטיסה. הטייס נזרק ממצבים של שתייה עד לרצון עז להיגמל, שנכנע לדחף הורס של לשתות עוד ועוד עד לאיבוד הכבוד העצמי. המאבק הזה, להשיג בחזרה את הכבוד העצמי, הוא הטרנספורמציה שדנזיל וושינגון הוא כה טוב בו. תענוג של סרט.

2012 – Django Unchained

שווה 2012 – Django Unchained ג'אנגו ללא מעצוריםQuentin Tarantino

טרנטינו לא מפספס להגיש לנו אלימות בקטשופ מבעבע – הפעם כהומאג' למערבוני ספגטי, שבהם הכניסו אלימות ודם מתחת לאפו של הצופה, כשעד אז המערבונים היו נקיים מהגרפיקה של האלימות – מבעבע מעבר לגבולות המסך שלפעמים אתה לא בטוח שאתה לא טובע בכל הדם הזה. מערבון, מערבון, אך הנושא הוא נושא שאמריקה ממעטת לעסוק בו – העבדות במדונות הדרום, ובעיקר, האלימות והאכזריות והגזענות כלפי הכושים. כן – כושים, כושים, כושים – המילה כושים לא יורדת מפס הקול של הסרט ושמה את התקינות הפוליטית בפינה עד יעבור הזעם. והכושים כאן נוקמים. נוקמים על חוסר הצדק, נוקמים על היחס המפשיל, נוקמים על האכזריות ועל האלימות ועל הניצול ועל זה שהאדם הלבן ראה בכושים רכוש משלו בלבד שמותר לעשות בו מה שמתחשק. אך כאשר בסרטו ממזרים חסרי כבוד הגאוני הנקמה של היהודים בנאצים הוצגה בהומור שחור מבריק ומבדר, כאן הנקמה באיש הלבן לובשת כבר צורה של אימה מרוב הדם הנשפך על פלקאט המוטו של כל הלבנים חלאות. זה כבר לא סתם אלימות לשם אלימות, יש כאן מסר אחר, כמעט הייתי כבר חושד בטרנטינו שהוא משדר שנקמה זה אקט פסול מרוב האימה שהוא מביא. אך מכיוון שזה טרנטינו ואי אפשר לחשוד בו בחמלה נוצרית מופגנת, אזי המסקנה היא המידתיות – מה שהלבנים עשו לכושים זה זוועה אחת גדולה. אך עם כל הרצינות, ויש רצינות, בנושא, הסרט משופע בבידור והומור שחור – טוב זה טרנטינו. וגם כאן יש לנו כמו ממזרים חסרי כבוד, משחק מזהיר של כריסטוף וולץ. למי שלא מתעלף מאלימות, שווה ביותר.

 

2012 – Barbara

שווה2012 – Barbara ברברהChristian Petzold

מזרח גרמניה. שנות השמונים המוקדמות במאה העשרים. ברברה, רופאה מצליחה, שהגישה בקשה לנסוע למערב גרמניה, מוענשת ע"י העברת המשרה שלה לעיר נידחת, שם היא נמצאת תחת השגחה של הסטזי, כולל המודיעים של סטזי, שביניהם מנהל המרפאה שבה היא עובדת. המציאות של החיים תחת השגחה, כשאתה צריך לשחק תפקידים שונים בפני גופים שונים, חיים תחת מתח, תחת דיכוי, לשמור על כל צעד שלך והרצון הבסיסי לברוח מכל זה, לעזוב. המציאות המעיקה הזו מובאת באופן מפחיד בסרט זה. לא, אין פה אימה של עינויים – אך החדירה לפרטיות היא אלימה. אין פה משטרת מחשבות, אך כל צעד שלך יכול להוביל לאבדון. וגם האויב שלך יכול להיות האהוב שלך, המעביד שלך, הידיד שלך. ומה שמפחיד באמת – זה שאתה מקבל את זה לבסוף. אנשים יגידו אולי שזה קצת מוגזם, אך אני בדעה שאנחנו בימינו חיים בעולם של מזרח גרמניה של אז – אין לנו טיפת פרטיות, יש אצלנו חרמות אין ספור, אנחנו מודרים או מורמים ע"י גורמים שאנו לא רואים, רק על סמך חיינו במדיה חברתית והבעת דעתנו. ואנשים מקבלים את זה. אפילו בשמחה, בלי להתקומם. הנושא הוא אלמותי. הסרט – שווה ביותר.

 

2012 – Argo

שווה2012 – Argo  ארגו  – Ben Affleck

הפיכת ההיאטולות באיראן. 1979. המון מסתער על שגרירות ארה"ב, לאחר שג'ימי קרטר מעניק מקלט מדיני לשה הפרסי בארה"ב. כל עובדי השגרירות נלקחים כבני ערובה, למעט שישה, שנמלטו ומצאו מחסה בביתו של השגריר הקנדי. זאת הזירה בה מתרחש הסרט. עכשיו למבצע החילוץ – סוכן סי.אי.איי. רוקח במוחו תכנית חילוץ במסווה של צילומי סצנות לסרט מדע בדיוני בשם ארגו על אדמת איראן. הוא מקווה להיכנס לאיראן עם סוכנים אחרים במסווה של אנשי צוות הצילום ולהוציא את המסתתרים אצל השגריר הקנדי בתור צוות הסרט. לצורך כך, בכדי שהתכנית תצליח, הוא יוצר בעזרת חברים בהוליווד את הפירסום עבור הסרט שהולכים לצלם וטס לטהראן להציל את צוות השגרירות. ובכן, לפני שתקטלו את העלילה כמופרחת, כראויה לסדרה סוג ג' וכלא רצינית – דעו לכם שזהו אכן מיקרה אמתי שהיה, והיה חשאי במשך הרבה שנים על מנת לא לחשוף את החלק שהקנדים לקחו בשחרור צוות השגרירות. הסרט הוא בעקבות ספר של טוני מנדס – סוכן הסי.אי.איי. שבסרט שבן אפלק מגלם אותו – בשם The Master of Disguise. אמנם יש בסרט מספר אי דיוקים היסטוריים, אך בגדול כך זה היה, והסרט מביא לנו את המקרה בצורה מותחת ומשכנעת עם חיוך פה ושם לכיוון הוליווד.

2012 – Love

שווה 2012 – Amour  Love   אהבה  – Michael Haneke

מי שרואה קולנוע כמדיום לבידור – יתאכזב מהסרט הזה. לא רק שהסרט הוא לא בידורי, הוא גם לא קל לצפייה לפעמים. מה כיף לצעירים להסתכל על זוג זקנים בני 80 פלוס? הרי לבטח יש או הייתה להם סבתא טרחנית כזאת, או הורים שהצופה מכיר כל ריב ביניהם ולא יוכל לתאר אותם כאנשים עצמאיים עם רגשות וחיים פנימיים משלהם. אז למה לראות סרט על אנשים כאלו, ועוד כשהם אוהבים האחד את השני (הייתכן? בגיל כזה? לאחר חיים משותפים כה ארוכים?). הנקה לא חושב שהסרט שהוא יצר הוא על אנשים זקנים דווקא. הוא חושב שהנושא הוא איך מתמודדים עם הסבל של האהובים עלינו. לא פחות. להנקה היה מקרה במשפחה שהוביל אותו לעשות סרט זה. מדובר בזוג זקנים, אנשים משכילים, מעודנים, מורים למוסיקה לשעבר המתמודדים עם התקף לב שהאישה עוברת. סרט אנושי מאוד, עדין, הבוחן את הסוגיה שהנקה מתכוון אליה, ומושיב אותנו בכיסא של הצופה – זה לא שאתה בתאטרון כאן, אך אתה מודע שאתה צופה דרך החלון אל האינטימיות של ההוויה האנושית. שווה ביותר (אך כאמור, לא עבור כל אחד).

2011 – The Snows of Kilimanjaro

שווה 2011 – Les neiges du Kilimandjaro  The Snows of Kilimanjaro   שלגי הקילימנג'רו  – Robert Guédiguian

זהו סיפור בהשראת אחד השירים של ויקטור הוגו –  Les pauvres gens. אם לא הייתי יודע את זה, הייתי אומר שהסרט הוא הצגה מוסרית של השמאל, כפי שהוא בוודאי היה רוצה להיראות. מדובר בזוג מבוגר במרסיי, כשהבעל, חבר וועד העובדים במספנות, כשהיה צריך לפטר 20 אנשים, מגריל שמות ולהפתעת כולם גם שמו בין המפוטרים שיצאו בהגרלה. החברים נותנים להם מתנה – כסף וכרטיסים לטיול שכל כך רצו – לטנזניה לראות קילימג'רו. אך לא כך רצה הגורל, והזוג נשדד בברוטליות בביתם, מה שיוביל אותם לשינוי בחיים והצגת חמלה שאפשר לקרוא לה נוצרית, או שמאלנית מובהקת מבחינה מוסרית. סרט חם ואוהב עם משחק טוב של הדמויות הראשיות.

2011 – 50/50

שווה2011 – 50/50 – Jonathan Levine

זהו סיפור על סרטן, המסופר בסגנון מריר-מתוק. הסיפור הוא בעקבות סיפורו האמתי של התסריטאי של הסרט. אם לדייק – הסרט הוא לא על הסרטן – מחלה נוראית של המאה העשרים. הוא על התמודדות הקרובים לחולה בסרטן. ויש כמובן עם מה להתמודד. אני חושב שבסרט מוצגים ההתמודדויות יחסית קלות – בחיים ההתמודדות היא קשה הרבה יותר. אולי הסגנון הקומי של הסרט עוזר ליצור אווירה כזו, או אולי התסריטאי לא רצה לדכא אותנו, הצופים – מי יודע. בכל אופן, לכו עליו – יש סיכוי של יותר מ-50% שתאהבו אותו.

2010 – Trust

שווה 2010 – Trust  אמוןDavid Schwimmer

זהו סרט על נושא עדכני – ניצול נערות דרך רשתות חברתיות. ובכן, עקרונית זה לא שונה נגיד מניצול לפני הטלפון (אל תלכי בלילה לבד, אל תדברי עם אנשים לא מוכרים), ניצול בעידן הטלפון כשאי אפשר היה לדעת מי מעבר לקו השני, ועכשיו, ניצול ברחבי הרשת. רק שהפעם מדובר על חשיפה הרבה יותר רחבה. נערה מקבלת לפטופ ליום הולדת ה-14, ומנהלת צ'אטים עם נער בגיל 16, שאח"כ מקפיץ את גילו ל-20, ואח"כ ל-25, וכשהוא סוף סוף משכנע אותה להיפגש, הוא כבר בשנות השלושים. והנערה נשבית בקסמיו ונאנסת. אך זה לא כל הסיפור. היא ממשיכה להאמין בקשר ביניהם והמערכה האמתית היא המערכה שמתנהלת מסביב – איך החברה מתמודדת עם זה. והעניין הוא שאין לחברה כלים ומנגנונים איך להתמודד עם המצב. זאת אומרת – יש כמובן. למשל להשיג פיקוח מקסימלי על ערוצי התקשורת של הילדים (ריגול טוטאלי). למשל להזהיר לפני כן – כמו תמיד כמו בעידנים שקדמו. למשל לחנך לחשדנות בריאה וסלקציה של בחירות ברשת. וכו'. ז"א – אין ממש כלים. הרשת פתוחה כל הזמן והילדים ממש גרים ברשת – אז מה כבר המבוגרים שלא מבינים יודעים על החיים שלנו ומה הם כבר יעצו לנו? כאמור – עדכני מאוד.