הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: היסטורי

2008 – Che

שווה 2008 – Che: Part One The Argentine צ'ה: חלק אSteven Soderbergh

שווה 2008 – Che: Part Two Guerrilla צ'ה: חלק בSteven Soderbergh

 

סאגה של סטיבן סודרנרג על צ'ה גוורה. ליתר דיוק – על שתי תקופות בחייו – על קובה ועל בוליביה. בהתחלה לי היה חסר כיסוי של תקופות אחרות בחייו – המסע הארוך שלו על אופנוע ברחבי אמריקה הדרומית – שד"א מסופר בצורה נהדרת בסרט מצוין דרום אמריקה באופנוע, התקופה בה כיהן בתפקידי שלטון בקובה בה חילק מחדש את האדמות, צמצם אנאלפביתיות (בין הכפריים בקובה כ-42% לא ידעו קרוא וכתוב, ובעקבות תכנית החינוך האגרסיבית, עד 1962 אחוז האנאלפביתיות בקובה הצטמצם ל-4% – אחד הנמוכים בעולם), היה פעיל בדיפלומטיה, לקח חלק פעיל בהכנסת טילים סובייטיים לקובה, דבר שכמעט גרם למלחמת עולם, הוביל מהפכה כושלת בקונגו… רב פעלים היה האיש, שהפך לאגדה תרבותית ופוליטית של המאה העשרים בכל העולם, ובחוגי השמאל במיוחד. אך תוך כדי הצפייה בסרטים, פרקי זמן הקצת חסרים האלו כבר לא הטרידו אותי – אמנם מדובר בשני סרטים ואפוס קולנועי רחב – אך פתאום הבנתי שלא הייתה פה כוונה לעשות ביוגרפיה של צ'ה. הסרטים מתנהלים כמעט כמו סרט דוקומנטרי – הכל אותנטי, אין כמעט עלילה, הדמויות לא מפותחות, אין דרמה או מלודרמה שמלווה אותנו – אלא הדברים כפי שהם קורים, לפעמים בלי התחלה ובלי סוף. יש לא מעט קרבות אבל זה לא סרט מלחמה. הסרט (ליתר דיוק הסרטים) הם למעשה עפ"י הספרים האוטוביוגרפיים של צ'ה המתארים את התקופה של צ'ילה ובוליביה. זה מאוד מעניין איך אותו האיש, עם אותו הרעיון להיטיב על האיכרים, עם אותה התנהגות אוהדת, כמעט אבירית, כלפי האיכרים, עם אותן שיטות פעולה של גרילה, עם אותה הכוונה הבוערת בעצמותיו (הנה – זהו זה – לא מדובר על האיש עצמו בסרטים – אין נאומים חוצבי הרים, אין אהבות, אין ידידות – יש רק האש היוקדת הדוחפת את צ'ה קדימה) ויש אותם התנאים של הדיכוי של המעמד התחתון – בקובה ובבוליביה. אך בקובה הוא מצליח (עם פידל קסטרו), ובבוליביה הוא בכל זאת נכשל. ולמה? וכנראה זה לא בגלל העמדה של המפלגה הקומוניסטית בבוליביה שהתנגדה למאבק מזוין – אלא בקובה הוא זכה לאהדה ועזרה של האיכר הקובני – אך בבוליביה הוא לא זוכה לאהדה כזו – ואפילו להפך, למעשה הוא נבגד ע"י האיכרים ובעקבות כך נתפס ומוצא להורג. ובכל זאת – למה זה קורה? למה האיכר הקובני מבין שהוא פועל לטובתו ויוצא לעזרתו, והאיכר הבוליבי למרות שמבין בשכל שצ'ה כנראה לטובתו בכל זאת לא אוהד לא עוזר ואפילו בוגד? זו שאלה שמטרידה אותי לאחר שצפיתי בסרט. היא מצביעה יותר על הטבע האנושי בכלל מאשר מעידה על האיש והאגדה.

מודעות פרסומת

1955 – Princess Yank Kwei Fei

שווה 1955 – Yôkihi Princess Yank Kwei Fei – Kenji Mizoguchi

הופעה מרשימה (אפשר אפילו להגיד הופעת יחיד) של מצ'יקו קיו בתור קווי פיי. מצ'יקו הייתה שחקנית מצוינת שעבדה בשנות החמישים עם רוב הבמאים היפניים הגדולים והופיעה גם בראשמון של אקירה קורוסאווה. כאן היא מגלמת בכישרון רב את הפילגש של קיסר סיני במאה השמינית משושלת טאנג. בכהונתו התחילה השקיעה של השושלת. הסיפור הוא סיפור סינדרלה אמתי. אני מתכוון – אמתי, לא סינדרלה מהמעשיות, אשר לאחר שהתחתנה עם הנסיך, חיו להם לנצח באושר ועושר. כאן הפילגש עלתה לגדולה מהמשרתת במטבח ונהייתה פילגשו של האיש החזק בתבל. אך התככים בחצר והפוליטיקה של החיים האמתיים הפריעו לחיות להם לנצח – ולבסוף היא הוצאה להורג ע"מ להשקיט את המרד שהיה נגד משפחתה, שתפסו עמדות מפתח מושחתות בחצרו של הקיסר.

הסרט מבוסס בקווים כלליים על אירועים אמתיים. הפילגש יאנג קווי פיי נחשבה לאחת מארבעת יפהפיות של סין העתיקה. מספרים שהיו לה פנים שביישו את כל הפרחים. מה ששווה בסרט הוא כמובן הסיפור ההיסטורי עצמו, וגם התלבושות המרהיבות והטקסים האותנטיים – הסרט צולם בצבע (עובדה מעניינת שבמאי ענק יפני בחר להתרכז בהיסטוריה של סין, אך המוסיקה בסרט בכל זאת יפנית)

2011 – Hugo

מומלץ 2011 – Hugo הוגו Martin Scorsese

 

 

או, איזה סרט מקסים. מי לא אוהב את פריס?

מי לא אוהב את שנות העשרים המאוחרות ושלושים המוקדמות של המאה העשרים? רומנטיקה, נוסטלגיה, פיסת היסטוריה, הרפתקה קסומה. וזה בדיוק סרט זה. קשה להגדיר אותו אחרת. הסיפור הוא בעקבות ספרו של בריאן סלזניק מ-2007 The Invention of Hugo Cabret. מדובר בילד הגדל לבד בתחנת הרכבת של מונפרנס בפריס. פעם התאכסנתי בסביבת תחנת רכבת זו במלון שקט ונחמד וטיילתי רבות ברובע המונפרנס – והסרט העלה בי גלים של נוסטלגיה. הסרט עצמו הוא נוסטלגיה אחת גדולה, אך עם זאת שמדובר בסרט עלילתי ואף סרט הרפתקאות, באופן מפתיע (לטוב לגמרי, אך לא ציפיתי מסקורסזה לפחות מזה) הוא שומר על אמינות היסטורית. בגדול, זהו סרט הוקרה לג'ורג' מלייה, שמתואר בסרט בתקופה לא זוהרת של חייו. מיהו אותו ג'ורג' מלייה אתם שואלים שמרטין סקורסזה, הבמאי המוערך, וידוע בעיקר בסרטיו האלימים, אך גם אחרים יוצר סרט עליו, שמריח יותר כמו סרט ילדים? ובכן, לא לחינם. מלייה היה דמות ססגונית בסוף המאה התשע עשרה והיה אחד מחלוצי הקולנוע. הוא היה איש משכיל, בן למשפחה שהתעשרה, אהב קוסמות והמציא לא מעט קסמים בעצמו, צייר, שיחק, ביים, כתב תסריטים, עיצב תפאורות, היה בעל אחד התאטראות המפורסמים (הוא קנה אותו בכסף מחלקו בבית החרושת של אביו שמכר לאחים שלו ומנדוניה של אשתו. התאטרון נהרס על מנת לבנות את שדרות האוסמן המפורסמות בפריז – גם אליהם יש לי נוסטלגיה. טוב – איך אי אפשר שלא יהיה נוסטלגיה לפריס?) שבו הוא היה מציג בנוסף לתכנית הרגילה גם מופעי קסמים, ומאוחר יותר, כשקנה מקרן קולנוע (ששיפר אותו ולאחר מכן החליף למודלים חדשים יותר) גם סרטים. בזמנו הסרטים היו אילמים ובני דקה או שניים. הוא החל לביים ולככב בסרטים משלו, בנה סטודיו בפאתי פריס, עסק באפקטים מיוחדים ושיכלל טכניקות צילום. הבחור היה פורה ביותר ויצר מאות רבות של סרטים – ביניהם סרט מדע בדיוני ראשון (המסע אל הירח באורך כ-14 דקות שהושפע מג'ול וורן). לאחר שפשט רגל, הוא התפרנס מחנות צעצועים שהייתה בבעלות המאהבת ולאחר מכן אשתו, ששכנה בתחנת הרכבת של מונפרנס. וזו התקופה בה אנחנו פוגשים אותו. סקורסזה לא חסך בשחזור התקופה ובפרטים, ואפשר לזהות בסרט לא רק את העבודות של מלייה, אלא לא מעט פרטים אחרים של התקופה. למשל בסרט יש סצנה בה רכבת נוסעים נכנסת אל תחנת הרכבת של מונפרנס ומתנגשת בה – סצנה זו היא כנראה שחזור של תאונת הרכבת שהייתה ב-1895 (אקספרס גרנוויל-פריס הייתה מאחרת ונהג הקטר הגביר את המהירות, ולא הצליח לבלום בתחנה). עוד סצנה נהדרת היא כשהילד נאחז במחוג השעון הענק התלוי גבוה – שיחזור סצנה מפורסמת מסרט בטיחות אחרונה לכל מ-1923 שבו הרולד לויד (קומיקאי סרטים אילמים מפורסם דאז) מצא את עצמו באותו המצב. כמו כן, אחד הנושאים בסרט הוא אוטומט – מכונות מכניות אשר  מבצעות משימות מסוימות באופן אוטומטי. אפשר להגיד שאלו מחשבים. מכונות כאלו תמיד היו במרכז תשומת הלב של הקהל (אפילו בימי תנ"ך מדובר שלמלך שלמה היה כס מלכות – אוטומט לכל דבר ועניין, והחיות המעוטרות מסביב לכס היו עוזרות למלך כשהיה עולה עליו) ובסוף המאה התשע עשרה היה תור הזהב של האוטומט – שהיו מייצרים כל מיני בתי מלאכה של שענים שוויצריים וצרפתיים – אגב מלייה עבד באחד מהם, והיה לו גם אוסף של אוטומטים. לא מדובר באוטומטים – זיופים, כגון אוטומט השח (מכונה עם שולחן גדול, לוח שח ודמות של טורקי שהיה משחק שחמט והיה מוצג בהזדמנויות שונות ברחבי אירופה – בתוך השולחן הסתתר איש שהיה משחק שחמט ומתפעל את הבובה – כך שזה לא באמת אוטומט אלא תרמית), לא, מדובר ממש ביצירות מדהימות, כמו למשל האוטומט של הנרי מלרבה – שען שוויצרי – היה מתוכנת לכתוב מספר פואמות באנגלית וצרפתית ואף לצייר מספר ציורים – הוא הציג את האוטומט במספר תערוכות באנגליה ואירופה – כיום המכונה נמצאת במכון פרנקלין בפילדלפיה. כפי שאתם שמים לב, הסרט הזה ממש אוצר, וריח הנפטלין ממש לא מורגש. אהבתי מאוד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qjSNBP4P9RU

2011 – Game of Thrones

מומלץ 2011 – … Game of Thrones משחקי הכס

 

 

זהי סידרת טלוויזיה אמריקאית של HBO בעקבות ספרי הפנטסיה של הסופר ג'ורג' מרטין שיר של אש ושל קרח. הסדרה היא מאוד פופולרית ומאוד מדוברת בארה"ב ובעולם כולו, כולל ישראל. ניסיתי להבין מה הסיבה לכך. האם זה בגלל האלימות המאוד קשה בסדרה? (מעניין יהיה לעשות סטטיסטיקה כמה אנשים מתים בכל פרק. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה) או האם זה בגלל כמות סצנות הסקס והערום? הרי אנחנו מאמינים שסקס ואלימות הם הנוסחאות להצלחה של הרבה סרטי הוליווד, לא? אך כאן זו כנראה לא הסיבה להצלחה. נהפוך הוא, אם יש ביקורת נגד הסדרה, אז זה דווקא בגלל האלימות והערום שבה. אז מה עם כן? מה סוד ההצלחה? אני סבור שזה בגלל שלוש סיבות.

קודם כל הדמויות שבסדרה הן לא שטוחות, ומורכבות מאוד. אם בעונה מסוימת אנחנו לא סובלים דמות מסוימת, אזי משום מה בעונה אחרת אנחנו מסמפתים אותה. כמו כן, מפרק לפרק, בגלל חיסולים רבים של הדמויות (כן, בעיקר של שושלת סטארק, אך גם אחרים), אנחנו, איך לומר? מרגישים קשר כלשהו אל הדמויות שלך תדע, אולי בעוד פרק כבר יירצחו. הדמויות הן רבות, זה לוקח זמן להכיר את כולם, הכל מרתק וססגוני ולרגע לא משעמם. שפכו שם כל כך הרבה סטראוטיפים על הדמויות והמשחק הוא ראוי לשבח – כך שאנחנו נקשרנו אליהם, ואי אפשר לפספס עונה. אני צפיתי כבר ב-7 עונות ומצפה בכיליון עיניים לשמינית שתצא ב-2019.

בנוסף, התפאורה של הסדרה היא פשוט נהדרת. יש כאן ערבוב של כל כך הרבה מיתוסים והיסטוריה אירופית שאמנם אתה מבין שזה איפשהו בימי הביניים, אך לא בדיוק – יש לנו דרקונים, המהלכים, אנשי שלג, השפעות רומיות ויווניות ואפילו מונגוליות. יש כאן מכל טוב, ואתה מזהה פה ושם כל מיני דברים שמצלצלים מוכר לך. דרמות היסטוריות הן תמיד מתכון להצלחה – אנחנו מתים עליהם – הרי אף אחד מאתנו לא אהב במיוחד ללמוד היסטוריה ולשנן את השושלות והתאריכים – אך כאן לוקחים את כל זה וממחיזים מול עיננו, מעלים באוב, שמים אותנו במכונת הזמן – והיישר לתככים והמזימות בימי הביניים.

אמרנו תככים? כן, אנחנו אוהבים אותם, אוהבים סדרות פוליטיות בהם יש מאבקי שליטה – יש שם מאבק הטוב ברע וזה נותן לכולנו משהו להזדהות אתו ולצפות בכיליון עיניים לתרגיל המלוכלך הבא. המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק בסדרה כנראה מושפע ממלחמות בין בית לנקסטר ויורק באנגליה בימי הביניים. ומי לא אוהב לצפות בתככי החצרות?

אם עדיין לא ראיתם – אז כדאי מאוד (לקחת חיסון נגד אלימות לפני כן).

The winter is coming

קדימון (של העונה הראשונה): https://www.youtube.com/watch?v=YinJaXzgzqI

2011 – Anonymous

מומלץ 2011 – Anonymous אנונימיRoland Emmerich

 

 

אתם מכירים תאוריות הקונספירציה, נכון? יש הרבה כאלו והן גרות לא רע ברחבי האינטרנט. והנה יש לנו אחת (למעשה שתיים) כאלו בסרט נהדר זה. שייקספיר לא כתב את מחזות שייקספיר. שמעתם נכון, האומן ב"ה" הידיעה של השפה האנגלית ואחד המחזאים הגדולים של האנושות… לא כתב את מה שכתב. מי שלמעשה היה כותב אותם זהו הרוזן מאוקספורד, אדוארד דה ויר, רוזן הולל, איש חצר של המלכה אליזבת, משורר, מחזאי, פטרון אמנות עם מזג אימפולסיבי וכמעט לא נשלט. יתירה מזה, תאוריית הקונספירציה השנייה בסרט היא שהרוזן מאוקספורד היה מאהבה של המלכה אליזבת והיה להם בן לא חוקי שגדל להיות הנרי, הרוזן השלישי לסאות'המפטון. יש גם קונספירציה בתוך קונספירציה, הגורסת שאדוארד דה ויר הוא למעשה גם בנה של המלכה אליזבת (מי שלא זוכר, המלכה אליזבת היא ביתו של הנרי השמיני ואחרונה לבית המלוכה טיודור) וכך יוצא שאדוארד הוא אביו של אחיו. תאוריות הקונספירציות האלו זכו לתמיכה של לא מעט אנשים והם מבססים אותם כמובן  (למשל, הסונטה הראשונה ששייקספיר פירסם – וונוס ואדוניס – מוקדשת להנרי, הרוזן השלישי של סאות'המפטון) – לא אחפור ביותר מדי פרטים, אציין רק שבין אנשי האקדמיה וההיסטוריונים תאוריות אלו מהוות קשקוש בלבוש. זה מסביר התקפות רבות על הסרט – שלקח את הקונספירציות האלו אל לב ליבה של ההתרחשות והתסריט (הבמאי ככל הנראה תומך נלהב של הקונספירציות, ויצא לעימותים חזיתיים בראיונות נגד האליטה האקדמית המהוה סמכות מקצועית בנושא), זה גם מסביר קרירות בה הסרט התקבל ע"י המבקרים הרבים – הרי, אחרי הכל, הוא מרים יד על הקדוש ביותר לשפה האנגלית.

כל זה מרתק ללא ספק ומסקרן במידה בלתי יאומנת. והסרט לא נשאר חייב – הוא משחזר את התקופה האליזבתית ואת לונדון של אותם הימים בפרטי פרטים – מי שרוצה לטעום את רוח התקופה יתמוגג בסרט הזה (לא נהיה קטנוניים ונסלח לאי דיוקים היסטוריים קטנים שהיו בסרט, חוץ מכמובן תאוריות הקונספירציה עצמן). התסריט לא פשוט ודורש אינטליגנציה היסטורית מהצופה ומשאיר אותנו מוצפים בעובדות, תפניות, פרטים ושמות – כך שטוב יעשה צופה ויוריד אבק מספרי ההיסטוריה של התקופה ולפחות ידפדף את דפי הספר ויכיר את הנפשות הפועלות של הזמן ההוא, שהיה מרתק וסוער לפחות כמו הקונספירציות. המשחק המעולה של כל הצוות הוא כה אמין, שאתה כבר כמעט ומאמין לקונספירציה עצמה. חוויה מרוממת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4j9OebzwVlw

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

2011 – The Iron Lady

שווה 2011 – The Iron Lady אשת הברזלPhyllida Lloyd

אשת הברזל. מרגרט טאצ'ר. ראש ממשלת בריטניה הקשוחה. לא קל היה לטאצ'ר לעלות לשלטון בריטניה. קודם היא כבשה את ראשות ההנהגה של המפלגה הקונסרבטיבית. זה רק מעיד על קשיחות של הגברת. היא הייתה קשוחה יותר מהרבה גברים שליטים בימיה לפניה וגם אחריה. טאצ'ר היא דמות שנויה במחלוקת, לפחות בבריטניה. היא הובילה את ארצה מ-1979 עד 1990 – זמן ארוך מאוד, ובזמן הזה ארצה כמו גם העולם ידע משברים קשים. היא תיזכר לרעה בגלל עמדתה הקשוחה בעת שביתת הכורים. היא גם לא זכורה לטובה בגלל מלחמתה נגד ארגנטינה בהגנה על איי פוקלנד. כאנטיתזה לשלטונה מפלגת הלייבר עלתה לגדולה באנגליה. אך מצד שני, אי אפשר שלא לכבד את יציבותה, עמידתה האיתנה בעת המשברים הגובלת בעקשנות קשת עורף. דמות מעניינת שאי אפשר להתעלם ממנה. הסרט לא נוקט עמדה סיפורית, אידאולוגית או שיפוטית – זהו חולשתו אך גם חסינותו מקטילה. מה שעושה אותו לשווה, אם דמותה של טאצ'ר עצמה לא עושה לכם את זה, הרי שזו הופעה מזהירה של מריל סטריפ בתור מרגרט טאצ'ר.

2011 – Warriors of the Rainbow

שווה 2011 – Sai de ke ba lai Warriors of the Rainbow לוחמי הקשת בענןTe-Sheng Wei

הסרט הוא בעל שני חלקים –  Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 1: The Sun Flag Sai de ke · ba lai: Tai yang qi  והחלק השני Warriors of the Rainbow: Seediq Bale – Part 2: The Rainbow Bridge  Sai de ke · ba lai: Cai hong qiao. אמנם ישנה גם גרסה מקוצרת ומאוחדת, המיועדת בעיקר להפצה בין לאומית, אך אני משום מה באופן לא מוסבר צפיתי בשני הסרטים המקוריים והלא מקוצצים. זהו אפוס רחב יריעה וארוך (כחמש שעות על שני חלקיו) על פיסת היסטוריה של טאיוון עם הילידים האבוריגניים שלה, אשר ב-1930 מרדו בכובש היפני באותה התקופה במה שידוע בתור "תקרית מושה", כאשר התוצאה של המרד הייתה ברורה מראש, גם לאבוריגנים. האבוריגנים מהווים כ-2% מאוכלוסיית טאיוון ומדובר על כ-14-30 שבטים שונים של אבוריגנים. הסרט מתמקד בשבט מסוים אחד – סיג'יק (Seediq) שגם הוא מחולק לכמה חמולות מרכזיות. כיום שבט הסיג'יק מונה פחות מ-10,000 אנשים. הפרטים המעטים האלו דליתי מ-וויקיפדיה – אני נוהג לקרוא וקצת להתעמק בעקבות כל סרט, ופעמים לא מעטות אני פותח דלתות לידע שלא חשדתי בקיומו. למשל כמו בסרט הזה. לא אגיד שעכשיו אני שולט בהיסטוריה הטאיוונית, או בתולדות האבוריגנים בטאיוון – אך גם המעט שיש לי עכשיו הוא הרבה יותר מלא כלום שהיה לי לפני כן. הסרט עצמו מעניין את מי שלא שולט בהיסטוריה של טאיוון בעיקר בזכות הצילומים הנהדרים שלו ואווירה ג'ונגלית מהפנטת שהוא יוצר בתיאור החיים האבוריגניים עם חוקים, קצב ומסורת משל עצמם. מי שישרוד עד סוף הסרט, יימצא סיפוק וגמול על סובלנותו (ומי שחושש מאורכם של החלקים המקוריים, מוזמן לנסות את הגרסה המקוצרת)

2011 – The Flowers of War

שווה 2011 – Jin líng shí san chai  The Flowers of War  פרחי מלחמהYimou Zhang

כיאה לסרטים של ג'אנג יי-מו, גם סרט זה הוא מרהיב וויזואלית וסוחף נרטיבית. כל סרט של ג'אנג  ראוי לצפייה – יש לו חותם ייחודי שמעלה את רף הציפייה מעלה מעלה. הפעם הוא בוחר להתעכב על היסטוריה סינית של מה שידוע כטבח ננג'ינג או האונס של ננג'ינג. ננג'ינג (אז שמה היה ננקינג) הייתה בירת סין אשר נכבשה ע"י היפנים במלחמת סין יפן השנייה ובה צבא אימפריאלי יפני ביצע פשעי מלחמה, טבח אוכלוסייה המוני ואונס נשים המוני ב-1938. המספרים נעים בין 40,000 לבין 300,000 אזרחים סינים שנטבחו וכ-20,000 נשים שנאנסו. הסרט בא בעקבות נובלה של סופרת סינית גלינג יאנג בשם 13 הפרחים של ננג'ינג. ג'אנג יביים סרט נוסף (ונהדר) בעקבות ספרה של יאנג ב-2014 – לשוב הביתה. 13 הפרחים של ננג'ינג מבוססים, על פי וויקיפדיה, בצורה חופשית על יומניה של מיני ווטרין – מסיונרית אמריקאית בסין, אשר הצילה אלפי חיים סיניים שמצאו את מקלטם במיסיון שלה. אמנם קשה לי להאמין שאירועים בתוך הסרט קרו אצל מיני ווטרין, אך אין ספק שהיא הייתה עדה להתרחשויות קשות ועשתה הכל למען עזרת הנזקקים. לאחר שחזרה לארה"ב היא התאבדה לאחר זמן מה – כנראה לא קל היה להמשיך ולחיות עם המטען הכבד שסחבה מננג'ינג. סין העניקה לה לאחר מותה אות הג'ייד הכחול על חלקה בהצלת האנשים של ננג'ינג. ובאשר לסרט – הוא מספר את הסיפור של ננג'ינג דרך סיפורם האישי של מספר תלמידות ומספר זונות אשר מצאו את מקלטם במיסיון קטן. סיפור נוגע ללב המסופר ביד אומן וויזואלי.

2011 – J. Edgar

שווה 2011 – J. Edgar ג'יי אדגרClint Eastwood

ג'. אדגר הובר. ראש האפ.בי.אי. האגדי והידוע לשמצה – תלוי מאיזה רקע אתם באים. פטריוט ללא פשרות, נוקט בשיטות על גבול ומעבר לגבול של המותר. האיש שהעלה את החקירות לרמה מקצועית גבוהה, האיש שהכניס לחקירות אלמנטים מדעיים כמו טביעות אצבעות, בדיקות דם וכו’ האיש שממנו פחדו כולם. הסרט מספר על עלייתו לגדולה, על חייו אהבותיו נטיותיו בסצנות דחוסות מההיסטוריה של ארה"ב. מי שלא מכיר – כדאי קצת לקרוא עליו לפני הסרט בכדי שיחושו את ההקשרים והעומק. הופעה נהדרת כתמיד של לאונרדו דיקפריו.