הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: ז'אן-פייר מלוויל

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1966 – Second Breath

מומלץ 1966 – La deuxieme souffle  Second Breath – Jean-Pierre Melville

 

 

"לאדם ניתנת זכות אחת בלידה: לבחור את מותו. אבל אם הוא בוחר כי הוא עייף מחייו שלו, אז כל קיומו היה ללא משמעות”

אצל מיודענו מלוויל העיסוק במוות, הכל צפוי והרשות נתונה, בדידות, מקצוענות, נאמנות ובגידה הוא כמעט אובססיבי. גם סרט זה הוא סרט על פושעים עם קוד אתי משלהם, עם חוקים משלהם, עם בחירות וחוסר הברירה והסוף הידוע מראש שעושה את הבחירה לא איך אנחנו נחיה, אלא איך אנחנו נמות.  אחרי הסרט הזה הוא הלך ועשה יצירות מופת כמו הסמוראי וצבא הצללים והמעגל האדום, שבכל אחד מהם הנושאים שהזכרתי מהדהדים ומשאירים טביעת אצבע מאוד טיפוסית. מלוויל בחר להשתמש במסגרת של סרטי גנגסטרים בהשפעה ברורה של סרט אפל אמריקאי משנות הארבעים. לדבריו, צורת סרטים אלו היא מסגרת נהדרת להציב בה את העלילה והדמויות. הדמויות בסרטיו, כמו גם בסרט זה, לא מורכבות, אלא ישירות מאוד. או כך לפחות על פני השטח. מה שמורכב אלו לא הדמויות אלא התהליכים בהם הם כלואים. זה לא שאין חיים או אהבה או סתם אהדה-  כן – כמובן שהם נמצאים, אך הקדרות הקיומית והאפורה של הכל צפוי גם אם לא ניחשנו את זה קודם עוטפת את סרטיו בשאלה מאחורי העורף – אז בשביל מה? האם בשביל הכבוד? האם בשביל הכסף? או האם זהו סוג של "ככה אנחנו"? יש מיזוג נהדר של ה-to be וה-to do בסרטיו ובדמויות – גם בסרט זה – כך שאתה מתחיל לתהות האם מלוויל מנסה להעביר את המסר שהאדם מוגדר ע"י מעשיו? הרי זה ברור כבר שהוא לא מוגדר ע"י בחירותיו, אלא רק בחירתו על איך הוא ימות היא הקובעת. האם מענטש הוא  מענטש בגלל "להיות" או בגלל "לעשות"? או כפי שאני חושד שמלוויל מציע מיזוג שלא ניתן להפריד – האחד לא מתקיים ללא השני? והחלטות הן עניין של סביבה ונסיבות? הדברים בולטים יותר כשבוחרים סביבה של פשע, כפי שמלוויל בוחר. על פני שטח יש לנו סרט פשע עם דמויות חזקות. אך מאחורי העורף הנושאים המוזכרים מעלה לוחצים על תודעה ויוצרים סרטים מסוגננים שמשאירים רושם עז.

קדימון: https://mubi.com/films/le-deuxieme-souffle/trailer

1956 – Bob le flambeur

שווה 1956 – Bob le flambeur  – Jean-Pierre Melville

 

בוב המהמר הוא גנגסטר. גנגסטר לשעבר. לפני המלחמה. הוא ישב בכלא. עכשיו הוא מזמן לא עוסק בפשע. הוא אהוד על כולם, וכולם חבים לו חוב – בעלת הבר השכונתי פתחה עסק בהלוואה ממנו, מפקח משטרה חב לו את חייו, הוא דואג לבחור – בנו של חבר, הוא גם מוציא מרחוב נערה שהולכת עם כל אחד כי אין לה איפה לישון. הוא מנץ'. הוא גם מאוד קול בלשון שלנו. אך קצת זקן. עם זאת מכובד מאוד. והנה מזדמן לו עוד שוד אחד – הפעם שוד קזינו. סרט זה היווה השראה לסרט אושן 11 המודרני יותר. סרט אפל צרפתי, שמספרים על הבמאי, מיודענו מלוויל, שלא היה לו כסף לשלם לשחקנים והוא עבד איתם תחת הסכם שכאשר יש לו כסף, הם עוזבים הכל ובאים ליום צילומים. אין בימינו תופעות כאלו. ליתר דיוק – כמעט אין. אני נזכר בסרט אח שגם שם הכל נעשה על בסיס חברי והתנדבותי.

1969 – Army of shadows

מומלץ1969 – L'armée des ombres Army of shadows צבא הצלליםJean-Pierre Melville

army of shadows 1 סרט אפל. סרט שכולו איפוק, סרט איטי, סרט מלנכולי, סרט מרוחק – ועם כל זה אינטימי עד כמה סרט מסוגל להיות אינטימי.

צבא הצללים הוא סרט של ז'אן-פייר מלוויל. ז'אן-פייר מלוויל ידוע (זאת כמובן הגזמה – הוא בכלל לא ידוע, ולמעשה אחד הבמאים הגדולים אך האלמונייים שהיו – הוא מת בגיל 55 – ואני הפסדתי המון סרטים שהוא עוד יכל היה לעשות) בעיקר בגלל סרטי הגנגסטר והפשע שלו – הנהדרים עד מאוד ד"א – אך סרט זה הוא על נושא אחר. ז'אן-פייר מלוויל נולד ז'אן פייר גרונבאך – כן, הוא יהודי. את השם מלוויל הוא אימץ על שם הנרי מלוויל – סופרו האהוב (זה שכתב מובי דיק) – ועשה זאת כאשר היה בתנועת ההתנגדות הצרפתית שפעלה תחת הכיבוש הנאצי – הרסיסטנס. צבא הצללים הוא על אנשי הרסיסטנס – אנשים שחיו חיים כפולים, היו מחליפים זהויות, היו מהלכים בין הטיפות, היו בפחד מתמיד שמא ייתפסו או שמא חבריהם ילשינו עליהם – אלו אנשים שהילכו בצללים תחת איום המוות המתמיד ועשו את מה שעשו מבלי הכרת תודה, מבלי שבח ואפילו בידיעה שלא ייזכרו בשל מעשיהם. נסיונו האישי של מלוויל בתוך תנועת הרסיסטנס, וגם ניסיונו של הסופר ג'וזף קסל באותה התנועה, הוא שכתב את הספר צבא הצללים ב-1943 – שסרט זה נעשה על פיו – ניסיונם של השניים האלו המחיש בצורה מפחידה ביותר את המציאות והלך הרוח שהיוו לגיבורי הסרט זירת החיים. המשחק המעולה – גם סימון סניורה הנ-ה-ד-ר-ת כאן – הצילום הקר והפסטלי, האיטיות שמקדשת הירהור ופרטים קטנים – כל זה הופך את הסרט ליצירת אומנות. הסרט שובר במידה רבה את הילת הגיבור של הרסיסטנס הנלחם נגד הנאצים ומראה את הפן האחר שלו – המלשין על חבריו, המוציא להורג את חבריו. כבר לא גיבור – אלא נשמה אנושית, עם פחדים ועולם פנימי עשיר יותר ממציאות חיצונית, עם כל החולשות והאכזריות הבלתי נמנעת, כמו התרסה נגד הגורל הידוע מראש. החוסר האפשרות לטוהר, לאנושיות, לאינטימיות, לחיובית, ל…לאושר – כן לאושר – אפילו בין בני אדם טובים – המוטיב הפסימיסטי הזה מנגן חרישית לאורך הסרט (ואם כבר, אז גם בסרטים אחרים של מלוויל).

מה שגם מעניין הוא שהסרט לא הצליח בצרפת ושוחרר להקרונות בין-לאומיות הרבה לאחר שיצא לאור. וזה מכיוון שהוא הראה (אמנם רק בקצרה) את דה-גול, וזה שתנועת הרסיסטנסarmy of shadows 2 הייתה נתונה למרותו למרות שהוא בעצמו ישב בלונדון ושידר את שידוריו משם. דה-גול הפסיק להיות אהוד על צרפת שתפסה כיוון שמאלני לאחר אלג'יר, וגם תנועת הרסיסטנס לא הייתה אהודה על השמאל בגלל דה-גול (למרות הפיתוי, אני לא אכנס לדיון על זיקה הדדית בין השמאל לבין החרמות) . מלויל החזיק בדעות אנרכיסטיות ימניות, כך שסרט מטעם במאי ימני ועוד עם דה-גול ורסיסטנס – זה כנראה היה יותר ממה שהשמאל הצרפתי היה מסוגל לאכול – וכך הסרט נכשל בצרפת.

זהו סרט אדיר, אחד הטובים הזכורים לי. יצירת מופת