הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מורגן פרימן

2012 – Batman – The Dark Knight Rises

מומלץ 2012 – Batman – The Dark Knight Rises עלייתו של האביר האפלChristopher Nolan

 

 

זהו הסרט המסיים בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולן. לאחר סרט השני המהמם –  האביר האפל – לא חשבתי שצריך לחזור ולהמשיך את הסיפור – אך נולן חשב אחרת בבירור והנה יש לנו את הסרט השלישי. כמה טוב כבר יכול להיות הסרט השלישי לאחר שהשני בטרילוגייה הימם באופל, עומק, דימיון מפחיד למציאות והופעה מחשמלת של הית לדג'ר בתור ג'וקר – הנבל התורן בסרט? ובכן – יש כאלו שיגידו שסרט זה לא פחות טוב. ויש כאלו שיציינו שסרט זה חי בצל אחיו המוצלח יותר. אני משתייך לקבוצה השנייה. מבחינתי סרט זה הוא המשך של הסרט השני (בהפרש שמונה שנים) ומאוד דומה לו כמעט בכל – עושר בדמויות, האווירה האפלה, הפוליטיקה שמעורבבת בטרור ובשחיתות, הדמיון הבלתי נסבל למה שקורה במציאות – ז"א more of the same של הסרט השני. כמובן שחובבי הג'אנר אסור להם לפספס את הסרט זה למרות שגם כאן אין כמעט באטמן, ובתור סרט על גיבורי על, זמן המסך שלהם קטן להחריד, והסרט הוא אפל וכבד מדי בכדי שיהיה כיפי ומהנה – אז זה היה לנו כבר בסרט השני, כך שזו לא הפתעה. הסרט עשוי היטב עם כמה סצנות נהדרות, ונולן הוכיח שגם לאחר שקבע סטנדרט גבוהה ביותר בסרטו השני על באטמן, הוא יכול להמשיך באותה הרמה. אישית הרגשתי שנותנים לי גירסה מעודכנת של הסרט השני בלי הגאוניות שבו – אך רמתו הגבוהה מספיקה בהחלט להמליץ עליו (חוץ מזה, האם זה נכון לזקוף לחובת האח הקטן קיומו של האח הגדול?). נולן לא עשה את זה לבד כמובן, ויש כאן סוללה מכובדת של כוכבים העוזרים להצלחת הסרט: כריסטיאן בייל, מייקל קיין, גארי אולדמן, מורגן פרימן, מריאון קוטילאר,  טום הארדי, ג'וזף גורדון-לוויט, אן האטאווי. גם הצילומים הם באיכות גבוהה – הסרט ברובו צולם בציוד שמצלמים סרטים לאיי-מקס – מסרטה 70 מ"מ. למי שלא ראה את האביר האפל – מצפה לו סרט מהמם, הוא ימצא את עצמו מבולבל (בכל זאת יש המשכיות מסויימת) אך במהרה יכנס אל נפתולי העלילה וימצא את עצמו על המים הגועשים של המלחמה ברוע. הרוע והאופל חדורים כה עמוק בסרט, וכה משקף את המציאות שבה אנחנו חיים, שבמהלך יצירת הסרט כבר נדלקו כמה נורות אזהרה בדמות תאונות קטנות שקרו במהלך ובאתרי ההסרטה – פעם טרקטור נכנס בחזית כניסה לבניין, פעם האופנוע של באטמן ניזוק בתאונת התנגשות, פעם איש פעלולים צלח אל גג בניין, ופעם אחרת התנגש במצלמה (כן, זאת ה-70 מ"מ) והרס אותה. נורות האזהרה כמובן לא הובנו, ובעת הקרנת חצות ב-20 ליולי 2012 בעיירת אורורה שבקולורדו, בחור בן 24 פתח באש באולם הקולנוע והרג 12 אנשים ופצע יותר מ-50. הוא קרא לעצמו הג'וקר. בכדי לא להעיר את הרוע עוד יותר, השיווק ופירסום והקרנת הסרט עברו לפסים שקטים – ובכל זאת הסרט היה לאחד הסרטים הקופתיים ביותר. נולן יצר סיום הולם לטרילוגיה האפלה שלו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=rBP-oP0ELA8

מודעות פרסומת

1994 – The Shawshank Redemption

מומלץ 1994 – The Shawshank Redemption חומות של תקווהFrank Daraboun

 

 

איש צווארון לבן נכנס לכלא למאסר עולם על רצח אשתו ומאהבה. הוא לא ביצע את הרצח. עד כאן זה מבשר על דרמת בית סוהר. ובכן, אכן יש כאן דרמת בית סוהר, אך לא במובן הרגיל. במפתיע, הסרט מתפתח להיות אחד הסרטים המצוינים שתראו.  אין כאן יותר מדי אלימות גרפית (הכל יחסי כמובן). אין כאן הרבה אקשן. מדובר בסרט אנושי. על הידידות המתפתחת בין איש הצווארון הלבן לבין אסיר עולם נוסף – ידידות הנמשכת עשרות שנים. מדובר כאן על סרט על נחישות האדם, בתנאים קשים, לשרוד ולהתגבר על איוולות התנאים. מדובר כאן על לא לאבד תקווה – תקווה למה, אפשר לשאול. האם תקווה לצאת לחופשי? ובכן גם זה, אך לא בדיוק (אחד האסירים משוחרר אחרי עשרות שנים בגיל מבוגר, ומכיוון שהעולם בחוץ הוא זר לו והוא לא מוצא את עצמו בו, לעומת כותלי בית הסוהר בהם הייתה לו תעסוקה ותכלית, ודווקא בעולם החופשי הוא שם קץ לחייו). אז תקווה למה? תקווה לכבוד עצמי, להערכה עצמית. גם בתוך מסגרת השוללת ממך את הכל, החופש, הגנה פיזית, הגנה נפשית וגם את הכבוד העצמי. אני לא יודע מה עובד בסרט עבור אנשים רבים שרואים בו סרט נהדר, אני בכל אופן רואה את גדולתו בניסיון של רוח האדם לנהל חיים אנושיים במסגרת מאתגרת זו. הסרט הוא סרט ביכורים של הבמאי (שאפו) והוא עיבוד לנובלה של סטפן קינג מ-1982 בשם Rita Hayworth and Shawshank Redemption . ריטה היוורט (כוכבת ענקית ופם פטל אולטימטיבית  של סרט גילדה שהוקרן בבית הכלא) כיכבה על הפוסטר התלוי על הקיר – ופוסטר זה הסתיר את התעלה שחפר האסיר ע"מ לברוח מהכלא. כמה סמלי – אנחנו נמלטים מהכלא בו אנחנו חיים אל החופש דרך הקולנוע. כל אחד כאן זוכה לגאולה אישית משלו – האסיר של הצווארון הלבן דרך נחישותו לא לאבד את האנושיות שהחזיקה אותו מעל השקיעה אל הבהמיות ומאבק לשרוד בלבד (באחד משיאי הסרט הוא מחליט להשמיע במערכת הכריזה קטע מתוך האופרה נישואי פיגארו מאת מוצארט) ובנתה אותו בתור דמות אנושית, אשר שימשה את החבר שלו כגאולה דרך הידידות ביניהם. ובכן, הדרך אל החופש רצופה בעבודה קשה, עבודה תמידית, טיפוח האנושיות, אי השלמה עם הרוע וחברות אמת. לפחות עפ"י הסרט הזה. אני יודע, קצת סופרלטיבים – אז אם לא ראיתם – לכו על הסרט ותודו לי אח"כ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=6hB3S9bIaco

1995 – Seven

מומלץ 1995 – Se7en שבעה חטאיםDavid Fincher

Star 8

 

 

Seven

זהו מותחן אפל מודרני העשוי בסגון ייחודי של דיוויד פינצ'ר. מככבים בו בראד פיט בתור שוטר צעיר, החובר לשוטר מנוסה שמשוחק ע"י מורגן פרימן (איפה לא שיחק הבחור הזה??). שניהם חוקרים סדרת רציחות של רוצח סידרתי, אשר תיכנן את הרציחות סביב נושא משותף – שבעת החטאים. שבעת החטאים הם: זללנות, תאוות בצע, עצלנות, תאווה, גאווה,קנאה, זעם. הסטייל של המותחן מזכיר סרט אפל, והוא מפתח את הסרט בצורה מזהירה ומותחת – אין רגע דל והמתח עולה ועולה – כל זאת באופן אינטליגנטי עד לסוף הבלתי נמנע המשתלב בתצריף הסופי של שבעת החטאים. אפשר לראות ולהעריך את הסרט מבלי להתעמק במוטיב של שבעת החטאים – אך אני אנצל את הכתיבה ע"מ להתעכב דווקא על הנושא – יש לאמר נושא דתי בכלל ונוצרי בפרט. ובכן – שבעת החטאים –

זללנות

זללנות מוזכרת כמצוות אל תעשה בתריג המצוות היהודית – מצוות רמ"ח:

"איסור אכילה כזולל וסובא, המביאה לדין בן סורר ומורה".

 המצווה קשורה למיקרה של בן סורר ומורה, בו הבן מפריז באכילת בשר ובשתיית יין כנגד רצונו של האב. המיקרה שבתורה מחייב סקילה, אך חז"ל שמו סייגים רבים לעבירה כך שהזללנים לא ממש מסתכנים בחייהם. האיסור מוסבר בגמרא כך:

 "אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם".

ז"א אל תוכל במידה מופרזת המביאה איתה מיתה, ז"א דם. לי יש הרגשה של-"דם" היה פה תפקיד אחר. עובדי עבודה זרה ומקריבים קורבנות למיניהם היו אוכלים את בשר הבהמה שהוקרבה כאשר הדם עוד לא יבש על הריצפה משחיטת הבהמה ונטף מהבשר. כמובן שיהדות לא אהבה את הנוהג הזה, כמו כל נוהגי עובדי האלילים – וכך לדעתי התגלגל האיסור על ההפרזה באכילה ובשתייה, כזכר לאיסור מנהגים של עבודה זרה. כמובן שזאת דעה שלי פרטית – אך ביהדות אכילת בשר לא נחשבת כמעלה, אלא אם כן זה לצורך סעודת מצווה או חג. תחשבו על זה.

בנצרות הזללנות היא הפרזה שלא לצורך של אכילה ושתייה, ונכללה בשבעת החטאים. תומאס אקוונס, תאולוג ופילוסוף מן הגדולים בעולם הנוצרי, בספרו הקנוני  Summa Theologica  שהוא ה"תנ"ך" של האמונה הקתולית  מבחין בחמש דרכים של זללנות: לאכול מזון אקזוטי או יקר, לאכול אוכל איכותי מדי או בטיבו או בהכנתו (הלך עליך, אייל שני), אכילת אוכל בכמויות גדולות, אכילה מהירה של אוכל (אוי מק'דונלד, מק'דונאלד)  ואכילה בצורה תאוותנית. הוא בכלל סבר שהדרך לרפא את הזללנות היא צומות מרובים.

תאוות בצע או חמדנות

תאווה היא הרצון העז, תשוקה ליותר, ליותר כח, ליותר אהבה, ליותר סטטוס סוציאלי, ובמקרה הפרטי של תאוות בצע – ליותר כסף. בעולם נוצרי מדובר על חטא התשוקה – התשוקה עצמה היא לא חטא, אלא אפילו חלק אינטגרלי מהאמונה עצמה, אך כשהרדיפה מתבצעת אחר דברים בני חלוף (כח, כסף) הרי זה חטא – התשוקה צריכה להיות מופנת רק כלפי אלוהים. תאוות בצע נחשבת לדבר שלילי גם מחוץ לעולם האמונה הנוצרית, הרי מדובר על כך שיהיה לי הרבה יותר מאשר לך. כמו כן תאוות בצע לא יודעת גבולות – זאת תשוקה שלא ניתן לספק אותה, וכך רואים בה כדבר לא נורמלי. מצד שני, בעולם הקפיטליסטי, הכסף הוא אחד המדדים העיקריים לערכם של דברים – וכך אנו עדים לאנשים שחושבים שתאוות בצע זה דבר טוב – וראה סרט וול סטריט שכולו מסתובב סביב תאוות בצע. כאמור, תאוות בצע הוא מיקרה פרטי של תאווה בכלל – ואפשר לראות בתאווה כמקור כל הרוע.

עצלנות

זה די הפתיע אותי שעצלנות נחשבת כחטא. אך לאחר עיון קצר הבנתי במה מדובר – עצלנות היא פועל יוצא של אדישות – ולמעשה האדישות היא החטא. מאדישות מתפתחת הזנחה, עצלנות מלבצע דברים שצריכים לבצע. בשלבים מתקדמים יותר, האדישות גם מאפילה על אהבה עצמית ויכולה להביא לאובדנות. אדישות היא לא חטא אקטיבי, אלא חטא פסיבי – וזה כשלעצמו מסביר את הטענה שהרוע מתקיים אם הטוב לא עושה דבר למנוע את הופעתו.

תאווה

אמנם תאווה נוגעת כמעט בכל דבר – בכוח, בסטטוס, בכסף – אך כאן מדובר בתאוות בשרים, אשר יכולה לשבש את ההתנהגות הנורמלית של בני האדם ולהוביל למעשים רעים כמו ניאוף, זימה, וכל מה שקשור למין בתור הנאה. לדת תמיד הייתה שריטה עם המין – המין נועד לפרו ורבו – כך שבמסגרת הזו הוא מבורך, והתאווה היא תשוקה קדושה – כיוון שבאה למטרה קדושה. אך כאשר היא משתחררת מתפקידה הקדוש וחוטאת בהנאות הגוף לשם הנאה – כי אז היא נחשבת לחטא. בברית החדשה הנוצרית, אפילו המחשבה על זימה היא חטא. היחס אל התאווה דומה כמעט בכל הדתות, למעט תקופות קדומות של הדתות הפגאניות. ביהדות התאווה מיוחסת ליצר הרע שישנו בכל אדם. אך יש בכל אדם גם יצר הטוב, שאמור לאזן את יצר הרע.

הפילוסוף הגרמני שופנהאור תיאר כך את התאווה:

 "התאווה היא מטרה של כמעט כל פעילות אנושית, היא מפעילה השפעה רעה על העניינים החשובים ביותר, מפריעה לעסק הרציני ביותר, לפעמים לזמן מה מבלבלת אפילו המוחות הגדולים ביותר, אינה מהססת עם שְׁטוּיוֹת שלה לשבש את המשא והמתן של מדינאים ואף מחקרים של חוקרים, יש לה נוהג להחליק מכתבי אהבה ותלתלים אפילו לתוך תיקי שרים וכתבי יד הפילוסופים"

גאוותנות

לגאווה יש שני צדדים – אחד הנחשב חיובי – למשל אפשר להיות גאה באומה, במדינה, בהישגי ילדים, וכדו'. הצד השני הוא הגאוותנות – שבסיסה היא האמונה שאני טוב(ה) יותר מאחרים וזה מוביל לסיטואציות של חוסר הודאה בשגיאות, ביטול הישגי האחרים וכו' וכו'. גאוותנות נחשבת אם כל החטאים – שנובעים ממנה ישירות או בעקיפין. מעניין שזה כך בכל הדתות. ייתכן כי המקור לסימון הגאווה כחטא הוא כי מייחסים את הגאווה לשטן. ג'ון מילטון בגן עדן האבוד שם את המילים האלו בפיו של השטן:

 "יותר טוב למשול בגיהנום מאשר לשרת בגן עדן".

דנטה הגדיר גאווה כאהבה עצמית שסטתה לשנאה ובוז כלפי רעהו. גאוותנות היא גם גורמת להערכה עצמית מוגזמת ולזילזול האחר ושאננות כלפי המציאות המשתנה. לנוח על זרי הדפנה, זהו אחד הביטויים המריח גאוותנות. הדת הנוצרית החלה לראות בגאווה תוצר של הערכה עצמית גבוהה – וראתה בהערכה עצמית גבוהה משהו שלילי, חטא – אשר מביא לתוצאות שליליות נוספות. תאולוג פוריטני מהמאה ה-18 ג'ונתן אדוורדס אמר כך:

 "זיכרו שהגאווה הוא נחש הצפע הגרוע ביותר, והיא שוכנת בלב. היא המפרה הגדולה של שלווה נפשית ואיחודנו המתוק עם המשיח. היא הייתה החטא הראשון שהיה, ומהווה את היסודות הנמוכים ביותר של היכל השטן. היא הקשה ביותר לשרש, והיא הכמוסה ומוליכת השולל מכל התאוות, ולעיתים קרובות זוחלת פנימה אל מרכז הדת, במסווה של ענווה".

דברים אלו מתכתבים עם ספר חכמת בן סירא שבו יש התייחסות אל גאווה כמו אל

"חוגלה בכלוב המשמשת כמלכודת, היא כמו מרגל העוקב אחר כל החולשות שלך, היא הופכת דברים טובים לרוע, היא מציבה מלכודות ומבקרת את הדברים הטובים ביותר, כשם שניצוץ מצית את הגחלים, הרשע מכין מלכודות בכדי להקיז דם. היזהר מהרשע כי הוא מתכנן רוע.,הוא יביא עליך קלון לנצח".

 ספר בן סירא נמצא אמנם בארון הספרים היהודי, אך לא נכנס לספרי הקנון היהודי. הוא התקבל דווקא באהבה אצל הקתוליים – ייתכן שזו הייתה הסיבה למה הספר לא נמצא בקנון היהודי (ואז כמובן זה אקט של גאוותנות אצל אלו שהוציאו אותו מהקנון).

אך כאמור, גאווה הוא מושג דואלי.  לדואליות זו של הגאווה יש תפקיד בראיית הגאווה כתכונה ערמומית, המרעילה את נפש האדם, אשר מסיטה אותו מהשכל הישר ומולידה איבה איפה שהייתה קודם ידידות, שנאה איפה ששכנה האהבה. היוונים הקדמונים בידלו בין הגאווה לבין היבריס על מנת לברוח מהדואליות. אריסטו למשל סבר שגאווה היא גדולת האדם, או, במילותיו הוא,

"אדם הנחשב גאה חושב את עצמו ראוי לדברים גדולים. אדם החושב כך מעבר לסגולותיו, הוא טיפש. אך אדם מוסרי הוא לא מטופש. האיש הגאה אם כן הוא האיש שתיארנו. אדם החושב שראוי לדברים קטנים, ואכן ראוי לדברים קטנים הוא אדם מתון, אך לא גאה. הגאווה רומזת על גדולה, כמו שיופי רומז על גוף אלוהי, כמו שאנשים קטנים יכולים להיות מסודרים ובנויים טוב, אך הם לא יפים… גאווה אם כן היא כתר של כל המעלות, והיא מגבירה אותן, והיא לא קיימת בלעדיהן. עקב כך לא קל להיות גאה באמת, שכן אי אפשר להיות גאה מבלי אצילות הנפש ואופי טוב. "

אפילו כיום, הגאווה נתפסת כהרגשה חיובית אשר באה בעקבות הערכה עצמית חיובית. כאשר אומרים בימינו הוא איש גא – לא מתכוונים לדבר שלילי.  לעומת זאת, על מקור ההיבריס, אריסטו התבטא כך:

"אנשים נאיביים חושבים שע"י עשיית רע לאחרים, הם מאדירים את גדולתם על אחרים".

 הפסיכולוגיה המודרנית מערערת על הנחת יסוד נוצרית שמקור הבעיה בהערכה עצמית גבוהה, וגורסת שהערכה עצמית נמוכה אשר גורמת או נגרמת לאמונה בערך עצמי נמוך – היא המקור לבעיות נפשיות של האדם.

קנאה

קנאה היא רגש שמתרחש כאשר אדם חש חוסר באיכות, הישג או רכוש שישנו אצל אדם אחר, ומתאווה שיהיה לו לפחות את אותו הדבר, או לכל הפחות שלשני לא יהיה את זה. ברטרנד ראסל, פילוסוף אנגלי, סבר ש-

קנאה היא הגורם החזק ביותר לאומללות.

אני אוהב מאוד את הגדרת אריסטו לקנאה – לדבריו

קנאה היא כאב הנגרם ע"י מזלם הטוב של האחרים.

קנאה נחשבת כחטא קדמון ונחשב כהגורם לרצח הבל ע"י קין. אך מצד שני, זהו הרגש שנמצא בכולנו. זהו הרגש המניע את כולנו לרכוש מקצוע, להצליח במעשינו, להניע את עצמנו וכך גם האנושות קדימה. הדואליות הזו של הקנאה מקורה בקירבה שיש לקנאה לגאווה – יש להם מוטיבים דומים, והם יכולים להיחשב ברגשות חיוביים, או להיתחזות אליהם בכל אופן, ושניהם מיוחסים במקורם אל השטן. כך שבשבעת החטאים של הנוצרים, כפי שניחשתם כבר, הגאווה היא החטא הכבד ביותר, ולאחריו, בהפרש קטן, צועדת הקנאה.

 זעם

זעם הוא סוג של כעס מוגבר. יש מספר סיבות למה האדם יחוש כעס – למשל הוא חש מאויים או שאדם קרוב אליו מאויים, או נעשה לו עוול. יש זעם "מוצדק" וזעם "לא מוצדק", למשל האדם יכול לחוש כעס רב על מעשה שלא היה, הוא יכול לפרש משהו לא נכון כמאיים, או שיכול לטעות בזיהוי. כאשר הוא רוצה ברעתו של מי שלדעתו פגע או יפגע בו או בקרוביו – זה כבר על סף חטא. נקמה היא האחות הקטנה של הזעם. מעניין שכל הדתות רואות בזעם דבר שלילי, ואף חטא. גם ביהדות. עפ"י הרמב"ם הזעם הוא קרוב לעבודת אלילים. הרי בזה שאנו זועמים, אנו מכחישים את קיומה של ההשגחה העליונה – הרי מושא הזעם שלנו נגרם על ידה. חשוב מאוד לכבוש את הזעם – כמו שכתוב במשלי ט"ז פסוק ל"ב:

ט֤וֹב אֶ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם מִגִּבּ֑וֹר וּמֹשֵׁ֥ל בְּ֝רוּח֗וֹ מִלֹּכֵ֥ד עִֽיר.

עם זאת, אי אפשר להתחמק מהעובדה שכולנו חשים כעס או זעם מעט לעט. קשה מאוד לצאת למלחמה מבלי שלוקחים לצידנו גם את הזעם, רצוי מוצדק, או לפחות מוסבר ככזה. ברור לכולנו שיש לכבוש את הזעם ולשלוט בו. (זה אגב ה"מתכון" של איזון, שביל הזהב, שליטה ובקרה – והוא קורה כאשר יש לנו תכונות שליליות ותכונות חיוביות). אך יש בפסיכולוגים של ימינו שאף גורסים שכיבוש הזעם או הכעס גם הם גורמים להשלכות לא רצויות.

 

עד כאן היו שבעת החטאים. אפשר לנסות ולתהות מדוע בכלל תכונות אנושיות שיש לכולנו – הרי אלו לא תכונות נרכשות או נלמדות – אלה כאלו שנוצרו בנו ע"י האלוהים – מדוע תכונות שהושמו בנו ע"י אלוהים נחשבות כחטא? יש שיגידו – זה לא אלוהים, אלא שטן – אך זה לא רציני (הרי מי אישר לשטן? או שלשטן יש חופש פעולה?). כמובן שאפשר גם להבין שהמסנגרים שאלו הם חטאים, הם מעניקים לאלוהים תכונות טובות. אך האמת אף פעם לא הסתתרה מאחורי כוונות מוטות לכאן או לשם. האמת היא מעבר לזה – הרי יש בנו גם הטוב וגם הרע. אנו חוטאים מלידה. הגדרת הבעיה לא בזה, אלא ב"ובחרת בטוב". ז"א יש כאן מעבדה ענקית בה אנחנו העכברים, ומה שנבחן הוא דרכנו בהתמודדות מול מי שאנחנו. ז"א החיים כתכנית האח הגדול של האלוהים. וכאן הדת לקחה תפקיד אמיץ ומנסה להתוות את דוקטרינת דרך ההתמודדות שלנו במציאות שלנו, ולנסות להיות אנשים "טובים" יותר, למרות תכונותינו המולדות כחוטאים.

Seven Deadly Sins by Hironimus Bosch

כשביקרתי במוזיאון הפרדו שבמדריד, זכיתי לראות עבודות מדהימות של הירונימוס בוש (בין שאר פנינות המוזיאון). בין היתר גם תמונה על שבעת החטאים, המוצגת כתמונה של בוש, אך מיוחסת לממשיכי דרכו האמנותית. מוזיאון פרדו ממשיך, גם לאחר שהוכרע שלא הירונימוס בוש הוא זה שצייר, להציג את התמונה כשל הירונימוס בוש למרות הכל. אני זוכר שעמדתי כחצי שעה והתבוננתי בציוריו. אני לתומי חשבתי שציוריו הם ענקיים, לפחות בגודל של ציור קיר – אך הופתעתי מאוד למצוא אותם קטנים. אז לא ייחסתי משמעות רבה לציור על שבעת החטאים והתבוננתי בציוריו המדהימים האחרים. כאן אנסה לתקן עוול זה שעשיתי להירונימוס בוש (או לממשיכיו) ולשבעת החטאים. שבעת החטאים מוצגים על הגלגל. והנה הם החל מהתמונה מלמעלה בשעה ה-12 ועם כיוון השעון: זללנות – איש אחד שותה לשוכרה, כאשר איש שמן מאוד אוכל כל הזמן ולידו בנו גם הוא שמן מאוד. עצלנות – איש יושב וחולם ובחלומו מופיעה לו האמונה בדמות נזירה ע"מ להזכיר לו לא להתעצל ולהתפלל, תאווה – כאשר שני זוגות עסוקים בהנאות הבילוי המשותף והליצנים מנעימים את זמנם, גאווה – אישה עומדת עם גבה אלינו ומתבוננת במראה שמושטת אליה ע"י שד, זעם – אישה מנסה להפריד קטטה בין שני גברים, קנאה – בה זוג מסתכל בקנאה באיש עשיר ובעובד שלו הנושא עבורו סחורה, ובחורה שמתבוננת באיש צעיר שמשוחח איתה ומבטה נעוץ בתיק שיש לו, תאוות בצע – בה שופט מקשיב בתשומת לב לאיש אחד, אך ידו האחרת לוקחת שוחד מאיש אחר בו זמנית.

 והסרט? הסרט לא נכנס לפינות אלו – הוא מזכיר את שבעת החטאים כנרטיב נוצרי המשותף לעולם המערבי, ובונה עליו את המתח והסיפור, עם ההפתעות ותהפוכות הראויות למדיה בידורית זו.

רוב הציטוטים בפוסט זה נלקחו מוויקיפדיה – המגישה בדרכה את הידע האנושי בחינם לכל המעוניין.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=znmZoVkCjpI

2007 – Gone Baby Gone

מומלץ 2007 – Gone Baby Gone  נראתה לאחרונהBen Affleck

Star 8

 

 

Gone Baby Goneזהו סרט אפל מודרני, מותחן מלא הפתעות ותהפוכות, סרט על חטיפת ילדים, סרט על המוסר שגם הוא כפוף לחוקים של איינשטיין.

הסרט הוא עפ"י ספרו של דניס להנה מ-1998. דניס, אגב, כתב כמה ספרים שנהפכו לסרטים כמו מיסטיק ריבר ושאטר איילנד המעולה. בסרט זה מדובר על חטיפת ילדה בת 4 מאימה, שחיה בשולי החברה. שני חוקרים פרטיים נרתמים למלאכה למצוא את הילדה, במקביל לחקירה משטרתית שמתבצעת סביב החטיפה. זהו סרט פשע מעולה, עם משחק משכנע ועלילה שאי אפשר לעזוב אותה באמצע – בדיוק כמו שסרט מתח צריך להיות, בדיוק כפי שסרט אפל צריך להיות. ולמה סרט אפל? גם בגלל האווירה, גם בגלל הסביבה (אמנם מדובר בבוסטון, והייתי מצפה לראות את העלילה איפשהו בלוס אנג'לס, ניו-יורק או שיקגו – אך כאן הבמאי, יליד בוסטון בעצמו, מנפץ לי את שטיפת המוח ההוליוודית שעברתי וממקם את הסביבה המטרידה דווקא בעיר התרבותית הזו, מה שמייד יוצר דיסוננס מטריד) אך גם בגלל הנפשות המעורבות – כולן, מתברר, אפלות במידות שונות של רוע – אפילו כאלו רמות שלא נחשבות כמשהו רע, ולבסוף זה מעורר תהיות גם אצלנו – אם היינו יכולים לבחור, איזה רע היינו בוחרים בין הרעות שלפנינו? (אם התשובה תהיה – לא היינו בוחרים, לא היינו נוקטים עמדה ע"מ לא לבחור ברע – אזי זו תשובה מתחמקת, ה- אי בחירה גם זו בחירה, ובמיקרים רבים בחיינו זה גם נקיטת עמדה והושטת עזרה דווקא לרוע הגרוע יותר – הרי הרוע לא היה מתפתח אם הטוב לא היה שותק לו) ואחרי שהיינו בוחרים – גם אנחנו היינו נהפכים לרעים בהכרח? כן, חקירה בנבכי הנפש האנושית, שהתגנבה בשקט מתוך ביבי החברה ודרך חוקרים פרטיים צעירים, הפורטים על נושא שיש עליו הסכמה רחבה – חטיפת ילדים. סרט מיוחד במינו עם מורגן פרימן (תזכירו לי באיזה סרט הבחור לא שיחק?), אד הריס וקייסי אפלק – אחיו של הבמאי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=JyT0_wfQR2Y

2004 – Million Dollar Baby

מומלץ 2004 – Million Dollar Baby  מיליון דולר בייביClint Eastwood

Star 8

 

 

Million Dollar Baby

האם הוא אוהב אותה מספיק בכדי לתת לה למות? דרמת איגרוף מרגשת

אחד מסרטיו המרגשים של קלינט איסטווד, אם לא “ה” – כמו שנהוג להתבטא למי שלא החליט ומעוניין לשבת על גדר. אני אגב החלטתי – זהו הסרט המרגש של איסטווד מאז ומעולם. מדובר בסיפורם של שלושה אנשים – מאמן איגרוף (קלינט איסטווד שזכה בשנית באוסקר על בימוי) שעבר את השיא ונמצא במורד שקיעתו, חברו הטוב (מורגן פרימן שזכה באוסקר על משחק תומך) ובחורה  (הילארי סוואנק שזכתה באוסקר כשחקנית ראשית) המעוניינת ללמוד איגרוף מקצועני. לכל אחד יש את הסיפור שלו – למאמן את האכזבה מהעבר שרודף אותו, ולבחורה הרצון להתנתק מעברה ולהמריא מעלה בזירת האיגרוף. היחסים שנרקמים בסרט הם עדינים ואמיצים כשכל אחד לוחם את מאבקו לחוד והם כולם ביחד בסיטואציית קרב אחת גדולה. הנושא שקלינט איסטווד שם על השולחן, ביחד עם המאבקים שאנו מנהלים עם עצמנו, וחתירה אל המטרה ויהי מה, הוא הנושא של התמודדות עם התאבדות. הנושא הוא לא נושא מרכזי והיחיד כמו למשל בסרט המצויין הים שבפנים. לא, הוא מוצג כמסקנה בלתי נמנעת מהסיטואציה ומהנפשות הפועלות בסרט. קלינט איסטווד הכניס כל מה שיש לו במלודרמטיות מאופקת של בניית הסצנות המסכמות את הסרט בו הדילמה המוסרית סביב ההתאבדות מרעידה כל מיתר בנפש. אישית לא אהבתי את המסר הסמוי – או שאתה מצליח, או שאתה מת- שאולי מתאים לחלום האמריקאי עם האדרה של ההצלחה – אך זאת המציאות שמתווה את המסגרת ומה שמעניין כאן זה הלבטים האנושיים סביב המסגרת. סרט מומלץ ביותר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5_RsHRmIRBY

2008 – Wanted

שווה ❼ 2008 – Wanted מבוקש – Timur Bekmambetov

אקשן ללא הפסקה שרק מגביר את הקצב. העלילה מצוצה מהאצבע, הדמויות חסרות עומק והזדהות, אך שני דברים בכל זאת מעלים את מפלס ההתעניינות מעל לממוצע – אפקטים מיוחדים ברמה של אוורסט ואנג'לינה ג'ולי כמובן. אתה מוצא את עצמך קשור למסך בו מתנהל סרט שעם אפיונים טיפה שונים הייתה מיד מזפזפ עם השלט – אך כאן אתה דבוק אל המסך בדבק מגע. הקו הדק הזה המבדיל בין טוב לרע – כאן הוא פילס את עצמו לאורך מלא מכשולים עד שהגיח בחדוות ניצחון בצד הטובים.

2007 – The Bucket List

שווה 2007 – The Bucket List מתים על החייםRob Reiner

שני אנשים – אחד רגיל – מורגן פרימן, ואחד מליין – ג'ק ניקולסון – חולים בסרטן ומוצאים את עצמם באותו חדר בבי"ח. מכיוון שנתנו להם שנה לחיות הם מחליטים ליצור רשימה של דברים שהיו רוצים לעשות לפני שימותו והמליין מממן את הביצוע. וכך הם יוצאים למסע מטורף ועושים חיים. סרט שופע אופטימיות ונחמדות מול איום הסרטן.  אני לא בטוח שהייתי משתתף במסע כזה בעצמי אילו הייתי נקלע לנסיבות דומות. אך הרעיון שווה.