הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מיה פארו

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

מודעות פרסומת

1988 – Another woman

מומלץ 1988 – Another woman אישה אחרתWoody Allen

another woman 1לוקחים אווירה של אנגמר ברגמן, שמים משחק של מיה פארו וג'ינה רולנדס,  מתבלים בתסריט של וודי אלן ושופכים את הכל לבלנדר הבימוי  של וודי אלן ומפעילים. ומה שיוצא זה מה שנכנס. חומרים טובים מפיקים תוצאה נהדרת. אם לא הייתי יודע שוודי אלן הוא יהודי, הייתי חושד בו כשף צרפתי.

גם כאן, כמו בתותי בר של ברגמן, מדובר בגיבור (כאן זו היא) כדמות חשובה מהאקדמיה, מכובדת על כולם, לבושה ללא משעי, מדברת בשיקול דעת וכל כולה משדרת מכובדות סטרילית, מכובדות של ניטרליות, של שווייץ במלחמת העולם השנייה. היא כל כך עסוקה במכובדות – לא, לא בגלל הסיבות של סטטוס, אלא מכיוון אחר לגמרי של האמת עד כמה שניתן אובייקטיבית ואינטלקטואלית – שלמעשה היא לא שמה לב ואף לא יודעת איך היא מצטיירת בעיני הסובבים אותה, מהרחוקים ועד הקרובים ביותר.

גם כאן, כמו בתותי בר, זהו מסע לגילוי עצמי בו  היא מגלה מה האנשים חושבים עליה באמת – מה שמתנגש לגמרי עם הדימוי העצמי שלה. גם כאן כמו, בתותי בר, וודי אלן משתמש ברעיון של חלום בו הגיבור נוכח בסצנה בה הוא היה ילד. ובכלל, (גם כאן, כמו בתותי בר) הסרט משופע בכיוונים פסיכולוגיים מורכבים.

הסרט מתחיל בצורה מסקרנת כשהגיבורה הראשית שוכרת דירה ע"מ להתרכז בכתיבה, אך היא שומעת קולות ממערכת האוורור אשר באיםanother woman 2 מהדירה הסמוכה בה פציינטים עוברים טיפולים פסיכיאטריים – וכך היא נאלצת להקשיב ברצון  הולך וגובר אחר שיחות אישה עם הפסיכיאטר שלה וכך שלמעשה הניסיון שלה להקשיב לאישה אחרת (מכאן שם הסרט) הופך להיות הניסיון להקשיב לנפשה היא. וכך היא יוצאת למסע גילוי עצמי. ג'ינה רולנדס במשחק מעולה.

השאלה שג'ינה רונלדס שאלה בסוף הסרט לא נותנת לי מנוח – האם זיכרונות זה משהו שיש לך או שזה משהו שאבד לך