הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מלחמת העולם השניה

2011 – My Way

שווה 2011 – Mai wei My Way בדרך שליJe-kyu Kang

סיפור לא יאומן כי יסופר על בחור קוריאני, שמגויס בכפייה לצבא היפני ונלחם ברוסים במלחמת העולם השנייה, נשבה ע"י הרוסים ומגויס לצבא האדום הפעם נלחם בגרמנים, נשבה ע"י הגרמנים והפעם מגויס לצבא הווארמאכט ונלחם נגד כוחות הברית בפלישה לנורמנדי, ונשבה ע"י האמריקאים. הבחור נלחם בשלוש צבאות הנלחמים האחד מול השני באותה המלחמה עצמה! הסרט הוא בעכבות מיקרה שלא ברור אם אמתי או מיתוס. יש בו סצנות אפיות של קרבות, וסיפור מסקרן ומעניין.

1972 – The Dawns Here Are Quiet

שווה 1972 – A Zori Zdes Tikhie The Dawns Here Are Quiet – Stanislav Rostotsky

זהו סרט מאוד ראוי לצפייה. אז אם אתם יכולים לסבול סרט של 3 שעות – לכו עליו. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, 1942. המקום – מחוז קרליה – צפון מערב רוסיה, צפונית לסנט-פטרבורג, גובל בפינלנד. תחת פיקודו של סמל מבוגר ישנן 2 מחלקות של הגנה אווירית הבנויות כולן מבחורות. וכך הסמל שלנו נכנס לסיטואציות מביכות (כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה כנער, מאוד הופתעתי שבסרט סובייטי יהיה ערום – וכאן ישנה סצנה במרחץ בנות) אך כאשר גילו שיש כמה גרמנים המסתובבים ביער, הסמל לוקח מספר בנות ויוצא לשבות או, אם לא יתאפשר, לחסל את הגרמנים. שם, במרדף, הוא לומד להעריך את הלוחמות ולסמוך עליהן. הסרט עשוי בצורה מעניינת – מצולם בשחור לבן, ובפלאשבקים – בצבע. והצילומים פשוט נהדרים – אתה ממש מרגיש את המתח והציפייה כשהצילומים הם ביער וביצות המשמשות תפאורה לחלק השני של הסרט בו יש מרדף והתנגשות בין הבנות והגרמנים. יש דבר אחד שפתאום תפסתי כשצפיתי בסרט הזה בפעם השנייה – הדבר היה ברור לי כשראיתי את זה כנער, אך עכשיו הבנתי שמה שברור לי ולכל רוסי ולכל יוצא ברית המועצות דאז, לא נהיר למערב. הרוסים היו נחותים מגרמנים בטכנולוגיה, במשאבים, באיכות האנשים (סטאלין הצליח לחסל את הקצונה הרוסית הוותיקה לפני מלחמת העולם השנייה, והקצינים שפגשו במלחמה היו בחורים צעירים לא מנוסים ולרוב חסרי חינוך גבוה), בארגון, בתיאום – אך הם בכל זאת ניצחו. ולנסות להשליך את הניצחון על החורף הרוסי (כמו שמקובל לחשוב גם על תבוסה של נפוליאון מול רוסיה) זה לא להכיר את העסק. לרוסים יש שנאה עמוקה לזרים ואכזריות בלתי מתפשרת כשמופעלת במילות מפתח (מולדת, קדושה, אימא אדמה וכו') עם אפס סבלנות לשמוע לתבונה – כשהם במגננה הם יעשו הכל ויתנו את הנשמה ואת אימא שלהם על מנת לנקום באויב. אז מה אם הלכו להם 22 מיליון במלחמה, הם ניצחו. הדבר הקרוב ביותר שמערב חווה היה במלחמת ווייטנאם שניהלה ארה"ב – הווייטנאמיים לא נכנעו ובסוף גירשו את האמריקאים. אז מה אם זה עלה להם ב-4 מיליון אבדות? האמריקאים בחוץ. הטוטאליות הזאת בלחימה היא די זרה למערב. אז מי שרוצה להיכנס למלחמה ברוסיה, שייקח בחשבון. סרט שווה מאוד.

2012 – In the Fog

מומלץ 2012 – V Tumane  In the Fog בתוך הערפלSergei Loznitsa

 

 

דרמה מוסרית מלחמתית.

מלחמת העולם השנייה. רוסיה הלבנה. הכיבוש הנאצי. השנאה התהומית של האוכלוסייה כלפי הכיבוש, וכלפי כל אחד החשוד בעזרה לכובשים. פרטיזנים. הוצאות ההורג של הגרמנים את החשודים בפעילות עוינת. זו הזירה. זו הסביבה. וזה גם הגורל.

גיבורינו נתפס ע"י הגרמנים אך מסרב לשתף פעולה ולהלשין על חבריו. במקום הגורל של חבריו הנתלים בראש חוצות למען יראו ויראו, החוקר משחרר את גיבורינו ושולל ממנו את המוות של הגיבור, ומפקיר את גורלו אל עמו. כן, זה הטריק שגם המשטרה משתמשת בו – משחררת חבר כנופיה, ואז המאפיה כבר עושה את עבודת השחורה. בזה לוחצים את הנתפסים לזמר – ואם לא יזמרו, אז זה יהיה גורלם.

וזה גורל אכזר. מה אתה בוחר? לזמר ולהשתחרר מגורל שחור זה בין עם מוות הרואי מהיר או חיים לאחר מעצר ארוך או שלהיות מנטש, לא לבגוד ולמות כמו בוגד? מה תבחר – למות בתור בן אדם ולחיות עוד, או לחיות בתור בן אדם ולמות?

דילמה ללא מוצא זו מלווה את הגיבור שלנו ביערות רוסיה הלבנה כששני חברים באו לקחת אות ולהוציאו להורג כבוגד. אחד מהמוצאים להורג הוא גם חברו לשעבר. גם אשתו של גיבורנו לא בטוחה האם הוא בגד או לו. כמה שהסיפורים שמוכרים ומאכילים אותנו ומשתלטים עלינו בדו ממדיות שלהם – אויב או תומך, בוגד או גיבור, איש טוב או איש רע. הכל מתערבב בערפל של היערות ואי הוודאות של החיים והסיפורים מציירים לנו קווי מתאר של המציאות שהם מוכרים לנו וכך אנחנו רואים בוגד איפה שישנו גיבור, וכך אנחנו לא רואים כל מה שיש ביניהם. ערפל.

אפשר להגיד שזו הזירה, זו הסביבה. כך היה אז. אפשר. אפשר להאכיל את עצמנו גם בזה ולמשוך את הערפל לעיננו ולמכור לנו שבימים כתיקנם המצב אחר. זה מה שאנחנו עושים. כל הזמן. ערפל. וכצופים מהצד אנחנו, שלא כמו המשתתפים בעלילה, רואים שיש מנטשים ויש בוגדים ויש כל מה שבאמצע – החל ממטומטמים הרצים אחוזי דיבוק לטובת הכלל והורסים את החיים לכולם מבלי להבין, עד לנבלים שמתרצים את נבלותם בזה שהם מבצעים את תפקידם. דרך כל האנשים הרגילים שפעם מאנייקים ופעם טובים. וזה גם בימי המלחמה. וגם בימי השלום. לא מדובר בזירה או סביבה. מדובר בגורל. בגורל שלנו לחיות בערפל. לצעוד בערפל ולא לדעת מי לימינך – חבר או אויב. ומתוך הערפל לכנות את חברך בוגד ולנבלה חבר. איך אפשר להאשים אנשים שלא מעוניינים במציאות זו ולא רוצים להמשיך בחיים האלו? וגם אם הדילמות הן לא כה גורליות, אזי המסקנה המעשית לגבי חיינו היא: אנחנו חיים בערפל, ולא באמת יודעים מה אנחנו חושבים שאנחנו רואים – אז לאט עם השיפוטיות בבקשה.

סרט עצוב ומדכא, מכניס למלנכוליה ומחשבות, נותן לזעם עצור לעלות על פני השטח, עשוי יפהפה. ראיתי אותו בשבת אחת בפסטיבל סרטים בירושלים ולאחר ההקרנה כולם עזבו בשקט, אין פטפוטים, כולם מסוגרים במחשבתם. סרט גדול.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=gS6CnNInivw

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

2007 – The Counterfeiters

שווה 2007 – Die Fälscher The Counterfeiters הזייפניםStefan Ruzowitsky

זהו סרט אוסטרי שאגב זכה בפרס האוסקר עבור הסרט הזר, אשר פתח עבורי פרק בהיסטוריה שלא הכרתי.

הסרט הוא בעקבות זיכרונות שפורסמו ע"י אדולף בורגר, עובד דפוס יהודי-סלובקי אשר עבד במבצע ברנרד, ודמותו של הגיבור הראשי היא בעקבות שלמה סמולנוף, זייפן יהודי שגם הוא עבד במבצע ברנרד. מסתבר שהרבה יהודים עבדו תחת פיקוח של ברנרד קרוגר אשר אסף אותם מכל מחנות הריכוז וניהל את מבצע הזיופים של הנאצים במחנה ריכוז סקסן האוזן 35 ק"מ צפונית לברלין, ולקראת סוף המלחמה עבר למחנה ריכוז באוסטריה.

מבצע ברנרד, הנקרא כך על שם ברנרד קרוגר אשר ניהל אותו. מבצע ברנרד היה מאמץ נאצים לזייף את השטרות הבריטיים (ומאוחר יותר – אמריקאים) ע"מ לפגוע בכלכלה של בריטניה וארה"ב ע"י הפצה המונית של השטרות וגרימת אינפלציה וערעור היציבות של המטבע של בעלות הברית ע"מ לפגוע במאמצים המלחמתיים. המבצע נוהל במחנה ריכוז ועבדו בו עובדי דפוס וזייפנים מקצועיים מבין האסירים של הנאצים בעיקר מתוך מחנות הריכוז. תמורת העבודה הזו, האסירים זכו לתנאי חיים משופרים יותר מאשר שאר האסירים של מחנות הריכוז. במהלך המבצע הנאצים הצליחו לזייף יותר מ-100 מיליון פאונד בריטי. הכוונה הראשית שלהם להפיץ את השטרות ע"י פיזור מהאוויר ע"י חיל האוויר הגרמני – הלופטוופה – מעל ערי בריטניה לא התממש (היה איזה כשל בשיתוף הפעולה עם חיל האוויר), והכסף דלף למחזור ע"י תשלום למרגלים גרמניים, בין היתר גם לצ'יזרו – ראה הסרט 5 fingers, וגם מימון מבצעים אחרים של הנאצים. רוב רובו של הכסף לא נכנס לשימוש, אך מה שכן נכנס – גרם לכאב ראש גדול באוצר הבריטי. השטרות היו איכותיים ביותר וכמעט שלא ניתן היה להבחין בין הזיוף לבין המקור גם בבדיקות מומחים. צחוק הגורל הוא שגם המחתרת היהודית השתמשה בחלק מהזייפנים של מבצע ברנרד לאחר מלחמת העולם השנייה בזיופים של מסמכי היהודים ע"מ להעלותם לפלשתינא דאז. גם חלק מהכסף המזויף שירת את המטרה הזו את המחתרת היהודית. ולבסוף, היהודים הזייפנים במבצע ברנרד גם העידו לטובתו של ברנרד קרוגר במשפטי הנאצים, והוא לא הורשע בפשעי מלחמה. ובחזרה לבריטניה – בסופו של דבר בשלהי שנות החמישים בריטניה נאלצה להחליף את השטרות מעל ל-5 פאונד בהדרגה בשטרות החדשים בגלל השטרות המזויפים של מבצע ברנרד.

הסרט מתרכז בנקודת המבט של הזייפנים היהודיים בזמן עבודתם במבצע ברנרד ולמעשה מקוטלג כחלק מסרטי שואה, וכצפוי, זכה להתקפה מאת היסטוריונים על חוסר הדיוק ההיסטורי. אך הוא עשוי טוב, מביא סיפור מאוד מעניין ומעלה את המסך מעל למבצע סודי של הנאצים אשר התוודעתי אליו לראשונה בסרט זה.

הקרדיט לוויקיפדיה על המידע בפוסט הזה.

2008 – The Boy In The Striped Pyjamas

שווה 2008 – The Boy In The Striped Pyjamas הנער בפיג'מת הפסיםMark Herman

 

בעקבות ספרו של ג'ון בויד האירי מ-2006. זהו סיפור שואה – אך הוא מובא מזווית לא שגרתית של ילד בן שמונה, הבן של ממונה על מחנה השמדה נאצי. אביו מתמנה להיות בתפקיד בכיר במחנה השמדה וכך הם עושים רילוקיישן לאזור כפרי עם המשפחה. המשפחה לא יודעת מה זה בדיוק מחנה השמדה וגם לא כל כך שואלים. למעשה כל הסביבה לא כל כך שואלת. גם הילד בן השמונה, שמשתעמם ובמקרה מוצא את עצמו מתחבר עם ילד יהודי מהמחנה.  אפשר, כנהוג עם סרטי השואה או למעשה כל סרט היסטורי, להתווכח עם העובדות (למשל שבמחנה ריכוז לא החזיקו ילדים קטנים בחיים כי כולם במחנה ריכוז היוו כח עבודה ועסקו בעבודות שונות), אפשר גם לנסות להיעלב ממסחור ציני של סרטי השואה (עכשיו עושים כבר סרטים שהגיבורים שלהם הם הילדים של מפקד מחנה הריכוז?) – אך דבר אחד לא ניתן לקחת מהסרט – הוא עובד. הזווית הלא שגרתית מעבירה את המסר. זה כל פעם מפליא אותי מחדש – עד כמה האנשים סוגרים עיניים על מה שמתרחש מולם, עד כמה הם בעצמם נכנסים לתפקיד של הנבל מבלי להרגיש כך – לא רק הנאצים. אצל הנאצים זו הייתה הקצנה של כל החברה הגרמנית ולמעשה האירופאית כולה – אך זה קיים בכל מקום, בכל זמן – יש חלאות אדם, יש נבלות, והאנשים ה"נורמטיביים" נותנים למעשי נבלה לקרות בזה שהם בוחרים לעצום את העיניים. אני מניח שנבלה מתנהג כנבלה כי הוא נבלה. אך האדם הנורמטיבי הרי יכול לבחור אם לעצום את העיניים או לפקוח אותם… אז מי הנבלה האמיתי כאן? זה שבנוי גנטית להיות כזה ואין לו ברירה? או זה הבוחר לעצום את העיניים?

1952 – 5 fingers

שווה 1952 – 5 fingers – Joseph L. Mankiewcz

באופן מפתיע, זהו סרט אפל, ועוד יותר – סרט ריגול (הבמאי – ג'וזף מנקביץ' – לא היה ידוע בסוג כזה של סרטים). מדובר בתקופת מלחמת העולם השנייה. טורקיה. אנקרה. סודות מועברים מהשגרירות האנגלית לשגרירות הגרמנית. ליתר דיוק – נמכרים, בכסף רב. אפילו הידיעות הסודיות לגבי הפלישה המתקרבת של כוחות הברית לנורמנדי מועברת לידי הנאצים.. מה שמדהים בכל הסיפור הוא שהוא בא בעקבות ספר של לודוויג קרל מויזיץ', נספח כלכלי נאצי בשגרירות גרמניה באנקרה במלחמת העולם השנייה, בשם מבצע ציזרו. ציזרו היה שם קוד לאיש שהיה מוכר סודות לנאצים משגרורות בריטניה. צ'יזרו היה אליזה באזנה, בחור אלבני שהיה עובד בשגרירות בריטניה. זהו אכן סיפור אמתי – למרות שבאזנה לא הואשם אף פעם בריגול – הוא הצליח להעביר הרבה סודות לגרמנים. מזל הוא שהגרמנים חשדו באמינות הידיעות שהועברו, מכיוון שהידיעות מצ'יזרו היו רבות כל כך, ולא עשו הרבה בנידון. אחרת היינו רואים השתלשלות אחרת של היסטוריה (תארו לכם שהגרמנים היו מתכננים הגנה טובה יותר בנורמנדי בעקבות דליפת המידע – גם כך ההתנגדות הייתה עזה ביוני 1944 עם אבדות כבדות משני הצדדים).

1988 – Grave of the Fireflies

מומלץ 1988 – Hotaru no haka  Grave of the Fireflies  קבר הגחליליותIsao Takahata

Star 9

 

 

Grave of the Fireflies 1

זהו סרט יוצא דופן. זהו סרט על פי סיפור יוצא דופן באותו השם מאת  סופר יפני אקיוקי נוסאקה מ-1967. הסיפור יוצא דופן מצד אחד, אך חצי אוטוביוגרפי ואותנטי מצד שני. מדובר על סיפור של אח ואחות בשלהי מלחמת העולם השנייה ביפן המופצצת שמנסים לשרוד בעיר קובו. קובו הופצצה במרץ 1945 (היא הופצצה לא רק במרץ – אך הסיפור מזכיר את הארוע הזה) ע"י האמריקאים ע"י פצצות תבערה – כחמישית מהעיר נשרפה (הבנייה דאז הייתה בנייה מעץ) וקרוב ל-9,000 אנשים מצאו את מותם בהפצצה. אמם של האחים מתה בהפצצה והילדים נאלצים לחפש מקור לאוכל וקורת גג. בסיפור האמיתי, אביו החורג של הסופר מת, אחותו גם כן מתה, ואחותו המאומצת הקטנה לא שרדה גם כן – בגלל חוסר תזונה. נוסאקה היה אכול רגשי אשם כבדים – שלא כמו בסיפור שהוא כתב בו האח לכשמצא אוכל הוא קודם האכיל את אחותו הקטנה, במציאות הוא לא יכל להתנהג באבירות שכזו וכל פעם שהזדמן לו האוכל, הוא פשוט אכל אותו. כיוון שאחותו מתה – הוא סחב את האשמה איתו לאורך שנים וכך כתב את הסיפור. הוא לא רצה שהסיפור יוסרט כי סבר שאי אפשר למצוא ילדים שיוכלו לשחק בצורה אותנטית את הסיפור ושהסרט רק יציג את הפאתוס אך לא את הסיפור האמיתי. אני מאוד מודה לסופר שהסכים להפתעתו ולהפתעת כל האחרים לסרט אנימציה בעקבות סיפורו. וכך יש לנו את היצירה המופלאה הזו – כולה סרט אנימציה עצוב, עדין, קודר, ופורט על הרגשות באופן שסרט עם שחקנים אמיתיים לאGrave of the Fireflies 2 היה מצליח להגיע לרמות כאלו של ריגוש. זהו לא סרט אקשן. זהו לא סרט מלחמה. יש הרואים בו סרט אנטי-מלחמתי – למרות שהבמאי מכחיש שהוא כזה (הבמאי מתנגד מלחמות מושבע, אך לא מאמין שאמנות, קולנוע או סיפור יכולים לשנות את המציאות ולשדר מסר אנטי מלחמתי ברור – לטענתו תמיד אפשר מתוך אותו הסיפור להציג עמדה הפוכה – ז"א פרו-מלחמתית). זה לא סרט בכי, למרות שלא אתפלא לראות מטפחות  אוספות דמעות שברחו בלא מפריע מעיניים עצובות ואדומות העוקבות אחר סיפור שסופו ידוע מראש. זהו לא סרט עם דרמה הנשפכת כמו דליים של מיים על רצפה יבשה. לא, הסרט עשוי בצבעים פסטליים, הסרט להפתעתי הוא סרט שקט עם דרמה אנושית מתגלגלת ונכבית עט עט כמו גחליליות לקראת הבוקר. דרמה שלא תשאיר אדם אדיש, פלא אנימציוני המרצד בשקט על המסך. מעולה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4vPeTSRd580

1981 – Das boot

מומלץ 1981 – Das boot הצוללת Wolfgang Petersen

Star 9

 

 

Das boot 1

הצוללת זהו אחד מסרטי המלחמה הטובים ביותר שישנם. זהו עיבוד לספרו של לוטר-גונטר בוקהם מ-1973 ומספר על צוללת U-96 הגרמנית במלחמת העולם השנייה. צוות הצוללת נערך למשימת יציאה לים מנמל צרפתי, ויוצא לדרך למלחמתו מול האוניות של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי ומיצרי גיברלטר. החיים של הצוות מתנהל במרחב של 50 מטר על 4 מטר, כולל הציוד והמכונות. מלחמה בתוך צוללת זה לא אותו הדבר כמו על היבשה, באוויר או אפילו על פני הים. לא, הצוות נמצא במתח פנימי תמידי עם רדארים פנימיים מפותחים מאוד אשר מקפיצים את המתח בשנייה למשמע חשד של פצצות עומק. אז לא רק שקלסטרופוביה סוגרת עליךDas boot 2 מכל הכיוונים, גם הראות מתקשות לנשום את האוויר הדחוס הקשה מרוב סרחון הפחד של כולם – והעיניים נשואות אל הקפטיין – מפקד הצוללת, שהוא האוטוריטה הלא מעורערת היחידה שמחליפה את אלוהים בתוככי הצוללת. אין פלא שעל היבשה הצוות שותה את עצמו לשיכרה, ומחשיב את עצמו לקרובי המלאכים שבשמיים שמותר להם אם לא הכל, אז על בטוח כל מה שהקפטיין יגיד. והנה עוד הפעם צריך להיתכנס ולהפליג אל המשימה הבאה שאין לאיש שום בטחון שיחזור ממנה, ושוב העיניים אל סגן האלוהים – הקפטיין, ושוב אפשר לחתוך את האוויר מרוב מתח נוקשה. האם הם נאצים? לא, הם לא חברי המפלגה. למעשה קיימת איבה הדדית בין הצי לבין הגסטפו – כלבי הצייד חדי השיניים של הנאצים – הצי מחשיב את עצמו לצאצאי האצילים והמסורת הביסמארקית הגרמנית ורואה את הערסים של גסטפו כאספסוף בור ועם הארץ. איבה דומה הייתה קיימת גם בין גסטפו וכוחות האס.אס. לבין הוורמאכט – צבא היבשה וגם הלופווואפה – חיל Das boot 3האוויר. אפשר לתהות איך זה שהשלטון החזיק מעמד כל כך חזק אם הצבא, חיל האוויר והצי היו מסוייגים ממנו. התשובה נמצאת כנראה במהות הפטריוטיות – אמנם השלטון של המדינה שלי הוא לא מה שבאמת הייתי רוצה, אך זאת הארץ שלי, ואני אעשה הכל למענה. וכך אנחנו עוקבים אחר המסע של הצוללת ומבלי להבחין במניפולציית ההאנשה ללוחמים הגרמנים מתחילים לכבד אם לא לאהוד את הקפטיין והצוללנים. הבמאי גם שם את האמפטיה שלנו במבחן כאשר הוא מכניס אותנו לסצינה בה הקפטיין נותן פקודה לא לקחת שבויים כאשר מלחים בריטיים שוחים אל הצוללת כשהם נמלטים על חייהם מהאונייה שהצוללת כרגע הטביעה. סצנה קשה שהשנאה המותנית כלפי הגרמנים שוב צפה על פני השטח כמו צוללת שחורה בלילה קר. אך לאחר מכן, כאשר רואים את הכאב של החיילים והקפטיין פתאום תופסים ש… גם הצוללת שלנו הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר – אי אפשר לקחת בשבי לתוך הצוללת. וכך השנאה מתערבבת עם כבוד שאני רוחש. וכמובן מייד צוללים להתחמק בספינות המלחמה המחפשות את הצוללת. בתוך מרחב כל כך קטן, החורק מלחץ המים והמעמקים, ומאיים להתרוקן מהאוויר, המרחב בו חייבים לשמור על שקט מוחלט כי האוזניים לא רק לכותל אלא בתוך המים וכל שיעול עצבני יזמן פצצת עומק מדוייקת שתפגיש אותך עם בורא העולם ללא התראה, מרחב בו לערכים של מולדת רחוקה כבר אין הרבה מקום, המקום בו חברך לנשק שנושם את האוויר שאתה בעצמך צריך, הוא יותר קרוב אליך מאביך ואימך, הצינוק בו לאלוהים אין זכויות יתר והוא צריך לבקש אישור מהקפטיין – זהו כור היתוךDas boot 4 לאנושיות – המקום האחרון בו היית חושד שהיא קיימת, המקום בו מסכות התרבות, הלאומיות, המשפחה והערכים נמוגו והדבר היחיד שמחליף את כל זה היא הצוללת עצמה – ורק עליה תוכל לסמוך על מנת להמשיך ולחיות, ולכל אחד יש תפקיד מוגדר שאסור לפשל בו אף לשנייה ויש רק את קפטיין והצ'יף שיחליטו אם נחייה או נמות.  ואין כמו סיום הסרט בו הבסיס אליו חוזרת הצוללת לאחר משימות אבודות ובלתי אפשריות, מופצץ ע"י כוחות הברית  – שימחיש את הקשר העמוק שנוצר בין האנשים והצוללת. סרט מלחמה, שהוא בד בבד גם סרט אנטי-מלחמטי, ברמה גבוהה ביותר. צי הצוללות הגמרני היה אימת האוקיינוס והימים והיה עפוף בהילה הירואית ויראה כמעט משתקת. כאן נתנו לנו הזדמנות לחוות את זה מבפנים, מהמחנה הגרמני, והחוויה מטלטלת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RxMXtofZny8

2010 – The Brest Fortress

שווה 2010 – Brestkaya Krepost The Brest Fortress מצודת ברסט  – Aleksandr Kott

Star 7

ברוסיה ומדינות ברה"מ לשעבר, "מלחמת העולם השנייה" מכונה "מלחמת המולדת הגדולה". ההבדל בשמות נשאר מאז ומתמיד – הרוסים רואים במלחמה זו מלחמה על הבית – מה שבעיניהם הרבה יותר מאשר איזה אירוע עולמי. תופעת הצומוד הזו המאפיינת כל כך את התרבות הרוסית, ומראה סימנים של אהבה בלתי מתפשרת לטבע הרוסי, לנוסטלגיה היסטורית ולכל דבר המריח סלאביות. הלאומנות הרוסית מוסוות בתקופות שונות בכל מיני תלבושות. ובתקופת ברה"מ – התלבושת היא האידאולוגיה הסובייטית. הצומוד הלאומני מראה את ביטויו בצורה חדה כקרן אור המפלחת את ערפילי הבוקר במלחמה המולדת הגדולה באופן פטריוטי ביותר. מעניין לחשוב על ההבדל בין כיבוש רוסיה וכיבוש צרפת – מדינה נוספת, בה העם גאה בלאומיות שלו באופן עיוור לגמרי – הצרפתית לא הראו התנגדות גדולה מאוד, והגרמנים גם לא התעוללו יותר מדי באוכלוסיה – שני הצדדים רצו להמשיך לחיות באופן תרבותי ואירופאי עם קרואסון וקפה על הבוקר. אז מה אם הגרמנים הם השולטים עכשיו? עכשיו הם כאן, מחר לא, ואם כן ימשיכו להיות – אזי גם זה לא גרוע ביותר – תראו את חבל אלזס-לורן המעורב בצרפתים וגרמנים. תראו את שוויץ לכל הרוחות. אך אצל הרוסים הפטריוטיות לובשת צורה אחרת לגמרי – הם נלחמים על הבית. עבורם מושג הבית, מושג המולדת הוא כמו איסלאם אצל התנועות האיסלם הפונדמנטליסטיות – לא משנה מה או מי  אך אל תגעו לנו במוחמד. וכך מבצע ברבוסה – תכנית היטלר לכיבוש רוסיה – נתקל בהתנגדות ללא התחשבות באבידות, ונוהל בהתאם ע"י הגרמנים עם אכזריות כמעט דתית של מסע צלב נגד הברבריות הסלאבית.

 ב-22 ליוני ב-4 בבוקר 1941 צבא גרמניה תקף ללא אזהרה את ברה"מ. העיירה הראשונה תחת התקפה הייתה ברסט – עיירת גבול של רוסיה הלבנה. ברסט הוא סמל הגבורה וההתנגדות של הרוסים במלחמת המולדת הגדולה – והדבר מוזר שבעתיים, לאחר שלומדים קצת עובדות היסטוריות. ברסט הייתה טריטוריה פולנית, והייתה תחת שלטון גרמני לאחר כיבוש פולין. אך לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מ-1939 על חלוקת פולין בין גרמניה ורוסיה והסכמה על אי-התקפה הדדית, ברסט והסביבה עברו לידיים רוסיות, ביחד עם חצי משטחה הישן של פולין. כך שה"צומוד" הרוסי הוא באמת עיוור. או אולי הוא מרחיב לכל טריטוריה סלאבית. מה שבכל מערכה תרבותית היה נגמר מהר -ברסט לא אמורה הייתה להחזיק מעמד יותר מיום מול השטפון הגרמני שלא נפסק – לקח בברסט יותר, וההתנגדות הייתה חייתית, ללא מעצורים, עם שנאה בלב ועיניים. ההקדמה הארוכה הזו באה לשפוך אור על מה שקורה. לא על מה שבד"כ מציגים בסרטי מלחמה – שכל הצבא בא להציל חייל בודד, שהאהבה הניצתת בין גיבורי הסרט מנצחת את המלחמה, שהמשפחה זה כל כך חזק במלחמה, וכו' וכו' – ז"א במרכז הבמה יש סיפור, סיפו אנושי, לירי, רומנטי, הרואי, עצוב, שמח – והתפאורה היא המלחמה. בסרט הזה המצב הפוך – המלחמה היא הגיבור הראשי, עם כל הגרפיקה שלא חוסכים מאיתנו, עם כל נהרות הדם שמצריכה קיבת ברזל מהצופה, והסיפורים האנושיים – הם רק המארג עליו מתרחש הטבח המתוזמר של טכנולוגיית ההרג. המלחמה מוצגת כמו שהיא. ללא סומק, ללא מסקרה וללא ליפסטיק, והריח הוא לא שאנל 5 אלא של בשר חרוך. מצודת ברסט החזיקה מעמד תחת התקפות והפצצות וניהלה התנגדות במשך שבוע שלם. התנגדות של בודדים המשיכה גם מאוחר יותר.