הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מתח

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

מודעות פרסומת

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

2011 – Unknown

שווה 2011 – Unknown זהות לא ידועהJaume Collet-Serra

ליאם ניסן במותחן מהיר ומסובך. זה הזכיר לי במקצת את פרנטיק של פולנסקי, לפחות בהתחלה. אך זהות לא ידועה מסובך יותר, מהיר יותר – לא בהכרח מותח יותר. הוא עשוי טוב והמשחק בסדר. העלילה משאירה לא מעט שאלות, חלקן אף לא פתורות עד הסוף. אך מי שאוהב חידות בתוך חידות עם הפתעה רודפת הפתעה – מצפה לו בידור טוב. ליאם מגיע לברלין עם אישתו, נוסע בחזרה לשדה תעופה אחרי מזוודה ששכח, נקלע לתאונת דרכים, מבלה ארבעה ימים בקומה, חוזר למלון ומגלה שהוא זה לא הוא. וכך, במסורת היצ'קוקית הוא מנסה להוכיח שהוא זה הוא, אך העלילה מתאכזרת למאמציו. משחק הזהויות הוא נושא רציני – אך הוא לא טופל כאן מבחינה פילוסופית, אלא מספק רקע פסיכולוגי לבידור מותח.

2011 – The girl with the dragon tattoo

שווה 2011 – The girl with the dragon tattoo נערה עם קעקוע דרקוןDavid Fincher

עדיין לא ראיתי את הגרסה השבדית המקורית מ-2009. אם לשפוט עפ"י הסרט הזה – אז כדאי לי לראות. וזה לא בגלל שהסרט הזה הוא גרוע ואני צריך חוויה מתקנת – נהפוך הוא. הסרט הזה שווה ביותר, ויהיה מעניין לראות ולהשוות למקור. מדובר ב-2 סיפורים, כביכול לא קשורים – הראשון על בחורה, גיקית טכנולוגית, מסובכת עם חוק, עם עבר כואב ומחריד, והווה לא פחות קשה. הסיפור השני הוא על עיתונאי החוקר העלמות מסתורית מלפני 40 שנה. הדמויות מצטלבות וממשיכות יחד לצלוח את נפתולי העלילה של הסרט. זה מהווה כביכול תפאורה לבלש מסוגנן בסגנון פוארו או אגאתה כריסטי. או, לחלופין, קווי מתאר לסרט אפל משנות הארבעים. אך זהו, שהסרט הוא יותר מזה, ומקרין אווירה אפלה מסוגננת ומטרידה. לא יודע אם בגלל הבמאי או בגלל הסרט המקורי, או מכיוון שכיום לא עושים סרטים של פעם, או בגלל הספר המקורי של סטיג לרסן, שעל פיו מבוסס הסרט המקורי. יש כאן מורכבות ועושר דמויות לא רגילים – למעשה האווירה והדמויות יכלו בקלות להרכיב סרט נפרד, הבלש יכל להיות בסרט אחר, וישנם גם כמה וכמה סיפורי צד בסרט אשר יכלו להתפתח לסרט משל עצמם (למשל סיפור הנקמה של הגיבורה באפוטרופוס שמונה לה אשר מפקח עליה ומתעלל בה מינית).

2011 – Limitless

שווה 2011 – Limitless ללא גבולות – Neil Burger

זהו מותחן מד"ב בעקבות ספרו של אלן גלין The Dark Fields מ-2001. הרעיון המרכזי שבו הוא שאנחנו לא מנצלים את כל פוטנציאל של המוח שלנו וכאן יש לנו סם – סם חדש – הנותן למי שנוטל אותו אפשרות לנצל יותר ממה שבד"כ מנצלים. הסם ממקד אותך ושם אותך בשליטה. מאוד מזכיר את התרופות הפסיכיאטריות של היום אשר נותנות לאנשים לתפקד בצורה נורמלית בעולם דורש יתר על המידה כמו שלנו. הצורה בה הסם החדש נותן לאנשים להצליח היא בזה שיש לך גישה ישירה לזיכרון שלך – כן, אתה לא תשכח וכך תוכל לנצל את הנתונים שלך טוב יותר. לי אישית יש קצת השגות לרעיון כזה של שיפור תפקוד המוח שלנו – ולדעתי הרעיון הנ"ל הוא תוצאה של החינוך של הדור האחרון – ז"א החינוך הוא להשיג תוצאות וכך אתה לומד לזכור יותר דברים הקשורים לתחום הלמידה על מנת להשתמש בנתונים אלו. (וזה במקום נגיד השכלה רחבה). כיום יש שיטות טובות יותר מאשר הסם המדובר – ד"ר גוגל למשל. וחוץ מזה יש הבדל תהומי בין "נתונים" ל-"מידע". מידע זה המשמעות של הנתונים. ומשמעות לא שוכנת בזיכרון. זו הדעה שלי בנושא. אך הרעיון של שימוש בתרופות פסיכיאטריות להרחיב את השימוש במוח הוא רעיון אדיר. הסרט לא לוקח כמובן את הצד המדעי, וגם לא מנסה להרחיב את היריעה. הרי מדובר בסרט – שאמור להיות בידור אחרי הכל. אז מה עושים? נכון – מפנים את היכולת שמשיגים ע"י התרופה להשיג כסף, הרבה כסף. ז"א הרעיון ממוצה למחנה המשותף הנמוך ביותר של הצופים אשר כולם יבינו. עם זאת, הסרט הוא חכם ואינטליגנטי, רווי ברעיונות וקצב ראוי לשמו, עם הופעה מעניינת של ברדלי קופר ורוברט דה נירו, עשוי היטב וראוי מאוד.

2010 – The troll hunter

שווה 2010 – Trolljegeren The troll hunter – André Øvredal

הסרט עשוי בצורה מעניינת – מדובר בסרט כמו דוקומנטרי שבו מראים את קלטות הווידאו שהקליטו אנשים המתחקים אחר הנושא – מי הורג דובים בנורווגיה. וזה לוקח אותם אל הריאיון עם הורג הדובים ומסתבר שהוא מחפש טרולים. בתור תכנית נורווגית סודית התרה אחריהם. טרולים הגרים באזורים נידחים של נורווגיה. טרולים המריחים ריח של נוצרים ומחפשים אחריהם. וכך הקלטות מראות איך הקבוצה מחפשת את הטרולים האלו עד שפוגשת באחד מהם. טראמפ וודאי היה אומר על זה – פייק ניוז. וזה נכון כמובן. משעשע מצד אחד ומעניין בצורתו ומבנהו של הסרט מצד שני.

2010 – The Next Three Days

שווה 2010 – The Next Three Days  שלושת הימים הבאיםPaul Haggis

מדובר במרצה בקולג', שאשתו נזרקת מאחורי הסורגים בגין רצח. המרצה עובר טרנספורמציה רדיקלית ורוקם תכנית להוציא את אשתו מהכלא, לאחר שכל הפניות והמסגרות המשפטיות לא עזרו. זהו לא סרט על טרנספורמציה מבחור רגיל למכונת אקשן משומנת (טוב, זה כמעט אמין, הרי מדובר בראסל קרואו) – לא, זהו מותחן מהנה ומבדר, עשוי נהדר – מותחן שאפשר להעביר אתו בכיף את הערב.