הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מתח

2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol

מומלץ 2011 – Mission: Impossible – Ghost Protocol משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצלליםBrad Bird

 

 

טוב – מה אפשר כבר לחדש במשימה בלתי אפשרית? והאם בכלל אפשר לסטות מהנוסחה המנצחת? כבר ראינו סרטים בהם הגיבור נכנס לכלא ומבלה שם זמן מה במשימה שלו (גם ברן, גם ג'יימס בונד). כבר ראינו סרטים עם אקשן מסחרר. כבר ראינו סרטים בהם לכל חבר צוות תפקיד מוגדר – אחד גאון במחשבים, השני מוח, השלישי – וכך הלאה. כבר ראינו סצנות אקשן מבוימות בגאוניות בכל מיני סרטים כמו מהיר ועצבני ודומיהם. אז מה, נמאס לנו? לא ולא! אנחנו תמיד פתוחים להצעות, וסרט הזה מביא לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה עם אקשן המטפס לגבהים בלתי נתפסים. תרתי משמע. הפעם מדובר בסצנה בה טום קרוז – נכון, הוא עדיין איתן הוק, והוא רודף אחרי פצצה מלוכלכת שעשתה דרכה לניהיליסט הרוצה לפוצץ את העולם במלחמה גרעינית ע"מ שהעולם ייבנה מחדש – הפעם זו סצנה טיפס על הבניין הגבוה ביותר בדובאי – וטום קרוז עושה את זה ללא כפיל! משוגע על כל הראש! אך למה אני מספר את זה בכלל? יש שם סצנות אקשן סהרוריות, יש שם מתח ודברים שלא ראינו קודם (למשל פיצוץ הקרמלין), יש שם… טוב מספיק להדליף – אם אתם אוהבים את ג'יימס בונד, אזי בעולמינו יש 2 סדרות ג'יימס בונד – נכון, משימה בלתי אפשרית היא סדרה מתחרה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EDGYVFZxsXQ

מודעות פרסומת

2006 – Mission: Impossible III

שווה 2006 – Mission: Impossible III משימה בלתי אפשרית 3J.J. Abrams

איכשהו הסרט השלישי בסדרה לא הצליח לשחזר את הצלחה של שני הסרטים הראשונים ומהווה ירידה מסוימת לעומתם, כשהוא כן נופל בפח של יותר מאותו הדבר. עם זאת, האותו הדבר הזה הוא הקסם של טום קרוז עם אקשן נמשך ונמשך במקומות יפים בעולם – שנחאי, ברלין, רומא – במתכונת הקלאסית של סירטי ג'יימס בונד. אין צורך לקחת אותו ברצינות, כמובן. זהו סרט אקשן ללא מעורבות אקטיבית של השכל – אך בזה גם קיסמו, והוא אכן עשוי טוב. שווה.

2000 – Mission: Impossible II 

מומלץ 2000 – Mission: Impossible II  משימה בלתי אפשרית 2John Woo

 

 

כן, יש המשך למשימה בלתי אפשרית. טום קרוז הפך את הסיפור לסרטי המשך. יש לא מעט סרטים כאלו שהפכו לסדרות בעקבות סרט ראשון שהצליח. יש שיגידו קלישאה, שהסרטים הבאים בסדרה לא משתווים לסרט הראשון. ובכן, זאת קלישאה. יש לא מעט סדרות שסרטי ההמשך משתווים גם משתווים, ויש גם העולים על הסרט הראשון. אך אין ספק שיש להם משימה קשה, משימה בלתי אפשרית – לשחזר את ההצלחה של הסרט הראשון. המלכודת האמתית היא לא ליפול בפח של יותר מאותו הדבר. סרט זה נופל במלכודת זו. למעשה אפשר להגיד שהוא צועד לתוכה בעיניים פקוחות, עם חיוך ממזרי, עם סכין קומנדו בין השיניים, ברק בעיניים ואבק שריפה בתור בושם. ולמה הוא עושה את זה? ובכן, למזלנו, כשיש הצלחה, ניתן לבדוק איך לשכפל אותה. ובמקרה שלנו, כאן היה אף שיפור מסוים. יש לנו אקשן ללא הפסקה, יש לנו חתיך בדמותו של טום קרוז המשחק את איתן הוק, סוכן הכוח של משימה בלתי אפשרית, המתעקש לעשות פעלולים בלי כפיל בסצנות מסמרות שער, יש לנו אדרנלין גבוה המשוחזר מהסרט הראשון, יש לנו עלילה קצת פחות מבולבלת מאשר בסרט הראשון, ויש לנו כאן הנאה צרופה ללא מחשבה על המפגן הפירוטכני שמתרחש מול עיננו. ויש לנו גם נערת ג'יימס בונד הרבה יותר משמעותית מאשר בסרטי הג'יימס בונד. כן, יש מתחרה לסדרה האלמותית, והפעם היא לוקחת אותנו לסידני על מנת להציל את העולם מסכנה ביולוגית. אני לא בטוח שתזכרו את העלילה לאחר נגיד שנה, אך את ההנאה תזכרו גם תזכרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=vIpqpRuGrq4

1996 – Mission: Impossible

מומלץ 1996 – Mission: Impossible משימה בלתי אפשריתBrian De Palma

 

 

 

אם אתם מחפשים סרט עדין, סרט רגיש, סרט עם עומק, עם דרמה מרגשת, או אפילו קומדיה קלילה – אז זה לא הסרט. גם אם אתם חייבים להבין כל דבר וכל פרט, אחרת אתם מאוכזבים – חפשו לכם סרט אחר. סרט זה הוא ממשפחת הג'יימס בונדים – ז"א אקשן, מקומות יפים וגיבור המציל את העולם עם בחורה על זרועו. נשמע שטויות במיץ עגבניות וקישקוש בלבוש כמובן. וזה בדיוק הסרט בכיוון מהנה זה. טום קרוז אהב את סדרת הטלוויזיה משימה בלתי אפשרית שהייתה מאוד פופולרית באמריקה בשנות השישים במאה העשרים, ולאחר שהקים חברת הפקות, החליט לעשות מזה סרט. הוא עד כדי כך אהב את זה, שהוא גם שיחק בו את התפקיד הראשי, וגם ביצע בו את מרבית הפעלולים של הגיבור ללא כפיל. ויש להוריד כובע על כך – הסרט מלא פעלולים, יש לו קצב מסחרר שלא נותן זמן להרהור ובדיקת העלילה, וקטעי האקשן והמרדפים הם הטובים ביותר שנראו עד אז על המסך – כולל סירטי הג'יימס בונד. הקטע בסוף עם הליקופטר ורכבת בתעלה בין צרפת לאנגליה ממש גדול. כמובן שיש גם עלילה – צוות של המשימה בלתי אפשרית מחפש חפרפרת שחדרה לארגון, ושורד אחרון בצוות – איתן הוק (טום קרוז) ממשיך לחפש את החפרפרת, תוך כדי מנוסה מצוותי משימה בלתי אפשרית האחרים הרודפים אחריו בחושבם כי הוא החפרפרת. וכך יש לנו אלמנטים מסרט היצ'קוק, המקשרים בין קטעי האקשן. לשבת, למזוג בירה, לקחת גרעינים וליהנות ממיצג אקשן ללא מחשבה מיותרת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QBavzf2_ook

 

1991 – Cape Fear

מומלץ 1991 – Cape Fear פסגת הפחדMartin Scorsese

 

 

רי-מייק של סקורסזה לסרט משנת 1962. גיבורי הסרט המקורי – רוברט מיטשם וגרגורי פק – מופיעים גם כאן בתפקידים קצרים. הכוכבים כאן הם רוברט דה-נירו וניק נולטה. הסיפור הוא סיפור נקמה. או סיפור על הרוע האנושי. או סיפור על התמקדות טוטלית למשימה. שכל הסיפורים האלו מתגבשים עד לפחד גדול. מפגש החיים עם השטן, הרודף אותם. אסיר משוחרר לאחר ריצוי מאסר ארוך, ומנסה לפגוע בעו"ד שהגן עליו. האסיר מנסה לעשות הכל, אבל הכל, ע"מ לפגוע בעו"ד דרך הסובבים אותו, דרך משפחתו, ביתו. דבר לא עוצר בעדו. הוא גם לא אסיר טיפוסי – הוא למד משפטים בבית הסוהר, הוא חכם, כך שהוא נזהר לעשות את צעדיו – והעו"ד המתגונן נשאר חסר הגנה מכיוון החוק וכך המאבק ביניהם הפך למאבק אישי כשהמשטרה וטחנות הצדק נשארו מחוץ לתמונה – כך דאג האסיר המשוחרר לעשות. וכך יש לנו – הוא, הרודף, ועו"ד הנרדף. הרוע בהתגלמותו, הלא כן? אך התמונה לא שחור לבן – מתברר שהעו"ד פישל בהגנה על האסיר, ובגלל זה הוא הושלך לכלא. והאסיר הבין זאת – הרי הוא למד עריכת דין גם כן. וכך, אם חשבנו במונחים של שחור ולבן, אזי הסרט מציע לנו לחשב את המסלול מחדש. וכך אפשר לראות בו סרט נקמה, ולא סרט על הרוע – נכון? ובכן, זאת המלכודת שמפיל אותנו סקורסזה – הרי גם סרט הנקמה הוא בעצם שחור ולבן – הנה האסיר נוקם בעו"ד על זה שהתרשל… אז האם התרשלות אמורה להביא אותנו לנקמה? אפילו אם מדובר ביקר לנו מאוד – החופש? או החיים עצמם (נגיד שמדובר ברופא שהתרשל)? האם זה באמת עין תחת עין? ולא חשוב מי מוציא למי? ז"א כל פגיעה בי תזכה לפגיעה מצידי? או האם מדובר על מידתיות – ז"א באמת עין תחת עין ולא מעבר לזה? והאם אפשר לשמור על מידתיות כאשר נמצאים במסע הנקמה? והאם הנבל הוא זה שלא שומר על מידתיות ועובר את הגבול? האסיר שלנו, למשל? אך מה גורם לו לא לשמור על מידתיות? האם מידתיות מנבל אמיתי היא בסדר, אך אלימות לשמה מנבל אמיתי היא לא בסדר? נכון… החוק בוחן את המעשים, אך אנחנו בוחנים את האופי – נבל הוא נבל… אך עוד הפעם, גם העו"ד לא טלית שכולה תכלת. מסובך. וכך, מחלחל בנו הפחד שגם אנחנו, אנשים לא מושלמים בהגדרה, שטעינו, טועים ונטעה אין ספור פעמים – גם אנחנו יכולים להיות בסיטואציה של נרדף ע"י נבלים שנפגעו מטעותנו. סרט חזק ומפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=xe9o_IwY3Fs

1970 – The Red Circle

מומלץ 1970 – Le Cercle rouge  The Red Circle   המעגל האדוםJean-Pierre Melville

 

 

סידהארטה גוטאמה, הבודהה, צייר מעגל עם גיר אדום ואמר:

"כאשר אנשים, אפילו בלי ידיעתם, אמורים להיפגש יום אחד, כל מה שעלול לקרות לכל אחד, יהיו אשר יהיו השבילים השונים, ביום האמור, הם יגיעו ללא ספק יחד למעגל האדום ".

כך פותח הסרט המעגל האדום. עם ציטוט מאת בודהה (גם הוא מומצא ע"י מיודענו מלוויל, כמו בושידו בסמוראי שלו). נכון, הגורל יש לו תפקיד חשוב כרגיל אצל מלוויל. למעשה, הגורל הוא לא הגיבור, הוא גם לא הנושא, אלא התפאורה נכון יותר לאמר. הגורל תמיד שם, וכמו שאף אחד לא מתייחס למדרכה בתור נושא, אך תמיד הולך עליה, כך גם הגיבורים של סרטיו – גורלם ברור לנו כבר מהתחלה, אך כמו שאנחנו לא מתקוממים שאנחנו הולכים על מדרכה, כך גם גיבורי סרטיו פוסעים יד ביד עם גורלם ללא בכי ונהי.

"כל האנשים אשמים. הם נולדים תמימים, אבל זה לא נמשך".

לא, זה לא ציטוט מהדוקטרינה של הק.ג.ב. – זו דעתו של שר הפנים הצרפתי בסרט. אכן כך, גם סרט זה הוא סרט על פושעים, כמו רבים אחרים של מלוויל. יש שרואים את העולם הם ואנחנו בהשתייכותם לצד הנכון או הלא נכון מבחינת החוק, מבחינת הדעות הפוליטיות, מבחינת המעמד הכלכלי, מבחינת ההשכלה, מבחינת המוצא האתני וכו' וכו' על פי ההזדהות של המתבונן והכרתו לשייכותו. מלוויל לא רואה את גיבוריו מתויגים. הוא גם לא רואה אותם מוגדרים ע"י דעות של אנשים אחרים. לא – מלוויל מתרכז בהגדרה עצמית, הגדרה פנימית.

קראתי פעם דעתו של מבקר קולנוע אחד שיש 3 סוגים של סרטי גנגסטרים – סרטים רעים, סרטים טובים וסרטים שעושה מלוויל. מלוויל בוחר לעשות סרטים על גנגסטרים בגלל שלדעתו הם כר נהדר להניח עליו את גיבוריו (טוב, הוא גם אהב סרט אפל אני מניח). מה שאתה עוסק בו הוא נגזרת של סביבתך, סופך ידוע וכל מה שאתה יכול לבחור בחיים זה את המוות עצמו ואת מהותך, את פנימיותך. מה שקובע זה לא מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה, מי אתה בכלל. נושא ה"מענטש" הוא נושא שמלוויל התמחה בו ושהעסיק אותו. כל השאר מבחינתו זהו גורל, שאין לך השפעה עליו – אתה רק פוסע בו. וכך אנחנו לא שופטים את הגיבורים של מלוויל על פי הסרגל הסטנדרטי שלנו – אנחנו והם – אלא אנחנו מתבוננים, מוקסמים באופן לא מודע על איך הם מתנהלים. נכון – הם פושעים, אך יש כאלו עם קוד מוסרי, ויש כאלו עם קוד פוליטי, ונכון, הם מסוכנים – אבל שם נבחנים נושאים כמו בדידות, מקצוענות, כבוד, אמון (כמו שיש מושג אהבה ממבט ראשון, מלוויל מנסה להביא אותו למגרש של אמון ממבט ראשון).

יש אווירה מתח נבנה בהדרגה ומשיכה עזה לראות עוד ועוד, ולא לפספס שום מילה – אולי זה מכיוון שאין הרבה דיבורים בסרט – יש בו אפילו סצנה מדהימה של שוד במשך כחצי שעה ללא שום מילה שנאמרת  – ואם כבר מדברים אז אתה מייחס למילים חשיבות גדולה יותר מאשר בסרטים אחרים (זה לא שאומרים בסרט הזה דברים חכמים יותר – זה פשוט הגאונות של מלוויל שהביאה אותי להקשיב בתשומת לב יתירה). והשחקנים כמו אלן דלון ואיב מונטאן ואדרה בורביל (שמת בטרם עת לאחר סרט זה נותנים גם פנים לאותה ה"מענטש-יות" החמקמקה. אנחנו רואים גברים אמתיים כאן, אפילו שהם משתייכים למחנה של "הם" ולא "אנחנו".

יצירת מופת נוספת של מלוויל, מיודענו גרונבך שבחר לשנות את שמו למלוויל עוד בימיו במחתרת הצרפתית מתוך אהבתו לסופר האמריקאי שכתב מובי דיק. התקף לב אסף אותו מאיתנו והוא עוד לא בן 56, יהיה זכרו ברוך.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=aaKDnTSYRak

1967 – Le Samouraï

מומלץ 1967 – Le Samouraï הסמוראיJean-Pierre Melville

 

 

אין בדידות גדולה יותר מזו של הסמוראי, אולי של הנמר בג'ונגל…

  בושידו (ספר הסמוראי)

אלן דלון כבר היה כוכב על כשמיודענו מלוויל לקח אותו לתפקיד של הסמוראי בסרט זה. למעשה הוא לא סמוראי – אלא רוצח שכיר. הוא מחושב כמו שעון שווייצרי ולא משאיר מקום לטעויות – מרכיב לעצמו אליבי, בודק כל דבר, כל סימן, גם של ציפור בחדרו, אומר לו משהו. ובעיקר הוא לא משדר שום דבר מעצמו החוצה – תמיד במעיל גשם כמו בסרטים אפלים אמריקאים של שנות הארבעים, כובע על הראש שלפני כל יציאה החוצה הוא מסדר אותו בתנועה מחושבת, חסכנות כפייתית בדיבור ופרצוף פוקר תמידי. מראה "קול" לכל הדעות, אך עם זאת מנותק מהסביבה, מנוכר לה. למעשה הסרט מתחיל עם הציטטה מספר הבושידו (זו המצאה אגב, אין ספר כזה) וכ-10 דקות בלי שום מילה בחדר המינימליסטי של הרוצח השכיר. גם בהמשך הסרט אין הרבה דיאלוגים. ולגבי הסמוראי – אפשר לדמות יותר את הרוצח השכיר לרוניןסמוראי ללא אדון המוכר את שירותיו למרבה במחיר. רונין הוא ציון תקופה ביפן של סוף עידן הסמוראים. סמוראי שאיבד את אדונו יכל היה לבחור במוצא של כבוד – חרקירי, או להפוך לרונין – שכבוד ממנו והלאה. אלן דילון הוא רונין. אך עם נשמה של סמוראי. הרי מי זה הסמוראי? איש שבוחר במיומנות והופך אותה למקצוענות, הופך אותה לחייו ושאין לו חיים אחרים. רונין הוא הסמוראי שאיבד את כבודו. וכאן בסרט הוא בחיפוש אחריו. הנושא הזה – בחירת המוות – היה נושא אהוב על מלוויל, שבחן אותו עם דמויות של פושעים אך עם קוד מוסרי פנימי משלהם. ומה יותר מאשר הקוד המוסרי של סמוראי בעיניים מערביות של אמצע המאה ה-20. כל שאר הדברים הם משחק שכולנו משחקים, או נגררים. רק הנקודה הזאת – איך לסיים את החיים – היא משהו שניתן לנו לבחור. על פי מלוויל. ומי שבסופו של דבר בוחר הוא לא האיש הרגיל הנורמטיבי. רוצח השכיר שמנותק ממציאות, איזה חייזר המהלך ביננו ומחסל אותנו לפרנסתו, לא מתקשר איתנו, היינו מאפיינים אותו כחולה נפש אילו לא היה רוצח שכיר (היראה מונעת מאיתנו לפגוע בכבודו). דווקא הוא, החולה, הזקוק לאהבה או לחמלה הרודף וגם הנרדף, המהלך על חבל דק בין חופש וכבוד מקצועי לכליאה או מוות, הבודד בכל העולם, העושה את מלאכתו לא בכדי ליהנות מהכסף שמשלמים לו – דווקא הוא הוא זה שיוכל לממש את הבחירה החופשית היחידה שלנו ולהימלט מתאטרון האבסורד של החיים ביציאה שהוא בחר לעצמו.

מלוויל בסרטיו יוצר "מענטש" מגיבוריו – הם חיים באופן מובהק, הם מתנהגים בצורה מובהקת, יש להם פילוסופיית חיים וקודים מוסריים מובהקים, והם מתים באופן מובהק. זהו סגנון בהתגלמותו. למעשה, אם הייתי צריך להצביע לא על אדם, אלא על סרטים שהם "מענטש" – סרטיו של מלוויל היו תופשים את השורה הראשונה.

סרט עם אווירה מהפנטת. יצירת מופת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Fs0XYssIlbo

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk