הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: מתח

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

מודעות פרסומת

1960 – Purple Noon

מומלץ 1960 – Plein soleil  Purple Noon  – Rene Clement

 

 

זהו עיבוד קולנועי ראשון לספר המתח הפסיכולוגי של פטרישיה הייסמית' מר ריפלי המוכשר מ-1955. הספר זכה לעיבוד נוסף ב-1999 עם מט דיימון וג'וד לאו – אך כאן את תום ריפלי מגלם אלן דילון, אשר הלך וסלל את דרכו כסופרסטאר אחרי סרט זה. דילון מגלם את ריפלי בצורה מופלאה, וגורם לנו לפעמים אף להזדהות עם הדמות של הנבל המבחיל הזה. הסרט הזה זכה לסיום קצת שונה מהספר ומהסרט מ-1999 אך זה לא אמור להפריע ליהנות ממנו. הסיפור על ריפלי הוא אחד המהפנטים על פשע מושלם ועל הנפש של הנבל. ריפלי מתגלה לנו כנבל מכיוון שהוא משחק את המשחק המשולש – הוא גם נמשך ומתחבר אל קורבנו, גם סובל את כל הקריזות של קורבנו על מנת לחיות על חשבון הברון וגם זומם פשע מבחיל נגדו. הנפש החצויה הזאת דוחה מצד אחד אך גם מסקרנת מצד שני וכך אנחנו ממשיכים ומסתכלים, כמו צופים בלתי נראים, במה יעולל ואיך יתגולל ריפלי. יצר המציצנות שלנו לא יודע שובע ואנחנו אוהבים לשנוא את הגיבור אך גם להימשך למה שהוא עושה מצד שני. התפאורה היא תפאורה איטלקית הנהדרת שמהווה מתאבן מתאים לסרט עצמו. גרסה טובה של הצרפתי רנה קלמה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=tWnvLNTzt-k

1955 – Rififi

מומלץ 1955 – Du rififi chez les hommes Rififi ריפיפיJules Dassin

 

 

גם לפני 60 שנה ידעו לעשות דרמות פשע. למעשה אז ידעו לעשות אותן בסגנון של סרט אפל – סגנון שכיום מהווה נוסטלגיה, אך גם מקור השראה לא קטן. אני מת על פילם נואר. סרט זה עשוי היטב עם פנינה אמתית – יש כאן סצנה נפלאה של שוד יהלומים המתבצעת בשקט כמעט מוחלט ללא דיאלוגים או מוסיקה במשך כחצי שעה. פשוט תענוג של סצנה גאונית. מאז הסרט, לא מעט שודדים ניסו לחכות את אופן השוד המוקרן כאן. מה שמעניין הוא שהשיטה של השוד בסרט היא לא מקורית (הסרט אמנם מתבסס על ספר של לה ברטון, אך הסצנה של השוד כבר קרתה באמת ב-1899 בשוד במרסיי). יופי של סרט.

 ג'ול דסין, שעשה כמה "פילם נואר" מצוינים, כולל ריפיפי, סבל מחרם בתקופת הרדיפות של מקארתי ולא הצליח לעשות סרט כחמש שנים, עד שעבר לצרפת, וזהו לו סרט צרפתי ראשון. הוא בעצמו משחק אחת הדמויות של שודדים. יש סצנה מעניינת שבה גיבור הראשי של הסרט פוגש אותו, לאחר שזימר לכנופיה היריבה, ומוציא אותו להורג, לא לפני שאומר לו "אהבתי אותך, מקרוני. אבל אתה יודע את החוקים". זאת סצנת התסכול שדסין וודאי חש כלפי כל החברים כביכול שלו בארה"ב לאחר שהפנו לו את הגב בעקבות היותו ברשימות החרם של מקארתי

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PVRiC5ysSLk

2011 – Unknown

שווה 2011 – Unknown זהות לא ידועהJaume Collet-Serra

ליאם ניסן במותחן מהיר ומסובך. זה הזכיר לי במקצת את פרנטיק של פולנסקי, לפחות בהתחלה. אך זהות לא ידועה מסובך יותר, מהיר יותר – לא בהכרח מותח יותר. הוא עשוי טוב והמשחק בסדר. העלילה משאירה לא מעט שאלות, חלקן אף לא פתורות עד הסוף. אך מי שאוהב חידות בתוך חידות עם הפתעה רודפת הפתעה – מצפה לו בידור טוב. ליאם מגיע לברלין עם אישתו, נוסע בחזרה לשדה תעופה אחרי מזוודה ששכח, נקלע לתאונת דרכים, מבלה ארבעה ימים בקומה, חוזר למלון ומגלה שהוא זה לא הוא. וכך, במסורת היצ'קוקית הוא מנסה להוכיח שהוא זה הוא, אך העלילה מתאכזרת למאמציו. משחק הזהויות הוא נושא רציני – אך הוא לא טופל כאן מבחינה פילוסופית, אלא מספק רקע פסיכולוגי לבידור מותח.

2011 – The girl with the dragon tattoo

שווה 2011 – The girl with the dragon tattoo נערה עם קעקוע דרקוןDavid Fincher

עדיין לא ראיתי את הגרסה השבדית המקורית מ-2009. אם לשפוט עפ"י הסרט הזה – אז כדאי לי לראות. וזה לא בגלל שהסרט הזה הוא גרוע ואני צריך חוויה מתקנת – נהפוך הוא. הסרט הזה שווה ביותר, ויהיה מעניין לראות ולהשוות למקור. מדובר ב-2 סיפורים, כביכול לא קשורים – הראשון על בחורה, גיקית טכנולוגית, מסובכת עם חוק, עם עבר כואב ומחריד, והווה לא פחות קשה. הסיפור השני הוא על עיתונאי החוקר העלמות מסתורית מלפני 40 שנה. הדמויות מצטלבות וממשיכות יחד לצלוח את נפתולי העלילה של הסרט. זה מהווה כביכול תפאורה לבלש מסוגנן בסגנון פוארו או אגאתה כריסטי. או, לחלופין, קווי מתאר לסרט אפל משנות הארבעים. אך זהו, שהסרט הוא יותר מזה, ומקרין אווירה אפלה מסוגננת ומטרידה. לא יודע אם בגלל הבמאי או בגלל הסרט המקורי, או מכיוון שכיום לא עושים סרטים של פעם, או בגלל הספר המקורי של סטיג לרסן, שעל פיו מבוסס הסרט המקורי. יש כאן מורכבות ועושר דמויות לא רגילים – למעשה האווירה והדמויות יכלו בקלות להרכיב סרט נפרד, הבלש יכל להיות בסרט אחר, וישנם גם כמה וכמה סיפורי צד בסרט אשר יכלו להתפתח לסרט משל עצמם (למשל סיפור הנקמה של הגיבורה באפוטרופוס שמונה לה אשר מפקח עליה ומתעלל בה מינית).

2011 – Limitless

שווה 2011 – Limitless ללא גבולות – Neil Burger

זהו מותחן מד"ב בעקבות ספרו של אלן גלין The Dark Fields מ-2001. הרעיון המרכזי שבו הוא שאנחנו לא מנצלים את כל פוטנציאל של המוח שלנו וכאן יש לנו סם – סם חדש – הנותן למי שנוטל אותו אפשרות לנצל יותר ממה שבד"כ מנצלים. הסם ממקד אותך ושם אותך בשליטה. מאוד מזכיר את התרופות הפסיכיאטריות של היום אשר נותנות לאנשים לתפקד בצורה נורמלית בעולם דורש יתר על המידה כמו שלנו. הצורה בה הסם החדש נותן לאנשים להצליח היא בזה שיש לך גישה ישירה לזיכרון שלך – כן, אתה לא תשכח וכך תוכל לנצל את הנתונים שלך טוב יותר. לי אישית יש קצת השגות לרעיון כזה של שיפור תפקוד המוח שלנו – ולדעתי הרעיון הנ"ל הוא תוצאה של החינוך של הדור האחרון – ז"א החינוך הוא להשיג תוצאות וכך אתה לומד לזכור יותר דברים הקשורים לתחום הלמידה על מנת להשתמש בנתונים אלו. (וזה במקום נגיד השכלה רחבה). כיום יש שיטות טובות יותר מאשר הסם המדובר – ד"ר גוגל למשל. וחוץ מזה יש הבדל תהומי בין "נתונים" ל-"מידע". מידע זה המשמעות של הנתונים. ומשמעות לא שוכנת בזיכרון. זו הדעה שלי בנושא. אך הרעיון של שימוש בתרופות פסיכיאטריות להרחיב את השימוש במוח הוא רעיון אדיר. הסרט לא לוקח כמובן את הצד המדעי, וגם לא מנסה להרחיב את היריעה. הרי מדובר בסרט – שאמור להיות בידור אחרי הכל. אז מה עושים? נכון – מפנים את היכולת שמשיגים ע"י התרופה להשיג כסף, הרבה כסף. ז"א הרעיון ממוצה למחנה המשותף הנמוך ביותר של הצופים אשר כולם יבינו. עם זאת, הסרט הוא חכם ואינטליגנטי, רווי ברעיונות וקצב ראוי לשמו, עם הופעה מעניינת של ברדלי קופר ורוברט דה נירו, עשוי היטב וראוי מאוד.

2010 – The troll hunter

שווה 2010 – Trolljegeren The troll hunter – André Øvredal

הסרט עשוי בצורה מעניינת – מדובר בסרט כמו דוקומנטרי שבו מראים את קלטות הווידאו שהקליטו אנשים המתחקים אחר הנושא – מי הורג דובים בנורווגיה. וזה לוקח אותם אל הריאיון עם הורג הדובים ומסתבר שהוא מחפש טרולים. בתור תכנית נורווגית סודית התרה אחריהם. טרולים הגרים באזורים נידחים של נורווגיה. טרולים המריחים ריח של נוצרים ומחפשים אחריהם. וכך הקלטות מראות איך הקבוצה מחפשת את הטרולים האלו עד שפוגשת באחד מהם. טראמפ וודאי היה אומר על זה – פייק ניוז. וזה נכון כמובן. משעשע מצד אחד ומעניין בצורתו ומבנהו של הסרט מצד שני.

2010 – The Next Three Days

שווה 2010 – The Next Three Days  שלושת הימים הבאיםPaul Haggis

מדובר במרצה בקולג', שאשתו נזרקת מאחורי הסורגים בגין רצח. המרצה עובר טרנספורמציה רדיקלית ורוקם תכנית להוציא את אשתו מהכלא, לאחר שכל הפניות והמסגרות המשפטיות לא עזרו. זהו לא סרט על טרנספורמציה מבחור רגיל למכונת אקשן משומנת (טוב, זה כמעט אמין, הרי מדובר בראסל קרואו) – לא, זהו מותחן מהנה ומבדר, עשוי נהדר – מותחן שאפשר להעביר אתו בכיף את הערב.

2010 – 7 days

שווה 2010 – Les 7 jours du talion 7 days – Daniel Grou

זהו עיבוד לקולנוע של ספרו של פטריק סנקל באותו השם. מדובר בסרט על נקמה. מהסוג הסדיסטי ביותר. ילדה קטנה נאנסת ונרצחת. הפדופיל נתפס. כאשר הוא מובא למשפט, אביה של הילדה, כירורג, חוטף את הרוצח ומחליט לענות אותו שבעה ימים, ולהסגיר את עצמו לאחר מכן. אז מהו מוסר ההשכל? הסרט מותח את הנקמה לאורך זמן ומביא את מבצע הנקמה למסקנה המתבקשת שזה לא היה כדאי. אני לא כל כך בטוח האם זה עובד על כל הצופים, אשר חלקם ללא ספק יפיקו הנאה חולנית לנוכח העינויים הקשים של הרוצח והאנס. סרט מטריד ולא קל לצפייה, אך עשוי היטב ואכן מכריח אותנו להתמודד מול דילמת הנקמה.

2008 – Traitor

שווה 2008 – Traitor הבוגדJeffrey Nachmanoff

זהו סרט אקטואלי. סמיר הוא סודני מלידה. אביו נהרג בפיצוץ ברכבו. מאוחר יותר אנו פוגשים בסמיר כאשר הוא מוסלמי אדוק, בקשרים ישירים עם ג'יהדיסטים המתכננים פיגועים נגד המערב. רק שהוא סוכן כפול הפועל לטובת ארה"ב. או שלא? לאורך הסרט אתה נמצא בדילמה האם הוא ג'יהדיסט או באמת סוכן אמריקאי? במי הוא בוגד הסמיר הזה – בגזע שלו או בארה"ב? והאם כל הצידוקים של קוראן נגד האלימות באמת משכנעים? את הג'יהדיסטים זה כנראה לא. יכול להיות שזה מסבר את האוזן המערבית – לא כל המוסלמים הם כאלו, הקוראן קורא נגד האלימות. התופעה הזו היא טבעית לחלוטין – לסגור עיניים על מציאות, בת יענה הקוברת את ראשה בחול ע"מ לא לראות את המציאות העגומה, לטעון שזו לא מציאות בכלל ושכל הלא-שמאלניים עסוקים בהכללות מזיקות ולא נכונות, ושכל המיקרים האלו הם מיקרים של יחידים, או של קבוצות טרור ושכולם מגונים ע"י הרוב המוסלמי ושהקוראן בעצמו מגנה את האלימות. גם הסרט הזה משרת את המטרה הזו – מוסלמים אדוקים יכולים להיות בשירות ארה"ב נגד מוסלמים "רעים". בגלל שהם "אמריקאיים", בגלל שהקוראן הוא נגד האלימות… הסרט יש להודות בנוי היטב ומותח. אך המציאות היא לצערי של בת יענה.