הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: נינו רוטה

1960 – La Dolce Vita

מומלץ 1960 – La Dolce Vita לה דולצ'ה ויטהFederico Fellini

Ten

 

 

La Dolce Vita 1לה דולצ'ה וויטה. החיים המתוקים. או, כפי שפליני אמר שהוא חושב שזה, מתיקות החיים. מאז הסרט לה דולצ'ה וויטה הפך להיות ביטוי, המייצג את רדידות החיים החומריים. וזה לא הביטוי היחיד שנולד מהסרט – הביטוי פפרצי גם הוא לקוח מהסרט הזה (שבו פפרצה היה שם משפחה של צלם צהובונים הרודף אחר מפורסמים ומפורסמות). ואם הסרט הזה השאיר חותם על שפה, זה אומר שהוא הטביע את חותמו על התרבות בכבודה ובעצמה. אפשר לנסות ולפרש את הסרט בכל מיני מוטיבים שמערבים את המספר 7 – שבע סצנות, שבע ערבים, שבע זריחות, שבע גבהות של רומא, שבע חטאים, וכו' וכו'. הסרט משופע בסימבוליקה ולנסות לפענח אותו משמע למלא ספר שלם – עד כדי כך הסרט נוטה לפיענוחים. למעשה, הוא מזמין אותם הן בצורתו, בסימליותו ובנושא שהוא מטפל בו. אני לא נוצרי, ובטח שלא קתולי, אבל גם עיניי לא פסחו את הסימליות הדתית שישנה בסרט. הסרט מתחיל כשפסל ענק של ישו פרוס ידיים מועבר ע"י מסוק מעל רומא אל הוותיקן, ומרצ'לו – עיתונאי צהובונים – (שמשחק אותו מרצ'לו מסטרויאני) רודף אחריו עם מסוק אחר. הסרט מסתיים בסצנה על החוף שם מתגלה דג מת ענק על החוף. אז בהתחלה ישו עוזב את האנשים ומסתתר בממלכתו הקטנה של האפיפיור, ואח"כ בסוף הוא גם מת (דג בנצרות הוא סמל האמונה וישו). פליני לא מתעסק עם רמיזות עדינות – הוא משתמש בסמליו ע"מ להנחית נוקאוט עלינו. לא פלא שהוותיקן לא אהב את זה והחרים את הסרט. בספרד למשל הוא לא הוקרן עד לשנות השמונים. טוב, מכיוון שאניLa Dolce Vita 3 רחוק מהנצרות, יש רק דבר שאפשר להסיק כאן – פליני מוציא את הרוחניות מהמשוואה. ומה שנשאר – אלו 7 הסצנות בין התחלה לבין הסוף, בהן העיתונאי שלו מתנדנד בין שני עולמות – הוא מסקר את חיי החברה הגבוהה, שרלטנים וכל דבר שאפשר לכתוב עליו בטורי רכילות, וחי את החיים שלהם על מנת להיות קרוב – וכך הוא מבלה במועדנים, מתרועע עם נימפומנית, משתתף במסיבות שהם עורכים, אורגיות – למעשה חיי הלילה שלו מלאים בחגיגה אחת גדולה שנמשכת ונמשכת. אחת הסצנות של שיטוטיו הליליים La Dolce Vita 4זכורה בוודאי כאייקון תרבות – אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרויאני בתוך פונטנה דה טרווי. למרצ'לו יש ארוסה שהוא לא נאמן לה.אך בליבו מרצ'לו לא מרוצה מהחיים בסרט שיש לו. הוא חולם להיות סופר, להיות אינטלקטואל, כמו החבר שלו. וכך מרצ'לו מתנדנד בין הביצה בה הוא נמצא של זוהר, כסף, ניאופים, גסות, ביזאריות ובעיקר ריקנות לבין חלומו להיות איש חשוב, אינטלקטואל. כשצפיתי ב-יפה לנצח, מייד נזכרתי בלה דולצ'ה וויטה. גם שם הדקדנס חגג החל מבתי הקפה של ויה ונטו ועד למסיבות פרועות, וכל השיחות האינטלקטואליות שהיו שם. מרצ'לו לא מצליח לצאת מהביצה וטובע בסגנון החיים שהוא מסקר. אני לא אכנס למשמעויות של תפקיד המדיה והעיתונות כאן. אני גם לא רוצה לשפוט את מרצ'לו לכאן או לכאן. אמנם כל אדם ראוי שיהיה אחראי למעשיו, אך לדעתי סרט זה לא בא לדבר על תוצאות והשלכות המעשים (חוץ מגירוש הרוחניות מהעולם והשארתו לבהמיות ולרציונליזם, וברור במה יבחר האיש הרגיל) – הסרט, כמו הסצנות שלו, מדברות על תהליך, על תמונות בפאזל של הדקאדנס, בנפש האדם הרגיש שטובעת ועוטפת את עצמה בשריון גס, במודרנה שדורסת את ערכי העבר, בדואליות של הקיום בו הריאליזם חוגג ביום והדקדנס בלילה. זהו אוסף מדהים של תמונות וסצנות שאמנם לא קשורות האחת לשנייה, אך בכל זאת מרכיבים את החיים שכל אחד יכול לפרש אותם לכאן או לכאן על פי נטיית מצפונוLa Dolce Vita 2 ואידיאולוגיה – ומי אם לא מרצ'לו מסטרויאני יכול לשחק את החיים האלו. מסטרפיס של שני המאסטרו – פליני ומסטרויאני. והכל אפוף במוסיקה מכשפת של נינו רוטי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=04P1dCLvc_0

1957 – Nights of Cabiria

מומלץ 1957 – Le Notti di Cabiria Nights of Cabiria לילות כביריהFederico Fellini

    לילות כביריה לטעמי הוא לא פחות מיצירת מופת. לא אכנס לכל הטכניקות שפליני עושה, לכל המוטיבים שפליני ממחזר מסרט לסרט – למשל הסרט לוקח דמויות מסרטים nights of cabiria 2 קודמים של פליני, והמוטיבים של הסרט שוחזרו מחדש ביצירת מופת נוספת שלו – לה דולצ'ה וויטה, והדמות שמסינהמסינה הנפלאה יש לומר – משחקת היא הדמות של הנווד של צ'רלי צפלין כמובן, כפי שהיא עשתה גם קודם לכן – כל זה אמנם מעניין אך לא אותי. לא כרגע. לא כאן.

הסרט הוא כולו ג'ולייטה מסינה, אשתו של פליני. במשחק שלא מן העולם הזה היא משחקת דמות שהיא גם זונה וגם מלאך תמים. הקרבן הנצחי וגם האופטימיסט הבלתי נרפא. חתולת רחוב שכל נפילה מוצאת אותה פצועה, מדממת, מרוטה, אך על ארבע הרגליים שוב. זונה שמחפשת אהבה, ומוכנה לעשות הכל עבורה, נאמנות ללא גבולות, התמסרות טוטלית. וזה, כמובן, מושך מאוד. בעיקר את הגבר הנצלן, שלא יהסס להרוג אותה עבור כספה. היא נכוות ונכוות פעם אחר פעם, אך לא מפסיקה לחפש אחר אותה האהבה שתיקח אותה מכל הקיום העלוב שהיא

nights of cabiria 1

 מקיימת. ולמה? אולי בגלל שהיא מאמינה שהיא שם, האהבה שלה. קיימת. מחכה. וכאשר האהבה סוף סוף מופיעה… טוב, זיכרו את הנווד של צ'פלין. מה שמבדיל בינו לבין מסינה, הוא שאצל מסינה מופיע מה שלא היה אצל צ'פלין  – היאוש העמוק והתובעני. נהר של יאוש שסוחף את מסינה בקצף מאיים אל הנפילה. אך האופטימיות, כאן מופיע הנווד, עם האופטימיות הבלתי אפשרית. האופטימיות….

 התנודה מהיאוש אל החיוך והשמחה היא כה לא יאומנת שפשוט אפשר להגיד שהיא לא תתכן, וכמו שהאמרה אומרת – רק "הזמן יירפא". אך אמרות לחוד ומסינה לחוד. סצנת הסיום שמציגה את המעבר מהיאוש אל החיוך, היא  בלתי נשכחת. היא חרוטה אצלי בזיכרון. היא שומר המסך שלי. היא המלאך שקורא אל האור. הטלטלה הרגשית שסצנת הסיום משאירה לוחשת בשפתיים רועדות בכל השפות – לא ייאמן.

   יצירת מופת.

1954 – La Strada

מומלץ 1954 – La Strada לה סטרדהFederico Fellini


la strada 1 
 לא סטרדה – הדרך – על מה בעצם הסרט? על הדרך? האם זה נכון להתחיל לפרק את הסרט למוטיבים, דמויות, סצנות? הרי אז אין סוף לפירוק וצריך לנתח כל סצנה וסצנה (מה שאחדים יגידו שככה באמת צריך). לא יודע. אולי צריך להתייחס לסיפור. יש כאן שתי דמויות עיקריות וסיפור. זמפנו (אנתוני קווין הגדול) – בחור גדול וגס רוח – מתפרנס ברחובות מטריק אחד שלמד – לבטח בקרקס. הוא נודד ממקום למקום באופנוע עם עגלה שמהווה לו בית. הוא זקוק לעוזרת במופע שלו. וכך הוא מגיע לגלסומינה (ז'ולייטה מסיני – אשתו של פליני) – בחורה ענייה, תמימה וכנראה קצת קשת הבנה – וקונה אותה מאימה. מדובר באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר האנשים היו חיים את היום ופרנסה הייתה קשה. וכך זמפנו וגלסומינה נודדים בין הערים. זמפנו מתעלל במילים ברגשות ובנפש של גלסומינה. מצד שני, היא לאט לאט מגלה את עצמה ומתפתחת. בדרכים הם פוגשים גם את הליצן – אויב מושבע של זמפנו. גלסומינה מוקסמת מהליצן – אך הסוף מר. זמפנו הורג את הליצן וזונח את גלסומינה. לאחר שנים, כשהוא נזכר בה מתברר שהיא מתה – הוא בוכה.

זהו הסיפור בקווים כלליים. בסרט הסיפור הרבה יותר טוב כמובן. המשחק של אנטוני קווין ושל ז'ולייטה מסיני הוא מעולה שבמעולים והם ממגנטים אותך למסך, למרות הסיפור הלא פשוט והפסימי. מסיני גם תמשיך לשחק באופן דומה – יש שיגידו בסגנון צ'רלי צ'פליני – גם בסרטים אחרים של פליני. המוזיקה של נינו רוטי פנטסטית כמובן – הוא מלווה את הסרטים של פליני החל מ- I Vitelloni ונותן להם חותם ייחודי ומיוחד.  

אז על מה בעצם הסרט? בכל זאת על הדרך? לאחר מחשבה, זמפנו כנראה אהב את גלסומינה, אך לא ידע זאת כשהיה אתה. הדרכים הכוזבות, הדרכים אל הלא נכון. הדרכים להוביל אותנו במציאות קשה. הדרכים שנכפו עלינו ושעיוורו אותנו. התמימות של גלסומינה מגינה עליה באותם הדרכים, אך לא מצילה אותה. ואולי אין פה נסתר – אלא רק הסיפור. שמסופר בעצמה ומשוחק בצורה מדהימה. סיפור פשוט. רושם גדול.

סרט מדהים של פליני.

la strada 2