הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: סימון סיניורה

1969 – Army of shadows

מומלץ1969 – L'armée des ombres Army of shadows צבא הצלליםJean-Pierre Melville

army of shadows 1 סרט אפל. סרט שכולו איפוק, סרט איטי, סרט מלנכולי, סרט מרוחק – ועם כל זה אינטימי עד כמה סרט מסוגל להיות אינטימי.

צבא הצללים הוא סרט של ז'אן-פייר מלוויל. ז'אן-פייר מלוויל ידוע (זאת כמובן הגזמה – הוא בכלל לא ידוע, ולמעשה אחד הבמאים הגדולים אך האלמונייים שהיו – הוא מת בגיל 55 – ואני הפסדתי המון סרטים שהוא עוד יכל היה לעשות) בעיקר בגלל סרטי הגנגסטר והפשע שלו – הנהדרים עד מאוד ד"א – אך סרט זה הוא על נושא אחר. ז'אן-פייר מלוויל נולד ז'אן פייר גרונבאך – כן, הוא יהודי. את השם מלוויל הוא אימץ על שם הנרי מלוויל – סופרו האהוב (זה שכתב מובי דיק) – ועשה זאת כאשר היה בתנועת ההתנגדות הצרפתית שפעלה תחת הכיבוש הנאצי – הרסיסטנס. צבא הצללים הוא על אנשי הרסיסטנס – אנשים שחיו חיים כפולים, היו מחליפים זהויות, היו מהלכים בין הטיפות, היו בפחד מתמיד שמא ייתפסו או שמא חבריהם ילשינו עליהם – אלו אנשים שהילכו בצללים תחת איום המוות המתמיד ועשו את מה שעשו מבלי הכרת תודה, מבלי שבח ואפילו בידיעה שלא ייזכרו בשל מעשיהם. נסיונו האישי של מלוויל בתוך תנועת הרסיסטנס, וגם ניסיונו של הסופר ג'וזף קסל באותה התנועה, הוא שכתב את הספר צבא הצללים ב-1943 – שסרט זה נעשה על פיו – ניסיונם של השניים האלו המחיש בצורה מפחידה ביותר את המציאות והלך הרוח שהיוו לגיבורי הסרט זירת החיים. המשחק המעולה – גם סימון סניורה הנ-ה-ד-ר-ת כאן – הצילום הקר והפסטלי, האיטיות שמקדשת הירהור ופרטים קטנים – כל זה הופך את הסרט ליצירת אומנות. הסרט שובר במידה רבה את הילת הגיבור של הרסיסטנס הנלחם נגד הנאצים ומראה את הפן האחר שלו – המלשין על חבריו, המוציא להורג את חבריו. כבר לא גיבור – אלא נשמה אנושית, עם פחדים ועולם פנימי עשיר יותר ממציאות חיצונית, עם כל החולשות והאכזריות הבלתי נמנעת, כמו התרסה נגד הגורל הידוע מראש. החוסר האפשרות לטוהר, לאנושיות, לאינטימיות, לחיובית, ל…לאושר – כן לאושר – אפילו בין בני אדם טובים – המוטיב הפסימיסטי הזה מנגן חרישית לאורך הסרט (ואם כבר, אז גם בסרטים אחרים של מלוויל).

מה שגם מעניין הוא שהסרט לא הצליח בצרפת ושוחרר להקרונות בין-לאומיות הרבה לאחר שיצא לאור. וזה מכיוון שהוא הראה (אמנם רק בקצרה) את דה-גול, וזה שתנועת הרסיסטנסarmy of shadows 2 הייתה נתונה למרותו למרות שהוא בעצמו ישב בלונדון ושידר את שידוריו משם. דה-גול הפסיק להיות אהוד על צרפת שתפסה כיוון שמאלני לאחר אלג'יר, וגם תנועת הרסיסטנס לא הייתה אהודה על השמאל בגלל דה-גול (למרות הפיתוי, אני לא אכנס לדיון על זיקה הדדית בין השמאל לבין החרמות) . מלויל החזיק בדעות אנרכיסטיות ימניות, כך שסרט מטעם במאי ימני ועוד עם דה-גול ורסיסטנס – זה כנראה היה יותר ממה שהשמאל הצרפתי היה מסוגל לאכול – וכך הסרט נכשל בצרפת.

זהו סרט אדיר, אחד הטובים הזכורים לי. יצירת מופת

1955 – The devils

מומלץ 1955 – Les Diaboliques The Devils – Henri-Georges Clouzot

the devils

 סימון סיניורה וורה קלוזו (אישתו של הנרי ג'ורג' קלוזו) במותחן אימה מעולה. העלילה מפותלת ומלאה הפתעות – בסוף הסרט קלוזו שם שקופית המבקשת ממי שראה את הסרט לא לספר את העלילה למי שלא ראה. ובכן, לא אני אהיה איש הספויילרים, ואכבד את הבקשה של קלוזו. אגיד רק שמדובר ברצח באמבטיה, תככים וסיפור מתפתל ומפתיע. לבד משתי היפיהפיות ושחקניות גדולות בסרט זה, יש גם דמות בלש שכנראה הביאה השראה ליצירת הדמות של קולומבו. בכל אופן – מי שלא ראה – רוצו לראות – הסרט מאוד מהנה ולא בדיוק סרט אימה לפי הסטנדרטים של ימינו. ומי שראה – וודאי יסכים איתי שזהו סרט מעולה.

מספרים שקלוזו חטף את הזכויות על הסרט ממש בכמה שעות לפני אלפרד היצ'קוק .הסרט מבוסס על הספר Celle qui n'était plus  מאת Pierre Boileau ו- Thomas Narcejac מ-1952. היצ'קוק לא נואש ורכש זכויות לסרט מספר של אותם הסופרים בשם D'entre les morts  מ-1954. לסרט יקראו ורטיגו 🙂. בנוסף לכל זה, Les Diaboliques  עצמו היווה השראה לסרט של היצ'קוק פסיכו (!).

ועוד על הקשר של היצקוק לסרט: מספרים שפעם פנה אליו איש וכתב לו: "אדוני. לאחר שבת שלי ראתה את Les Diaboliques היא פוחדת להתרחץ באמבטיה. ולאחר שהיא ראתה את הפסיכו שלך, היא פוחדת להתרחץ במקלחת. מה עליי לעשות איתה?" ועל זה היצ'קוק השיב לו: "שלח אותה לניקוי יבש"

1950 – Roundabout

שווה 1950 – Max OphulsLa Ronde Roundabout

הסרט שופע מקוריות, רעננות ושובבות. הוא עשוי קטעים קטעים ונסוב על אהבה עפ"י דברי הפתיחה של דמות המלווה את הסרט, אך למעשה, משיכה וסקס. פרוצה מתחילה עם החייל בסצנה ראשונה, אשר מתחיל עם חדרנית בסצנה השנייה, אשר מחוזרת ע"י מעבידה בסצנה הבאה, עד שבסצנה האחרונה אציל מבלה עם הפרוצה מהסצנה הראשונה וכך המעגל נסגר כמו בקרוסלה שמלווה אותנו בין הסצנות. עפ"י השטח זה כל מה שיש בסרט ולא יותר – מקוריות, נושא מפולפל ומלא שחקנים טובים – ביניהם סימון סיניורה האגדית. לא שזה רע – זו כבר סיבה טובה לצפות. אך כמובן מתחת לפני השטח הסרט הרבה יותר מסובך. הוא מציג פן פסיכולוגי מעניין של האנשים – ככל שיש לנו דימוי עצמי והתנהגות ההולמת את האישיות, בכל זאת עם האנשים השונים אנחנו מתנהגים אחרת, במיוחד בסיטואציות של בינו לבינה – ובסרט כל דמות נמצאת בשתי סצנות ביחסים עם אחרים והתנהגות אחרת. דבר שיכול להטריד לפעמים וכך יוצר ניגוד גמור עם השובבות. נושא אחר העובר כחוט מקשר לאורך כל הסרט הוא הכוח המניע של האנשים – התאווה. גם אם האנשים חושבים אחרת. חפירות ארכאולוגיות יגלו שכבות נוספות כמובן. מקס אופולס – יהודי גרמני – עשה בסרט גרסה קולנועית של מחזה השערורייתי בזמנו של ארתור שניצלר.