הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: פרננדו פסואה

…from "The book of disquiet", 193…

הדממה אסתטית של החיים, שבאמצעותה נגיע לכך שהקללות וההשפלות, שהחיים ובני-האדם משליכים לעברנו, לא יגיעו מעבר לפריפריה בזויה של הרגישות, לחיצוניות הרחוקה של הנפש המודעת.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 193

מודעות פרסומת

…from "The book of disquiet", 192…

נולדתי בתקופה שבה מרבית הצעירים איבדו את האמונה באלוהים, מאותה הסיבה שהאמונה הייתה קיימת אצל המבוגרים מהם – בלי לדעת מדוע. ואז, היות שהרוח האנושית נוטה באופן טבעי למתוח ביקורת מכוח העובדה שהיא חשה ולא מכוח העובדה שהיא חושבת, רוב אותם הצעירים בחרו באנושות כיורשת של אלוהים. אך אני שייך לאותו סוג של בני-אדם הנמצאים תמיד בשולי מה שהם שייכים לו, ואין הם רואים רק את ההמון שהם חלק ממנו, אלא גם את החללים הגדול שיש בצד. לכן לא עזבתי את האלוהים באופן כה סוחף כפי שעשו הם, ומעולם גם לא קיבלתי עלי את האנושות. סברתי שאלוהים, בהיותו בלתי סביר, יכול להיות; ומכאן ייתכן שיש לסגוד לו; אך סברתי שהאנושות, בהיותה בסך-הכול מושג ביולוגי, שמשמעותו איננה יותר מאשר בעלי-החיים מן המין האנושי, לא היתה ראויה לסגידה יותר מאשר כל מין אחר של בעלי-חיים. פולחן זה של האנושות, עם טקסי השיוויון והאחווה שלו, נראה לי תמיד שיבה לחיים של הפולחנים העתיקים, שבהם בעלי-החיים היו כאלים, או שלאלים היו ראשים של בעלי חיים.

  כך, בלי לדעת להאמין באלוהים, ובלי להיות מסוגל להאמין בהצבר של בעלי-חיים, נותרתי, כמו אחרים באותו גל של אנשים, באותו מרחק מהכול שבדרך-כלל מכנים דקדנס. הדקדנס הוא האובדן המוחלט של אי-התודעה, כי אי-התודעה היא בסיסם של החיים. הלב, אילו היה מסוגל לחשוב, היה נעצר.

למי שכך, כמוני, חי ואינו מסוגל שיהיה לו חיים, מה נותר לו, ולמעטים הדומים לו, פרט לוויתור כאופן ולהתבוננות כגורל? כיוון שאיננו יודעים מה הם החיים הדתיים, ואיננו מסוגלים לדעת מה הם, כי לאדם אין אמונה מכוח ההיגיון; וכיוון שלא יכולה להיות לנו אמונה במופשטות האדם, וגם איננו יודעים אפילו מה לעשות בה ביחס אלינו, נותרה לנו ההתבוננות האסתטית בחיים כסיבה לכך שיש לנו נשמה. וכך, זרים להוד של כל העולמות, אדישים לאלוהי ובזים לאנושי, התמסרנו ללא תועלת לתחושה חסרת המטרה, המטופחת באפיקוריזם מעודן, כפי שהדבר מתאים לעצבינו המוחיים.

לאחר שנטלנו מן המדע רק את המושג המרכזי שלו, שהכול כפוף לחוקים פטאליים, שנגדם אין מגיבים באופן עצמאי, כי תגובה כזו משמעה שהם גרמו לנו להגיב; ולאחר שווידאנו כיצד מושג זה מתאים עצמו לאחר, עתיק ממנו, מושג הפטאליות  האלוהית של הדברים, ויתרנו על המאמץ כפי שחלשים מוותרים על איצון אתלטי, ונרכנו על ספר התחושות בקפידה גדולה של מלומדות מוחשת.

מאחר שאיננו לוקחים דבר ברצינות, ומאחר שאנו מאמינים שלא ניתנה לנו מציאות אמיתית פרט לתחושתינו, אנו מוצאים בהן מחסה, ואנו חוקרים אותן כפי שחוקרים ארצות גדולות ולא מוכרות. ואם אנו שוקדים כל כך במסירות רבה, לא רק בהתבוננות האסתטית, אלא גם בביטוי של אופניה ותוצאותיה, הרי שהפרוזה או השירה שאנו כותבים, בהיותן נעדרות רצון לשכנע את ההבנה הזרה או להניע את הרצון הזר, הן בסך-הכול כדיבור בקול רם של מי שקורא, הנעשה כדי לתת אובייקטיביות מלאה להנאה הסובייקטיבית מן הקריאה.

 היטב אנו יודעים שכל יצירה חייבת להיות בלתי מושלמת, ושהפחות בטוחה מבין ההתבוננויות האסתטיות שלנו תהיה זו של מה שאנו כותבים. אך הכל בלתי מושלם, ואין שקיעה כה יפה שלא תוכל להיות יפה יותר, או רוח קלילה שתביא עלינו תרדמה שלא תוכל להביא עלינו תרדמה שלווה עוד יותר. וכך, מתבוננים זהים בהרים ובפסלים, נהנים מן הימים כמו מן הספרים, חולמים הכול, מעל לכול כדי להפוך את הדברים לחומר הפנימי שלנו, נתווה גם תיאורים ונבצע ניתוחים, אשר לאחר שייעשו, יהיו דברים זרים, שנוכל ליהנות מהם כאילו באו בשעות אחר-הצהריים.

איו זו תפיסתם של הפסימיסטים, כמו תפיסתו של ויניי, שמבחינתו החיים הם כלא, שבו הוא קולע בקש כדי להסיח את דעתו. להיות פסימיסט משמעו לקבל דבר כלשהו כטרגי, וגישה כזו היא הפרזה ואין היא נוחה. נכון הוא שאין לנו מושג בעל ערך להחילו על היצירה שאנו יוצרים. נכון הוא שאנו יוצרים אותה כדי להסיח את דעתנו, אך לא כמו האסיר הסורג בקש כדי להסיח את דעתו מן הגורל, אלא כמו הילדה הרוקמת כריות כדי להסיח את דעתה ותו-לא.

אני מחשיב את החיים לפונדק שעלי להתעכב בו עד שתגיע כרכרת התהום. אינני יודע לאן היא תיקח אותי, כי אינני יודע דבר. הייתי יכול להחשיב פונדק זה לכלא, כי אני חייב להמתין בו; הייתי יכול להחשיב אותו למקום חברתי, כי כאן אני פוגש בני-אדם אחרים. אך אינני חסר סבלנות וגם לא המוני. אני מניח למי שהם כאלה להסתגר בחדר, זרוקים חלושים על המיטה שבה הם ממתינים ללא שינה; אני מניח להם שישוחחו באולמות, שמהם המוסיקה והקולות מגיעים אלי בנוחות. אני מתיישב בדלת ומשכר את עיני ואת אוזני בצבעים ובקולות של הנוף, ואני שר לאטי, רק לי, שירים בלתי ברורים שאני מחבר בעודי ממתין.

על כולנו יירד הלילה ולכולנו תגיע הכרכרה. אני נהנה מן הרוח הקלה שנותנים לי ומהנשמה שנתנו לי כדי להינות ממנה, ואיני שואל מעבר לכך ואיני מחפש. אם מה שאותיר כתוב בספר הנוסעים יוכל, כאשר יקראו בו בני-אדם אחרים באחד הימים, לשעשע אותם במעבר, טוב יהיה הדבר. אם לא יקראו בדברים, או לא ישתעשעו, גם אז יהיה הדבר טוב.

(29.3.1930)

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 192

…from "The book of disquiet", 190…

תמיד כאשר אני מסיים דבר-מה אני נתקף פליאה. אני נתקף פליאה ומועקה גדולה. אינסטינקט השלמות שלי היה אמור לעצור בעדי מלסיים; הוא היה אמור אפילו לעצור בעדי מלהתחיל. אך דעתי מוסחת ואני עושה. מה שאני משיג הוא, בתוכי, תוצאה לא של הפעלת הרצון אלא של נסיגתו. אני מתחיל כי אין לי כוח לחשוב; אני מסיים כי אין לי לב להפסיק. ספר זה הוא מוגות-הלב שלי.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 190

…from "The book of disquiet", 189…

לעתים אני חושב, בעונג עצוב, שאם באחד הימים, בעתיד שכבר לא אשתייך אליו, המשפטים האלו שאני כותב ישרדו ושבח בצדם, יהיו לי סוף סוף אנשים ש"יבינו" אותי, אנשים משלי, משפחה אמיתית להיוולד בה ולהיות אהוב בה. אך הרחק מן האפשרות להיוולד בה, כבר אהיה מת מזה זמן רב. יבינו אותי רק כקלסתר, כאשר החיבה כבר לא תפצה את המת על חוסר החיבה, שרק היא הייתה לו בחייו.

באחד הימים אולי יבינו שמילאתי, כפי שלא עשה זאת איש, את חובתי המולדת להיות פרשן של חלק מן המאה שלנו; וכאשר יבינו זאת, יכתבו שבתקופתי לא הייתי מובן, שלמרבה הצער חייתי בין חוסר חיבה לגילויים של קור, ושחבל שכך קרה לי. ומי שיכתוב כך יהיה, בתקופה שיכתוב זאת, בלתי מבין את האדם המקביל לי באותו זמן עתיד, ממש כמו אלה המקיפים אותי. כי בני-האדם מבינים רק לתועלתם של אבות-סביהם, שכב מתו. רק את המתים יודעים אנו ללמד את כללי החיים האמיתיים.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת,מתוך 189

…from "The book of the disqueit", 187…

כל מה שקיים ייתכן שהוא קיים בגלל קיומו של דבר-מה אחר. שום דבר איננו כך סתם, כל הדברים קיימים יחד: אולי זהו הדבר הנכון. אני חש שלא הייתי קיים בשעה זו – או לכל הפחות, שלא הייתי קיים באופן שבו אני קיים כעת, עם התודעה הנוכחת הזו של עצמי, שמכוח היותה תודעה ומכוח היותה נוכחת הרי שברגע זה היא לחלוטין אני – נראה שלא הייתי קיים אלמלא היתה מנורת הקנים ההיא דולקת שם, במקום אחר, מגדלור שאינו מראה דבר מתוך זכות-יתר כוזבת של גובה. …

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 187

…from "The book of disqueit", 186…

אני חי תמיד בהווה. את העתיד איני מכיר. העבר כבר איננו איתי. האחד מכביד עלי כמו האפשרות לכל דבר, והאחר כמו המציאות של לא-כלום. אין לי תקוות ואין לי נוסטלגיות. מתוך שאני מכיר את מה שהיו חיי עד כה – פעמים כה רבות ובדברים כה רבים הפוכים למה שרציתי – מה יכול אני לצפות מחיי מחר, מחוץ לכך שיהיו מה שאיני מצפה לו, מה שאיני רוצה בו, מה שקרה לי מבחוץ, אפילו מבעד לרצוני? אין לי דבר בעברי שאזכור מתוך הרצון חסר התועלת לחזור עליו. מעולם לא הייתי אלא זכר ומראית-עין של עצמי. העבר שלי הוא כל מה שלא הצלחתי להיות. התחושות של רגעי העבר, אף הן אינן מעוררות בי נוסטלגיה: מה שאתה חש דורש את הרגע; ובחלוף הרגע, יש להפוך את הדף והסיפור נמשך, אך לא הטקסט.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 186

…from "The book of disquiet", 183…

בצללים המעורפלים של האור העומד לגווע בטרם יקדים אחר-הצהריים ויהפוך ללילה, אני נהנה לשוטט בלי לחשוב בינות למה שהעיר הופכת להיות, ואני מתהלך כאילו אין תקנה לשום דבר. העצב הפזור המלווה אותי נעים יותר לדמיוני מאשר לחושי. אני משוטט לי ומדפדף בתוכי, בלי לקרוא, בספר עם טכסט שפזורות בו תמונות מהירות, ואני מגבש עליהן מושג שלעולם אינו מגיע לכלל שלמות.

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת, 183

…from "The book of disquiet", 182…

חוק של החיים הוא שאנו יכולים וגם חייבים ללמוד מכל אדם. יש דברים רציניים על אודות החיים שאנו יכולים ללמוד משרלטנים ונוכלים, יש , פילוסופיות שטיפשים מלמדים אותנו, ויש שיעורים בנחישות ובחוק שבאים במקרה ואשר שייכים ליד המיקרה, הכול נמצא בכל דבר.

ברגעים מסויימים של הרהור, רגעים בהירים מאוד כמו הרגעים בראשית אחר-הצהריים, שבהם אני משוטט ברחובות, כל אדם מביא לי חדשה, כל בית מעניק לי חידוש ולכל שלט יש הודעה בשבילי.

הטיול השקט שלי הוא שיחה מתמדת, וכולנו, בני-אדם, בתים, אבנים, שלטים ושמים, המון גדול ומיודד, נתקלים מרפק למרפק במלים לאורך התהלוכה הגדולה של הגורל.

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, 182

…from "The book of disquiet", 181…

… אה, מי יצילני מקיום? לא את המוות מבקש אני וגם לא את החיים: זה דבר-מה אחר הזוהר בעומק הכמיהה כיהלום אפשרי במערה שלא ניתן לרדת אליה. זהו כל המשקל וכל הצער של היקום הממשי והבלתי אפשרי הזה, של שמיים האלו שבם דגל של צבא אלמוני, של הגוונים האלה שמחווירים והולכים באוויר הבדוי, שבו הסהר הדמיוני עולה בלובן חשמלי דומם, גזור בריחוק ובלתי מוחש.

זהו כל החוסר באל אמיתי שהוא הגופה החלולה של השמים הגבוהים ושל הנפש הנעולה. כלא אינסופי – משום שאתה אינסופי לא ניתן להימלט ממך!

פרננדו פסואה, מתוך ספר האי-נחת 181

…from "The book of disqueit", 175…

… המועקה אינה מחלת השעמום של מי שאין לו מה לעשות, אלא המחלה הגדולה שהיא התחושה שאין טעם לעשות דבר. והיות שכך, ככל שיש יותר מה לעשות, ניתן לחוש במועקה רבה יותר…

פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, מתוך 175