הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולין פארל

2002 – Minority Report

מומלץ 2002 – Minority Report דו"ח מיוחדSteven Spielberg

 

 

והנה עוד עיבוד לאחד מסיפורים של פיליפ דיק – כל כך הרבה נעשו על פי הסיפורים שלו שאפשר לדמיין שהוא התסריטאי הראשי של סרטי מדע הבדיוני בהוליווד. הפעם חובר אל הסיפור סטיבן ספילברג האגדי ומביים בכיכובו של אגדה נוספת – טום קרוז. מה עוד אפשר להגיד על מנת שתצפו בסרט זה? האמת היא שזה כבר מספיק. אין מצב שספילברג יפשל במדע בדיוני עם טום קרוז. ספילברג מת על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. ספילברג גם יודע לספר סיפור. וכאן יש לנו סרט מצויין המשלב בצורה מושלמת פעולה, מתח, טכנולוגיה וסיפור. וזה לא פשוט. למשל, טריפו ויתר על המון סממנים של מדע בדיוני על מנת לספר את הסיפור בפרנהייט 451. רידלי סקוט נכנע למדע בדיוני כשסיפר את הסיפור של בלייד ראנר (אגב של פיליפ דיק, כמובן). ספילברג משפר את היכולות שהציג באינטלגנציה מלאכותית עם כל הפירוטכניקה של מדע בדיוני והסיפור שנמהלו בו 50%-50%, ושם בסרט הזה את המדע בדיוני והפעולה טיפ טיפה ברקע על מנת לדחוף את הסיפור קדימה. צריך כשרון לזה, וברוך השם הוא לא חסר לספילברג. שלא תטעו – זהו כן סרט מדע בדיוני, ויש שם לא מעט פירוטכניקה (כמו למשל הרובוטים הקטנים שעפים לתוך בניין וסורקים אותו מבפנים ומבחוץ, כמו למשל רעיון תצוגה לא על מסך, אלא ישר לפניך עם הידיים שמזיזים את המסכים והמסרים ממש לפני העיניים שלך, כמו למשל פרסומת המותאמת אישית למתבונן ומדברת איתו – רעיון שהצביע על התאמה אישית מירבית של המסרים שאנחנו נכנסים אליה בעידן של הסרת פרטיות טוטלית שישנה בימינו, רעיון שפותח בצורה עוד יותר מזהירה בבלייד ראנר 2049 עם פרסומת הענק המשוחחת עם גיבור הסרט, כמו למשל… לא חסר רעיונות רבים ומדהימים שהסרט משופע בצורה מבורכת בהם) – רק שספילברג לא שם אותה לפנינו במרכז השולחן על מנת שנפלוט "וואו" ונתפעל ממנה – אלה השולחן עצמו הוא הטכנולוגיה, מוטמעת בתוך סביבת הצפייה ותומכת בסיפור המונח על השולחן. האיזון הזה עם הטייה קלה לטובת הסיפור מכניסה אותך עמוק לנבכי העלילה שמתפתלת ומזכירה את הנושאים שהיצ'קוק אהב – אדם שנרדף על לא עוול בכפיו ומנסה להוכיח שהוא לא אשם. נושא שהובא לדרגת מסטרפיס ע"י המיומנות של היצ'קוק, נושא שחבוט בכל כך הרבה סרטי מתח, אך כאן יש לו טוויסט ענקי הנובע מנושא הסרט עצמו. כן, הנושא כאן לא פחות חובה ממדע בדיוני, מפעולה ומתח ומסיפור. הנושא הוא רצון חופשי ודטרמיניזם. לא פחות.

בעולם עתידי, עוד כ-30-40 שנה, אפשר לחזות את הפשע ולמנוע אותו לפני שהוא מתרחש. החיזוי נעשה ע"י 3 מוטנטים שחולמים את הפשע, ויחידה מיוחדת צופה ומגיעה למקום הפשע עוד לפני שהוא התרחש. רעיון מדהים, לא? דמיינו עולם ללא פשע, עולם בטוח, עולם שכולנו היינו רוצים לחיות בו, לא?  פועל יוצא הוא שתופסים וכולאים אדם לא על מה שהוא עשה, אלא על מה שהוא עומד לעשות. בעתיד. הנחת היסוד העומדת בהצדקת כליאת הפושע העתידי היא שהעתיד אכן יתרחש כך, והאדם לא ישנה את מהלך העניינים הזה. ז"א יש גורל, ואם מישהו כבר מכיר את העתיד, זה כמו ספר קדוש – לא תסטה ימינה או שמאלה מהדרך הזו. אין רצון חופשי. הכל צפוי והרשות לא נתונה. זה אגב עומד בסתירה למה שנהוג כיום במשפט – האנשים נשפטים על מעשים שהם ביצעו. אך זה כן מתכתב באופן חיובי עם הנוהג של מנגנונים רבים למנוע פשע או חטא – המשטרה לא מאשרת הפגנות ופעילויות רבות על מנת שהסדר הציבורי לא ייפגע (בעתיד), והדת שמה סייגים רבים למהלך החיים וההתנהגות של המאמין שמא לא יתפתה (בעתיד). הנחת היסוד כאן היא שאם יהיה א' אזי בהכרח זה יגרום ל-ב' – ז"א הכל צפוי. עכב כך – הדואליות של השקפת העולם המודרני – האחריות היא על מה שעשית אך מאידך גם ברור מה תעשה  – נותנת לנו הכלים והאהדה וההבנה של מה קורה כאן עם הרצון החופשי והדטרמיניזם. וכך, שלא באופן מפתיע, ראש היחידה לפשעים עתידיים, מוצא את עצמו כאחד שעומד לבצע פשע, מבלי אפילו להבין מה פתאום הוא הולך להיות פושע, וכך מתחיל המרדף שלו להוכיח את תמימותו, להביא לחקר האמת ולא להתמרד נגד הכל צפוי, אלא לערער על המונח "צפוי" ו"הכל", להשמיט את כיסא האוטוריטה מהמציאות היושבת עליו, למצוא חורים. ז"א שטיפת המח של הכל צפוי מחקה את הרשות הנתונה- אין כאן מרד, אלא הרשות נתונה זה משהו שאנחנו הצופים אומרים, משננים, מרגישים ומקווים שיקרה על המסך – ואכן אנחנו רואים את זה (או שמפרשים שמה שאנחנו רואים זה הרשות נתונה). יש כאן אינטראקציה נהדרת בין המסך לבין הצופה בו בכל המישורים – וגם במישור הפילוסופי הזה. סרט פנטסטי, שצפיתי בו לא פעם. תודה למי שהמליצה לי עליו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lG7DGMgfOb8

2010 – The way back

מומלץ 2010 – The way back  הדרך בחזרה  –  Peter Weir

Star 8

 

 

the-way-back-1

היה או לא היה?

זהו סיפור מופלא של בריחה מאחד הגולאגים בסיביר ב-1942. מדובר בקצין פולני, שנשבה בפלישת רוסיה וגרמניה לפולין ב-1941, וכמו הרבה קצינים פולניים, הורשע בריגול וכך נשלח לסיביר. כאן הוא מתארגן עם עוד כמה אסירים והם מחליטים לברוח. עד כאן זהו סיפור דרמטי. אך מכאן מתחיל המופלא – החברה מצליחים לברוח והולכים – ממש ברגל – אל הטיבט ההודי, דרך ימת בייקל, דרך מונגוליה, דרך מדבר גובי, מעבר להרי ההימאלאיה, בסה"כ 6,400 קילומטרים. כמובן שכמה וכמה לא שרדו את המסע המדהים הזה. הסרט נפלא וויזואלית ומלא בתקווה אנושית לחופש. הסיפור הוא בעקבות ספרו של הקצין הפולני – סלוומיר רוויץ' מ-1956 אשר מספר את הסיפור הזה – סיפור אמיתי שלו. מכיוון שהליכה לאורך  6,400 קילומטרים בתנאים קשים ללא ציוד, אוכל ומים באופן סדיר בשטח עויין זהו באמת סיפור לא ייאמן, היו כאלו שפיקפקו באמינות הסיפור במיוחד לאחר שחפרו ומצאו עדויות במסמכים ובעל פה שהסיפור לא היה כזה, ושהקצין הפולני שוחרר ע"י הרוסים ב-1942. מצד שני, היו עדויות לא מתועדות שהמסע כן התקיים. היה או לא היה – זהו עדיין סרט בריחה נהדר. הוא לא מביא דרמה שבד"כ מעניינת את הצופה אל המסך (כמו למשל אלימות מיותרת, או פיתוח סיפור אהבה או קנאה עם הבחורה שבסרט), הוא גם לא נכנס יותר מידי אל האמינות דרך הפרטים הקטנים (כמו למשל איך היו להם מים בהליכה הארוכה במדבר)  – ואני מניח שהדבר יגרום לכמה מהצופים, הרגילים לריגושים חזקים ומגוונים בשעתיים מול המסך לאבד עניין. לא, כל הסיפור התמקד באפוס הבריחה והמסע המופלא, שיר הילל לנחישות וחופש המוביל דרך נופי טבע מרהיבים ואכזריים. אני אהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=87kezJTpyMI

the-way-back-2