הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע איטלקי

2003 – I'm Not Scared

מומלץ 2003 – Io non ho paura  I'm Not Scared אני לא פוחדGabriele Salvatores

 

 

איטליה. שנות השבעים. שנות העופרת הידועות לשמצה – יותר מעשור של אנדרלמוסיה וטרור פוליטי משמאל וגם מימין. שנים בהם היו חוטפים אנשים מצפון (הנתפס כעמיד כלכלית) והיו מחזיקים אותם בדרום עד שהיו משלמים כופר או שהיו פשוט רוצחים את החטופים. מישל מבלה את סוף ילדותו ביחד עם ילדי הכפר ואז הוא מגלה משהו שהוא מחליט לשמור כסוד – סוד שלו בלבד – בחווה נטושה הוא מגלה ילד שבוי. הוא ממשיך לבלות את ילדותו ביחד עם הסוד שלו – אך לאט לאט הוא שם לב לשיחות, למילה פה ומילה שם, להתנהגות משונה עד שהאמת לבסוף מחלחלת מבעד למעטה של הילדות – כל הכפר יודע על הילד החטוף, למעשה הם מחזיקים אותו בשבי עד שהכופר יגיע. מה שנורא בעיני מישל הוא שאבא שלו – סמל וגאווה לו ולמשפחתו – גם הוא שוטף לחטיפה. הסרט הוא בעקבות ספר של ניקולו אמאניטי מ-2001. הספר בעצמו הוא בעקבות מיקרה אמתי . רק ב-1978 היה יותר מ-600 חטיפות, לא כולם פוליטיות. סרט על ילדות אמתית עם צילומים יפהפיים של טבע כפרי ענוג ורדום בצל תקופת האי-שקט והרוע השוכן בסביבה פסטורלית שכזו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=RAZRVU88viM

1975 – The Passenger

מומלץ 1975 – Professione: reporter  The Passenger   זהות גנובה  – Michelangelo Antonioni

 

 

טוב – זה אנטוניוני. אחדים יגידו שהוא מטורף על כל הראש. האחרים יחשבו שהוא גאון. רק בודדים יוכלו לאמר שהם אוהבים את הסרטים שלו (אני מניח שגם הם מטורפים, אך הפעם עם תעודות). רבים יגידו שהם לא סובלים אותם ואם יכריחו אותם לתת איזושהי מחמאה לסרטיו, לאחר מחשבה הם יגידו שסרטיו מטרידים. אז זהו, הגענו קרוב להגדרה לסרטיו – אין ספק שאף אחד לא אדיש כלפיהם, והם די מטרידים. סרט זה לא מטריד מבחינת העלילה – למעשה אין שם יותר מדי סיבוכים, והעלילה די פשוטה. הוא גם לא מטריד מבחינת סגנון – להיפך, הוא מצולם להפליא ויש שם סצנה סופית גאונית, המצולמת בשוט אחד, ללא מילים, עם מצלמה שנעה ונדה בתוך המלון ומחוצה לו, במשך כרבע שעה (טכניקה מסובכת, שרק מעטים מהבמאים הגדולים באמת ניסו אותה  – האולטימטיבי הוא כמובן התיבה הרוסית – סרטו הנהדר של אלקסנדר סקורוב שצולם כולו בשוט אחד). אולי הוא מטריד בגלל המשחק בסרט? – לא, דווקא המשחק היה נהדר – ג'ק ניקולסון ומריה שניידר נתנו כאן הופעה משכנעת. הוא גם לא מטריד מבחינה רגשית – ז"א יש שם רגשות – אישתו של הגיבור בוגדת בו, הגיבור מתחבר לסטודנטית שלא רוצה לעזוב אותו ועוזרת לו בכל דרך – אך הרגשות כאן הם התפאורה ההכרחית ולא בקדמת הבמה. לא – הסרט מטריד את הנשמה עצמה.

מדובר על עיתונאי שמנסה להשיג ראיון מהמורדים בצ'אד – אזור לחימה באפריקה, אך ללא הצלחה. ואז בהבזק של שנייה, לאחר שמוצא שוהה אחר במלונו מוטל ללא רוח חיים, הוא מחליט לקחת את זהותו, ולזייף את מותו. מאוחר יותר הוא מגלה שהאיש הוא סוחר נשק עם אותם המורדים שהוא כה חיפש, ועכשיו הם יושבים לו על הזנב. הוא פוגש סטודנטית לארכיטקטורה, אשר עוזרת לו לברוח מכולם ונשארת איתו. לבחורה אין שם… למה העיתונאי בהנף שנייה בוחר להיות מישהו אחר ולזרוק את כל החיים ולהתחיל מחדש? האם חיים של סוחר נשק טובים יותר? לא – גם העיתונאי לא היה סבור. והאם הוא עשה את זה כי חיפש טוב יותר? לא סביר – הבחור המשיך בחיים של סוחר הנשק, אפילו שראה שזה מביא אותו לכיוונים של כביש ללא מוצא. או אולי זה היה צעד התרסה ומיאוס בחייו? חידה זו כנראה לא פתורה – הוא אומנם מנסה לברוח מחייו הקודמים אפילו בתפקיד של סוחר הנשק (אישתו הבינה שמשהו לא בסדר ומחפשת אחריו, והוא בורח) – אך ייתכן שעדיין מאס בחייו הקודמים כך שזה לא צעד התרסה אלא הפניית גב לחייו? או אולי לא לחייו, אלא לזהותו? האם הוא בורח מעצמו? או מהתפקידים שיש לנו בחיים? מהדמויות שאנחנו חיים? המרד כנגד הזהות, כנגד תפקידנו בעולם הזה, כנגד כל המשמעויות שמנסים להעניק לנו, להדביק לנו, לתייג אותנו, להעניק לנו שמות… אז מי אנחנו? לדעתי העיתונאי התעורר מחלום של החיים ונואשות מחפש את המראה בכדי להביט בעצמו בפעם הראשונה. והסטודנטית היא המראה (אחרת לא ברור מה היא עושה בסרט ולמה היא עוזרת לו).

הנושא הטריד גם את אנטוניוני – ולו רק נראה את השמות לסרט עצמו. מקצוע: עיתונאי – הוא השם המקורי. לא עיתונאי, מקצוע: עיתונאי. הניסיון לדייק על מנת לאפיין מי אתה. וכאן אף עם הזהות הראשונה ממנה הוא בורח. ממש? מהמקצוע? או מכל מקצוע? ואז השם באנגלית – הנוסע. מי זה הנוסע? לבטח הסטודנטית אשר יוצאת איתו למסע בריחה, מתלווה ועוזרת. אגב כאן יש שיכבה עמוקה יותר – הרי גם הוא נוסע, נוסע בזהות של העיתונאי ואח"כ בזהות של סוחר הנשק. כולנו נוסעים בזהויות שלנו. הוא בחר להחליף את האוטו.

רעיון גדול, ומטריד במיוחד, של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-qXHF30KHZk

1963 – ½8

מומלץ 1963 –  Otto e Mezzo   8 ½    שמונה וחצי  – Federico Fellini

 

 

 

אומר כבר עכשיו – זהו סרט מופת. אומר עוד דבר – כיום לא יעשו סרט כזה. וגם לא כולם יאהבו אותו. למעשה – אני חושב שרק מעטים יאהבו אותו. זהו לא סרט פעולה, או סרט מתח. זהו גם לא סרט רומנטי. ומעל לכל זהו לא סרט של סיפוקים מידיים שאנו התרגלנו אליהם – בתוך שעתיים הכל ברור. כאן שום דבר לא ברור – זהו אחד הסרטים שאתה צופה בהם, לא מבין על מה כל הסיפור, וזה עדיין מחזיק אותך גם לאחר הסרט ומשדר הרגשה שצפית במשהו גדול, שצפית בהצצה אל נפש הבמאי וגם אל נפשך שלך. כל זה בניצוחו של גדול הבמאים ולצלילים המכשפים של נינו רוטי כשעל המסך גדול השחקנים – מרצ'לו מסטרויאני. מרצ'לו משחק במאי שעושה סרט אך נמצא במדבר יצירתי – כל הרעיונות יבשו, כל דחף היצירה והחיים נמסו ואינם, והוא עובד באינרציה ולא רוצה להיות בובה על חוט הגורל. מי לא חווה את זה? ואיך התגברנו על זה . זה במידה וכן התגברנו. הרבה אנשים שייכנעו את עצמם שהתגברו, אך עדיין זזים בתאטרון החיים בתפקידים שנכתבו להם, מדקלמים שורות שמצפים מהם וגם בלילות הכי חשוכים לא מודים לעצמם שאיבדו את עצמם בחיים האלו. אי אפשר להתעלם מהסצנה בה הבמאי מצעיד את השחקנים שלו במצעד גרנדיאוזי וברגע מסויים אף מחזיק בשוט כמו מאלף חיות בקרקס כשמסביבו מסתובבים כל אנשי סרטו במעגל וצוחקים וצוהלים. אי אפשר כמובן לא להבחין בין ההקבלה של הבמאי לאלוהים אשר מנצח את סימפוניית החיים. וכאן אלוהים איבד את ההשראה שלו, אם תרצו – את ההשגחה הפרטית. מרצ'לו מנסה להביא אל עצמו את ההשראה בדמות מוזה – האישה האידאלית. ובכלל, הוא גם חולם על ארמון שבו כל הנשים שלו, וכל אלו שהוא רצה בהן. החלום האולטימטיבי של כל גבר. אך החלום מתנפץ כשהנשים בארמון עושות קנוניה שנגדו ומתמרדות. בתוך הדמיון של הבמאי עצמו. גאוני! טוב – לא אתחיל לספר על כל סצנה וסצנה – רק אומר שיש הרבה כאלו, בנפש המחפשת את דלת היציאה אל האור. יש שיגידו שכל זה מבולבל ומבלבל (יש שירחיקו לכת יגידו שסרט זה ולה דולצ'ה וויטה סימלו את הנסיקה של פליני אל מחוזות מבולבלים לאחר הפסגות של לה סטרדה) – אך לא נראה לי – פליני אף פעם לא התבלבל וראה את הכל נכוחה. הכל אצלו מלא סמלים ואסוציאציות ודימויים. זה גם עושה את סרטיו לעשירים כל כך. סרט שאפשר לחזור ולראות כל שנה ולגלות עוד פן שלא חשבנו עליו. ברבו, מאסטרו.

אגב, למה שמונה וחצי? זה מכיוון שעד לסרט זה פליני עשה 6 סרטים, 2 אפיזודות ב-2 סרטים עם במאים נוספים, וסרט נוסף עם במאי אחר. שלושת הקטעים האחרונים אפשר להחשיב כ"חצי" סרטים, כך שעד לסרט שמונה וחצי יוצא שפליני עשה שבע וחצי סרטים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=PTmiA-uNSD8

1943 – Obsession

מומלץ1943 – Ossessione Obsession – Luchino Visconti

 

 

לוצינו וויסקונטי היה במאי איטלקי שיצר קולנוע ראליסטי. הוא היה דמות צבעונית – בחור עם דם כחול, למעשה רוזן, הומוסקסואל שעישן 6 קופסאות סיגריות ביום עד יום מותו בגיל 67. כאן יש לנו את סרט הביכורים שלו. ועוד איזה כניסה הוא דפק אל דפי ההיסטוריה של הקולנוע! מדובר בעיבוד לקולנוע של הדוור מצלצל פעמיים של ג'יימס קיין מ-1934. הסרט נוצר ויצא לאקרנים בזמן שלטון פאשיסטי, ולאחר כמה הקרנות גם הוחרם והמקור הושמד. כל העותקים מהסרט באו מהעתק פרטי שהבמאי שמר לעצמו. מאוחר יותר, ב-1946, הספר זכה לעיבוד קולנוע אמריקאי, וסרטו הנהדר של וויסקונטי לא הוקרן ברחבי העולם בגלל זכויות היוצרים על הספר בידי הוליווד  (עוד נקודה מאין ספור המראה איך זכויות היוצרים פוגעות בקהל עצמו בידי רודפי הממון). רק בשנות השבעים הסרט זכה להרמת מסך. לדעתי זהו עיבוד מצוין לספר, ועוד בתור סרט ביכורים. כמובן שהוא ממוקם באיטליה, ולא בארה"ב. הנושא די ידוע – נווד ואשתו של בעל פונדק דרכים מתאהבים וזוממים לרצוח את הבעל. נושא די שגור מאז בהרבה תסריטים. אפילו ג'יימס קיין עצמו חזר אליו בשיפוי כפול (סרטו האפל המעולה של ביל ווילדר). לראות את זה בתפאורה איטלקית לפני 75 שני זו חוויה רצינית. אגב, לגבי השם “הדוור מצלצל פעמיים”, אז יש לא מעט תהיות ותיאוריות. אני אהבתי את ההסבר ההיסטורי – באנגליה וויקטוריאנית כשהדוור היה מביא מכתב, הוא היה מצלצל פעם אחת, וכאשר זה היה מברק – אז פעמיים. מברקים אז עלו הרבה כסף, ושלחו אותם רק במקרים דחופים, בד"כ לא משמחים. כך ששני צלצולים בישרו על אסון. כמובן שיש הסברים אחרים. (קרדיט לנתונים בפוסט זה  הולך לוויקיפדיה) תיהנו.

קדימון: : https://www.youtube.com/watch?v=Fa4LaL_C6G4

1963 – The boom

שווה 1963 – Il Boom The boom – Vittorio de Sica

 

שם הסרט הוא כינוי לתקופת התפוצצות כלכלית לאחר מלחמת העולם השנייה – גידול בפיתוח ושגשוג כלכלי באיטליה. אך זה הביא עמו גם רדיפה בלתי פוסקת אחר כסף על מנת להדביק את אורח החיים ההולך ומתייקר. זאת קומדיה שחורה מסוגננת על בחור שהסתבך כלכלית ומוצע למכור את קרנית עינו. רק ככה הוא יצליח להיחלץ מהברוך הכלכלי ולהחזיר את אשתו שהפנתה לו את העורף בגלל שנקלע לצרות, וכבוד מכריו שגם הם הפנו לו את העורף בגלל אותן הסיבות. אנחנו כמובן מיד היינו אומרים שאם חבריו ומשפחתו מעריכים בו רק את כספו אז שיעזוב אותם. אך במחשבה שנייה, העובדה שהוא לא עוזב אלא מחפש להחזיר אותם אל חייו אפילו במחיר עינו, מצביעה על כך שגם הוא שבוי בקונספט שכסף מעל לכל. אז אולי מגיע לו?

1966 – Blow-up

מומלץ 1966 – Blow-up  יצריםMichelangelo Antonioni

Ten

 

 

Blow-up 1צלם מצליח בסצנת האופנה בלונדון של שנות השישים. אנטוניוני מציג פה את התקופה, הבגדים, האופנה, התפאורה, רוח הדברים, אפילו ציפורי החצר – להקת רוק אגדית משנות השישים מנגנים כאן בהרכב של קית רלף על השירה (אשר אחרי ציפורי החצר הקים עם אחותו להקת רוק מתקדם רנסנס)  אגדות הגיטרה ג'ימי פייג' (שאחרי ציפורי החצר הלך והקים את לד זפלין) וג'ף בק (אשר אחרי ציפורי החצר ניגן בכל מיני הרכבים, הוציא אלבומי סולו וניגן באלבומים של הרבה אמנים נחשבים, הוא נחשב אחד מגיטריסטי רוק המשפיעים ביותר ), וג'ף בק מנפץ את הגיטרה שלו (כנראה בהוראה של אנטוניוני, שרצה ש דה הו יופיעו אצלו בסרט, אך זה לא הסתדר (וגיטריסט של דה הופיט טאוסנד – היה מנפץ גיטרות ידוע). ציפורי החצר ראו גם אגדת רוק נוספת בהרכבם – אריק קלפטון, אשר הוחלף ע"י ג'ף בק כאשר קלפטון פרש מהרכב. טוב, מספיק על הלהקה – כפי שאפשר להתרשם אני חסיד גדול של מוסיקה של שנות השישים. אנטוניוני גם.

אותו צלם אופנה, באחד משיטוטים שלו, הפעם בעקבות אישה מיסתורית, מצלם כמה תמונות שלה בפארק. ואז מתברר שבתמונות שלו מסתתרים כמה דברים שמאוד מענינים כל מיני אנשים. צלם האופנה שוקד על הפיתוח והגדלת התמונות עד שמגלה שהיה עד לרצח – דבר שלא הבין בשעתו כאשר צילם. המתח שמצליח לבנות אנטוניוני הוא מאוד אינטלגנטי ותופס תנועה ותאוצה כך שכשהתיישבת לראות את הסרט, אתה לא מסוגל לרדת מהאוטובוס – הוא ממשיך לנסוע ואתה בתוכו. יש את התכונה הזאת לאנטוניוני – הוא מצליח לתפוס אותך בשולי של משהו ומושך אותך איתו – אתה לא כל כך מבין במה הוא הצליח למשוך אותך, ולמה בכלל אתה ממשיך לראות את הסרט – אבל אני לא הצלחתי להפסיק אף סרט של אנטוניוני באמצע, למרות שאני סבור שהוא לא במאי קל בכלל, וגם לא מי יודע מה מובן. הסרט הזה, לעומת האחרים שלו, מצליח לתפוס ולשבות את הצופה באופן הברור ביותר. ייתכן שעובדת היותו הסרט הראשון שלו שדובר אנגלית השפיע על הקלות של ללכת שבי אחריו. אך אני די בספק – למעשה גיבור הסרט לא מדבר כל כך הרבה, וכאשר מדברים בסרט – אין שם דיאלוגים סופר חכמים או רוחניים. נהפוך הוא – כל העולם שבונה אנטוניוני בסרט מערב אנשים עם אינטרסים, אין כאן החום של יחסים בין האנשים, חברות, אהבה – לא, הכל קר, בוטה, מסוגר, אפילו גס – הכל כאן זו הרגשה של כהות חושים, וסיטואציה מיסתורית. החדות ודבקות במטרה שצלם האופנה מגלה קשורים לתחום עבודתו, לתחום מיקצוענותו – הרי מדובר בצילום שלו שיוצר את כל התעלומה – ומכיוון שמדובר בצילום, שזה המקצוע שלו, הרי הוא ממשיך ומגלה את אנושיותו – שחסרה בכל הרבדים האחרים של הסרט. אפשר לראות את הסרט בנקודה זו גם כנביא הזעם לתקופות שיבואו עד לימינו – כאשר ההתמקצעות היא זו המאפיינת את מארג העבודה בימינו. המקצוע הספציפי עם תת-תחום מוגדר הוא הקובע גורלות להעסקה, ולא אם יש לך השכלה כללית מעולה – מי צריך את זה? גם כאן, בסרט, הפרטים הקטנים של המקצוע שלו פותחים את הצלם לרגשות ושאיפות וסקרנות מעבר לתחומי הצילום – המקצוע הסגור מוביל אותו לחקר הדימוי עצמו וכך פותח אותו לעולם החיצון שהוא מצלם. סצנת הסיום בה קבוצת צעירים משחקים טניס עם כדור דימיוני פשוט מהממת. האם אלו צעירים שמדמיינים דברים שלא קיימים ועוד נהנים מהם? או שאלו אנחנו שלא תופסים מה הם רואים, כמו בצילום של צלם האופנה? האם בכל הדקדנס הזה כשאין רגשות ויש רק אינטרסים ולא ברור מה אמיתי ומה לא, רק הדמיון הוא האמיתי? וכן, בכל תקופה חשבו שהתקופה הזו, שאננחנו חיים כיום, היא דקדנס. גם אז בשנות השישים. זה מוזר אולי לחלק מאיתנו שרואים את התקופה באור רומנטי כלשהו – אך לא כך הדבר. דקדנס קיים בכל מקום ובכל תקופה.

Blow-up 2

את הסרט הראה לי דורון אדר, צלם, אוצר תערוכות, מורה לצילום ומנחה חוג צילום – אני מודה לו על שפתח לי את הצוהר על מסטרפיס הזה של אנטוניוני.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=TrJ9U75OZOw

1960 – La Dolce Vita

מומלץ 1960 – La Dolce Vita לה דולצ'ה ויטהFederico Fellini

Ten

 

 

La Dolce Vita 1לה דולצ'ה וויטה. החיים המתוקים. או, כפי שפליני אמר שהוא חושב שזה, מתיקות החיים. מאז הסרט לה דולצ'ה וויטה הפך להיות ביטוי, המייצג את רדידות החיים החומריים. וזה לא הביטוי היחיד שנולד מהסרט – הביטוי פפרצי גם הוא לקוח מהסרט הזה (שבו פפרצה היה שם משפחה של צלם צהובונים הרודף אחר מפורסמים ומפורסמות). ואם הסרט הזה השאיר חותם על שפה, זה אומר שהוא הטביע את חותמו על התרבות בכבודה ובעצמה. אפשר לנסות ולפרש את הסרט בכל מיני מוטיבים שמערבים את המספר 7 – שבע סצנות, שבע ערבים, שבע זריחות, שבע גבהות של רומא, שבע חטאים, וכו' וכו'. הסרט משופע בסימבוליקה ולנסות לפענח אותו משמע למלא ספר שלם – עד כדי כך הסרט נוטה לפיענוחים. למעשה, הוא מזמין אותם הן בצורתו, בסימליותו ובנושא שהוא מטפל בו. אני לא נוצרי, ובטח שלא קתולי, אבל גם עיניי לא פסחו את הסימליות הדתית שישנה בסרט. הסרט מתחיל כשפסל ענק של ישו פרוס ידיים מועבר ע"י מסוק מעל רומא אל הוותיקן, ומרצ'לו – עיתונאי צהובונים – (שמשחק אותו מרצ'לו מסטרויאני) רודף אחריו עם מסוק אחר. הסרט מסתיים בסצנה על החוף שם מתגלה דג מת ענק על החוף. אז בהתחלה ישו עוזב את האנשים ומסתתר בממלכתו הקטנה של האפיפיור, ואח"כ בסוף הוא גם מת (דג בנצרות הוא סמל האמונה וישו). פליני לא מתעסק עם רמיזות עדינות – הוא משתמש בסמליו ע"מ להנחית נוקאוט עלינו. לא פלא שהוותיקן לא אהב את זה והחרים את הסרט. בספרד למשל הוא לא הוקרן עד לשנות השמונים. טוב, מכיוון שאניLa Dolce Vita 3 רחוק מהנצרות, יש רק דבר שאפשר להסיק כאן – פליני מוציא את הרוחניות מהמשוואה. ומה שנשאר – אלו 7 הסצנות בין התחלה לבין הסוף, בהן העיתונאי שלו מתנדנד בין שני עולמות – הוא מסקר את חיי החברה הגבוהה, שרלטנים וכל דבר שאפשר לכתוב עליו בטורי רכילות, וחי את החיים שלהם על מנת להיות קרוב – וכך הוא מבלה במועדנים, מתרועע עם נימפומנית, משתתף במסיבות שהם עורכים, אורגיות – למעשה חיי הלילה שלו מלאים בחגיגה אחת גדולה שנמשכת ונמשכת. אחת הסצנות של שיטוטיו הליליים La Dolce Vita 4זכורה בוודאי כאייקון תרבות – אניטה אקברג ומרצ'לו מסטרויאני בתוך פונטנה דה טרווי. למרצ'לו יש ארוסה שהוא לא נאמן לה.אך בליבו מרצ'לו לא מרוצה מהחיים בסרט שיש לו. הוא חולם להיות סופר, להיות אינטלקטואל, כמו החבר שלו. וכך מרצ'לו מתנדנד בין הביצה בה הוא נמצא של זוהר, כסף, ניאופים, גסות, ביזאריות ובעיקר ריקנות לבין חלומו להיות איש חשוב, אינטלקטואל. כשצפיתי ב-יפה לנצח, מייד נזכרתי בלה דולצ'ה וויטה. גם שם הדקדנס חגג החל מבתי הקפה של ויה ונטו ועד למסיבות פרועות, וכל השיחות האינטלקטואליות שהיו שם. מרצ'לו לא מצליח לצאת מהביצה וטובע בסגנון החיים שהוא מסקר. אני לא אכנס למשמעויות של תפקיד המדיה והעיתונות כאן. אני גם לא רוצה לשפוט את מרצ'לו לכאן או לכאן. אמנם כל אדם ראוי שיהיה אחראי למעשיו, אך לדעתי סרט זה לא בא לדבר על תוצאות והשלכות המעשים (חוץ מגירוש הרוחניות מהעולם והשארתו לבהמיות ולרציונליזם, וברור במה יבחר האיש הרגיל) – הסרט, כמו הסצנות שלו, מדברות על תהליך, על תמונות בפאזל של הדקאדנס, בנפש האדם הרגיש שטובעת ועוטפת את עצמה בשריון גס, במודרנה שדורסת את ערכי העבר, בדואליות של הקיום בו הריאליזם חוגג ביום והדקדנס בלילה. זהו אוסף מדהים של תמונות וסצנות שאמנם לא קשורות האחת לשנייה, אך בכל זאת מרכיבים את החיים שכל אחד יכול לפרש אותם לכאן או לכאן על פי נטיית מצפונוLa Dolce Vita 2 ואידיאולוגיה – ומי אם לא מרצ'לו מסטרויאני יכול לשחק את החיים האלו. מסטרפיס של שני המאסטרו – פליני ומסטרויאני. והכל אפוף במוסיקה מכשפת של נינו רוטי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=04P1dCLvc_0

1962 – Mamma Roma

מומלץ 1962 – Mamma Roma מאמא רומאPier Paolo Pasolini

Star 8

mamma roma 1

אנה מניאני בסרטו של פאזוליני – זה כבר ארוע שמומלץ לראותו.

זונה בגיל מעבר מחליטה לפרוש, קונה דירה ודוכן בשוק, ומביאה את בנה בן הטיפש-עשרה שאין לו מושג במה עבדה אימו. היא מנסה לגדל אותו במציאות שלאחר מלחמת העולם השנייה בפרברי רומא הזנוחים. אך פעם זונה, תמיד זונה – האימרה הזאת מקבלת תפנית דרמטית כאשר בנה בכל זאת מגלה במה עסקה אימו.  הסרט הוא חוויה קולנועית נדירה בגלל שלוש סיבות – אנה מניאני, טכניקה של פאזוליני ופאזוליני עצמו.

אנה מניאני (שהיא מיועדנו – בת לאמא יהודיה-איטלקיה ואבא מיצרי), המשחקת כאן את הזונה – את מאמא רומא, היא הר געש מהלך של אמוציות – לראות אותה ואת פניה זאת חוויה מטלטלת – הביטוי של הרגש הואmamma roma 2 כה חזק שזה מזכיר במקצת את המשחק בסרטים אילמים שבהם המישחק היה מוגזם ע"מ להדגיש את הרגש – אך אצל מניאני זה לא מגיע לדרגה של המוגזמות אלא נעצר ממש על הגבול – וכך כל דבר שהיא מבטאת מקבל הגברה מקסימלית – היא שחקנית גדולה, גדולה מהחיים. וזה מכיוון שכשרואים אותה, לא חושבים שהיא משחקת, אלא חיה את הרגשות שהיא מביעה. גם נושא סבל האמהות – נושא חזק בסרט זה – לא זר לה – יש לה בן יחיד, החולה בפוליו. היא מצטיירת כשחקנית של העם, לא של האריסטוקרטיות. פעם היא אמרה

 אני שונאת מכובדות. תנו לי חיי רחוב, של האנשים הפשוטים.

בסרט זה, בנוסף לנושא השנוי במחלוקת, שהוא גם צולם בשחור לבן – המדגיש את הניגודיות והקוטביות, הגדולה של אנה מניאני מצאה את ביטויה כהצגת יחיד מול השחקנים האחרים של הסרט. הטכניקה של פאזוליני הייתה לקחת בתור שחקנים אנשים ללא עבר משחק – אנשים חובבניים, לא מקצועיים. באותה תקופה השיטה היתה נפוצה אצל במאים ניאו-ראליסטיים איטלקיים כי הם סברו שכך הם מגבירים את האותנטיות של הריאליזם – ראה גונבי האופניים המופתי. פאוזוליני נקט באותה הטכניקה אך ממניעים הפוכים – הוא סבר ששחקנים אמיתיים משחקים יותר מדי ריאליסטי – ורצה בכוונה משהו לא מושלם – mammqa roma 3הרי הוא רוצה להראות את המציאות המסובכת והלא מושלמת – כך ששחקנים חובבניים שירתו לו את האידאלוגיה הזו. וכאן, מול אנה מניאני הדבר מקבל זכוכית מגדלת – היא נראת עוד יותר גדולה מהחיים.

פאולו פאזוליני היא דמות ססגונית באיטליה. הוא היה במאי סרטים, משורר, סופר ואינטלקטואל עם דעות שמאלניות רדיקליות. עד כדי כך רדיקאליות, שב-1968 בעת מהומות הסטודנטים והתנגשויות עם המשטרה, הוא הזדהה עם השוטרים, שהוא סבר שהםpasolini הפרוליטריון האמיתי, בנים של המעמד הפועלים, ללא השכלה, ומתנגשים עם הילדים המפונקים של ההורים ממעמד הביניים שהיה להם הכסף לשלוח אותם ללמוד. הוא היה דמות מעניינת שגררה עימה אנטוגוניזם והערצה כמעט בכל תחום בו הוא נגע – החל מפוליטיקה ועד לאמנות שעד היום נחשבת פרובוקטיבית בגלל הנושאים בהם עסק פוזאליני. הוא גם היה הומוסקסואל מוצהר. ב-1975 הוא נרצח כשהיה רק 53 (בהתחלה דובר על רצח על רקע מיני, אך אח"כ הדבר נפתח מחדש – כיום לא ברור בידי מי הוא נרצח אך יש הסוברים שע"י המאפיה). מאמא רומא היה סרטו השני והרגיז לא מעט אנשים בנושא שלו. הוא אף הותקף ע"י פעילים נאציים בהקרנת הבכורה של הסרט – הטיפול הראליסטי של מציאות שלא מדברים עליה אך כאן מובאת על המסך הגדול הטרידה את גאוות האנשים. עובדה מעניינת היא שגם בארה"ב הסרט לא הוקרן 30 שנה מאז שיצא. עד כדי כך היה שנוי במחלוקת

2003 – The Best of Youth

מומלץ 2003 – La Megliu Gioventu  The Best of Youth  קסם הנעוריםMarco Tullio Giordana

The best of youthזאת היא סגה איטלקית, הנמשכת כ-40 שנה באיטליה ומספרת סיפור משפחתי (הסרט הוא בשני חלקים של 3 שעות כל אחד – הוא יותר סדרה מאשר סרט, ואכן במקור היה מתוכנן להיות סידרה טלוויזיונית). יש מספר סרטים איטלקיים בפורמט די דומה – הנמשך לאורך עשורים – והם כולם טובים  וכיף לצפות בהם שוב (אני מתגעגע לסרטים של אטורה סקולה למשל, כאשר הסרט נגמר – כבר יש רצון לראות עוד פעם). גם סרט זה הוא אחד שאתה לא רוצה שייגמר. הוא מביא כתפאורה את איטליה לאורך ארבעה עשורים – איטליה שהתאוששה מהמשבר של לאחר מלחמת העולם השנייה, ההצפה בפירנצה, המאפיה בסיציליה, הטרור של הבריגדות האדומות, השחיתות, המשבר הכלכלי עם הפיטורים – התפאורה שדרכה שזורה הדרך המשפחתית של שני אחים עם המהמורות והדרמות המלוות אותם בהתבגרותם ובחיים הבוגרים. פשוט נפלא, אין מילים אחרות.

1994 – A Pure Formality

מומלץ 1994 – Una Pura Formalita  A Pure Formality   פורמליות טהורהGiuseppe Tornatore

pure formality

טורנטורה מביים את ג'ררד דה'פרדיה ואת רומן פולנסקי. כן, זה למעשה צריך להיות מחזה תאטרון ולא סרט – כי אלו שני שחקנים הכמעט יחידים כאן. ועוד איזה שחקנים. הנושא הוא מסתורין – בסערה משתוללת, דפרדיה נאסף ע"י משטרה ונמצא בתחנת משטרה באזור כפרי נידח בצרפת. רומנסקי הוא החוקר הראשי. ויש מה לחקור – דפרדיה סובל משיכחה בררנית, ופולנסקי חושד ברצח שקרה. וכך אנחנו במשחקים של חתול ועכבר במשך המון זמן (זכורים לי מספר סרטים בהם היה מצב דומה) – אך אני לא השתעממתי. להפך – עקבתי באדיקות אחר החקירה וכל חוט מחשבה של פולנסקי – מכיוון שהחוט נפרם ונפרם ונפרם ולא היה לזה סוף. עד שלקראת הסוף הערפל התחיל להתפוגג ותפקידו האמיתי של פולנסקי התברר. כן, זה הלקח, כנראה – לא כל דבר הוא מה שהוא נראה, ולא כל אחד הוא מה שהוא מציג, ומסכות החיים ומראית העין של הקיום מחוללים בריקוד ההישרדות הנצחי … הרעיון הזה חזר גם בהחוש השישי הידוע הרבה יותר מסרט זה.