הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע אמריקאי

2011 – Game of Thrones

מומלץ 2011 – … Game of Thrones משחקי הכס

 

 

זהי סידרת טלוויזיה אמריקאית של HBO בעקבות ספרי הפנטסיה של הסופר ג'ורג' מרטין שיר של אש ושל קרח. הסדרה היא מאוד פופולרית ומאוד מדוברת בארה"ב ובעולם כולו, כולל ישראל. ניסיתי להבין מה הסיבה לכך. האם זה בגלל האלימות המאוד קשה בסדרה? (מעניין יהיה לעשות סטטיסטיקה כמה אנשים מתים בכל פרק. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה) או האם זה בגלל כמות סצנות הסקס והערום? הרי אנחנו מאמינים שסקס ואלימות הם הנוסחאות להצלחה של הרבה סרטי הוליווד, לא? אך כאן זו כנראה לא הסיבה להצלחה. נהפוך הוא, אם יש ביקורת נגד הסדרה, אז זה דווקא בגלל האלימות והערום שבה. אז מה עם כן? מה סוד ההצלחה? אני סבור שזה בגלל שלוש סיבות.

קודם כל הדמויות שבסדרה הן לא שטוחות, ומורכבות מאוד. אם בעונה מסוימת אנחנו לא סובלים דמות מסוימת, אזי משום מה בעונה אחרת אנחנו מסמפתים אותה. כמו כן, מפרק לפרק, בגלל חיסולים רבים של הדמויות (כן, בעיקר של שושלת סטארק, אך גם אחרים), אנחנו, איך לומר? מרגישים קשר כלשהו אל הדמויות שלך תדע, אולי בעוד פרק כבר יירצחו. הדמויות הן רבות, זה לוקח זמן להכיר את כולם, הכל מרתק וססגוני ולרגע לא משעמם. שפכו שם כל כך הרבה סטראוטיפים על הדמויות והמשחק הוא ראוי לשבח – כך שאנחנו נקשרנו אליהם, ואי אפשר לפספס עונה. אני צפיתי כבר ב-7 עונות ומצפה בכיליון עיניים לשמינית שתצא ב-2019.

בנוסף, התפאורה של הסדרה היא פשוט נהדרת. יש כאן ערבוב של כל כך הרבה מיתוסים והיסטוריה אירופית שאמנם אתה מבין שזה איפשהו בימי הביניים, אך לא בדיוק – יש לנו דרקונים, המהלכים, אנשי שלג, השפעות רומיות ויווניות ואפילו מונגוליות. יש כאן מכל טוב, ואתה מזהה פה ושם כל מיני דברים שמצלצלים מוכר לך. דרמות היסטוריות הן תמיד מתכון להצלחה – אנחנו מתים עליהם – הרי אף אחד מאתנו לא אהב במיוחד ללמוד היסטוריה ולשנן את השושלות והתאריכים – אך כאן לוקחים את כל זה וממחיזים מול עיננו, מעלים באוב, שמים אותנו במכונת הזמן – והיישר לתככים והמזימות בימי הביניים.

אמרנו תככים? כן, אנחנו אוהבים אותם, אוהבים סדרות פוליטיות בהם יש מאבקי שליטה – יש שם מאבק הטוב ברע וזה נותן לכולנו משהו להזדהות אתו ולצפות בכיליון עיניים לתרגיל המלוכלך הבא. המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק בסדרה כנראה מושפע ממלחמות בין בית לנקסטר ויורק באנגליה בימי הביניים. ומי לא אוהב לצפות בתככי החצרות?

אם עדיין לא ראיתם – אז כדאי מאוד (לקחת חיסון נגד אלימות לפני כן).

The winter is coming

קדימון (של העונה הראשונה): https://www.youtube.com/watch?v=YinJaXzgzqI

מודעות פרסומת

2011 – Contagion

מומלץ 2011 – Contagion  התפשטות  – Steven Soderbergh

 

 

זהו מותחן על מגיפה עולמית. סוף המאה העשרים ותחילת המילניום התאפיינו בכמה וכמה מגפות כאלו – איידס, סארס, וכו' – כך שהנושא מוכר לצופה. אך זהי הפעם הראשונה שאני צפיתי מסרט באורך מלא על הנושא עצמו. הסרט עשוי באופן ראליסטי ביותר, עם משחק טוב וסוללה של שחקנים כוכבים שכל אחד מסוגל להוביל סרט לבדו – מאט דיימון, קייט ווינסלט, ג'וד לאו, מריון קוטילאר, גווינת פלרו. אותי הסרט די זעזע. אנחנו מכירים מוקדי ההעברה של המחלות – שדות תעופה, שדרכם עוברים מיליונים של אנשים. ובכל מגיפה שבאה והולכת אתה שם לב לכמות הולכת וגדלה של אנשים ההולכים במסכות, אנשים שמים על כף ידיהם נוזל מחטא, לוחצים פחות את הידיים ואפילו נעצרים ומוכנסים לבידוד בכל סימן של שיעול וחום. פעם בקונקשיין אחד הלכתי לתומי ליד נקודת ביקורת כזו והשתעלתי במקרה. הלב שלי צנח לתחתונים שמא לא יעצרו אותי וישימו בבידוד. כמו כן, המחשבה שלי כל הזמן חושבת על פיגוע ביולוגי בו במקום מחבל מתאבד עם פצצה שייקח אתו כמה עשרות אנשים, יהיה מחבל עם ווירוס קטלני וכך המחלה תפוזר מסביב לעולם. בדיוק בתרחישים כאלו עוסקים אנשי הבריאות העולמי. הדינמיקה בסרט של התפשטות הווירוס והמרוץ אחר הנוגדן היא כה ראליסטית, שאתה כצופה מתכווץ בכורסא שעד עכשיו הייתה שיא הנוחות, ולא יכול למצוא את הפוזה הנינוחה – כולך קפיץ אחד שדי בסימן של חום על מצחך ואתה טס למיון. בסרט יש גם רעיון נוסף – אמנם צדדי, אך מדליק נורות אדומות – יש אנשים שינסו להרוויח בכל מצב, גם במרמה, בשימוש במדיה חברתית והמונית. וההמונים הבורים יתמכו במהלך זה. מהומות הן נגישות הרבה יותר עם האינטרנט כמלווה מודרני של האוויר לנשימה. אך מה שבאמת מפחיד זה איך הכל יתחיל – למעשה אין צורך במחבלים ביולוגיים – הדבר יכול להתחיל לגמרי במקרה, בלי שיש לנו השפעה כלשהי, ואז, כשהווירוס יצליח להדביק קרבן ראשון, זה רק עניין של זמן עד להתפשטות. מותחן מפחיד.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4sYSyuuLk5g

2009 – Moon

מומלץ 2009 – Moon ירחDuncan Jones

 

 

זהו סרט מדע בדיוני. מהסוג הטוב. אמנם הכל מתרחש בחלל, אך לא רחוק מדי. מדובר בתחנת פיקוח על כרייה המתבצעת על הירח. הגיבור, סם, לקראת סיום חוזה של שלוש שנים בתחנה. למעשה, הוא השחקן היחיד בסרט. שלוש שנים בבדידות, עם כל הטכנולוגיה והבידור האלקטרוני תחת ידיך. חלומו של כל גיק וסיוט של כל אדם מן השורה. טוב, הוא לא לבד. התחנה נשלטת ע"י המחשב – גרטי שמו. מזכיר אודיסאה בחלל  המהולל של קובריק? לא לחינם – יש דמיון רב בתפאורה לסיפור. הכל מאוד ראליסטי, מאוד מאופק, בלי הרפתקאות גדולות או אקשן קורע שמלא בחורים מדעיים המאפיין לא מעט סרטים מדע בדיוניים. סרט זה לא סובל מהם, ברוך השם, ועקב כך הוא גם רציני יותר, מדויק יותר, מלא פרטים קטנים שאתה, כצופה, כבר מתחיל לחפש את האלוהים שנמצא בהם.

הבדידות האין סופית של סם מודגשת ע"י קו תקשורת משובש עם הארץ שבה הוא השאיר אישה וילדה. רק בזכות גרטי הוא יכול לחיות מיום ליום במטלות תחזוקה של התחנה. איזה מן איש ייצא לחוזה של שלוש שנים הרחק מהכל? איזה מן איש תאגיד הכרייה שוכר אנשים לחוזה אכזרי זה?

מי אני, מה אני, איפה אני ומי עשה לי את זה… העימות הבלתי נגמר הזה של אדם בגורלו, בתפקידו, במהותו ובמקורו לובש כאן צורה טכנולוגית מפתיעה ומכניסה לתמונה, איך לא, גם את התאגידים, שאין עליהם, אין להם לא דין ולא דיין וכך זה אנחנו הקטנים מול ההם הגדולים. סרט חכם, סרט עם מחשבה, עם הפתעות – מותחן מדע בדיוני אינטליגנטי מומלץ.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=twuScTcDP_Q

2007 – 3:10 to Yuma

מומלץ 2007 – 3:10 to Yuma ליומה 3:10James Mangold

 

 

3:10 ליומה הוא רימייק לסרט באותו השם מ-1957 אשר בעצמו עיבוד לסיפור קצר מאת אלמור לאונרד מ-1950. זהו מערבון. אנשים אוהבים מערבונים, אני חושב לא מכיוון שהם דרמות מרגשות. האלימות שבהם לא הייתה לשם אלימות, ועד להופעה של המערבון ספגטי, האלימות לא הייתה גרפית יתר על המידה.  מערבונים הם גם לא סרטים הדורשים אינטליגנציה גבוהה להעריך אותם. אני חושב שאוהבים מערבונים מכיוון שיש בהם מפגש פנים מול פנים של טוב ורע, בלי יותר מדי חוכמות. אני חושב שאוהבים את המערבונים מכיוון שיש שם את הערכים המוסריים שלנו בסביבה אנארכית ללא חוק וסדר – המערב הפרוע, ואנחנו הצופים, תוך כדי אותו המפגש של הטוב ברע מייחלים בכל כוחנו שהערכים שלנו (למעשה העולם שלנו) יעמוד איתן מול התוהו ובוהו. בזמנו המערבונים היו נפוצים יותר, אך כיום זהו ג'אנר שהתמעט בסרטים – הייתכן שבגלל שהקהל כבר מעוניין פחות בערכים שלנו, או במפגש בין הטוב לרע? הייתכן שזה הפסיק לעניין אותנו, הצופים, וכל מה שמעניין אותנו זה כמות הקטשופ שישקיעו בסרט וככל שגדל שטח פנים של עור חשוף כך נתבדר יותר? השאלה מעניינת כי אי אפשר לענות עליה בתשובה סטנדרטית של לחם ושעשועים להמונים, ושאלות מורכבות הן עבור קבוצות עלית. הרי רק לפני שישים שנה אותם ההמונים אהבו את המערבונים. תעלומה.

הרימייק הזה שם את המערבונים עם כל המפגש של הטוב והרע ועם דילמות ערכיות שוב על השולחן בחבטה אדירה – אולי כי מדובר במשחק מעולה של ראסל קרואו וכריסטיאן בייל (וגם מוכרחים להודות שהמשחק במערבונים הקלאסיים לא היה הצד החזק של אותם הסרטים), ואולי בגלל שהסרט עשוי כל כך טוב – אפשר להתחיל לשקול מרכיבים כמובן, אך ללא ספק, התוצאה הסופית שאנו רואים ראויה לכל שבח. ויש גם תוספת מבורכת .לא, לא כדוגמת סרטם של האחים כהן, הנהדר כשלעצמו, אומץ אמיתי, שבו התוספות היו סגנון קודר כמו-ראליסטי וגיבורה ילדה. כאן בסרט התוספת היא שזהו סרט אינטליגנטי – זהו לא מערבון מטופש, אלא מערבון המתפתח לכדי דיאלוגים משובחים.

 אז איזה מהערכים עומד כאן במבחן של התוהו ובוהו? גיבור מלחמה, נכה קרבות (בייל) מנסה לנהל חווה ולפרנס את משפחתו, בחוסר הצלחה משווע. בחיים האזרחיים הוא לא גיבור, הוא אחד שלא הולך לו, וכך הוא מצטייר בעיני הסביבה, וגרוע יותר, משפחתו. רצה הגורל (התסריט, נכון יותר) והיה צריך ללוות פושע מועד, שודד עם מוניטין ורוצח לעת מצוא (קרואו) שנתפס, אל רכבת שיוצאת בשלוש ועשרה ליומה, ששם יועמד לדין, וחקלאי שלנו הוא אחד מהאנשים שינסו ללוות אתו (באזיקים כמובן) אל הצדק, כשחבורתו של הפושע יוצאת נגדם וכמו כן כל האי סדר של המערב הפרוע מצטרף גם כן. ובכן – למה החקלאי שלנו פתאום מוצא את עצמו בעמדה זו? התשובה באה לנו לקראת הסוף – הכבוד, הכבוד האנושי שהוא איבד בהיותו כישלון צורב. מה שמפתיע שערך זה לא היה זר לפושע שלנו – וכך יש לנו סרט אקשן גברי מסחרר במחוזות של המערב הפרוע. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZeroJ1BK6GQ

2005 – Kingdom of Heaven

מומלץ 2005 – Kingdom of Heaven ממלכת גן עדןRidley Scott

 

 

לפנינו דרמה היסטורית מרהיבה על שלהי מלכות צלבנית ירושלמית הראשונה, כשסלח א-דין החריב אותה (ואחרי זה יבוא מסע הצלב השלישי עם ריצ'ארד לב הארי ותכונן מלכות צלבנית ירושלמית השנייה). הסרט אמנם לא מתאר את המאורעות ההיסטוריות בדיוק רב – אך מנסה לשרטט את רוח התקופה במשקפיים מודרניים. ויש לשים לב שהמשקפיים המודרניים בהוליווד צבועים באידאולוגיה שמאלנית. יש הרבה אי-דיוקים או המצאות היסטוריות בסרט – כמו למשל שהגיבור הראשי – בליאן מאיבלין היה נפח במקור – אך דברים אלו עוזרים לפתח את הסיפור וכלולים בחופש של היוצר לצייר את הדרמה. לא, אני מדבר על דברים אחרים שמאוד בלטו לי. הסרט מתאר את המוסלמים כמתורבתים והצלבנים כפשוטי העם, בורי ארצות ואכזריים. כמו כן יש בסרט לזמן קצר ברית מוסלמית-נוצרית-יהודית.  מציאות החיים בירושלים דאז צוירה כשנאת הנוצרים את המוסלמים. דברים כאלו. הסרט עורר וויכוחים בין היסטוריונים ולא מעט התנפלו על הסרט על כך שהוא מעוות את ההיסטוריה – אך ההשגות האלו התמקדו במישור העובדתי (מוסלמים לא היו שוחרי שלום והצלבנים לא היו אכזריים יותר מהם, מלך גי דה'לוסיאן שצוייר בסרט כרב-נבל היסטורי לא היה יותר או פחות אכזר ממלכים אחרים, הברית של מוסלמים נוצרים ויהודים לא הייתה קיימת) וגם בבסיס אידאולוגי – הייתה אפילו דעה בין היסטוריונים שהשנאה של הנוצרים את המוסלמים שהוראתה בסרט מזינה את הנרטיב המוסלמי בימינו ומסוכנת, וסתם תוצר של פוביה האמריקאית סביב 9/11 . (ז"א הביקורת הייתה בין חברים באותו המחנה).

זה אכן נושא מרתק לדיון – עד כמה יש חופש לאמן לצבוע את העובדות בצבעים שהוא רוצה. אז לא אפתח אותו כאן – רק אציין שהצבעים בסרט הם אידיאולוגיים בסגנון הפוליטיקלי קורקט. הסרט הוא תמונה מרתקת עשויה היטב, עם סיפור מצוין, עם סוללה של שחקנים טובים (אווה גרין, ג'רומי איירונס, ליאם ניסן ואחרים) ועשוי ביד אומן (רידלי סקוט) על רקע היסטורי המשוחזר בכישרון בולט וסצנות קרב מרהיבות.  אני אוהב סרטים כאלו (אני גם אוהב ספרים כאלו).  אפשר לקחת את התמהיל הזה לכל מיני כיוונים (דן בראון עושה את זה ע"י כך שהוא מקים חידת מתח המבוססת על רקע היסטורי וממקם אותה בימינו – שזה כיוון שונה לגמרי העשוי מאותם החומרים –כמו קוד דה וויצ'י, שדים ומלאכים) אך הכיוון של הסרט – לספר את הסיפור מתוך התקופה ההיסטורית – מדבר אליי. לרידלי סקוט כבר היה ניסיון בסוג זה של סרטים – ראה גלדיאטור הנהדר – והוא משתמש בניסיון שצבר גם בסרט זה, שמדבר גם על מקומות הקרובים לליבי ותיבת הדואר שלי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=moNH4N44D28

2005 – In her shoes

מומלץ 2005 – In her shoes בנעליה – Curtis Hanson

 

 

קמרון דיאז מופיעה בעיקר  בקומדיות רומנטיות טיפשיות ומפורסמת מהמלאכים של צ'רלי. גם כאן זה מתחיל כקומדיה מטופשת, אז מתברר כטעות בקטלוג עקב דעה קדומה. הסרט עשה מאמץ לרמות אותנו כשכחצי שעה ראשונה אני הייתי בדעה שזו עוד קומדיה מטופשת, אך מאוד חביבה. אני אגב חובב את קמרון דיאז. כאן בסרט זה אני מוכרח לאמר שהופתעתי – זהו סרט יפה, אמוציונלי עם סיפור משפחתי. לצד דיאז ישנה גם שירלי מקליין המקסימה. מדובר בסיפור על שתי אחיות וסבתא. קמרון היא הבת הבעייתית, שמסתבכת ומסבכת, שזקוקה כל הזמן לכסף. אחותה מנסה לדאוג לה, אך לאחר שקמרון שוכבת עם חבר אחותה, אחותה זורקת אותה מהבית, וכך קמרון מוצאת את עצמה בדרך אל הסבתא בפלורידה. זהו סיפור שיקום, סיפור המתרחש בחברת אנשים זקנים, אנשים עם ניסיון, אנשים שראו בחייהם הרבה. השיקום של קמרון מתגמל רגשית ועושה הרגשה טובה עם סיפור אנושי טוב הדומה לטיפול פסיכולוגי, ואכן יש כאן כזה עם פיוס עם העבר והקשרים המשפחתיים הנרפאים מהסתיידות. באופן מפתיע יש כאן גם שירה אמריקאית. בנוסף לשירו של אי.אי. קאמינגס, יש כאן שיר של אליזבת בישופ המסמן התחלה של שינוי שחל בקמרון. הרשיתי לעצמי להביאו כאן.

אמנות אחת מאת אליזבת בישופ (בתרגום רות אלמוג)

האמנות לאבד אינה קשה ללמידה דומה שדברים כה רבים הם חדורי כונה ללכת לאבוד עד שאין כל אסון באבדה

אבדי דבר-מה יום יום. קבלי את הבהלה שבאבוד מפתחות הבית, את השעה שלריק בזבזה. האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

ואחר-כך התאמני לאבד עוד, לאבד חיש מהרה מקומות ושמות ולאן הייתה הכוונה שלך לנסוע. אין כל אסון בשום אבדה

את שעון אמי אבדתי, וגם אחזתי אבדה, אבד האחרון, או כמעט האחרון בשלשת הבתים שלי, ראי נא, האמנות לאבד אינה קשה ללמידה.

שתי ערים אבדתי, נחמדות. ומרחביה, גם כמה שטחים שבבעלותי, שני נהרות, יבשה. אני מתגעגעת עליהם, אבל אין כל אסון באבדה.

ואפילו לאבד אותך (הקול המהתל, מחוה אהובה) לא אכחד. מה נכוחה האמת שהאמנות לאבד אינה קשה מדי ללמידה

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ws3QUUyoNhU

2004 – The Final Cut

מומלץ 2004 – The Final Cut בסוף הדרךOmar Naim

 

 

החיים בשעתיים

רובין וויליאמס במותחן מדע בדיוני. מותחן שקט מאוד, אגב. אפוף באווירה עצובה. אותי הסרט ריתק כי הוא מטפל במספר נושאים מעניינים. רובין וויליאמס הוא עורך זיכרונות. יש אנשים שמשתילים במוחם מקליט הזיכרונות, ואז אחרי שהם מתים, עורך הזיכרונות מרכיב מהם סרט שמוקרן בהלוויה. כמובן שהסרט מראה את המנוח באור חיובי והרואי – הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם עורך זיכרונות הם עשירים מאוד. תחשבו על פסיכולוג – מה הוא שומע, הוא הרי פח האשפה של הנפש האנושית – כמה השפעה יש עליו מכל הסיפורים שהוא סופג… עכשיו תבינו שעורך הזיכרונות רואה את כל הזיכרונות – את כולם ומחליט מה נשאר לדורות הבאים ומה לא. הרי הוא רואה הרבה יותר ממה שמספרים לפסיכולוג, את כל הסודות הכמוסים ביותר של האדם – ומדובר באנשים לא נעימים במיוחד.. הרי ההשפעה על עורך הזיכרונות הרבה יותר גדולה. מה הוא מרגיש, מה הוא סופג… או כמו שרובין וויליאמס אמר בסרט – אני תרנגול הכפרות ועוזר להם להגיע לגאולה. אני גם חושב אילו הג'וב של עורך הזיכרונות לא היה לעשות סרט זיכרונות חיובי ולהציג את האדם כקדוש – האם השתל שיש לאנשים המקליט את הזיכרונות לא היה משנה את התנהגותם כשהם יודעים שזיכרונותיהם יהיו מוצגים לראווה? האם ההתנהגות שלהם הייתה טבעית או ערוכה מראש? או שמה נגדיר את זה כמפוקחת? הרי מה זה המצפון שמפקח על ההתנהגות? וחוץ מזה הרי אדם מאמין חי בתחושה שאלוהים רואה כל צעד לו – האם זה לא דומה? ובכן – יש דמיון אני מודה עם הבדל קטן שאלוהים לא מפרסם ספר זיכרונות שלך ברבים… ובכל זאת – זה דומה. יש עוד נושא מעניין בסרט – אנחנו מעצבים את הזיכרון. המנצחים כותבים את ההיסטוריה (בסרט זה העשירים), ומה שהיה באמת את מי זה מעניין? מה שחשוב זה להראות שהדברים היו כך ולא אחרת ואז אפשר להציג כל דבר באור הנראה לך וכך לעצב את דעת הדורות הבאים וגם הדור הנוכחי. הנטייה הזאת לשקר ולייפות ולהראות את עצמנו כגיבורים גדולים בקול תרועה רמה ולמחוק את ההיסטוריה הלא רצויה – הרי זו נטייה הטבועה חזק בעולם המוסלמי. לא לצעוק "גזענות" בבקשה. הבמאי הוא לבנוני, והנה מה שהוא אמר על הסרט (שהוא גם כותב התסריט) עפ"י וויקיפדיה – "בסוף הדרך הוא על עריכה וזיכרון. זהו מבט לבנוני על זיכרון ההמונים וזיכרון אנושי סובייקטיבי וראיית העולם. זה בתורו מכתיב איך החברה מתפקדת. אני השלכתי את זה אל רעיונות מדע בדיוניים" (בתרגום חופשי). אך כמובן זה לא ייחודי רק לחברה לבנונית ומוסלמית. כל החברות מתחזקות את המיתוסים הלאומיים שלהם. כיאה לסרט מדע בדיוני טוב, סרט שמכריח אותך לחשוב.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=EM5MzCAZ3OY

2004 – Crash

מומלץ 2004 – Crash התרסקותPaul Haggis

 

 

התרסקות עוקב אחר חיים ואפיזודות של אנשים, כביכול לא קשורים האחד לשני, ב-36 שעות בלוס אנג'לס. הסיפורים שכביכול לא קשורים, אך מתנגשים האחד בשני ויכולים להעלות בזכרון  את ספרות זולה המדהים – אולי בגלל אינטנסיביות של סיפורים, הנרטיב התזזיתי ומשחק מעולה עם קצב מסחרר – אך הם שונים, שני הסרטים האלו. הסרט האחר שנזכרתי בו הוא 11:14 – סרט שגם הוא מורכב מאפיזודות, אשר בהתחלה לא מובן מה הקשר ביניהם, אך אח"כ הקשר נרקם. אך גם הסרטים האלו לא דומים. בהתנגשות יש יותר מדי אפיזודות ודמויות עם הסיפורים שלהם, והקשר ביניהם הוא לא הסיפורים עצמם אלא התנגשות בלתי פוסקת בין הדמויות והסיפורים, כשכולם למעשה פרי יצירה של המלחין הנצחי – גזענות, ואחותו הקטנה – דעות קדומות. כולם כאן קורבנות של ראיה גזענית – הבחורים השחורים, במאי הסרטים הכושי ואישתו, השוטרים הלבנים, ההיספני, הפרסי (שהגזענות אפילו מעוורת פני הגזען שחושב שמולו ערבי), הקוריאני…וכולם גם שונאים האחד את השני ומקרבנים עם דעות קדומות – הכושים שונאים, השוטרים הלבנים שונאים, הפרסי שונא, הנתקפת ע"י הכושים שונאת את הלטיני שמחליף לה מנעול וחושבת שהוא שייך לחבורה של עבריינים, וכו' וכו'. וכך כולם מתנגשים בכולם או באופן פיזי (תאונות דרכים) או באופן של מהלך החיים ולא רואים האחד את השני, אלא רק את הסטראוטיפים שיש להם. וכך חוסר ההבנה של האחר, חוסר ההקשבה ודחיית השונה כה עמוקים אצל האנשים האלו – שהם אנשים רגילים, אשר כמובן בכל בית משפט אפשר להאשימם בגזענות – אך אם זה יהיה, צריך יהיה לשים מאחורי סורג ובריח את כל האנשים כולם …. ואולי אנחנו כבר חיים בכלא הזה שדעות קדומות הם הסורגים והגזענות היא השפה שמדברים בכלא? וכך יחסי הגומלין בכלא הזה יוצרים את הניכור – אנחנו כולם ביחד אך לגמרי בודדים. ניסיתי לחשוב האם כאן בישראל אנחנו חיים בסיטואציה דומה – הרי יש כאן יהודים מול ערבים, וגם בתוך היהודים יש עדות המזרח מול אשכנז, ואם לא מספיק אז יש מרוקאים ויש פרסים, יש יקים ויש פולנים, כבר לא לדבר על רוסים ואף חרדים וגם אתיופים… אך לא, זה לא השוואה נכונה – אין לנו את הגיוון של גזעים ולאומים כמו באמריקה, יש לנו הרבה משותף תרבותי ולהם רק הצהרתי, לא – הסיטואציות לא דומות, וקשה לתפוס לנו מה זה הגזענות הזאת. אז לכו לראות את הסרט – סרט הסוחף מבחינה רגשית, סרט עם משחק מעולה, עם הרבה אלימות והתנגשויות בין הסיפורים. חלק לא ייצאו משם בחיים, חלק יחיו. ואלו שיחיו יהיו עם חוויות עמוקות יותר – אפשר אפילו להגיד טובים יותר – גזעניים כמובן, אך האינטראקציה בין האנשים עושה לנו משהו ומכריחה לפעמים לראות האחד את השני.. גם בכלא של דעות קדומות פוקחים עיניים. סרט חזק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=durNwe9pL0E

2002 – Minority Report

מומלץ 2002 – Minority Report דו"ח מיוחדSteven Spielberg

 

 

והנה עוד עיבוד לאחד מסיפורים של פיליפ דיק – כל כך הרבה נעשו על פי הסיפורים שלו שאפשר לדמיין שהוא התסריטאי הראשי של סרטי מדע הבדיוני בהוליווד. הפעם חובר אל הסיפור סטיבן ספילברג האגדי ומביים בכיכובו של אגדה נוספת – טום קרוז. מה עוד אפשר להגיד על מנת שתצפו בסרט זה? האמת היא שזה כבר מספיק. אין מצב שספילברג יפשל במדע בדיוני עם טום קרוז. ספילברג מת על סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. ספילברג גם יודע לספר סיפור. וכאן יש לנו סרט מצויין המשלב בצורה מושלמת פעולה, מתח, טכנולוגיה וסיפור. וזה לא פשוט. למשל, טריפו ויתר על המון סממנים של מדע בדיוני על מנת לספר את הסיפור בפרנהייט 451. רידלי סקוט נכנע למדע בדיוני כשסיפר את הסיפור של בלייד ראנר (אגב של פיליפ דיק, כמובן). ספילברג משפר את היכולות שהציג באינטלגנציה מלאכותית עם כל הפירוטכניקה של מדע בדיוני והסיפור שנמהלו בו 50%-50%, ושם בסרט הזה את המדע בדיוני והפעולה טיפ טיפה ברקע על מנת לדחוף את הסיפור קדימה. צריך כשרון לזה, וברוך השם הוא לא חסר לספילברג. שלא תטעו – זהו כן סרט מדע בדיוני, ויש שם לא מעט פירוטכניקה (כמו למשל הרובוטים הקטנים שעפים לתוך בניין וסורקים אותו מבפנים ומבחוץ, כמו למשל רעיון תצוגה לא על מסך, אלא ישר לפניך עם הידיים שמזיזים את המסכים והמסרים ממש לפני העיניים שלך, כמו למשל פרסומת המותאמת אישית למתבונן ומדברת איתו – רעיון שהצביע על התאמה אישית מירבית של המסרים שאנחנו נכנסים אליה בעידן של הסרת פרטיות טוטלית שישנה בימינו, רעיון שפותח בצורה עוד יותר מזהירה בבלייד ראנר 2049 עם פרסומת הענק המשוחחת עם גיבור הסרט, כמו למשל… לא חסר רעיונות רבים ומדהימים שהסרט משופע בצורה מבורכת בהם) – רק שספילברג לא שם אותה לפנינו במרכז השולחן על מנת שנפלוט "וואו" ונתפעל ממנה – אלה השולחן עצמו הוא הטכנולוגיה, מוטמעת בתוך סביבת הצפייה ותומכת בסיפור המונח על השולחן. האיזון הזה עם הטייה קלה לטובת הסיפור מכניסה אותך עמוק לנבכי העלילה שמתפתלת ומזכירה את הנושאים שהיצ'קוק אהב – אדם שנרדף על לא עוול בכפיו ומנסה להוכיח שהוא לא אשם. נושא שהובא לדרגת מסטרפיס ע"י המיומנות של היצ'קוק, נושא שחבוט בכל כך הרבה סרטי מתח, אך כאן יש לו טוויסט ענקי הנובע מנושא הסרט עצמו. כן, הנושא כאן לא פחות חובה ממדע בדיוני, מפעולה ומתח ומסיפור. הנושא הוא רצון חופשי ודטרמיניזם. לא פחות.

בעולם עתידי, עוד כ-30-40 שנה, אפשר לחזות את הפשע ולמנוע אותו לפני שהוא מתרחש. החיזוי נעשה ע"י 3 מוטנטים שחולמים את הפשע, ויחידה מיוחדת צופה ומגיעה למקום הפשע עוד לפני שהוא התרחש. רעיון מדהים, לא? דמיינו עולם ללא פשע, עולם בטוח, עולם שכולנו היינו רוצים לחיות בו, לא?  פועל יוצא הוא שתופסים וכולאים אדם לא על מה שהוא עשה, אלא על מה שהוא עומד לעשות. בעתיד. הנחת היסוד העומדת בהצדקת כליאת הפושע העתידי היא שהעתיד אכן יתרחש כך, והאדם לא ישנה את מהלך העניינים הזה. ז"א יש גורל, ואם מישהו כבר מכיר את העתיד, זה כמו ספר קדוש – לא תסטה ימינה או שמאלה מהדרך הזו. אין רצון חופשי. הכל צפוי והרשות לא נתונה. זה אגב עומד בסתירה למה שנהוג כיום במשפט – האנשים נשפטים על מעשים שהם ביצעו. אך זה כן מתכתב באופן חיובי עם הנוהג של מנגנונים רבים למנוע פשע או חטא – המשטרה לא מאשרת הפגנות ופעילויות רבות על מנת שהסדר הציבורי לא ייפגע (בעתיד), והדת שמה סייגים רבים למהלך החיים וההתנהגות של המאמין שמא לא יתפתה (בעתיד). הנחת היסוד כאן היא שאם יהיה א' אזי בהכרח זה יגרום ל-ב' – ז"א הכל צפוי. עכב כך – הדואליות של השקפת העולם המודרני – האחריות היא על מה שעשית אך מאידך גם ברור מה תעשה  – נותנת לנו הכלים והאהדה וההבנה של מה קורה כאן עם הרצון החופשי והדטרמיניזם. וכך, שלא באופן מפתיע, ראש היחידה לפשעים עתידיים, מוצא את עצמו כאחד שעומד לבצע פשע, מבלי אפילו להבין מה פתאום הוא הולך להיות פושע, וכך מתחיל המרדף שלו להוכיח את תמימותו, להביא לחקר האמת ולא להתמרד נגד הכל צפוי, אלא לערער על המונח "צפוי" ו"הכל", להשמיט את כיסא האוטוריטה מהמציאות היושבת עליו, למצוא חורים. ז"א שטיפת המח של הכל צפוי מחקה את הרשות הנתונה- אין כאן מרד, אלא הרשות נתונה זה משהו שאנחנו הצופים אומרים, משננים, מרגישים ומקווים שיקרה על המסך – ואכן אנחנו רואים את זה (או שמפרשים שמה שאנחנו רואים זה הרשות נתונה). יש כאן אינטראקציה נהדרת בין המסך לבין הצופה בו בכל המישורים – וגם במישור הפילוסופי הזה. סרט פנטסטי, שצפיתי בו לא פעם. תודה למי שהמליצה לי עליו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lG7DGMgfOb8

2002 – Far from Heaven

מומלץ 2002 – Far from Heaven הרחק מגן עדןTodd Haynes

 

 

קטי ופרנק  זוג אמריקאי, גרים בפרברים, בבית יפה, ברחוב יפה, כזה שבסתיו עוטה עלווה אדומה יפהפייה. יש להם בן, הוא מנהל מצליח בתאגיד והיא עקרת בית. אמריקה, קונטיקוט, 1957. התגלמות החלום האמריקאי אין יותר מזה שזוג צעיר יחלום עליו. גן עדן.

 ואז משהו מתנדנד. כנראה שצריך סוג מסוים של אנשים שמורשים להיכנס לגן עדן, כאלו שיתנהגו על פי הנורמה, יהיו קונפורמיסטים מושלמים, ללא מחשבה אחורית כל שהיא, שיחייכו במקומות הנכונים ויבכו כשצריך, ילכו לישון בעשר בלילה, ישתו לשכרה כשצריך להטביע את הצער, יתנשקו ויאהבו ויכעסו במקומות הנכונים, וכל חייהם יזרמו על פי תסריט של ספר מושלם, ספר שלא הם כתבו. גן עדן הוא לא עבור אנשים שינסו להבין מי הם, למצוא את עצמם, לא עבור אלו שנוגסים מי בהיסוס ומי בתאווה בתפוח מעץ הדעת, גם מבלי לדעת על כך.

פרנק מגלה שהוא הומוסקסואל. הוא אמנם מסכים לקחת חלק בתכנית פסיכיאטרית על מנת "להבריא", אך זה לא עוזר. אגב, הומוסקסואלית נחשבה דאז מחלה במיינסטרים המערבי והיו תכניות שונות ומשונות בעיקר פסיכיאטריות במהותם על מנת להחזיר את הסוטה לדרך הטבע הישרה. עם הזמן, הדעה המקצועית השתנתה, וכמו כן אחוזי ההצלחה להחלמה הצטמקו, עד לביטול טוטלי של תכניות אלו בשנות השמונים במערב ובמזרח. הדעה הרווחת כיום אצל בעלי המקצוע שזהו דבר מסוכן מאוד לנסות להניע את האדם מזהותו המינית. למה אני מתעכב על זה? מכיוון שגם כאן בישראל, במאה העשרים ואחת, יש לא מעט אנשי דת שחושבים ואומרים בגלוי שהומוסקסואליות זו מחלה. הם עדיין נצמדים בציפורניהם בגן העדן ומסרבים לראות את האדמה עליהם הם מהלכים. וכך קטי, שלא בדיוק מבינה מה קורה ומה הבעיה (בשנות החמישים לא דיברו על הומוסקסואליות והמודעת הייתה מכאן והלאה) מתרחקת מבעלה מוצאת את עצמה מתעניינת בגבר שחור. גן העדן מתחיל להיעלם והעולם היפה והמיוחל מתחיל לנגוס בשיניו בקטי. בגן העדן של אמריקה אין דבר כזה יחסים בין גזעיים. לא רק שהכושים לא שייכים לגן העדן, כל מי שחש משיכה אל בן או בת הגזע השני מגורש מגן העדן בבושת פנים. ומי שמגרש זה לא האלוהים, וגם לא כותב התסריט של גן העדן. לא, אין צורך בהם על מנת לשמור שבגן העדן כולם יתנהגו כמצופה. יש ברוך השם רכלניות ורכלנים, קובעי דעה ואלו שיעשו שיימינג, חרמות, תוכחה – אתם מכירים אותם, לא? כן, אלו הם שומרי הסף של הדמוקרטיה… סליחה, של גן העדן, והם כמובן ישמרו עליו במינוי עצמי. וכך אנו חוזרים ותוהים מה קורה עם התסריט, מי כתב אותו ועבור מי. האם גן העדן הוא עבור האנשים או עבור שחקנים ששיננו את תפקידם. או שכל מושג החלום הוא שיקרי ונועד להעשיר את מעצבי גן העדן?

דרמה נוגעת ללב.  הסרט מצולם בסגנון של שנות החמישים, ומראה את הטרגדיה של שיברו של החלום האמריקאי מבלי להיכנס אל הצד השיפוטי, ונשאר על פסים תיאוריים.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=5DA3Fu5z_mc