הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע אמריקאי

1984 – Broadway Danny Rose

מומלץ 1984 – Broadway Danny Rose  דני רוז, האיש מברודווי  – Woody Allen

 

 

ברודווי דני רוז… מנהל אמנים. או, יותר נכון אספן של אמנים ביזאריים ולא יוצלחים  (הוא מייצג בין היתר אישה המנגנת על כוסות עם מים, נגן קסילופון עיוור, מהפנט, רקדן סטפס בעל רגל אחת, וכו') למה הוא עושה את זה? הוא מאמין בהם, הוא חושב שלכל אחד, אפילו ללוזר הכי גדול מגיעה הזדמנות. הוא דואג להם. הם הילדים שלו. אפילו כאשר אחד מהם מחליט שמישהו אחר, גדול יותר ומוצלח יותר, ייצג אותו, ואח"כ נמצא בבי"ח כי הרביצו לו, דני רוז משלם את חשבון האשפוז בשבילו. כזה הוא דני רוז, אנושי, מלא סימפטיה, מגן על החלשים, יוצר חממה אנושית בעולם אכזר וחוצץ בין אלו ואלו. אנשים כאלו יצטיירו בתור לוזרים בחברה, שלא מביטים עליהם כמישהו שיש להתחשב בהם. גם כאשר הוא נחשב בטעות כמחזר אחר בחורתו של מאפיונר, אז הגנגסטרים לא באמת מנסים לרדוף אחריו מכיוון שזה הוא דני רוז, אלא כבטעות הוא צף אל התודעה שלהם, הוא לא באמת הרוויח את זה בחיזוריו. הטוב לב, האלטרואיסטיות בכל זאת לא מילה גסה, גם ברחוב – ואוהבים אותו, את דני רוז. אמנם הוא לא הצלחה שהחברה מחזרת אחריו – אבל הוא חודר ללב האנשים ונותן בהם אמון, והם מחזירים לו אמון גם כן. אחת הדמויות המצחיקות שוודי אלן גילם, וגם אשתו דאז מיה פארו מופיעה כאן בתפקיד נהדר – הכל צולם בשחור לבן להדגיש את הנוסטלגיה, הכל מתרחש בניו-יורק, הכל כל כך יהודי והכל כל כך אנושי עם הרבה הומור הנזרק לאוויר (אחרי שהמהפנט מהפנט אישה שלא חוזרת להכרתה, דני רוז פונה אל הבעל: "אני מבטיח לך, שאם אישתך לא תתעורר, אני אקח אותך למסעדה על פי בחירתך. אתה אוהב אוכל סיני?")

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=nGeg-c6fMew

מודעות פרסומת

1983 – Trading Places

מומלץ 1983 – Trading Places משנה מקום משנה מזלJohn Landis

 

 

בן המלך והעני כקומדיה.

זהו סרט כיפי להפליא. במהותו הוא מזכיר את בן המלך והעני של מרק טווין שבו בן המלך והעני – נערים צעירים – היו מתחלפים בתפקידים. כאן יש לנו מיקרה דומה – נוכל עני, חתול רחוב, שחור ולא מחונך מתחלף עם מנהל בחברת ברוקרים, לבן, מחונך ורגיל לחיי מותרות. הדבר מיד לוקח אותנו לקומדיית מצבים, עם צחוק בריא ומתמשך, במיוחד כאשר את העשיר משחק דן אקרויד (כן, השותף של ג'ון בלושי מהאחים בלוז) ואת הנוכל העני – אדי מרפי. שניהם מצחיקים ומושכים את העלילה לאורך הסרט להנאותינו. אך זה לא הכל – החלפת התפקידים נעשה כהתערבות )!!) בין בעלי חברת הברוקרים בה עבד דן אקרויד ועכשיו אדי מרפי – התערבות על ה”סכום הרגיל"  על פי הבעלים, אשר כנראה מתערבים לא מעט ביניהם, אשר מהווה דולר אחד. וההתערבות היא בין הבעלים, שהם גם אחים, על מנת ליישב את הוויכוח מה קובע – הסביבה או הגנים. ז"א האם הנסיבות הם הקובעים מי יהיה הקבצן ומי יהיה העשיר המחונך, או מה שקובע זה הגנים ואז לא חשוב מה הנסיבות, העשיר המחונך הוא זה שאמור להיות כזה. זהו לא הוויכוח בין דטרמיניזם ורצון חופשי (הכל צפוי והרשות נתונה), אלא הוויכוח מה קובע – האופי או המעמד. אגב, נושא מאוד רציני ומעניין. אז נוסף על הקומדיה, אנו מקבלים אותה ברוטב חברתי מטובלת בנגיעות אקדמיות. ועל מנת שלא ישעמם לנו או שלא נמות מצחוק, אנו גם מקבלים כקינוח עקיצה פיננסית הפכפכה – האחים בעלי חברת הברוקרים מתכוונים ומתכננים עקיצה בו ירוויחו מיליונים רבים – אך אקרויד ומורפי חוברים כוחות (מה שפותר את הוויכוח מה קובע הסביבה או הגנים בצורה דיפלומטית בחתך הזהב הכה אהוב על פותרי הסכסוכים – גם וגם. מה שכמובן מטאטא את האמת מתחת לשטיח שלא תפריע) ומצליחים לעקוץ את האחים באותה העקיצה שהם תכננו, תוך כדי כך שהם גם המתעשרים מהפינלה המזהיר. בראוו. תענוג צרוף.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZjDbJQKDXCY

1983 – To be or not to be

מומלץ 1983 – To be or not to be להיות או לא להיותMel Brooks

 

 

זהו רי-מייק לסרטו המדהים של ארנסט לוביטש באותו השם מ-1942. רי-מייק די דומה ואפילו טוב. פרדריק ברונסקי, בעל תאטרון ברונסקי בוורשה, שחקן תאטרון גדול עפ"י עדות עצמית, נותן קטעים משייקספיר. והנה הוא מגיע להמלט ומתחיל לדקלם "להיות, או לא…" ואז איזה דבר מחריד, הבחור מהשורה השלישית קם, ומנסה לצאת לשירותים ומפריע לכל השורה והכי הוא מפריע לברונסקי (פעם שחקן תאטרון רוסי מפורסם אמר שהאויב הגדול ביותר לשחקן על הבמה היא דלת חורקת שנפתחת) וככה ערב אחרי ערב. ברונסקי בהתקפת עצבים, והבחור…הבחור הוא טייס פולני והוא יוצא מקטע של המלט על מנת לפגוש את אישתו של ברונסקי.… זהו סרט מצחיק ומבדר ברמות גבוהות. מל ברוקס כבר התעמל על סרט עם מחזה בתוכו, ועוד עם היטלר בהמפיקים – והוא חוזר לעשות כך גם כאן, ביחד עם אישתו דאז אן בנקרופט. גם כך הסיפור מצחיק, אך מל ברוקס מחדש את הסיפור עם מגע אישי משלו. יש אולי שיגדירו קומדיה ביחד עם היטלר ונושא היהודי כמשהו בעל טעם רע וולגרי. אך מל ברוקס לא בחל בטעם רע וולגריות. היו גדולים מלפניו שעסקו בנושא זה – כמו הסרט המקורי של לוביטש, וגם צ'רלי צ'פלין עם הדיקטטור הגדול (אני חושב שזהו, עד לשנות השישים אלו 2 סרטים הזכורים לי שהיו קומדיות והייתה שם דמות של היטלר). אך צ'פלין אמר לאחר מכן שאילו ידע על הפתרון הסופי קרוב לוודאי לא היה עושה את הסרט. מל ברוקס, אני חושב, היה עושה קומדיה גם בתוך מחנה השמדה. טוב, אולי הגזמתי. בכל אופן ברוקס ידע לעשות קומדיות ושחט כל פרה קדושה בדרכו. והוא ידע לעשות אותן בסטייל. כולל קומדיה נפלאה זו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=itW6U-ocHZQ

והנה מל ברוקס ואן בנקרופט מבצעים sweet georgia brown בפולנית. https://www.youtube.com/watch?v=6SiBS2kqgYM

ואם אתם רוצים לראות את הגירסה לשיר זה שהם עשו בסרט – אז לכו לראות את הסרט.

1968 – The Producers

מומלץ 1968 – The Producers המפיקיםMel Brooks

 

 

תארו לכם מפיק כושל, שכל עבודתו מאחוריו. הוא חי מכספים שהוא לוקח מזקנות שובבות המבלות איתו וגם אוסף כסף למחזמר שהוא רוצה להפיק. קוראים לו מקס ביאליסטוק. יש גם מנהל חשבונות היסטרי לאו בלום. בלום מגלה שחסרים 2000 דולר במיזם של ביאליסטוק וכך הם הוגים רעיון גאוני – מכיוון שמס הכנסה לבטח לא יבדוק ספרים של מחזמר שנכשל, הם מחליטים להגביר את איסוף הכספים ולמכור מניות של המחזמר לכל אותן הנשים ביותר מ-100%, ולהפיק מחזמר שייכשל. על מנת שהתכנית תצליח ביאליסטוק דואג לקחת תסריט הכי גרוע למחזמר, לגייס צוות לא יוצלחים ומריץ את המחזמר בתקווה שיכשל כבר בלילה הראשון. למחזמר אגב קוראים "אביב להיטלר". כן – יהודים עושים אביב להיטלר  בברודווי . (גם בסרט עצמו – לאו בלום ומקס ביאליסטוק, וגם במציאות – מל ברוקס, ג'ין ווילדר וזירו מוסל).

זהו סרטו הראשון של מל ברוקס כבמאי. הוא היה תסריטאי מצליח עד אז, וניסה לעניין אולפנים גדולים בתסריט שכתב לסרט זה. הוא נדחה על הסף כי האולפנים חשבו את התסריט עשוי בטעם רע, עד שלבסוף אולפן אחד התעניין בו. אחרי שלא מצא במאי, ברוקס הציע את עצמו לביים, על מנות לחסוך בהוצאות. ועוד איזה בימוי זה היה! גאוני. וזה עוד נעשה כמשימה צדדית שברוקס לקח! מאז הוא המריא והביא לנו מורשת מל ברוקס נהדרת.

לכשיצא הסרט הוא נתקל בתגובות מעורבות הנוטות יותר לגנאי על הטעם הרע. ברור שאם קראתם על מה הסרט בהחלט אפשר להבין אותם. אבל… כן, יש גם אבל אחד רציני שבזכותו הסרט הוא ממש מצויין. הסרט הזה מצחיק עד דמעות. לא מומלץ לעמוד או לשבת על כיסא כשאתם צופים בו מחשש שפשוט תפלו על הרצפה מעוויתות הצחוק שיתקפו אתכם. בתור לאו בלום משחק ג'ין ווילדר, עד אז שחקן לא ידוע. הוא גם המשיך וכיכב בעוד שני סרטים של מל ברוקס (אוכפים לוהטים ופרנקשטיין הצעיר הנהדרים). בסרט הזה הוא היסטרי עד דמעות. למעשה כל צוות השחקנים נתנו כאן הופעה נהדרת – אך מעל כולם מתעלה מי ששיחק את מקסזירו מוסל, מיודענו שמואל יואל "זירו" מוסל (הכינוי זירו – אפס – ניתן לו ע"י אימו שהזהירה אותו שאם לא ילמד טוב בבי"ס הוא יסתכם באפס). מוסל היה שחקן ידוע בתאטראות ושיחק תפקידים קומיים וגם רציניים ואפילו את טוביה החולב הוא גילם. אך בסרט זה הוא התעלה על עצמו ועל כולם והציג משחק מוגזם, משחק בטוח, משחק קולני וולגרי להקסים. מקס אומר בסרט "הייתי כל כך זהיר, בחרתי מחזה לא נכון, במאי לא נכון, צוות שחקנים לא נכון …. אז איפה עשיתי משהו נכון?" כן – אביב להיטלר הפך ללהיט! מבקר קולנוע ידוע רוג'ר אברט סיפר על מיקרה שקרה לו – הוא היה במיקרה במעלית עם מל ברוקס ואישתו דאז אן בנקרופט כמה חודשים לאחר שהמפיקים יצא, ואז נכנסה אישה אחת למעלית. לאחר שהיא זיהתה את ברוקס היא אמרה "אני חייבת להגיד לך, מר ברוקס, שהסרט שלך הוא וולגרי". ברוקס חייך והסכים "גבירתי, הוא התעלה מתחת לוולגריות". ברוקס הגדיר מחדש את הוולגריות, בגאונות, בצחוק אדיר, באינטליגנציה וחכמולוגיה. אכן, זה לא עבור כולם – אך נשבע לכם – זהו סרט מאוד מצחיק, למרות שנשמע בטעם רע . לכו עליו ותודו לי אחר כך.

קדימון: : https://www.youtube.com/watch?v=z51xeox0Jlg

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1949 – Thieves' Highway

מומלץ 1949 – Thieves' Highway גנבים בדרכיםJules Dassin

 

 

זהו בהחלט סרט אפל. רבים יחלקו על כך – זהו סרט נקמה ביסודו, ולא סרט פשע קלאסי, אין לו אלמנטים שאפשר לקרוא להם ממש אפלים, יש בו ראליזם, משחק טוב, עלילה לא מסובכת ומובנת. כל זה נכון, אבל אני בכל זאת חושב שהוא סרט אפל, ולו רק בזכות הבמאי המעולה, הסגנון המקסים ובכל זאת יש כאן פשע. טוב מספיק עם הגדרות. חייל חוזר הביתה לאחר מלחמת העולם השנייה, מלא חלומות על חתונה עם בחורה שלו ועל הקמת עסק. אך המציאות מכה בו בפרצוף והתהילה של הניצחון (במלחמה) פוגשת את מחירה (העורף) ועכשיו יש להתרגל אל המחיר. אביו, התברר, איבד 2 רגליו ואת המשאית שלו כשעבד עבור כריש שוק התפוחים של סן פרנציסקו – והבחור מחליט לנקום. בסרט יש לא מעט דרמה, מתח, התלבטויות מוסרית, סגנון ראליסטי אך כובש, יש כאן תמונה נפלאה של שוק התפוחים בסן פרנציסקו. אני אוהב סרטיו של מיודענו ז'ול דאסין, הן האמריקאים והן האירופאיים (הרי הוא נאלץ להגר לאירופה בגלל רדיפות המקארטיזם  כי היה פעם חבר במפלגה הקומוניסטית. אגב ג'ו דסן, זמר צרפתי ידוע בשנות השבעים אשר מת מוות מוקדם בגיל 42, הוא בנו).

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cyAhdhbQghQ

1948 – State of the Union

מומלץ 1948 – State of the Union – Frank Capra

 

 

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם משנת 1945. מדובר בדרמה פוליטית, על התפכחות מאידאלים ומעקרונות בעקבות מרוץ פוליטי. כאן – המרוץ למועמדות לנשיאות מטעם מפלגה רפובליקנית בארה"ב. הנושא הוא די שחוק אפשר להגיד מרוב עיבודים במדיה ובחיים האמתיים. עד כדי כך שחוק, שחלק מהציבור מקבל את זה, את הספינים הפוליטיים, במיוחד כשמדובר במפלגה או מועמד שהוא תומך בהם (טוב, זה מובן, זאת פוליטיקה, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכדו' ההצדקות שהאיש הפשוט נותן לפוליטיקאים שלו), אך לא מקבל כשמדובר במפלגה היריבה (איזה תרגיל מסריח, אין להם עקרונות, שקרנים, הם ימכרו את האימא שלהם וכו' כיד הדמיון הטובה). העובדה שאיבוד עקרונות זוכה להבנה או לגינוי אצל הבריאות כיום מצביעה שהנושא רלוונטי גם בימינו – ועקב כך הסרט מעניין אותנו לא פחות מאשר מלפני 70 שנה.

נקודה מעניינת נוספת בסרט, רלוונטית לא פחות אם לא יותר, היא מהות המועמד. בסרט מדובר בסוס שחור, איש עסקים שמנסים להריצו למועמדות, איש שלא גדל במסגרות פוליטיות, ונמצא על הפרק בגלל קיפאון במועמדים ומנהיגים אחרים. כנראה שהדמות הזו מבוססת על וונדל לואיס ווילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות מול רוזוולט ב-1940 – הוא היה סוס שחור, עו"ד ואיש עסקים. מכיוון שהיה איש עסקים, הרי ידע מתי לחבור למי – ויצר עם רוזוולט, אשר נבחר כמובן, שותפויות פוליטיות ותמך בו. הרלוונטיות היא כמובן בגלל סוס שחור אחר של המפלגה הרפובליקנית – דונאלד טראמפ, אשר ניצח מול כל התחזיות גם במפלגתו, למרות מפלגתו, וגם במרוץ לנשיאות עצמו, למרות המדיה ודעת הקהל כביכול, שהתבררה כדעת שמאלניים קולניים בלבד אשר קיבלה במה רחבה בימי הנשיא אובמה, אשר מציאות לא עניינה אותו, אלא רק אידאולוגיה (אני בטוח שהוא היה עושה חייל במהפכה הקומוניסטית ברוסיה).

הסרט אמנם דרמה פוליטית, אך אפוף בציניות מבדרת ומבוצע באופן נפלא ע"י הזוג האגדי – ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-mn4eS8ih4c