הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע אמריקאי

2012 – A Late Quartet

מומלץ 2012 – A Late Quartet כלים שלוביםYaron Zilberman

 

 

מנהאטן ומוסיקה קלאסית. שילוב נהדר ואכן כיף לצפות בסרט ראשון של ירון זילברמן. הסרט נסוב על קוורטט אחרון של בטהובן למיתרים מס' 14 אופוס 31 – יצירה שאומרים ששוברט, לאחר האזנה בו, אמר "אחרי זה, מה נשאר לנו לכתוב?". הוא נכתב ב-1826 ושנה מאוחר יותר בטהובן מת. הסרט מספר על קוורטט למיתרים שפועל כבר 30 שנה, כשלנגן הוויולה (כריסטופר ווקן) מתגלה מחלת פרקינסון. מכיוון שיש לו עוד זמן מוגבל לנגן עד שהמחלה תמנע זאת ממנו, הוא רוצה שקוורטט ייתן הופעה מיוחדת. כאן גם נגן הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) פתאום רוצה להחליף את הכינור הראשון. וכאן מתחילה תסבוכת אנושית בין חברי הלהקה ואפשר להשוותה להצפות פיתחי הביוב בגשם החזק הראשון בחורף הישראלי – הכל צף ומוצף ויש לנו התקוטטות תרבותית נהדרת בדרמה אנושית לצלילי המוסיקה הנהדרת – ולא רק של בטהובן – על נופיה של מנהאטן. הנאה צרופה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=NX66lRnNmqs

2007 – Arranged

מומלץ 2007 – Arranged מסודרותDiane Crespo, Stefan C. Schaefer

 

 

זהו סרט פוליטי. רוחל היא בחורה יהודייה אורתודוקסית מברוקלין, מורה בבית הספר הציבורי. נסירה היא בחורה מוסלמית סורית, גם היא מורה באותו הבית ספר. שתיהן מתיידדות, כמו שרק באמריקה אפשר (אולי גם בישראל, אך לא נראה שבסוריה). שתיהן מאמינות, קונסרבטיביות. ולשתיהן מנסים לסדר שידוך. למרות התקוממות קלה של רוחל בנושא, היא, וגם נסירה, צועדות יד ביד בשביל הגורל הזה, בידידות, בחיוך ולמרות היותן משתי דתות כה עוינות האחת לשנייה. אמרתי שזה סרט פוליטי? אפשר היה לחשוד שהוא גם פוליטי ליברלי – הידידות היא מעל לדת. אך יש כאן בכל זאת מלכודת – די שקופה האמת. שתי הבנות למרות היותן קונסרבטיביות ודתיות, שתיהן עם חינוך גבוה וטוב, שתיהן פתוחות, שתיהן גרות באמריקה החופשית, אך בכל זאת הולכות בדרך המסורת המנוגדת לגמרי לאורח החיים האמריקאי הליברלי, אמנם מופעל עליהן לחץ משפחתי, אך הן עושות את זה מרצונן החופשי. הרי מה זה לסדר שידוך עבורן? זה שמישהו אחר (נגיד אדם שזהו מקצועו – שדכנית) יבחר עבורן את מי שהן אמורות לחיות איתו (בתקווה – כל החיים) – והן רק אמורות להגיד כן או לא עפ"י מבט והיכרות של זמן קצר מאוד. ככה היו מחתנים בנות מלפני כמה מאות שנים, כשהן היו  רכוש של המשפחה, רכוש של הגבר. איפה הרומנטיקה? איפה העצמאות? איפה תקופת ניסיון (חבר-חברה)?  איפה ההתנסות (לחיות ביחד)? איפה אמריקה ליברלית? איפה כאן סרט פוליטי? מה זה – מניפסט למען הפטריארכיות? אין מרד הפמיניזם? כן – מלכודת קטנה שמקלקלת לסרט פוליטי. אולי זה מכיוון שהסרט מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי. אמריקה. סרט קטן ואנושי. סרט לא פוליטי.

2006 – Seraphim Falls

מומלץ 2006 – Seraphim Falls מלאכים נופליםDavid von Ancken

 

 

מערבון עם דילמה מוסרית. או שלא – תלוי באמות המוסר, כמובן. המקום הוא אמריקה. הזמנים הם – לאחר מלחמת האזרחים. קבוצה של אנשים המובלת ע"י המנהיג שלהם – ליאם ניסן – רודפת אחרי קצין צבא הקונפידרציה במנוסה – פירס ברוסנן. הנחישות של ליאם ניסן לתפוש את ברוסנן ראויה להערכה מצד אחד, אך מפחידה מצד שני – הוא כל כך ממוקד במטרה שבקושי רואה מה קורה מסביבו, לא חס על אנשיו ולא נותן להם הנחות – למעשה הוא מצטייר כצייד ראשים אכזרי. אמנם אני מבין שצריכים אנשים כאלו נחושים בצד שמירת החוק – לא נראה כי אפשר לשמור על החוק עם יפי נפש. אך מצד שני לא הייתי רוצה שכן כזה, לא שכן-   ידיד. תודה, אך לא. פירס ברוסנן מצד שני עסוק במשימה של הישרדות וסה"כ עושה רושם של איש הגון וישר. בהתחלה לא ברור לנו על מה המנוסה שלו – אנחנו די עסוקים בלראות איך הוא ישרוד הפעם ומה יעשה ע"מ להתחמק. ויש להודות שאהדה שלנו נתונה לו – הוא האנדרדוג, אותו רודפים, הוא רק רוצה לחיות והוא גם בחור טוב. משום מה אנחנו שכחנו שהוא נרדף ע"י החוק. טוב, לא כל החוקים צודקים, נכון? אז מותר לנו. אך כאן בא הסרט והופך את היוצרות. אנחנו לומדים לבסוף מה הסיבה בגללה ברונסון מנסה לברוח וניסן מנסה לצוד. וכאן באה תחושת הבלבול. האהדה שלנו עדיין נתונה לברוסנן, אך אנחנו כבר די מוכנים לסלוח לניסן על האכזריות. בהינתן הנסיבות. אך הבלבול הוא מוסרי – למה אנחנו עכשיו, לאחר שלמדנו מה עשה האיש, עדיין מסמפתים אותו? ולמה פתאום יחסינו מוכן להשתנות כלפי ליאם ניסן? פירס ברונסון הוא מענטש – אולי בגלל זה אנחנו משאירים את ההערכה והאהדה הראשונה שלנו, ולא שופטים אותו על מעשיו? אך גם ליאם ניסן הוא מענטש – אין ספק בכך – וכאן אנחנו כן מוכנים לשנות במקצת את דעתנו עליו. ז"א זה לא המענטשיות שמשחקת כאן תפקיד. אולי הרושם הראשוני? ואותו מאוד קשה לשנות? ועל זה בנוי הסרט? שבא ורימה אותנו מהתחלה – חשבנו שהוא על א' והוא על ב'? ו-ב' כבר לא מי יודע מה משנה? אולי – וזאת הדילמה, למה ב' לא משנה? לא לחינם הסרט מתחיל במחוזות קרים בארה"ב, ונגמר באימות בין השניים בחום לוהט. אני לא יודע אם התסריטאי רצה לרמוז ששניהם הולכים לגיהינום עכשיו, אך לי לא היה ספק שמערכת המוסר שלי הייתה על הגריל והתייסרתי בשאלה איך קל לעבוד על השיפוטיות של האדם. תמיד צריך להיזהר מלשפוט מוקדם מדי. זה לא שהמסקנה שלנו בסרט לא נכונה – אולי ברונסון באמת זכאי לסימפתיות שלנו וניסן – לחמלה. אך שפטנו מוקדם מדיי. כל זה מוצג לנו כמעט ללא הפרעה של דיאלוגים – כאילו הבמאי לא רצה להפריע לנו לדבר בקול הפנימי עם עצמנו. סרט מניפולטיבי ממדרגה ראשונה.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4afWoSzxqaU

1993 – Jurassic Park

מומלץ 1993 – Jurassic Park  פארק היורהSteven Spielberg

 

 

כשהייתי קטן, קראתי את ארתור קונן דויל, שידוע בעיקר בזכות הבלש הגדול ביותר שנכתב עליו – שרלוק הולמס, אך אני מתכוון כאן לספרו האחר – העולם האבוד. ספר הרפתקאות קלאסי (אגב, מומלץ), שבו אנחנו נכנסים לבועה בה הזמן כאילו קפא ואנחנו פוגשים בעלי חיים וצמחים שמזמן כבר לא קיימים בעולמינו. עולם שכזה שכאילו קפא בזמן הצית א

ת דמיוני, הרתיח את הרגשת הפלא שבי ושבה אותי לגמרי. בזמנו, כמו רוב הילדים, אהבתי לקרוא סיפרי הרפתקאות, מסעות מעבר לאוקיינוסים, טיפוס על הרים, דהירה במערב הפרוע כשאינדיאנים בעקבותיך בצהלות הקרב – אך לאחר שגמרתי לקרוא ספר תורן מסוג זה, ההרפתקה הייתה נגמרת בערך בזמן שכריכת הספר נסגרה על העמוד האחרון. כאן, לעומת זאת, קונן דויל הערמומי שם מלכודת – זהו עולם ניסתר, הקיים בעולמינו וכל מה שצריך זה למצוא אותו ותוכל לקחת חלק בהרפתקה אל תוך נבכי הזמן…. אז זה לא נגמר כשעמוד האחרון נסגר. שפילברג עשה עבודה מצוינת כאן כשהתבסס על ההבטחה

הזאת – ויצר עולם עתיק של דינוזאורים כאן ועכשיו, בימינו אנו, בתור פארק שעשועים. כך הרגשת הפלא שכה זכורה לי מעולם אבוד התעוררה בסרט זה לתחייה. אם כבר מדברים על כך, אזי לא רק בסרט הזה – הרבה סרטי המשך רכבו על תחושת הפלא הזה, תחייה בהתעניינות בדינוזאורים שטפה את העולם, ואפילו כאן, במודיעין, בפארק ענבה יש לא מעט פסלים של דינוזאורים הפזורים ברחבי הפארק. כן – מציאות חדשה שקונאן דויל בדה ושפילברג יישם בדמיוננו. אך כמו כל חלום, גם חלום זה הפך במהרה לחלום בלהות ולקח את המסלול הבדוק והידוע בסגנון

קינג קונג והפך לסרט מפלצות. לא שאני מתנגד – וכנראה שהפלא עובד חזק עם תחושת הפחד – וראה פופולריות של רכבות הרים בפרקי שעשועים כשהאנשים אשכרה משלמים כסף ומושיבים את הילדים על המושבים חוגרים אותם ומשלחים אותם לחמש דקות של צרחות איומות מהולות בשמחה בלתי מוסברת. כך שגם כיוון זה בסרט עובד נפלא. אני זוכר שהלכתי לסרט, כשהייתי מבוגר (טוב, ברור שראיתי אותו לא פעם אחת), עם דוד מיכאל אלייב ז"ל ודודה סבטה תבדל"א להקרנה בתלת ממד במוזיאון מלבורן. דוד מיכאל, שהצטרף מתוך נימוס אינסופי שכה אפיין אותו, שמח לאפשרות של חושך מסביב ונרדם על המקום. אך דודה סבטה – אוי דודה סבטה – היא ראתה את הסרט בפעם הראשונה, ועוד בתלת ממד – הפליאה הניבטת מפניה הפונים בשקיקה אל המסך, היד שלופתת את ידי בכוח שלא חשדתי שיש לה, הצווחות הקטנות שמוהלות פחד והנאה – היא הפכה להיות ילדה קטנה כשראתה את הסרט. ובזה כוחו הנפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=lc0UehYemQA

1978 – Interiors

מומלץ 1978 – רגשותWoody Allen

 

 

רגשות הפתיע אותי. זהו סרט רציני, בלי צחוקים, בלי הומור בכלל, וגם וודי אלן לא משחק כאן. המתכונת לא חדשה עבור וודי אלן – הוא יצר סרטים רציניים, הוא יצר סרטים ללא חיוך, והם היו גדולים (ראו את יסמין הכחולה). אז ממה הופתעתי? האמת היא שלא הייתי צריך להיות מופתע – הרי וודי אלן היה צריך להתחיל פעם באיזשהו סרט להיות רציני ולא רק קומיקאי יהודי נאורוטי כמו ברוב הסרטים הקודמים לזה – ואכן זהו הסרט. עוד משנות השבעים. לאחר סדרה של קומדיות וגם סרטים עם הומור דק ווד אלן מנסה את ידו בסגנון ברגמני טיפוסי. המקומות בהם הסרט צולם הם יפים וקוראים לסרטים שמחים יותר – אך כאן הם נראים מרוחקים, לא משמעותיים וחיוורים – כמו מאחורי ווילון אפור. המשפחה המדוברת – הורים ובנותיהם – שהם כבר בשנות השלושים לחייהם – היא משפחה שהייתה עמידה, משפחה שהעריכה ומעריכה גם כיום אמנות, משפחה שלא נזקקה לרדוף אחר פת לחם ועסוקה כולה בהגשמה עצמית. אך גם כאן זה לא נראה כהצלחה גדולה. בהתחלה זה לא נראה שוודי אלן אכן שם ביקורת על הערכים האמריקאים, אלא מתאר תמונה טיפוסית מחיי המשפחה המודרנית במעמד זה. אך כאן בא האב ומחליט להיפרד מאשתו ולחפש אושר משל עצמו. עד עכשיו הוא היה בתפקיד, היה אבא טוב ובעל מסור, אך הגיע הזמן להגשים את עצמו בלהעניק אושר אישי לעצמו. וכך הוא הולך אל אישה אחרת שלא דומה לנשים שמסביבו. כאן התחלתי לחשוד שיש לוודי אלן מה לאמר על הערכים האמריקאים המודרניים – הגשמה עצמית וחיפוש אחר האושר. מה שהוא אומר מתכתב עם ברגמן בעגמומיות ודיכאון קל הנושפים מהמסך. אני לא הבנתי לגמרי מה כן וודי אלן מנסה להגיד לנו כאן – האם הערכים המודרניים לא מתאימים לנו? האם הערכים המודרניים לא תקפים עבור כולם? או האם הערכים זה משהו מלאכותי שלפעמים מתאים ולפעמים לא לאישיות שלנו? והאם האישיות שלנו סובלת בכבלים של ערכים לא משנה איזה? הקומדיה האנושית, או הדרמה הצפויה מראש של מציאות הווייתנו כרקע לכל העלילות של וודי אלן – הן הקלילות יותר והן הרציניות יותר, כאן מחליפה תפקיד מהרקע אל קידמת הבמה. סרט כבד וטוב של וודי אלן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=L9RLNGiCvUI

1973 – The sting

מומלץ 1973 – The sting העוקץGeorge Roy Hill

 

 

זהו אחד הסרטים המענגים והמבדרים ביותר שנוצרו. אפילו עכשיו, לאחר מרחק של כ-50 שנה, רואים אותו, מרגישים אותו, צוחקים איתו ובעיקר מרגישים שיש לפנינו סטייל. וזה לא פלא –  משחקים כאן רוברט רדפורד ופול ניומן. שמעתם טוב. 2 הסופרסטארים, השחקנים עם כריזמה הורסת – באותו סרט. זה כאילו במקום שמש אחת יש לנו מערכת שמש עם 2 שמשות. משהו יוצא מן הכלל. והקסם הזה עובד אפילו בסרט על פשע הממוקם בשיקגו של שנות השלושים. הקסם הזה לא מופרע ע"י אלימות, יריות, רצח, אונס וכו' – כי הם פשוט לא כאן (זה אגב מאפשר בראש שקט להקרין את הסרט למתבגרים ללא מבוכה). מדובר בזוג נוכלים, צעיר ומבוגר, אשר מרימים מבצע של לגנוב כסף רב מבחור עשיר מאוד. ז"א שוד, אך עם חיוך, עם מוסיקה בלתי נשכחת, עם עלילה מורכבת ובניית מעשה התרמית צעד אחרי צעד, כשאנחנו צופים ועדיין לא מבינים עד הסוף איך זה יהיה, למרות שזה ממש מול עינינו. תענוג אינטליגנטי וכיף מרומם רוח. קשה להבין כיום, בעולם של תקינות פוליטית, איך ייתכן שאנחנו מזדהים כל כך עם גנבים, וזה עוד מול כולם, בפרהסיה, עם כולם ביחד. האם גנב מגנב פטור משחק כאן תפקיד שאנחנו כה איבדנו את דרך הישר? האם האישי (רוברט רדפורד ופול ניומן המדהימים) תמיד ינצח את הכלל (אמות המוסר וחוקים חברתיים)? או שפשוט אפשר להפיק כיף מכל דבר, כל עוד זוכרים שזה בידור? ועוד בידור ברמה כזאת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qCQ017S_VrU

 

 

1954 – On the Waterfront

מומלץ1954 – On the Waterfront חופי הכרך Elia Kazan

 

 

יש שיגידו שהסרט הוא על שחיתות. יש שיגידו הוא על מאבק של איש אחד נגד כולם. יש שיציינו שמדובר על מהפך הקורה לאדם ויש שיעירו שמדובר על סרט על אהבה. וכמובן כולם יגידו שמדובר על סרט על מצפון.

טרי מלוי הוא סוור ומקבל ג'ובים קלים בנמל. זה מכיוון שיש לו אח צ'ארלי שהוא יד ימינו של פרנדלי, ראש וועד הסוורים בנמל. הוועד הוא מושחת עד היסוד ומנהל את הנמל ביד קשה. אין מי שיתנגד או יעביר ביקורת כי הוא מיד מושתק. לפעמים לצמיתות. בגלל זה אין מי שילך וילשין, למרות שהכומר המקומי נושא דרשות ומשכנע את הסוורים לדווח למשטרה על השחיתות. כולם נוקטים שיטה של לא ראיתי לא שמעתי. הפחד השתלט על הנמל. ואז קורה משהו המשנה את טרי מלוי. הוא השתתף בהפחדה של סוור אחד, אך לא ידע שיחסלו אותו. ואז הוא פוגש את אחותו ומתחיל להתאהב בה. אז מתחיל השינוי והמצפון מתחיל לנגן עד שטרי מלוי קם מול אחיו ופרנדלי ומחליט להעיד על השחיתות. (ראינו את זה בכל כך הרבה סרטים בוואריאציות אלו או אחרות שהחלטתי שזה לא ספוילר, אלא תיאור הזירה והסביבה).

מי שמשחק את מלוי הוא מרלון ברנדו ואת אחיו צ'ארלירוד סטייגר. המשחק הוא פשוט נהדר ואפילו עכשיו, 65 שנה מאוחר יותר, הסרט עדיין חזק ומדבר אלינו, אפילו שהנושאים לא חדשים והשחיתות אופפת כל פינה בקיומנו – ולמרלון ברנדו יש תפקיד ניכר למה הסרט כיום עדיין סרט מומלץ (טוב… כמובן שלכל האחרים יש תפקיד קובע גם כן בהצלחת הסרט – תראו אותו ותבינו שאני לא מתלוצץ, הצילומים, המוסיקה, הסצנות – חלקם הפכו לאייקוניות – למשל סצנה בה מרלו מדבר עם אחיו על איך הוא היה יכול להיות מתמודד לתואר – הוא עסק באגרוף פעם, המשחק המשובח של השחקנים והשחקניות… אך מרלו הוא מרלו). כשהוא עשה את הסרט הזה – הוא כבר היה כוכב גדול – הוא עלה כמטאור לכס הכוכבות בעקבות חשמלית ושמה תשוקה – שגם הוא בויים ע"י איליה קאזאן. אגב הבמאי (והוא לא מיודענו, הוא יווני שנולד באיסטנבול ומשפחתו היגרה לארה"ב) – הוא היה ידוע בתור במאי שביים סרטים עם הקשרים חברתיים ונושאים "קשים", וביים בכישרון גדול המוציא משחקניו את המקסימום על המסך. רצה הגורל וקאזאן העיד נגד כמה מחברו למקצוע שהם קומוניסטים. הימים היו צייד המכשפות של מק'רטי. הנזק שנעשה לו בעקבות ההלשנה היה עצום – הליברלים מאגף השמאלי סלדו ממנו. הסלידה הייתה כה עמוקה שהיא המשיכה לאורך זמן – כשב-1999 הוא קביל אוסקר של כבוד, היו הפגנות נגד והרבה שחקנים בחרו שלא למחוא כפיים. זה בדיוק הנושא שקאזאן רצה להראות בחופי הכרך – והיו אנשים שראו בסרט אקט של הסבר עצמי של קאזאן לגבי ההלשנה שלו – וכך הם לא התייחסו אל הסרט כפי שהוא ראוי לו. הצלם של הסרט – בוריס קאופמן (הוא כן מיודענו, ואח ל-2 יוצרי סרטים מפורסמים בברה"מ – מיכאל קאופמן ו-דז'יגה וורטוב) – עשה עבודה נפלאה וזו היא לו סרט ראשון שהוא מצלם. המוסיקה, אגב, של לאונרד ברנשטיין

ובכן, אנחנו חזרנו לשאלה הפותחת – על מה הסרט. אין ספק ששאלת המצפון משחקת כאן תפקיד מפתח. ובעקבותיו באים המהפך ביחיד ומאבק היחיד. למעשה זה היה גם ההסבר של איליה קאזאן לעדותו – הוא הבין שהקומוניזם זה תנועה מסוכנת לארה"ב ובגלל זה מצפונו הנחה אותו להעיד. הנושא הזה מעניין במיוחד מכיוון שכולנו (בהכללה) נגד השחיתות, ואיננו רואים בעדות נגדה כמעשה מכפיש, נהפוך הוא. אך כאשר מדובר בעדות נגד משהו שאתה מזדהה אתו (מי שאנחנו מכנים כיום "שמאלנים" לבטח לא יאהבו השתנקרות נגדם) – אז אתה מחרים את המלשין ומכפיש את שמו. דו-פרצופי המצפון הזה.

אפשר כמובן לדבר על עוד נושאים ומסקנות. למשל הקלישאה – הרוע לא מתקיים לבד, נותנים לו לשלוט (כאו ע"י נקיטת עמדה של "לא ראיתי לא שמעתי"). והמסקנה המתבקשת הנוספת – אל תשתין מהמקפצה (וועד הסוורים נקט בשיטות אלימות מדיי וחיסל את המתנגדים לו. לו היה נוקט עמדה מכילה ופשרת, ומחלקת חלק מריווחי השחיתות בין כולם וכך יוצרת אינטרס אישי – האנשים קרוב לוודאי לא יקומו נגד ואפשר להמשיך בשחיתות). וכך נולדת הטקטיקה של ניהול ההמונים, ניהול החרמות – שיטות בולשביקיות ידועות, שחלחלו גם לחברה שלנו ולזמננו אנו. סרט רלוונטי (ועוד משהו – הסרט הוא בעקבות אירועים אמתיים וחלק מדמויות מבוססות על דמויות שהיו)

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=QOLHbQjtSFs

1950 – All about Eve

מומלץ 1950 – All about Eve הכל עודות חווה Joseph L. Mankiewicz

 

 

ב-1950 יצאו 2 סרטים נפלאים – שדרות סנסט של בילי ווילדר, וסרט זה. כיום זכור יותר הסרט של בילי ווילדר, אולי כי הוא במאי טוב יותר ומסקרן בהרבה ממנקביץ'. ואולי זה בגלל ההופעה מדהימה של גלוריה סוואנסון בסרט הבלתי נשכח ההוא. ואולי זה בגלל הנושא – כוכבת העל שמזדקנת, למעשה שהזדקנה, אך חיה בעבר של התהילה שלה. ואולי מכיוון שהעבר היה סרטים אילמים וכך יש לנו משחק מוגזם על גבול הפאתטי של גלוריה סוואנסון, מה שעובד לא רע במציאות שלנו עם הגוזמה שאנו עדים לה מעל גבי מסכי הטלוויזיה או בכל מדיה אחרת, כולל במות פוליטיות כשפוליטקלי קורקט פשט את הרגל. אגב הסרט ארטיסט גם הוא נסוב על נושא דומה של שחקן סרטים אילמים אשר המציאות של סרטים עם פס הקול דחקה אותו מגדולתו והכוכבים החדשים תופסים את מקומו (סרט מודרני נהדר, העשוי שחור לבן, וגם אילם בנוסף לכל – הומאז' גדול לז'אנר. אגב, צ'אפלין הימר בגדול כשהמשיך לעשות סרטים אילמים בעידן של סרטים מדברים. לצ'אפלין זה הצליח).  הכל אודות חווה נסוב על נושא דומה – כוכבת מזדקנת כשהמציאות דוחקת אותה הצידה ואת מקומה מנסה לתפוס כוכבת צעירה.

בזה הדמיון מסתיים, כי לא מדובר בכוכבת זקנה – סה"כ בסביבות ה-40. ולא מדובר בסרטים, אלא בתאטרון. ולא מדובר בהחלפת דורות סתם – אלא בסיטואציה בה הכוכבת הצעירה היא לא אחרת מאשר בת טיפוחה של הכוכבת, אשר על פני השטח היא שיא התמימות, אך היא חורשת מזימות. מזימות שאגב לא התחמקו מעיניה של הכוכבת. אז מה אתם אומרים, האם הכוכבת נלחמה? הפתעה. אז לא כל כך. ז"א היא סלדה מהתנהגות של חווה, אך האם היא נלחמה? טוותה מזימות נגדיות? לא. היא לא התקוממה נגד הגורל. יש חיים ואושר לאחר גיל הארבעים. ונראה שהיא תרד מהבמה בעדינות אצילית, אפילו אם הבמה עומדת להיכבש ע"י הנחשית המניפולטיבית שבאה מביתה. לכוכבנית הצעירה קוראים חווה. אמנם מכותרת הסרט  אפשר היה לחשוב שמדובר על כל המין הנשי, ומהתפתחות הסרט אפשר היה גם להוסיף שמדובר בכותרת שוביניסטית המציגה את כל הנשים  נגועות בכוונות של שטן. אך לכוכבת המזדקנת קוראים מרגו. ולמעשה הסרט הוא לא על חווה אלא על מרגו. ויותר מזה, היא על כל הכוכבים המזדקנים שהכוכבים הצעירים זוממים לתפוס את מקומם. ואף יותר מזה – כל הדור המבוגר שיצטרך לפנות את הבמה לדור הצעיר ממנו.

הסרט אינטליגנטי מעין כמותו עם משחק נהדר של כל צוות השחקנים. את חווה משחקת אן בקסטר (שאגב בשנות השבעים שיחקה גם ב-Applause – מחזמר בעקבות הכל אודות חווה – רק הפעם היא שיחקה את מרגו) שקיבלה מועמדות לאוסקר על סרט זה. את מרגו משחקת במשחק חייה שזכור לי כתפקיד שלא הרבה שחקנים מסוגלים לשחק ככה, לא אחרת מאשר הכוהנת הגדולה של המשחק – בטי דיוויס. בטי דיוויס באה לתפקיד זה כבר מבושלת – אין לי מושג האם ההזדהות שלה עם הדמות היא שיצרה משחק משובח זה, או להיפך – כשרונה להיכנס אל הדמות הוא כה גדול שהיא משיגה הזדהות מוחלטת עם הדמות. תהיה סיבה אשר תהיה – אך משחק זה היה אדיר. אם היה לי אלף כובעים, הייתי מוריד אחד אחד לכבודה. באמת שאפו. סרט זה גם עשה, כנראה כמה מהפכים בחייה – אן בקסטר הפכה להיות חברה שלה לשנים שיבואו, בסרט היא גם הכירה את בעלה הרביעי והאחרון גרי מריל. כמו כן, אחרי הסרט לקראת אמצע שנות החמישים בטי דיוויס לקחה הפסקה מהקריירה הפורייה מאוד שלה, וחזרה אליה בשנות השישים. אפשר לחפש קווים מקבילים בינה לבין מרגו (אגב בטי דיוויס אימצה בת ביחד עם בעלה הטרי וקראה לה בשם מרגו), ואפשר לראות אותם גם כשהם לא שם. זה, אני חושב, מכיוון שהכל אודות חווה, שלא כמו שדרות סנסט שדיבר על לחיות בעבר ובסרטים, מדבר כאן על החיים עצמם, על מאבק חילופי המשמרות יהיה מגעיל ככל שיהיה. כל אחד יוכל לזהות בסרט זה כמה דמויות שהוא מכיר, כך שהוא מומלץ ביותר לצפייה עבורנו. או, כפי שמרגו אמרה בציטוט הכי ידוע מהסרט, "תחגרו חגורות בטיחות, הלילה יהיה מלא מהמורות".

בעקבות סיפור קצר מעט מארי אור מ-1946 בשם החוכמה של חווה שבעצמו מבוסס על מיקרה אמיתי שקרה לשחקנית בריטית אליזבת ברגנר בשנות ארבעים כששחקנית צעירה שהיא טיפחה ניסתה להשתלט על חייה ותפקידיה של אליזבת. אגב מרלין מונרו הופיעה בתפקיד קטנטן בסרט זה גם כן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=LSntQerk8cQ

1947 – Out of the Past

מומלץ1947 – Out of the Past מתוך העבר    Jacques Tourneur

 

 

מבוסס ע"פי ספרו של דניאל מיינווארינג מ-1946 בנה את הגרדום גבוה.  זהו אחד הסרטים האפלים הטובים שנעשו בשנות הארבעים. מדובר באדם (רוברט מיטצ'ום) הבורח מעברו ומנסה להתחיל הכל מחדש. עכשיו – לרוברט מיטצ'ם יש מבט כזה מצועף והוא כולו משדר חוסר אכפתיות למה שקורה, למה שאנשים עושים לו או אפילו למה שהוא עושה – שזה מדהים, וכל כך מתאים לסרטים אפלים שאפשר לחשוב שמיטצ'ם נולד ע"מ להופיע בהם. אפשר כמובן לחשוב על לא מעט נושאים בכל סרט אפל, גם זה. אבל הבולט כאן (ובהרבה סרטים אחרים) הוא השימוש בפאם פטאל (שהיא כמובן גילגול של חווה מבראשית, זאת עם התפוח והנחש – היא יפהפייה, היא מפתה, היא סקסית, היא כובשת אותך ומסובבת אותך ולבסוף היא תמכור אותך לשטן) – כאן משחקת אותה ג'יין גריר – חברה של גנגסטר (קירק דאגלאס במשחק מעולה), שיורה בו ובורחת עם ארבעים אלף דולר. והוא שולח את מיטצ'ם – שהוא היה בלש פרטי בניו יורק – למצוא אותה. מיטצ'ם חושש שהוא רוצה לרצוח אותה, אך הגנגסטר מרגיע אותו – לא, אני רוצה אותה בחזרה, אתה תראה אותה ותבין. ולאחר שהבלש מוצא אותה, הוא מבין וגם מבין, עד כדי כך שהם בורחים ביחד מהגנגסטר. טוב, אין טעם לספר את העלילה – שהיא מתפתלת ומתפתלת כיאה לסרט אפל – פשוט תלכו ותראו את הסרט, אם עדיין לא ראיתם. האווירה המתאימה היא ספה בחדר מוחשך וכוס וויסקי ביד כמעט אמרתי גם – ופאם פטאל לצידך. לא תצטערו. אגב סרט זה משופע בהומור סרקסטי מאוד ועדין בדיאלוגים (טוב, לא מדובר בדיאלוגים ארוכים, אלא יותר במשפטים בודדים שהגיבורים מסננים בין שיניהם האחד לשני) – צריך ממש לעקוב אחריהם ע"מ להרגיש את זה. ומכיוון שכמעט לא מרגישים את זה (למשל הגנגסטר מציע לבלש – סיגריה? והוא עונה – מעשן – כשהוא מראה את הסיגריה. בסרט הזה כולם כל הזמן מעשנים. אז אני מניח שהם התבדחו) – אז זה בכל זאת קיים, זה נותן מגע סופי של קסם לסרט זה. נהדר.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=qiIB8Y8PBe8

1941 – The Maltese Falcon

מומלץ1941 – The Maltese Falcon הנץ ממלטה – John Huston

 

 

 

סרט אפל בכיכובו של המפרי בוגארט נעשה עפ"י הספר של דשיאל האמט מ-1930. למעשה, זהו סרט שהציב סטנדרטים לסרט אפל, וסטנדרט איך חוקר פרטי צריך להיות ולהיראות. ואת הסטנדרט הזה קבע בוגארט – ששיחק את הבלש הפרטי. למעשה זה התפקיד שהקפיץ אותו למעלה, לספירות של סופרסטאר. את הסטנדרט הזה גם קבע ג'ון יוסטון, שזהו לו סרט ראשון ולאחריו יבואו הצלחות רבות. אם כבר מדברים על דברים ראשוניים – הרי בזה זה לא נגמר בסרט הזה – כאן יש לנו הופעה קולנועית ראשונה של סידני גרינסטריט – שחקן במות, שמן ו…בן 61. הוא הולך לשחק ביותר מ-20 סרטים בתשע השנים הבאות – ביניהם קזבלנקה המופתי. אז כן, הסרט הזה מסמל לא מעט התחלות מצליחות.

הנץ ממלטה, העשוי מזהב ומצופה באבנים יקרות היה מתנה של הטמפלרים למלך ספרד, אך הפיראטים תפסו אותו ומאז אבדו עכבותיו. אפשר להתחיל לספר את העלילה של הסרט, אפשר לעקוב אחר העלילה בתוך הסרט, אך אני מציע דרך אחרת לצפות בסרט, מכיוון שהעלילה היא פתלתלה ובכלל לא העיקר כאן. מה שעושה את הסרט זה הסגנון, הצילומים, האווירה המחשמלת ובניית דמויות. דמות הבלש הפרטי למשל היא דמות של איש קשוח, הניגש לדברים ללא רגשות וללא שום רגשנות.  הוא לפעמים מתפוצץ, לפעמים שותה, לפעמים מרביץ ללא סיבה ובעיקר מבסוט מעצמו. אך מתחת לחזית לא-אכפת-לי-מכלום מבצבצת נשמה שרוטה.  לאחר תפקיד זה, בוגארט שיחלל את הדמות הזאת עוד ועוד עד שהיא הייתה בלתי נפרדת ממנו, כמו דמות הנווד וצ'רלי צ'אפלין. גם כשהוא אוהב – וחייבים לזכור שמדובר בסרט אפל, אז הוא לבטח אוהב את הפושעת עצמה – אזי הוא לא מתכוון להתבכיין. הוא אומר לה "כל הסיכויים שתקבלי מאסר עולם. זה אומר שאם תהיי ילדה טובה, תשתחררי בעוד עשרים שנה. אני אחכה לך. אם הם יתלו אותך, אני תמיד אזכור אותך." כן, בייבי. בלי דמעות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=phUxnXGhEiI