הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע אמריקאי

1964 – The Train

מומלץ 1964 – The Train רכבתJohn Frankenheimer

 

 

סרט מתח ממדרגה ראשונה עם ברט לנקסטר וג'ן מרו. פריס הכבושה ע" הנאצים. אוגוסט 1944. בגלריה הלאומית ג'ו דה פאם בגני טולרי הנאצים מחזיקים אוצרות אומנות שהם החרימו (מילה מכובסת ל-גנבו). קצין נאצי בכיר אורז את האוצרות על רכבת ע"מ להעביר אותם לגרמניה. המחתרת הצרפתית מנסה להתערב ולמנוע מהרכבת לצאת מצרפת. יש סרט דומה מהתקופה האחרונה – ציידי האוצרות של ג'ורג' קלוני מ-2014 על אותו הנושא – המפעל הנאצי להשמיד ולהבריח אוצרות אומנות. רכבת לטעמי סרט טוב יותר. יש כאן סצנות רכבות מרהיבות והשיטה של עצירת הרכבת היא בעקבות מיקרה אמתי של עצירת הרכבת מספר 40,044 בידי לוטננט של כוחות צרפת החופשיים אלכסנדר רוזנברג. הסרט הוא בהשראת ספר חזית האומנות של האוצרת של ג'ו דה פאםרוז וואלנד – דמות מרתקת. היא הייתה גם ההשראה לספר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History אשר בתורו היווה השראה לסרט ציידי האוצרות. את דמותה בציידי האוצרות אגב גילמה קייט בלנשט. רוז וואלנד הייתה היסטוריונית של אומנות ובזמן כיבוש הנאצי הייתה האוצרת של הגלריה הלאומית, אשר שימשה את הנאצים כמחסן של פרטי אומנות אשר הם גנבו מצרפת ומאוספי אמנות יהודיים. רוז ניהלה בסתר רשימה של כל הפריטים, וכך, לאחר תבוסת הרייך השלישי, היא הייתה גם דמות מרכזית בזיהוי והחזרת אוצרות אומנות. הרייך השלישי עסק בשיטתיות בביזת האומנות האירופית. למה נאצים שדדו אוצרות אמנות? היטלר בראשית דרכו היה אמן שנכשל, אך ראה את עצמו כחסיד גדול של אומנות. חלומו היה להקים גלריית אמנות ענקית בעיר מולדתו לינץ. אך היטלר גם לא אהב אמנות מודרנית של המאה העשרים וכינה אותה דקדנטית. וכך, בהשראת הכוונה להקים פיהררמוזיאום, פילדמרשל גורינג ובכירים נאצים אחרים עסקו בשיטתיות בביזת האומנות האירופית ויעדו אותה בחלקה למוזיאון הזה, בחלקה לאוספים הפרטיים שלהם ובחלקה, בעיקר אמנות דקדנטית, למכירה בשוויץ ע"מ לממן את בניית המוזיאון, או להשמדה בתור אומנות לא ראויה. בגלריית ג'ו לה פאם החזיקו בעיקר אמנות "לא ראויה" – פיקאסו, דאגה ואחרים. כאשר רוז גילתה שמנסים להעביר את האוצרות מהגלריה לקראת שחרור צרפת ע" כוחות הברית, היא יצרה קשר עם המחתרת הצרפתית ושכנעה אותה לעצור את הרכבת. אגב, כשאלכסנדר רוזנברג עצר רכבת שהיוותה השראה לשיטת עצירת הרכבת בסרט, הוא גילה בתוכה הרבה ציורים אשר היו תלויים בזמנו בבית אביו, עסקן אומנות מפורסם, פייר רוזנברג.

זהו נושא מרתק אשר יכול להחזיק אותי דרוך ובהקשבה מלאה המון זמן. עד היום יש מאמצים להחזיר את האמנות הגנובה לצאצאי הבעלים, ופה ושם אנחנו שומעים על תביעה זו או אחרת (גם הסרט האישה בזהב עסק בנושא). אך בסרט הזה, מלבד הנושא המרתק ומתח ממדרגה ראשונה, יש דבר נוסף. ברט לנקסטר, אשר משחק את איש המחתרת שעוצר את הרכבת, לא מחשיב את האומנות שיש עליה. למעשה הוא איש פשוט ולא מבין באמנות. הוא גם חושב שכל האומנות לא שווה חיי אדם אחד. למעשה, עבור אנשי תרבות, הוא ברברי. או, איך שהקצין הנאצי שניסה להבריח את האמנות אמר לו:

התמונות בשבילך הם כמו שרשרת פנינים לקוף

והקצין הנאצי היה חובב אומנות אמיתי, הוא לא היה שותף לסיווג האמנות הדקדנטית של הנאצים ואהב גם אותה. כך הוא אמר לברט לנקסטר:

הציורים הם שלי. הם תמיד יהיו. היופי שייך לאנשים המעריכים אותו. הם תמיד יהיו שייכים לי או לאנשים כמוני.

זהו דיון רציני בפני עצמו – למי שייך הדבר – למי שיודע להעריך אותו, או למי שמחזיק בו? הרי אפשר לטעון טיעונים משכנעים לכאןולכאן! למי שייך הנוף לים – למלון שקם על החוף או לחובבי הים? למי שייכת מצלמת הלייקה – לצלם או למי שהלייקה מאביקה אבק בארונו? למי שייך הפיקאסו – לאספן פרטי או למוזיאון? אישית אני יכול להגן עמדה זו או מנוגדת לה בהצלחה ושיכנוע עמוק. אך אישית אני מאמין בדעה הרווחת ודי מקובלת כיום – הים לא שייך למי ששם יתד על חופו ולא למי שחובב שחיה. הים שייך לכולם. האוויר שייך לכולם. האמנות היא של כולם ועבור כולם. ומוזיאון, או אספן, הם רק אמונים בלשמור אותה, אם חפץ האמנות זקוק לשמירה. יש שיעריכו את האמנות ויש שבכלל לא – אך היא של כולם, היא אחד מביטויי הציוויליזציה והתרבות – והתרבות הרי של כולנו.

אך ברט לנקסטר הרי ברברי, הוא מחשיב חייו של אדם אחד הרבה מעל לכל קישקושי הבד האלו. מה לו ולאמנות? לתרבות? כאן נכנס מימד נוסף – האדם כחיה חברתית, כחיה פוליטית. בסרט הדמות של רוז וואלנד פנתה בדיוק לכיוון זה בניסיון לשכנע את לנקסטר לעצור את הרכבת:

"הציורים האלו הם חלק מצרפת. הגרמנים רוצים לקחת אותם מאיתנו. הם לקחו לנו את האדמה, את המזון, הם חיים בבתים שלנו ועכשיו הם מנסים לקחת מאיתנו את האמנות שלנו. היופי הזה, החיים האלו, תוצרת צפרת, חזוננו, אמוננו – אנחנו מחזיקים את זה במשמורת עבור כולנו. אתה מבין? זאת גאוותנו, מה שאנחנו יוצרים ושומרים עבור העולם. יש דברים פחותים מזה שעבורם שווה לסכן חיים"

הכבוד, הכבוד הלאומי, זה מה ששכנע את הברברי שלתרבות יש ערך. לא לו הערך, לאחרים. אך זה לא שייך לנאצי הזה. לא ניתן לו לקחת מאתנו. מניפולציה מעניינת ומאתגרת. הברברי שלא מבין בציור, מציל אותה מידיו של מבין באמנות למען מדינתו. (במיקרים אחרים זה יהיה למען דתו, למען כפרו, למען משפחתו. המסגרת החברתית של האדם גם היא שולטת על מעשיו, לא רק רצונותיו האנוכיים).

סרט שאהבתי.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=Kuyme-U9-es

מודעות פרסומת

1961 – The Hustler

מומלץ 1961 – The Hustler אדי פלסוןRobert Rossen

 

 

סרט שנחרט חזק בזיכרון. מי לא מכיר את הסיפור על אדי פלסון המהיר והשמן ממינוסוטה? אם יש מישהו – אז שיועיל כבודו ויראה את הסרט. פול ניומן הפך להיות כוכב-על אחרי הסרט הזה – ובצדק. אחת ההופעות הגדולות שלו. את האוסקר הוא קיבל משום מה ברי-מייק שלו לסרט – צבע הכסף. מדובר על סיפור התמודדות בין שני אנשים. כאן מדובר בסנוקר. אדי מנסה להיות מספר אחד בארה"ב בסנוקר ולקחת את הכבוד מהשמן ממינוסוטה. באותו הזמן כמובן מדובר לא על ענף ספורט – סנוקר היה (ונשאר במידה מסוימת גם כיום) משחק שהיו מהמרים עליו. הרבה כסף היה מעורב במשחקים. האם זהו סרט על כסף? על סנוקר? על מאבק בין 2 אנשים? ובכן, לא. מדובר על חיפוש אחר האנושיות דרך המסננת של ניצחון והפסד, דרך מאבק בין האנשים, דרך הרצון הבלתי נשלט לנצח בכל מחיר. והמחיר שאדי בסופו של דבר נאלץ לשלם בתור אדם הוא עצום. אין ניצחון ללא הפסד. הדרך אל הפסגה רצופה בגוויות של האנשים הקרובים ביותר אליך. אמרו לאדי – "יש לך כשרון". אדי שאל – "כן? אז מה ניצח אותי?" השיבו לו – "האופי". כאן אדי מנצח במשחק אך מפסיד באופי. ריצת האמוק שלו להביס את היריב, הביסה אותו בתור אדם. מספרים על הבמאי, רוזן, שהיה קומוניסט בשנות השלושים, ונדרש למסור שמות של החברים שלו במפלגה (כן כן, זה לא ברוסיה הסובייטית, אלא בארצות הברית של אמריקה, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בימינו בשנות החמישים של המאה שעברה). בהתחלה הוא סירב, אך לאחר מכן, על מנת להמשיך ולעבוד בחברה האמריקאית בזמן מקרתיזם, הוא אכן הלשין על חבריו. וכך זכה להמשיך ולעבוד. זה מתכתב יפה עם הנושא של הסרט. סרט ענק.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=n7aFFqz2bXU

1960 – The Apartment

מומלץ 1960 – The Apartment הדירהBilly Wilder

 

 

הדירה – זו קומדיה מרירה-מתוקה של בילי ווילדר. ג'ק למון חוזר לשחק בסרט של ווילדר לאחר הצלחה מסחררת של חמים וטעים, רק שהפעם לצידו לא מרלן מנרו אלא שירלי מקליין הנהדרת. סרט זה הוא מקפצה ממנה הם נהיו כוכבי על. ובצדק – ההופעה שלהם כאן היא כל כך מדביקה אל המסך ומעוררת סימפתיה שזה לא יאמן. ולעורר סימפתיה כאן זה לא פשוט. הרי אם לראות את המצב בעיניים פקוחות, יש לנו כאן עובדים בחברה, אשר מוכנים לעשות הכל עבור הבוסים שלהם ע"מ לזכות בקידום או הטבות. לבוס לא אומרים לא. ולא משנה כמה עקרוני אתה. אז איך אנשים כאלו זוכים לסימפטיה? ובכן זהו – הם הרי אנחנו. גם אנחנו נלקק, נסכים עם כל דבר, נענה לבקשות מופרזות רק ע"מ לזכות בהטבות מיוחלות. הרי העובדים העקרוניים בסוף עפים ממקום עבודה, או זוכים לכל הלחץ והבררה שנשארה. אז זו האמת – אנחנו כאלו, ובגלל זה הסימפטיה שלנו נתונה לגיבורים על המסך. וברגע שהם זכו לסימפטיה, אזי השמיים הם הגבול. וכך יוצאת לנו קומדיה מבית היוצר של בילי ווילדר, על עובד בחברה שדירתו מנוצלת ע"י הבוסים שלו לפגישות רומנטיות, והוא נאלץ לשוטט ברחבי העיר ולחכות עד שדירתו תתפנה. עד שהוא פוגש את שירלי מקליין, שהיא מייצגת טיפוס דומה אך אחר – היא יוצאת עם הבוס כי הוא מבטיח לה להתגרש מאישתו. כמה מזכירות חלמו להתחתן עם הבוס? כמה כבר עשו את זה? וכמה שלא נאהב את הסיטואציה, עדיין נצדיק את הבחורה – היא באמת אוהבת אותו, היא נאיבית והוא מרמה אותה, וכו' ע"מ להגביר את הסימפטיה. כי….נכון, אנחנו כאלו, מוכנים למכור את העקרונות תמורת החלום, אפילו שהוא מציץ מקומה עליונה ללא מעלית. ואנחנו אוהבים לראות סרטים על בחורות כאלו (ראה ארוחת בוקר בטיפני). אז אתם מבינים, הקומדיה שלנו עשויה מחומרים כאלו. אמרתי – מריר-מתוק. רוצו לראות, אם טרם הספיקותם.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=GX9-5Zxy5us

1950 – The Asphalt Jungle

מומלץ 1950 – The Asphalt Jungle ג'ונגל האספלטJohn Huston

 

 

ג'ון יוסטון האגדי מביים סרט אפל נהדר, ועוד עם מרלן מונרו בתפקיד קטן אמנם, אך משמעותי. מדובר בסרט פשע עיבוד לספרו של בורנט באותו השם מ-1949 – סרט על שוד יהלומים למעשה. החטא ועונשו. חבורה מתכנסת על מנת לשדוד יהלומים בשווי מיליון דולר. אך מה לעשות, אם היה משהו כמו פשע מושלם, אזי לא היינו יודעים על זה, לא? אין פשע מושלם. כל החיים בנויים על טעויות במוטציות של גנים המהווים בסיס לאבולוציה, וכך לחיים עצמם. גם בחיים אין דבר מושלם והם מורכבים מכל מיני טעויות, אפילו שיהיו קטנות – אך טעויות. אם התכנון מושלם, אזי הייתה טעות בעיצוב. אם העיצוב מושלם תהיה טעות בביצוע. אם הביצוע היה מושלם, אז תהיה טעות אחרי הביצוע. וכך הלאה – גם כאן יש לנו טעויות ועקב כך גם המרדף אחר השודדים. הסרט עשוי בסגנון נהדר, עם משחק טוב וצילומים מעולים. אחד מסרטים האפלים הטובים שנוצרו.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=IXrP6Uo4nUI

1949 – Thieves' Highway

מומלץ 1949 – Thieves' Highway גנבים בדרכיםJules Dassin

 

 

זהו בהחלט סרט אפל. רבים יחלקו על כך – זהו סרט נקמה ביסודו, ולא סרט פשע קלאסי, אין לו אלמנטים שאפשר לקרוא להם ממש אפלים, יש בו ראליזם, משחק טוב, עלילה לא מסובכת ומובנת. כל זה נכון, אבל אני בכל זאת חושב שהוא סרט אפל, ולו רק בזכות הבמאי המעולה, הסגנון המקסים ובכל זאת יש כאן פשע. טוב מספיק עם הגדרות. חייל חוזר הביתה לאחר מלחמת העולם השנייה, מלא חלומות על חתונה עם בחורה שלו ועל הקמת עסק. אך המציאות מכה בו בפרצוף והתהילה של הניצחון (במלחמה) פוגשת את מחירה (העורף) ועכשיו יש להתרגל אל המחיר. אביו, התברר, איבד 2 רגליו ואת המשאית שלו כשעבד עבור כריש שוק התפוחים של סן פרנציסקו – והבחור מחליט לנקום. בסרט יש לא מעט דרמה, מתח, התלבטויות מוסרית, סגנון ראליסטי אך כובש, יש כאן תמונה נפלאה של שוק התפוחים בסן פרנציסקו. אני אוהב סרטיו של מיודענו ז'ול דאסין, הן האמריקאים והן האירופאיים (הרי הוא נאלץ להגר לאירופה בגלל רדיפות המקארטיזם  כי היה פעם חבר במפלגה הקומוניסטית. אגב ג'ו דסן, זמר צרפתי ידוע בשנות השבעים אשר מת מוות מוקדם בגיל 42, הוא בנו).

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=cyAhdhbQghQ

1948 – State of the Union

מומלץ 1948 – State of the Union – Frank Capra

 

 

הסרט הוא בעקבות מחזה באותו השם משנת 1945. מדובר בדרמה פוליטית, על התפכחות מאידאלים ומעקרונות בעקבות מרוץ פוליטי. כאן – המרוץ למועמדות לנשיאות מטעם מפלגה רפובליקנית בארה"ב. הנושא הוא די שחוק אפשר להגיד מרוב עיבודים במדיה ובחיים האמתיים. עד כדי כך שחוק, שחלק מהציבור מקבל את זה, את הספינים הפוליטיים, במיוחד כשמדובר במפלגה או מועמד שהוא תומך בהם (טוב, זה מובן, זאת פוליטיקה, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכדו' ההצדקות שהאיש הפשוט נותן לפוליטיקאים שלו), אך לא מקבל כשמדובר במפלגה היריבה (איזה תרגיל מסריח, אין להם עקרונות, שקרנים, הם ימכרו את האימא שלהם וכו' כיד הדמיון הטובה). העובדה שאיבוד עקרונות זוכה להבנה או לגינוי אצל הבריאות כיום מצביעה שהנושא רלוונטי גם בימינו – ועקב כך הסרט מעניין אותנו לא פחות מאשר מלפני 70 שנה.

נקודה מעניינת נוספת בסרט, רלוונטית לא פחות אם לא יותר, היא מהות המועמד. בסרט מדובר בסוס שחור, איש עסקים שמנסים להריצו למועמדות, איש שלא גדל במסגרות פוליטיות, ונמצא על הפרק בגלל קיפאון במועמדים ומנהיגים אחרים. כנראה שהדמות הזו מבוססת על וונדל לואיס ווילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות מול רוזוולט ב-1940 – הוא היה סוס שחור, עו"ד ואיש עסקים. מכיוון שהיה איש עסקים, הרי ידע מתי לחבור למי – ויצר עם רוזוולט, אשר נבחר כמובן, שותפויות פוליטיות ותמך בו. הרלוונטיות היא כמובן בגלל סוס שחור אחר של המפלגה הרפובליקנית – דונאלד טראמפ, אשר ניצח מול כל התחזיות גם במפלגתו, למרות מפלגתו, וגם במרוץ לנשיאות עצמו, למרות המדיה ודעת הקהל כביכול, שהתבררה כדעת שמאלניים קולניים בלבד אשר קיבלה במה רחבה בימי הנשיא אובמה, אשר מציאות לא עניינה אותו, אלא רק אידאולוגיה (אני בטוח שהוא היה עושה חייל במהפכה הקומוניסטית ברוסיה).

הסרט אמנם דרמה פוליטית, אך אפוף בציניות מבדרת ומבוצע באופן נפלא ע"י הזוג האגדי – ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=-mn4eS8ih4c

2012 – The Vow

שווה 2012 – The Vow לא תשכחMichael Sucsy

זהו סרט רומנטי. זוג נשוי מעורב בתאונת דרכים. היא מאבדת זיכרון לגבי בעלה ונישואין אך זוכרת את כל העבר לפני כן, כולל החבר הקודם שלה. הוא לעומת זאת מנסה להחזיר את זיכרונותיה בחזרה ולזכות מחדש באהבתה (הרי הוא לא קיים בזיכרונותיה). הסיפור מסתבך כשההורים שלה נכנסים לתמונה – הם לא אוהבים את בעלה והיא לא יודעת מה לעשות, לא יודעת למה הפסיקה לימודים בקולג'’, לא יודעת למה נפרדה מחבר קודם.. וכך העלילה הולכת ונדה ונעה בין בעלה שהיא לא זוכרת לבין חייה הקודמים. מה שמעניין בסרט זה לא הטיפול הנקי והסופר רומנטי ויפה (הרי המצב בפועל לא יכל להיות כל כך נקי ורומנטי, הרי אפשר להרים גבה על איך עושים אהבה עם בן זוג שאומרים לך שהוא בן זוג, אף שהוא לא קיים אצלך לא בזיכרון, ולא ברגש). מה שמעניין הוא שהסרט בא בעקבות מיקרה אמתי שקרה.

2012 – Snow White and the Huntsman

שווה 2012 – Snow White and the Huntsman שלגיה והציידRupert Sanders

שלגיה והצייד אמנם מבוסס על דמויות של האחים גרים – יש שלגיה, יש מכשפה ויש אפילו גמדים, אך היא לא לילדים. זה לא דיסני. זה אמנם מעשיה ופנטזיה, אבל עטופה בצורה אפלה אך ראליסטית וכל כך יפה בערבוב מכשף של ימי ביניים, יער אימה ומקום קסום עם פאות. כמובן יש גם הרבה קטעי פעולה – מה שמביא עוד ממד מעניין למעשיה. ניחשתם – זאת מעשיה מורכבת, עם הרבה דמויות. למעשה יצא גם סרט המשך – כי סרט אחד כנראה לא הצליח לפתח את הנושא עד תומו. יש טרנד כזה אצל מספר סרטים – הם הולכים בעקבות סדרות טלוויזיה (יש גם סרטים שעשו רילוקיישן – למשל פארגו של האחים כהן היה סרט נהדר, שהאחים החליטו לעשות ממנו גם סדרת טלוויזיה, ולאחר שהצליחה גם כן, עשו המשכים חדשים). גם סרט זה מתאים להמשכים.

2012 – Premium Rush

שווה 2012 – Premium Rush שליחות עירוניתDavid Koepp

סרט מרדפים מאוד מרענן בכיכובו של ג'וזף גורדן-לוויט. ניו-יורק. עיר חיה, נושמת ובועטת ובעיקר פקוקה. על מנת להביא חבילה ממקום למקום בזמן קצר קמו חברות משלוחים המשתמשות ברוכבי אופניים. כאן יש לנו סיפור כמובן, יש עלילה, יש בחור ובחורה, יש טובים ויש רעים, יש השגרה ויש הנשגב – אך מה שבאמת מעניין אותי בסרט זה – אלו המרדפים ברחובות ניו-יורק, התמונות העוברות בראש של רוכב האופניים על איך הוא מתכנן ומצייר את המסלול על מנת להרוויח עוד כמה שניות על השעון. זה ריתק אותי אל הכורסה – לא האמנתי שאני אראה סרט מרדפים דווקא על אופניים – אך זה בדיוק מה שעשיתי.

2012 – Ruby Sparks

שווה 2012 – Ruby Sparks רובי ספארקסJonathan Dayton, Valerie Faris

סופרים מספרים סיפורים, הם מציירים את התפאורה, והם יוצרים את הגיבורים של אותם הסיפורים בתוך אותה התפאורה. על מנת שההקבלה הברורה ליוצר העולם לא תעלם מעינינו הם לפעמים גם אומרים שלגיבורים שהם יצרו יש חיים משלהם. ומה היה קורה, אילו ההצהרה הזו הייתה נכונה מילולית? רובי ספארקס לוקח את הרעיון הזה ומיישם אותו. וכך באותה המציאות מתערבב הסופר, הגיבורה, וכמו כן הסיפור המשנה את הילכות הגיבורה בתוך הסיפור עפ"י גחמות ורצונות של הסופר, החי את הסיפור ביחד עם הגיבורה. מכאן הסרט פתוח לכל מיני פרשנויות, החל ממה זה חשוב, מה שחשוב זה מה הם מרגישים (פרשנות הבאה מתפיסת המציאות כאוסף של חוויות), דרך האם אפשר באמת להגשים את החלומות אפילו אם יש לך שליטה לא מבוטלת עליהם ועד להאם לא כולנו יצירי מקלדת של אנשים אחרים, והאם כל מעשה שלנו לא מעצב את האחר (אפשר להגיע רחוק כאן, עד לאפקט הפרפר). סרט שמושפע מדור שגדל על משחקי המחשב, בהם לאחר שהגיבור מת בשלב המשחק, אפשר להמשיך הלאה עם חיים נוספים לגיבור, אך הפעם לעקוף את המלכודת של השלב הקודם, וכך הלאה. דור השמח לעשות טעויות כי הוא משוכנע שבשלב הבא הוא יוכל לתקן את זה. אולי באמת כך צריך לחיות. סרט מרענן, חמוד, שנון, מלא רעיונות, מגרה ויותר מכל – רומנטי.