הפסקה

סרטים ודברים אחרים

ארכיון תג: קולנוע בריטי

1948 – The Fallen Idol

מומלץ1948 – The Fallen Idol – Carol Reed

 

 

זהו סרט אפל המצולם להפליא ומבויים בגאוניות ע"י במאי (גאון, נו איך לא) על פי סיפור קצר של גאון אחר – גרהם גרין.

הסרט מספר סיפור דרך העיניים של פיל – ילד, בנו של דיפלומט צרפתי. לא ניתן להמשיך הלאה בקריאה מבלי לעבור ספויילרים. הילד מוקסם ממשרת בשגרירות – מר ביינס – המספר לו מעשיות שקריות על מעלליו באפריקה והרפתקאותיו. דמותו של ביינס היא דוגמא עבור פיל – אך במהרה הוא מגלה שביינס למעשה בוגד באשתו. לא ברור עד הסוף איך פיל מרגיש כלפי זה, אך את אשתו של ביינס הוא לא אוהב – היא לא דמות חביבה עליו – אך הוא נכנס לדילמה טראומטית כשמגלה שבייינס הרג אותה לאחר וויכוח. טוב, למעשה ביינס לא הרג אותה, והיא מתה בתאונה – אך פיל משוכנע שזה הוא. אך כאן מתגלה גם הקשר העמוק ביניהם – כל אחד עסוק בשקרים למשטרה – ביינס מנסה להוציא את ג'ולי (המאהבת של ביינס) מהתמונה, ופיל מנסה לשקר לטובתו של ביינס, למרות שהוא חושב שהוא הרוצח. השקרים אגב לא עוזרים ומשקיעים את ביינס עמוק יותר ויותר בחשדות המשטרה, עד שגם האמת נראית שקר בין כל השקרים האפשריים. השקרים כאן רק הדגשה שהקשר האישי והידידות וחברות הם מעל לחוק. ולשקר לפעמים זה טוב. מדובר בנקודת הראות של ילד, תזכרו. זה שכמבוגרים אנחנו משקרים אין סוף פעמים ביום, אנחנו שוכחים שהייתה תקופה של שבר, כשגלינו שההורים שלנו, הדמויות הנערצות על עולמינו, שיקרו לנו ועוד במצח נחושה. לרבים זה זיכרון צורב, לאחרים זה זיכרון שנשכח – אך עבור פיל הלימוד הזה שהשקרים הם כלי, ולא מציאות, זה צעד גדול לקראת ההתבגרות, לקראת ההתפכחות, לקראת תום עידן התום.

כאמור – יש ניצוץ של גאוניות בסרט לאורך כל אורכו – הצילומים, המשחק, העלילה, נקודת המבט הלא שגרתית, טיפול בנושאים מעניינים באופן כמעט פרוידיאני – כמו הטיפול בשקרים וסודות (פיל הוא הרי ילד של דיפלומט כאמור – כך ששקרים וסודות הם הקרקע הפורייה עליה הוא גדל. כמו כולנו, לא?), אך לא רק. בימינו, הסרט לא היה עובר בשקט על היותו, באופן פרוידיאני כמעט, מציג גבריות כדבר חיובי ונשיות כמשהו פגום – האימא של הילד היא למעשה חולה, רוזי המדובבת את הילד בתחנת המשטרה – היא זונה, גברת ביינס – אשתו של ביינס – היא מכשפה היסטרית וזה מצדיק כמובן את הבגידה של ביינס, וג'ולי – המזכירה שביינס מנהל עמה רומן – היא הרי הורסת משפחה, לא? – והנאמנות והאבירות הגברית בולטים כאן לנוכח המחסור החיובי בנשיות.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ZU8nIwPEpus

 

2004 – Dead Man's Shoes

שווה 2004 – Dead Man's Shoes בנעלי המתShane Meadows

סרט בריטי אלים ומחוספס. חייל חוזר לעיירה שלו לנקום בחברי חוליית סמים שהתעללו באחיו המפגר. הוא תופס אותם אחד אחד עד לאחרון שבהם. הסרט לא מסתיר את האלימות המלווה למסע הנקמה, עד שאין ברירה ואנחנו ניצבים מול השאלה המוסרית – מגיע להם? התשובה ניתנת ע"י הנוקם עצמו בסוף. עוד אחד מני רבים על הנקמה – הפעם מספר את הזווית של הנוקם איך הוא משתנה בעקבות הנקמה (ויש שגידו – לא משתנה, אלא מגלה את עצמו). סרט ישיר בלי התייפייפות המכה ישר מתחת לחגורה. קולנוע שווה.

 

2003 – Love Actually

שווה 2003 – Love Actually אהבה זה כל הסיפורRichard Curtis

זהו סרט עם תפאורה של חג המולד המתקרב ובא, ומורכב מכמה סצנות המערבים אנשים שונים. אמנם יש ביניהם קשר – אך הקשר הוא די רחוק, והסיפורים עצמם לא קשורים (הדבר הזכיר לי במקצת את סדרת סרטי ה"יולקי" הרוסי שגם הוא עם תפאורה של "נובי גוד" מביא סיפורים וסצנות של אנשים המרוחקים האחד מהשני, אך איכשהו מקושרים). והסיפורים עצמם הם על אהבה. סוללה מכובדת של כוכבים (יו גראנט, ליאם ניסן, אמה טומפסון, קולין פירת', קירה נייטלי, רואן אטקינסון ואחרים) בסרט עשוי היטב שמשאיר אחריו הרגשה טובה. קומדיה רומנטית כמו שצריך.

1985 – Brazil

שווה 1985 – Brazil ברזיל  – Terry Gilliam

מה קורה כשלוקחים מונטי פייטון, מדע בדיוני ומערבבים? נכון – ברזיל – סרט מדע בדיוני ביזארי ונהדר. עיצוב מופלא של לואו-טק בעולם עתידני. וכמובן לא מדובר במדע בדיוני לשמו. לא – זאת יצירה קפקאית על אדם שהמציאות סוגרת עליו מכל הכיוונים והוא מחפש מוצא. שווה ביותר.

1981 – For your eyes only

שווה 1981 – For your eyes only לעיניך בלבד John Glen

זהו סרט הג'יימס בונד ה-12. הפעם את בונד משחק רוג'ר מור. טוב – בונד זה בונד ויש לנו הרבה פעולה בכל מיני מקומות מעניינים ומרהיבים. אני אישית אהבתי את הקטעים שצולמו בקורפו וביוון – מטאורה הם מרשימים כצפוי. אולי מכיוון שהייתי במקומות האלו ואני נושא זיכרונות טובים משם. בסרט משחק גם מיודענו טופול. סרט בונד טיפוסי בהילוך קצת נמוך יותר.

1978 – Death on the Nile

שווה 1978 – Death on the Nile  רצח על הנילוסJohn Guillermin

כן, אגאתה כריסטי. אותה המתכונת של רצח באוריינט אקספרס – כוכבים רבים בתפקידים בסרט (אפילו בטי דיוויס כאן), פוארו, ספינת קיטור על הנילוס, רצח, כולם חשודים ולכל אחד יש את סיבה שלו לרצוח. ופוארו נכנס לפעולה. מבדר.

2011 – Anonymous

מומלץ 2011 – Anonymous אנונימיRoland Emmerich

 

 

אתם מכירים תאוריות הקונספירציה, נכון? יש הרבה כאלו והן גרות לא רע ברחבי האינטרנט. והנה יש לנו אחת (למעשה שתיים) כאלו בסרט נהדר זה. שייקספיר לא כתב את מחזות שייקספיר. שמעתם נכון, האומן ב"ה" הידיעה של השפה האנגלית ואחד המחזאים הגדולים של האנושות… לא כתב את מה שכתב. מי שלמעשה היה כותב אותם זהו הרוזן מאוקספורד, אדוארד דה ויר, רוזן הולל, איש חצר של המלכה אליזבת, משורר, מחזאי, פטרון אמנות עם מזג אימפולסיבי וכמעט לא נשלט. יתירה מזה, תאוריית הקונספירציה השנייה בסרט היא שהרוזן מאוקספורד היה מאהבה של המלכה אליזבת והיה להם בן לא חוקי שגדל להיות הנרי, הרוזן השלישי לסאות'המפטון. יש גם קונספירציה בתוך קונספירציה, הגורסת שאדוארד דה ויר הוא למעשה גם בנה של המלכה אליזבת (מי שלא זוכר, המלכה אליזבת היא ביתו של הנרי השמיני ואחרונה לבית המלוכה טיודור) וכך יוצא שאדוארד הוא אביו של אחיו. תאוריות הקונספירציות האלו זכו לתמיכה של לא מעט אנשים והם מבססים אותם כמובן  (למשל, הסונטה הראשונה ששייקספיר פירסם – וונוס ואדוניס – מוקדשת להנרי, הרוזן השלישי של סאות'המפטון) – לא אחפור ביותר מדי פרטים, אציין רק שבין אנשי האקדמיה וההיסטוריונים תאוריות אלו מהוות קשקוש בלבוש. זה מסביר התקפות רבות על הסרט – שלקח את הקונספירציות האלו אל לב ליבה של ההתרחשות והתסריט (הבמאי ככל הנראה תומך נלהב של הקונספירציות, ויצא לעימותים חזיתיים בראיונות נגד האליטה האקדמית המהוה סמכות מקצועית בנושא), זה גם מסביר קרירות בה הסרט התקבל ע"י המבקרים הרבים – הרי, אחרי הכל, הוא מרים יד על הקדוש ביותר לשפה האנגלית.

כל זה מרתק ללא ספק ומסקרן במידה בלתי יאומנת. והסרט לא נשאר חייב – הוא משחזר את התקופה האליזבתית ואת לונדון של אותם הימים בפרטי פרטים – מי שרוצה לטעום את רוח התקופה יתמוגג בסרט הזה (לא נהיה קטנוניים ונסלח לאי דיוקים היסטוריים קטנים שהיו בסרט, חוץ מכמובן תאוריות הקונספירציה עצמן). התסריט לא פשוט ודורש אינטליגנציה היסטורית מהצופה ומשאיר אותנו מוצפים בעובדות, תפניות, פרטים ושמות – כך שטוב יעשה צופה ויוריד אבק מספרי ההיסטוריה של התקופה ולפחות ידפדף את דפי הספר ויכיר את הנפשות הפועלות של הזמן ההוא, שהיה מרתק וסוער לפחות כמו הקונספירציות. המשחק המעולה של כל הצוות הוא כה אמין, שאתה כבר כמעט ומאמין לקונספירציה עצמה. חוויה מרוממת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=4j9OebzwVlw

2010 – Another Year

מומלץ 2010 – Another Year עוד שנהMike Leigh

 

 

אם אתם רוצים לצפות בסרט אנושי, בלי אקשן, ללא כוכבים זוהרים ,בלי דרמות קורעות, בלי אלימות, בלי פשע, בלי עוני, בלי מאבקים חברתיים, בלי פוליטיקה, ללא חידושים טכנולוגיים, בלי פירוטכניקה על המסך וללא ממחטות לאף ועיניים – אז אתם עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, וחוץ מזה מאיפה תיקחו סרט כזה? הרי זה מריח סרט על החיים, עלינו, על החברים שלנו.

מייק לי בוודאי חשב עליכם כשיצר פנינה אמפטית זו. המשחק הכה משובח של הצוות מיד מכניס אותנו לאווירה אמינה של פרוור לונדוני אל תוך ביתו של זוג מבוגר, אינטליגנטי ועדיין אוהב ומנהל חיים נורמליים. כן, יש חיה כזו, ויש אנשים כאלו, בוודאי חלק מכם גם יזהו כמה שכנים, או אם אתם ממוזלים, גם את עצמכם. וסביבם ישנם אנשים … רגילים, סיטואציות מביכות, סצנות מחיי היום יום. כל זה במשך שנה אחת עם העונות המתחלפות – קיץ, סתיו, חורף ואביב. וישנו כמובן גם נושא – נושא אנשים נזקקים, אנשים ששונאים את עצמם, אנשים ש.. "לא מסתדר" להם בחיים, כאילו שיש דבר כזה. אין תוכחה, אין סדרת חינוך בסרט,  אלא מציגים את הדברים כמו שהם.  אתם לבטח מכירים נוער וצעירים החושבים שהם יודעים יותר טוב מההורים, מהמורים ומאנשים מבוגרים. אמנם חשיבה עצמאית מבורכת בגיל זה ומהווה חלק מהתבגרותנו כאנשים בוגרים, אך העקשנות לדבוק בגישה זו היא כמובן יהירות לשמה, אפילו שהנימוק הוא שאנשים מבוגרים לא מכירים את עולם הצעירים עקב כך אין להם מה לתרום. היהירות הזו לפעמים (התחלתי לחשוד שלעיתים קרובות דווקא) לא עוברת והאנשים הצעירים, ויותר מאוחר, גם בהיותם מבוגרים ואף בגיל מתקדם, חושבים שהם יודעים הכל, ושהסובבים אשמים שלא מתנהגים לפי הציפיות שלהם, והחיים מתאכזרים אליהם, ושסתם אין להם מזל. הם לא מודעים שהבעיה אצלם, ואם מודעים, אז לא ממש, לא באמת. זה המתכון של אנשים נזקקים. יש להם נראות של אנשים עם רחמים עצמיים, או של אנשים בסדר גמור, אפילו בקדמת החיים. אך הם לא. בכלל לא. פגשנו אנשים כאלו בסרט. אמנם צר לנו עליהם – אך מה נוכל לעשות? וכך הזוג שלנו, המאושר בהתנהלות חייהם, הוא לא רק התקווה, אלא גם האוגן של האנשים שמסביבם. ויש להם חברים, כן, אנשים נזקקים כאלו. אתם לבטח מכירים אותם, מדובר בזה, וגם בזו, אתם יודעים אותם וחלקם אפילו חברים שלכם. סרט על החיים, על האמפטיה, על האנושיות, על הנזקקות. נפלא.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=ilv0aVRJPps

2009 – Exam

מומלץ 2009 – Exam הבחינהStuart Hazeldine

 

 

כל אחד מאיתנו היה לפחות פעם אחת בבחינה. אנחנו מסתכלים על השעון, מקשיבים לחוקי הבחינה ומחכים לרגע בו נוכל לפתוח את הדף בו כתובה השאלה הראשונה. מאורגנים שביננו גם ידפדפו מהר את כל השאלות על מנת לאמוד את כמות הזמן שישקיעו בתשובות לכל שאלה ושאלה. ויש כמובן מצבים בהם אתה בוהה בשאלה ואין לך מושג ירוק מה שואלים כאן ומה כיוון התשובה. כשניגשנו למבחני מיון, המבחנים כבר היו אחרים ובדקו לא את הידע (הרי ידע אתה חייב בכל מיקרה ולכל הניגשים לבחינה יש אותו) אלא היבטים אחרים כמו מהירות, דיוק, חסכון, עמידה בלחצים, שיתוף פעולה, מנהיגות, איזון, קבלת מרות, תגובה לשינויים וכך הלאה. כשאתה משתתף בבחינה אין לך מושג מה כרגע בודקים בך ואתה לא תמיד יודע מה לעשות – האם לצייר את העץ עם שורשים עמוקים, רחבים או להתמקד בעלים. רק לאחר מספר בחינות ואוי אף קורסי הכנה הדברים נהיים מובנים יותר.

כעבור זמן רב אתה גם מבין שכל יום זהו מבחן.

הסרט הזה גם הוא מתמקד בבחינת מיון לעבודה. בחדר שמונה נבחנים, שולחנות וכסאות, עפרונות, משגיח הבחינה עם נשק ו-3 חוקים בלבד – לא לדבר עם המשגיח, לא להשחית את המחברת ולא לצאת מהחדר – והמטרה – לענות על שאלה אחת. יש שאלות? כשהבחינה מתחילה המועמדים מגלים להפתעתם שהשאלה לא כתובה במחברת הבחינה. אפשר לסכם זאת כך: 80 דקות, 8 מועמדים, תשובה אחת, אין שאלות. וכך נוצר לפנינו ניסוי פסיכולוגי מעניין על שיתוף פעולה ותחרות בין יחידים, כשכל אחד רוצה לזכות, ולמעשה אין בכלל כללים ואין גם שאלות ואין להם מושג מה רוצים מהם בבחינה זאת, וכך הרצון של היחיד להצלחה עומד למבחן – עד כמה רחוק הוא יילך.

יש שאלות?

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=bkdt2Sygew0

2002 – Dirty Pretty Things

מומלץ 2002 – Dirty Pretty Things דברים יפים מלוכלכיםStephen Frears

 

 

לונדון. מלון. שוער לילה מתבקש לבדוק סתימה בשירותים. הוא עולה לחדר ומוצא שמה שחוסם את הצנרת זהו לב אנושי. כך מתחיל מותחן דברים יפים מלוכלכים וממשיך בבניית המתח שמשום מה הופך לדרמה. מדוע? מדוע סרט מתח חייב להיות דרמה בסופו של יום? ובכן, אולי כי המבנה הוא מבנה של סרט מתח והנושא הוא דרמה. ואולי כך אפשר למשוך קהל לראות דרמה. לא יודע, בכל אופן יש כאן לא רק מתח ודרמה, יש גם קמצוץ של הומר והרבה חומר חברתי. כי אתם יודעים, שוער הלילה הוא למעשה פליט ניגרי לא חוקי בלונדון, ויש לו 3 עיסוקים – בלילה הוא שוער לילה, ביום הוא נהג מונית, ובשאר הזמן הוא גם מטפל רפואית בפליטים אחרים – כי אתם מבינים, בניגריה הוא היה רופא. במעט הזמן שאין לו הוא ישן על הספה של מהגרת לא חוקית אחרת – מוסלמית מטורקיה, כאשר היא לא נמצאת בדירה. למעשה רוב הדמויות במלון ובסרט הם מהגרים, כאשר משטרת ההגירה בעקבותיהם (מיד אפשר לשאול – למה? הרי הכל מושתת על מהגרים בין כה וכה, אז איזה תועלת משטרת ההגירה מביאה? או שזה במסגרת עבודות יזומות?), וכולם מנסים לנצל אותם בכל הצורות האפשריות. אז מצד אחד אפשר לבקר את כל התופעה של ההגירה עצמה, אך יותר מכך זה מצביע יותר על האוכלוסייה הקולטת. מאז שביטלו את העבדות, האנושות מוצאת צורות יצירתיות יותר לשעבוד. מצד אחד המהגרים יעשו כל דבר להרוויח קצת כסף, ומצד שני ה"לבנים" יוצרים סביבה כזו של ניצול של כל דבר. וכך לונדון מצטיירת ככור התנגשות והיתוך לסתירת לחי לכבוד האנושי. למה בעצם מצטיירת? האם היא לא כזאת? והוא שאמרתי, למה חייבים להפוך סרט מתח לדרמה? למה לקחת מאתנו אסקפיזם ולשים לנו מראה מול הפרצוף? דרמה חזקה ומעניינת עם בחינת האנושיות של הדמויות בחצר האחורית של הממלכה המאוחדת.

קדימון: https://www.youtube.com/watch?v=7TBThUuyHHw